כַּתָּבֵנוּ / מנחם (מוקי) הדר

מוקי הדר היה כתב חדשות בערוץ הראשון במשך כארבעים שנים. אחרי שיצא לגמלאות החל לכתוב טור אישי במגזין "אבן שהם". מבחר מתוך מאה הטורים שכתב במהלך העשור האחרון נכלל בספר זה.

הספר נחלק לחמישה חלקים: "סיפורים מהקופסא" סובב סביב עולם הטלויזיה, יצירת הכתבות ושידורן. "פוליטיקה קטנה-גדולה" עוסק, כפי ששמו מעיד, בפוליטיקה הישראלית. "איזהו גיבור" הוא בעיקרו חוויות מן השירות הצבאי בסדיר ובמילואים, כולל תיאורי קרבות בהם השתתף הכותב. "100% ישראלי" עוסק, כמובן, בישראליות, ו"רחוק מהבית" מספר על דברים שארעו לו במקומות רחוקים מכאן.

הדר הוא כותב רהוט, באמתחתו שפע של חוויות מעניינות מנקודות תצפית מגוונות, שלחלקן לקח מעורר מחשבה, והוא מיטיב לספר אותן ולשטוח את עמדותיו. מצאתי ענין בביקורת שלו על אופיו של השידור הציבורי ב"סיפורים מהקופסא", והזדהיתי עם כמה מאמירותיו בנושא: "השואו הפך לחשוב יותר מהתוכן, כי הרייטינג הוא המלך", "היום הפכה הטלוויזיה מהבת החורגת של הקולנוע לבת החורגת של הרדיו", "הגבולות נפרצו מזמן — הטלוויזיה תשדר הכול. השאלה היא מה ישפיע יותר על תודעתו של הצופה: העולם המזויף שבתוכניות הריאליטי הפופולריות, או החשיפה הישירה למציאות האכזרית ללא פילטרים, כך שהצופה עצמו יהפוך לשופט הבלעדי". הסיפורים הצבאיים ב"איזהו גיבור" מרתקים בעיני, וכלולים בהם קרבות כמו צליחת התעלה במלחמת יום כיפורים, וגבעת התחמושת ושחרור הכותל במלחמת ששת הימים. נהניתי גם מהפכים הקטנים ומן ההומור שבשני החלקים האחרונים.

ההסתייגות שלי מן הספר נובעת מהשתלטות הפוליטיקה על רובו. ללא קשר לעמדותיו של הדר, יפה היה עושה אילו הגביל את עיסוקו בפוליטיקה לפרק הרלוונטי, לטורים הרלוונטים. אבל זו צצה ועולה כמעט בכל טור, קשורה לנושא או לא, ולטעמי "מלכלכת" סיפורים שיכלו להיות מלבבים ללא דופי. אולי בקריאת כל טור בנפרד ההשתלטות הזו לא היתה בולטת כל-כך, ולכן הַמלָצתי היא לא לקרוא את הספר ברצף, אלא בהפסקות, כפי שנכתבו ונקראו על ידי קוראי "אבן שהם".

אזכיר לסיום את אחד הטורים שנגעו ללבי, "שעות, דקות, שניות". הטור מספר על אגדה אורבנית שנרקמה סביב הצלתה של אשה יהודיה בידי השען בנווי סונץ, שהחביא אותה בתוך שעון העיר, ממש מעל לראשיהם של הגרמנים שהשתכנו במבנה. האגדה אמנם אינה נצמדת לעובדות, אבל שמחתי להתוודע אל חסיד אומות העולם סטפן מאזור.

את האיור הנעים לעין שעל הכריכה ציירה טטיאנה בלוקוננקו.

הוצאה עצמית

2022

איפה החברות שלנו? / חני לרמן

כותרת משנה: כל האמת על חברוּת בין נשים

במחצית השניה של שנות השלושים לחייה נוכחה חני לרמן לדעת שאין לה חברות נפש. החסך הזה הטריד אותה מאוד, והיא יצאה למסע פנימי וחיצוני כדי להבין איך יוצאים מן המצב שגרם לה תסכול ותחושת בושה. את הפתרון שגיבשה לעצמה היא מציעה כעת לאחרות באמצעות מיזם "חוג חברות", התכנסות של נשים שמטרתן המוצהרת היא לזַמן חברות אל תוך חייהן. סיפור המסע הזה, בצירוף סיפוריהן של נשים אחרות, ובליווי תובנות וטיפים, מובא בספר.

