בין קראוס לקסטנר / אילה נדיבי

כותרת משנה: המאבק על הצלת יהודי הונגריה

באוקטובר 1944, אחרי הפוגה בגירוש יהודי הונגריה להשמדה, השתלטה מפלגת צלב החץ על השלטון. אייכמן ועוזריו שבו לבודפשט בכוחות מחודשים, ובנובמבר המושלג והקפוא החלו להצעיד עשרות אלפי יהודים, ללא מזון ולא קורת גג, אל גבול אוסטריה. לכאורה היו הצועדים מיועדים לעבודות, בפועל היה מדובר בצעדות מוות לכל דבר. משה קראוס, מנהל המשרד הארץ-ישראלי בבודפשט, עבד ללא ליאות עם נציגי מדינות זרות, כדי להנפיק תעודות חסות לצועדים. נציגי שוויץ, שבדיה וספרד, ביניהם קרל לוץ וראול ולנברג, יצאו בעקבות השיירות, והצליחו לשלוף מהן אלפים מן היהודים ולהציל את חייהם. ישראל קסטנר, ראש ועדת העזרה וההצלה בבודפשט, שאת רוב זמנו באותם ימים העביר מחוץ להונגריה בחברת אנשי מנגנון גרמנים, כתב כך במכתב בזמן אמת: "לפי דו״חות חד־משמעיים מהגבול מקבלים השלטונות הגרמנים את היהודים ומטפלים בהם באופן אנושי. רוחצים אותם ונותנים להם מזון מספיק ושולחים אותם הלאה ברכבת. כפי שאחד מקציני המשנה של אייכיץ [אייכמן] מסביר: 'אורו פני היהודים בהגיעם לגבול הגרמני'". ניגוד זה ממחיש בחדות את המקום שאליו הוליכה אותם בחירתם בדרכי פעולה שונות להצלת נפשות.

קסטנר בחר לנסות להציל יהודים באמצעות משא ומתן עם הגרמנים. משעה שקיבל את הסכמתם לרכבת המיוחסים, הפך למעשה בן ערובה, ופעל בשירותם להרגיע את מאות אלפי היהודים האחרים כדי לא לפגוע בנסיונות ההצלה של היחידים. גם כשהיה לו ברור שהוא קורבן לרמאות ולסחיטה מתמשכת, גם כשהגורל הצפוי ליהודי הונגריה היה ידוע לו בוודאות, לא התנער מן הבחירה בדרכו השגויה. קל לומר היום, מן הנוחות של הספה בסלון, ששגה, והעובדה שזכה לתמיכת ההנהגה בארץ-ישראל מן הסתם סייעה לבצר אותו בעמדותיו, גם אם דברים שאמר מפעם לפעם העידו על הבנתו שהוא משמש כלי בידי הגרמנים. לעומת זאת, בלתי אפשרי למצוא הצדקה להתייצבותו, בהתנדבות, להעיד לטובת הרוצחים, ביניהם עוזריו הקרובים של אייכמן, אחרי המלחמה, בשעה שהוא עצמו סיפר סמוך לסיום המלחמה שידע שהם מבקשים להשתמש בו כאליבי.

קראוס התנער בשלב מוקדם מדרכו של קסטנר, ובחר להסתמך על הנציגויות הזרות. בניגוד לקסטנר, שנתמך על ידי ראשי הישוב, קראוס, איש המזרחי, עמד בפני נסיונות הדחה חוזרים ונשנים, ומשרדו קופח בחלוקת המשאבים. פעילותו התרכזה במאמצי עליה, והוא קשר קשרים קרובים ורבי ערך עם נציגים זרים ועם בעלי תפקידי מפתח הונגרים. כשהנהגת הישוב ונציגיה בהונגריה נקטו בקשר של השתקה באשר לגורל היהודים, קראוס חיבר מסמך מקיף שהסתמך על דוח ורבה-וצלר. המסמך, שהופץ על ידי ג'ורג'ה מנטלו, הביא סוף סוף ללחץ בינלאומי, שבזכותו עצרה הונגריה את גירוש היהודים. בתקופת הכיבוש עסק קראוס, כאמור, בהנפקת תעודות חסות, והיה אחד האישים המרכזיים בהפעלת בית הזכוכית, שבו הונפקו תעודות, ובו, כאחד ממאה ועשרים בתי מחסה, מצאו מגן אלפי יהודים. לפחות ארבעים אלף מקרי הצלה נזקפים לזכות יוזמותיו.

אחרי המלחמה זכה קסטנר בחיבוק הממסד, שאף נחלץ להגנתו נוכח האשמותיו של גרינוולד. קראוס, שלא היה מאנ"ש, נדחק אל השיכחה, התקשה למצוא עבודה, וזכה להתעלמות גורפת, גם כשהוענקו כבוד והוקרה לנציגים הזרים שאיתם עבד לילות כימים בתקופת הכיבוש.

אילה נדיבי, במחקר מדוקדק ומפורט, מבקשת להשיב לקראוס את הכבוד המגיע לו, וגם לקבוע מסמרות באשר להתנהלותו הבעייתית של קסטנר. בדומה לרות לנדאו ב"מחיר השתיקה" המאוחר יותר, גם היא זוקפת לחובתו של קסטנר את הכניעה לדרישת הגרמנים להרגיע את הציבור, את שתיקתו ואת יצירת מצג השווא של גירוש לצורך עבודה. נדיבי מתארת את ההתרחשויות בהונגריה מתחילת המלחמה ועד סיומה, עוקבת אחר כל מסמך וכל העברת כספים, ועומדת על היחסים הכאוטיים והמזיקים בין המפלגות היהודיות-ישראליות השונות, שהיו מסוכסכות ממש עד הכיבוש, ושבו להתכתש מיד אחרי השחרור. היא מציגה דמויות מופת שנחלצו לסייע, ובראשן קרל לוץ השוייצרי המופתי, ששילם מחיר אישי כבד על סיועו ליהודים, חוסה קונטררס האל-סלוודורי וראול ולנברג. מנגד היא מספרת על מסכת הרמיה שהפעילו אייכמן ואנשיו, ביניהם דיטר ויסליצני והרמן קרומיי (קסטנר העיד לטובת שניהם אחרי המלחמה), כדי למצב את התפיסה של הגרמני הטוב מול ההונגרי הרע, להרדים את הציבור היהודי ולגרום לו להתייצב בצייתנות ברציפי הרכבות. משפט קסטנר זוכה אף הוא לתיאור מפורט כהמשכו של העימות בין גישת קסטנר מצד אחד לזו של קראוס מצד שני. הכותבת מעבירה ביקורת קשה על התנהלות הנהגת הישוב בתקופת המלחמה, וגם על נסיונות ההסתרה והטיוח בשנים שאחריה. מסקנותיה נחרצות מאוד, ולמרות שאיני מפקפקת בעובדות שעליהן היא מסתמכת, ונטיית לבי קרובה לשלה, אני נוטה פחות לקביעות חד משמעיות. מקובלת עלי מאוד אמירתו של בנימין מורמלשטיין, ראש מועצת היהודים בטרייזנשטאט: "אפשר לגנות את ראשי המועצות, אבל אי אפשר לשפוט אותם עד שלא עמדת במקומם".

"בין קראוס לקסטנר" קשה מאוד לקריאה, לא בגלל סגנונו, אלא משום המועקה הנפשית הנובעת מירידה לפרטי הפרטים של היומיום הנורא, ומשום התחושה הקשה שאולי הוחמצה בהונגריה האפשרות להציל נפשות רבות יותר. למרות הקושי, ובזכות שפע המידע, שחלקו היה לי חדש, הספר מומלץ מאוד.

כרמל

2014

מחיר השתיקה / רות לנדאו

כותרת משנה: ההנהגות היהודיות בסלובקיה ובהונגריה בתקופת השואה

רות לנדאו, דור שני לשואה, בת לאב יליד סלובקיה ולאם ילידת הונגריה, ראתה כל חייה את השואה כארוע הטראומטי שעיצב את חייה. אביה בחר בשתיקה, אמה בחרה לשתף בכל שעבר עליה, אבל ההיסטוריה של התקופה במקומות מוצאם של ההורים לא היתה ידועה דיה לבתם. כשפרשה מהאוניברסיטה העברית, שם כיהנה כפרופסור חבר בעבודה סוציאלית, הקדישה ארבע שנות מחקר ללימוד מעמיק של הנושא, בדגש על התנהלותן של ההנהגות היהודיות בשתי המדינות. ספר זה מציג את פרטי המחקר ואת המסקנות שהכותבת מסיקה ממנו.