נשים שחשות חסך דומה תמצאנה בספר מידע מועיל ועידוד. מכיוון שהספר מציג את חשיבותה של החברות הנשית, יתכן שיעורר מודעות לַצורך אצל אלו שנוטות לכך אך אינן נוקטות צעדים פעילים לגרום לדברים לקרות. מעבר לכך, העצות שבספר כוחן יפה לאו דווקא לקשר בין נשים, אלא לכל קשר בין-אישי, בין אם מדובר בקשר זוגי מחייב או בידידות פשוטה או בכל מה שביניהם: הגדרת ציפיות, תקשורת פתוחה, יכולת להכיל טעויות ופגיעות, גמישות, מודעות לצורך בתחזוקה מתמדת, וכיוצא באלה תובנות שכדאי לתת עליהן את הדעת.

אני עצמי התקשיתי להתחבר לספר מכמה סיבות. הראשונה, והיסודית שבהן, היא תחושת הבושה התמוהה בעיני, שמוזכרת שוב ושוב, ושהיוותה במידה רבה תמריץ לכל התהליך. נובעות מתחושה זו כמה אמירות בלתי מדויקות, כמו זו הטוענת שקיים קשר שתיקה חוצה תרבויות אודות המעגל החברתי בכלל והנשי בפרט, וזו שקובעת כי בדידות היא טאבו, נושא שאין מדברים עליו (נתח נכבד מן הספרות היפה לא היה בא לעולם לולא נושא זה), וגם הטענה כי תכתיבים חברתיים דוחקים את החברות הנשית אל תחתית הצרכים. ההתפעמות של הכותבת מן ההתגברות על אותה בושה מילאה אותה בתחושת שליחות, שאמנם נובעת ממניעים חיוביים של רצון לעזור ולשתף, אבל מקנה לספר גוון מיסיונרי, שבשלו הוא לוקה בהפרזות, ביניהן התיחסות למאות תגובות בפייסבוק כאל עדות להיותה של בעיה נחלת הכלל. אותו להט השליחות גם הביא להארכת הספר שלא לצורך, לדעתי. אני מבינה את הרצון לכלול עדויות אישיות רבות, ולפרט את התהליך נדבך על נדבך, אבל נובעות ממנו חזרות ופרטנות יתר, והנטיה שלי היא אל התִּמצות (קצרי רוח יוכלו לדלג מן המבוא אל פרק הטיפים שבסיום).

הספר מתיישב על השלב השלישי בפירמידת הצרכים של מאסלו, זה העוסק בשייכות ובאהבה, השלב הראשון העוסק בסיפוק צורכי הנפש אחרי סיפוק הצרכים הבסיסיים של הקיום הפיזיולוגי ושל הבטחון. מי שחש חסך בתחום זה, ומי שמבקש להרחיב את מעגל חבריו ולהעמיקו, ימצא בספר חומר מועיל למחשבה ותמריץ לפעולה.

הוצאה עצמית

2021

בלוקצ'יין – מאגוסיסטם לאקוסיסטם / מילי פרי

בלוקצ'יין היא טכנולוגיה חדשה יחסית, ששמה עולה בתכיפות הולכת וגוברת, לעתים בנשימה אחת עם מטבעות דיגיטלים, לעתים בנפרד. ד"ר מילי פרי קיבצה בספר מספר מאמרים, שלה ושל אחרים, המבקשים להבהיר על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על בלוקצ'יין, ומציגה את השימושים האפשריים בטכנולוגיה, שעשויה לשנות את הדרך בה אנו מתנהלים בתחומים רבים.

בקצרה, מבלי להכנס לפרטים מקצועיים, בלוקצ'יין היא שיטת אבטחה מתקדמת, שמאפשרת שמירה הרמטית של תיעוד, מונעת כל שינוי בו ולכן חסינה מזיופים, ומתנהלת ללא ריכוזיות. השם בלוקצ'יין פירושו שרשרת של בלוקים: התיעוד נשמר בבלוקים נעולים, וכל בלוק קשור כמו בשרשרת לזה שבא לפניו ולזה שאחריו.