שפע המידע שבספר מתנקז לשתי שאלות מרכזיות. השאלה הראשונה עוסקת בהשפעת עצם קיומה של ההנהגה היהודית הממונה על ידי הגרמנים על מהלכה של השואה. ישנם היסטוריונים האוחזים בעמדה לפיה הארגונים היהודיים הפכו למכונה של הרס עצמי. חנה ארדנט, אחת הקיצוניות שבהם, תפסה את ההנהגות היהודיות במדינות השונות כמשתפות פעולה עם הגרמנים, וטענה כי ללא ההנהגות היהודיות ספק אם מספר האבדות בנפש היה מגיע לכדי ארבעה וחצי עד שישה מיליון. "שיתוף הפעולה שהתחיל במתן ’שירותים' לשלטונות בביצוע גזירות בתחומים הכלכלי והחברתי […] גרר אותם לא פעם, ובלי שחשו בכך, אל סף ה'יהרג ובל יעבור'", קובעת היסטוריונית אחרת. עמדה הפוכה, שבה אוחזים היסטוריונים כמו יהודה באואר וישראל גוטמן, טוענת כי אין לבחון את התנהלות ההנהגות על פי מבחן התוצאה אלא על פי מבחן הכוונה, וכי ההשערה שמספר הקורבנות היה נמוך יותר היא ספקולטיבית ואין לה על מה להתבסס. יש לזכור, כמובן, כי לצד ציות לדרישות הגרמנים ותיווך בינם ובין הקהילה היהודית, ההנהגות פעלו רבות לטיפול בצרכים הרבים של בני הקהילה, שאיבדו את מקורות פרנסתם, את בתיהם, את יקיריהם. כמו כן, קשה להתייחס להנהגות כאל גוף אחיד. הן כללו אישים כמו קארול הוכברג, ששיתף פעולה עם הגרמנים על גבם של היהודים ולתועלת עצמו, וישראל קסטנר השנוי במחלוקת שמוקדש לו בספר פרק נפרד, לצד אישים כמו אוטו קומוי שהיה פעיל במציאת מחסה לאלפי ילדים ובחר שלא לעזוב ברכבת קסטנר, ומשה קראוס שבשיתוף פעולה עם הצירות השוויצרית הציל כארבעים אלף איש.

השאלה השניה, שכרוכה כמובן בראשונה אך מפאת מהותה יש לחדד אותה בנפרד, נוגעת ללבו של הספר הזה ובאה לידי ביטוי בשם שנבחר לו, "מחיר השתיקה". המחקר מוכיח כי בשני המקרים שנבחנו כאן אנשי ההנהגה היהודית של סלובקיה ושל הונגריה ידעו, לפעמים בשלב מוקדם יחסית ובוודאי בעקבות דוח אושוויץ, כי יעדם של הגירושים הוא השמדה, אך לא חלקו את הידע עם קהילתם. יתרה מכך, הם צייתו לגרמנים שתמרנו אותם להרגיע את המיועדים לגירוש. גם כאן דעותיהם של החוקרים חלוקות. יש המצדיקים את גישת ההנהגות שלא רצו לזרוע כאוס מתוך כוונה לא לפגוע בנסיונות להציל את מי שאפשר היה. יש הסבורים כי הידע לא היה משנה דבר, כי את מכונת ההשמדה אי אפשר היה לעצור. אחרים מעלים טענה שהיהודים ידעו מה מחכה להם, בוודאי בהונגריה שהפתרון הסופי בה הוחל אחרי כמעט ארבע שנות מלחמה, אבל בחרו להדחיק ולא להאמין. ומן הצד השני ישנם חוקרים המאמינים שמידע אמין, שהיה מגיע ישירות מן ההנהגה ולא מפי השמועה, היה מדרבן לבריחה, להסתתרות, ואולי להצלת חיים.

לאחרונה האזנתי להרצאה מטעם "יד ושם" אודות מרדכי חיים רומקובסקי, ראש היודנראט בגטו לודז', ואחד מן המנהיגים היהודים המושמצים ביותר. הופתעתי כשהמרצה טענה כי למרות אופיו הדיקטטורי של רומקובסקי, למרות מאמציו לרַצות את הגרמנים, למרות נאום הילדים הנורא, האיש היה עשוי להחשב לגיבור. הרוסים היו קרובים מאוד לשחרר את הגטו, ואילולא התעכבו והניחו לפולנים להתכתש עם הגרמנים לבדם, היו שבעים אלף איש ניצלים, ורומקובסקי היה זוכה בתהילת עולם בשל מדיניות "עבודה למען הצלה" שלו. אבל הגטו חוסל, ורומקובסקי זכור לרע. לפני מספר שנים צפיתי בסרטו של קלוד לנצמן, "אחרון הלא צדיקים", שעסק בדמותו של בנימין מורמלשטיין, ראש מועצת היהודים בטרייזנשטט. בגילוי לב הודה שדאג לבני עמו, אך גם לעצמו, שפיעמה בו תחושת שליחות אך גם יצר הרפתקני. כל התיחסות שיפוטית אל שניהם, ואל ההנהגות היהודיות בתקופת השואה, חייבת לקחת בחשבון את התנאים הבלתי אפשריים שבמסגרתם נאלצו לפעול, את העובדה שמדובר בבני אדם שעשויים לשגות, להחליט על פי רגש ולא בהכרח על פי הגיון קר. צריך לזכור שרובם החלו את פעילותם מתוך כוונות טהורות גם אם נסחפו בהמשך לכיוונים שנויים מאוד במחלוקת. "אפשר לגנות את ראשי המועצות, אבל אי אפשר לשפוט אותם עד שלא עמדת במקומם", כדבריו של מורמלשטיין ללנצמן. לכן אומר בזהירות, ומתוך הבנה שמדובר בחוכמה שלאחר מעשה, שלדעתי ההנהגות היו צריכות להמנע מלכתחילה משיתוף פעולה כנוע, ובוודאי היו חייבות לחלוק את המידע על גורל המגורשים, ולא לשלול מן ההמונים את הזכות לבחור אם לברוח, להלחם או להכנע. זוהי גם מסקנתה של רות לנדאו.

על ישראל קסטנר כבר נכתבו ספרים ומאמרים ומחזות ומחקרים, ודמותו עדיין שנויה במחלוקת בכל הקשת שבין גיבור למי שמכר את נפשו לשטן. רות לנדאו, שאמה נולדה בקלוז', עיר הולדתו של קסטנר, מקדישה לו פרק נפרד בספר. למדתי מן הפרק הזה על ארועים שלא הכרתי קודם לכן, ביניהם ביקורו בקלוז' ממש לפני שיהודי העיר – למעט המנהיגים ורבים מקרובי משפחתו – גורשו ממנה והובלו למוות. בביקור זה ציית לגרמנים והרתיע את היהודים מנסיון להמלט לרומניה הסמוכה, למרות שהבריחה היתה אפשרית. עמדתה של הכותבת לגביו, לחומרה, ברורה.

"מחיר השתיקה" עוקב אחר קורות יהודי סלובקיה והונגריה בכל שלבי המלחמה. הכותבת מרחיבה ברקע לפעילות ההנהגות, מנתחת את התנהגותן של שתי המדינות (שתיהן נקטו מדיניות אנטישמית עצמאית עוד לפני שנכבשו), ועומדת על היחסים הפנימיים בתוך הקהילות ועל הקשר (הלקוי) בין יהודי סלובקיה ויהודי הונגריה. היא מתיחסת בהרחבה להטעיה שנקטו הגרמנים כדי להבטיח ביצוע חלק של הגירוש וההשמדה, ולמאמצי ההנהגות לעצור אותם באמצעות לחץ פוליטי ובאמצעות שוחד. מדהים להווכח ממרחק של זמן עד כמה נתנו ההנהגות אמון בהבטחות השקריות של הגרמנים, אבל שוב זו תובנה בתנאים של וודאות שלא היתה אפשרית בתנאי הזמן. בין אם מקבלים את מסקנותיה של הכותבת ובין אם לאו, הקריאה בספר מעשירה מאוד בידע ומרתקת.

רות לנדאו מזכירה בפיסקה קצרה את טרנספורט הנשים הראשון לאושוויץ, שנכללו בו תשע מאות תשעים ותשע נשים יהודיות סלובקיות. על טרנספורט זה כתבה הת'ר דיון מאקאדם את הספר המצוין "999 נשים צעירות", להזכירנו שמאחורי כל המחקרים והנתונים והאזכורים הקצרים היו אנשים בשר ודם שסבלו ואבדו, כל אחד מהם עולם ומלואו.

ספר מרחיב דעת, רובץ על הלב, ומומלץ.