הטכנולוגיה החדשה, כך על פי המאמרים שבספר, מבשרת שינוי משמעותי ברקמה החברתית. היא תשטיח את חלוקת הכוח והתמריצים הכלכליים, תגביר את השקיפות ואת יכולת הניהול העצמי, תאפשר ניהול עסקאות ללא מתווכים, ותעצים את השליטה של האדם על זהותו הדיגיטלית. מאמרים מלומדים טוענים כי הבלוקצ'יין יפתור את בעית הפליטים באירופה, יחסל את בעית הרעב והמים באפריקה, ירחיב את הדמוקרטיה בעולם, יפיל משטרים חשוכים ויביא מזור לתופעת ההתחממות הגלובלית. ועוד כהנה וכהנה.

למרות היותה טכנולוגיה בחיתולים, כבר נעשה בה שימוש, בין השאר בתחום המסחר באמנות ובניהול עירוני. בתחום הראשון יש משמעות רבה למניעת זיופים ולאמון, כמו גם לשמירת פרטיות, ובלוקצ'יין, בזכות ההצפנה ובזכות העובדה שהאמון אינו נסמך על קשר בין-אישי, עשויה לספק מענה. בתחום השני בלוקצ'יין משמשת להגברת שקיפות ולשיפור השירות לתושב. וינה ומוסקבה כבר עושות בה שימוש.

תיאורטית אדם יחיד, או גוף יחיד, ששולט במעל ל-50% מכוח המחשוב של רשת הבלוקצ'יין, עלול להשתלט על שרשרת הבלוקים ולנתב עסקאות כראות עיניו. נדמה לי שהמאמרים אינם מתיחסים לכך. נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא העובדה שהביזור אף פעם לא יהיה מלא. כדי לאפשר לאנשים פרטיים שימוש בטכנולוגיה הוקמו אתרים יעודיים. מישהו מן הסתם מנהל אותם ומחזיק בהם, כך שתיווך עדיין יתקיים. מנקודת המבט של מי שאינה מומחית ורק מבקשת לדעת איך יושפעו פעולות היומיום שלה, נראה לי שהשפעתה מזוית צרה זו היא שולית. ימים יגידו אם הבלוקצ'יין היא מהפכה חברתית מסדר הגודל של האינטרנט. לענין זה אצטט את פרופ' דוד לוי-פאור שכתב אודות הספר: "כרגיל, אפשר שחלק מהניתוחים בנושאים של אימוץ ופיתוח הטכנולוגיה יתבדו, אבל אין לי ספק שבלוקצ'יין והספר הזה, הם בעלי פוטנציאל לתרומה ממשית לעולם משכיל ונועז יותר מהבחינה הטכנולוגית, החברתית והפוליטית". גם הכלכלן אמנון נויבך התייחס לשאלה זו וכתב: "האם טכנולוגיה זו מבשרת מהפכה משמעותית במכלול הפעילויות של החברה האנושית, בסדר גודל של מהפכות טכנולוגיות כהמצאת הדפוס, החשמל, התקשורת, המחשבים והאינטרנט? שמא זה עוד שלב הכרחי בהתפתחות עולם המחשבים והתקשורת הדיגיטלית? אלה הן שאלות שרק העתיד ייתן את המענה להם".

כך או כך, מכיוון שבלוקצ'יין היא תחום מתפתח הצובר השפעה, כדאי להבין במה מדובר, והספר מספק הצצה מעניינת גם לקורא הלא מקצועי.

פרויקט אמנותי מבוסס בלוקצ'יין

הספר זמין חינם ב"עברית".

הוצאה עצמית

2019

אשד חיי / יוסי ריבלין

d790d7a9d793

כותרת משנה: חייו ומותו של יצחק אשד, איש שאהב לאהוב

יצחק אשד, יליד דברצן שבהונגריה, הועלה במחצית 1944 עם אמו ועם אחיו הצעיר על הרכבת לאושוויץ. רצה הגורל, והרכבת שינתה את נתיבה, וכך מצאו עצמם בני המשפחה, יחד עם כעשרים אלף יהודים מגורשים מהונגריה, במחנה הכפיה שטראסהוף הסמוך לוינה. בפרק החותם את הספר מספר יוסי אשד, בנו של יצחק, על תוצאות חקירתו בפרשה זו. ככל הנראה היה כאן שילוב של ארועים ונסיבות: הדרישה לידים עובדות, הנסיון למכור יהודים תמורת משאיות (ע"ע ברנד), הצורך ליצור חזות של היענות לבקשות היהודים לצורך מו"מ עתידי (ע"ע קסטנר), ועוד. בימים בהם גורלות היו תלויים על בלימה, "שיחק מזלו" של יצחק, ובמקום לחלוק את גורלם של סבו וסבתו, שהובלו למשרפות באושוויץ, הוא שהה עד השחרור במחנה כפיה, סובל חרפת רעב, ומועסק (ילד בן תשע!) בפינוי גופות קפואות.

את הספר שלפנינו החליטו בני המשפחה להגיש ליצחק ליום הולדתו השמונים, וגייסו את יוסי ריבלין להעלותו על הכתב. את המתנה לא זכה יצחק לקבל – הוא חלה ונפטר מספר חודשים לפני יום ההולדת. בני המשפחה החליטו להמשיך לכתוב, והספר הוא מצבת זכרון לחייו.

הפרק הראשון – חיים – מסופר בגוף ראשון מפיו של יצחק. הוא פותח בילדותו, ממשיך במלחמה – בה איבד את אביו, שגויס לעבודות כפיה במסגרת הצבא ההונגרי ולא שב, ואת סבו וסבתו – משם בחזרה לדברצן, מקום בו לא היו רצויים, עובר במסע הממושך לישראל – חבורה של בני ארבע-עשרה חמש-עשרה מסתובבת לבדה באירופה החרבה – ומסתיים בקורותיו בארץ, כאן למד בנהלל, השתלם בריפוי בעיסוק, ופגש את רחל שהיתה לאשתו. רחל, ילידת דברצן אף היא, הגיעה למחנה שטראסהוף כילדה בת ארבע. אולי הצטלבו דרכיהם במחנה, אך רק בארץ נפגשו, שנים לאחר אותה תקופה חשוכה.

הפרק השני – אחרי מות – כולל בעיקר דברים שנאמרו לזכרו של יצחק אחרי מותו, מפיהם של בני המשפחה ושל חברים קרובים.

בפרק השלישי – תחנות – יוצאים שני היוסי (אשד וריבלין) למסע בעקבות חייו של יצחק. מה שהיה אמור להיות מסע פרטי, הפך לארוע קהילתי, כשהשניים, יחד עם עירית דברצן ועם הקהילה היהודית, ארגנו טקס בו הציבו שלט זכרון על בית החרושת ללבנים, שבו רוכזו היהודים לפני שילוחם למחנות. במסעם עברו בכפר בו חיו הסבים, הגיעו לשטראסהוף, למעבר הגבול לסלובקיה, וחתמו בנהלל. ניכר מן הטקסט שהיה זה מסע מרגש, וההתרגשות של השניים מדבקת.

הפרק האחרון – סוף דבר – עוסק כאמור במה שהתרחש מאחורי הקלעים, וחרץ את גורלו של יצחק לחיים.

לכל אורכו של הספר ניכר שיוצריו לא הסתפקו בסיפור הפרטי, אלא חקרו והעמיקו, ובהערות השוליים הרחיבו את סיפורו של יצחק לכלל סיפורה של הקהילה, ויפה עשו.

יצחק אשד, שעד סוף ימיו סבל מביעותי לילה בשל חוויות המחנה, מצטייר בספר כאדם אופטימי, אוהב חיים, וכפי שכותרת המשנה מצהירה "איש שאהב לאהוב". משפחתו, בספר הזה, מציבה לו יד זכרון מכובדת ואוהבת.

הוצאה עצמית

2015

קאנטס דה אליגרייה / שרה אלבג ובני בר-מנשה

977244

"קאנטס דה אליגרייה" הוא קובץ של חמישים ושלושה שירים בלאדינו, אליו מצורף דיסק ובו שלושים וחמישה מן השירים שבספר, שנוגנו על ידי אהובה טננבאום בפסנתר וצלילה לוי בגיטרה. את השירים ליקטו שרה אלבג ובני בר-מנשה, וכפי שכותב בר-מנשה "החזון הוא לשמר את שפת הלאדינו דרך השירה".

ניכר שהושקעו בספר מחשבה ואהבה: הכריכה החגיגית הבוהקת היא חגיגה לעיניים, דפי השירים מעוטרים באיורים מוקפדים, והטקסטים של השירים מוצגים בשלושה טורים – בלאדינו באותיות לועזיות, בלאדינו באותיות עבריות, ובתרגום לעברית.

את שירת הלאדינו אני מכירה בזכות יהורם גאון. השיר על אברהם אבינו – ובמקור "קוואנדו אל ריי נמרוד" – הוא מהשירים האהובים עלי. אני "זמרת" של רכב, נוהגת ושרה עם הזמרים ברקע, ואת "אברהם אבינו" נהגתי לשיר עד היום בג'יבריש, ממציאה מלים שנשמעות דומות למקור. שמחתי למצוא את המלים בספר, וזו באמת דרך מהנה לרכוש מעט ידע בשפה חדשה (את מעט הספרדית שאני יודעת אני חייבת בעיקר ל-Missa Criolla, וכמה מלים בגרמנית רכשתי בזכות היצירות הקוליות של באך).

אם התרגום של גוגל לא התבלבל, משמעות שמו של הספר היא "שירים של שמחה". אספתי את הספר בדרך לעבודה, כשהגעתי למשרד שלפתי את הדיסק מהספר, ובאמת היה לי יום שמח.

Kantes de Alegria

הוצאה עצמית

2015

קוראים תמונה / רפאל סוסלר

d7a7d795d7a8d790d799d79d-d7aad79ed795d7a0d794-d794d7aad791d795d7a0d7a0d795d7aa-d79ed795d793d7a8d79bd7aa-d791d799d7a6d799d7a8d795d7aa-d7

כותרת משנה: התבוננות מודרכת ביצירות ובנושאים באמנות

אפשר ליהנות מתמונה הנאה חזותית – להתרשם מהצבעים, מהקומפוזיציה, מהדיוק, מאפקטים של אור וצל, ועוד. ואפשר להעמיק את ההנאה על ידי "קריאת התמונה" – הבנת הנושא, הכרת הרקע ההיסטורי, מודעות להקשר החברתי, ועוד כיוצא באלה. רפאל סוסלר מציע בספרו את החוויה המשודרגת, ובוחר להוביל את הקורא והמתבונן דרך נושא התמונה כמוטיב מוביל, תוך התיחסות למוטיבים נוספים. התמונה אולי לא תהפוך להיות יפה יותר בעקבות "קריאתה", אבל היא לבטח תהפוך מעניינת ומרגשת יותר.

הכותב בחר להתמקד בחמישה נושאים – דת, מיתולוגיה, היסטוריה, דיוקן, נוף. לכל נושא מוקדש פרק משלו, אם כי מטבע הדברים ההפרדה אינה מוחלטת. נושא דתי, לדוגמא, יכול להיות מוצג על רקע נוף, וכו`. הכותב אינו מתעלם מכך, אך החלוקה לנושאים נועדה למקד את הניתוח. כל נושא מתקדם כרונולוגית על ציר הזמן, כשניתוח כל תמונה מתייחס להקשרים הרלוונטים לה. כך, לדוגמא, הפרק ההיסטורי נפתח עם שטיח באיה, שנרקם בימי הביניים בשנים 1070 עד 1077, ומסתיים עם "גרניקה" של פיקאסו. הספר מציג ומנתח 107 תמונות, וברור כי מסגרת של ספר אינה מספיקה כדי להעמיק בכל אחת מהן. אבל לקורא כמוני, שאינו חוקר אמנות, ניתן כאן מתאבן מפתה להוסיף ולחפש מידע על תמונות נבחרות, והספר לכשעצמו, גם אם לא יגרור קריאה נוספת, הוא מעניין וברור ומהנה.

למרות, או אולי בגלל, שמדובר בהוצאה עצמית, הספר מושקע מאוד מבחינת ההפקה. כל הדפים הם דפי כרומו מבריקים, הפונטים גדולים, השורות מרווחות. תענוג לדפדף בו (חבל שההגהה לא היתה מוקפדת בהתאם, ופה ושם נפלו שגיאות כתיב). הייתי מעדיפה שתחת כל תמונה יופיע שמה ושם הצייר, כדי שלא יהיה צורך לחפש אזכורים בטקסט או ברשימה בסוף הספר, אבל מכיוון שהתמונות מוצגות בסמוך לטקסט המנתח אותן, זו הפרעה שולית. השילוב של תוכן מעניין עם הפקה נאה יצר חווית קריאה מענגת.

בשורה התחתונה: ספר מרחיב דעת שהוא גם חוויה לעינים.

הוצאה עצמית

2009