רסלינג

2022

בר מזל / לדיסלב גרוסמן

כותרת משנה: סיפורו של התלמיד רוברט על חברים, על הגטו, על אהבה ובכלל

הסופר לדיסלב גרוסמן נולד בעיר הוּמֶנֶה שבסלובקיה ב-1921. במלחמת העולם השניה גויס על ידי הסלובקים לעבודות כפיה, ירד למחתרת למשך כשנה, ולאחר שנלכד נכלא במחנה עבודה. עשרים ושניים מבני משפחתו, שנאלצו לעזוב את עירם, נהרגו בהפגזה גרמנית, בהם הוריו ושלושה מאחיו. לימים עלה לארץ, כאן עסק בכתיבה ובהוראה באוניברסיטה. גרוסמן רכש לעצמו שם בינלאומי כשהסרט "החנות ברחוב הראשי", שאת התסריט שלו כתב בהתבסס על ספרו שלו, זכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר ב-1965. את כתב היד של "בר מזל", ספרו האחרון, הגיש לנתן יונתן שבועות אחדים לפני מותו בינואר 1981.  

הנער בר המזל שבספר הוא רוברט, יליד הוּמֶנֶה, שבהיותו בן שתים-עשרה נשלח על ידי הוריו להונגריה, בתקווה להציל אותו מן הרדיפות שהיו מנת חלקם של יהודי סלובקיה. רוברט בר המזל, שמספר את קורותיו בגוף ראשון, עבר גלגולים מייסרים. הוא התאכסן בבתיהם של קרובי משפחה, שם חש כאסיר, משום שנאלץ להסתתר לבל יבולע למארחיו. כשניסה לקחת את גורלו בידיו מצא עצמו בכלא באשמת שווא של כייסות, עליה אמר: "כמה שמחתי שהם חושבים אותי לכייס, כי יותר טוב להיות כייס-ארי מאשר לא-כייס-יהודי". בהמשך נקלע לבית-חרושת ללבנים, שם רוכזו כל יהודי הסביבה. איכשהו הצליח לחמוק ולעשות את דרכו הביתה, רק כדי לגלות שהמזל "האיר פניו" אליו בלבד. איש ממשפחתו לא נותר. לתרגום העברי של הספר נבחר שם קליל לכאורה, שהאירוניה שבו נחשפת בהדרגה. שמו המקורי של הספר בצ'כית בוטה יותר, "אושר מהגיהינום".

הספר כואב וצובט לב, אבל מסופר בסגנונו של נער צעיר, שכאב העולם, ואפילו כאבם של קרוביו, אינו עומד בראש מעייניו. רוברט, שהוא בן שתים-עשרה בתחילת הסיפור ובן חמש-עשרה בסיומו, הוא נער להגן, עתיר דמיון, להוט אחר ספרי הרפתקאות, על סף התעוררות מינית. הוא מתאהב חדשות לבקרים בכל נערה בסביבתו, והמחשבה מתי "יעשה את זה" מטרידה אותו, כך נדמה, יותר משאלת גורלו וגורל קהילתו. על מכאובים נפשיים ופיזיים הוא אינו מרבה לדבר, מתייחס אליהם כבדרך אגב, אולי בהשלמה של ילד, ואולי כמנגנון הדחקה. כך, לדוגמא, אנו לומדים שספג מכות קשות בחקירתו, לפני שהוכנס לכלא, רק כשאסיר זקן שואל אותו מנין הצלקות. ארועים הרי גורל ופרטים שוליים מן היומיום משמשים בערבוביה. האשה, שתקח אותו ושתי ילדות נוספות להונגריה, מנסה להסביר לילדים איזו התנהגות נדרשת מהם בדרך כדי שלא ייחשפו, ואחיו הצעיר נדחף ביניהם, מנסה לשכנע אותם להפריח בועות סבון; החוקרים מנסים לגרום לו להודות שהוא חבר מחתרת, והוא מספר להם פרקים מן הספרים האהובים עליו; ריח הליזול במשרדי המרכז לפליטים יהודים מעלה בזכרונו מעשה קונדס בעליית בית הכנסת.  

אם לרגעים נדמה, משום סגנונו של הנער המספר, שהוא שווה נפש לכל מה שעובר עליו, הזמן החולף והריחוק ממשפחתו עושים את שלהם. הוא הופך מהורהר יותר, נואש יותר, תוהה אם משפחתו יכלה לקבל החלטות טובות יותר, מנסה לקחת את גורלו בידיו, מאבד לעתים את רוחו הטובה. אחד מקרוביו ניסה בעבר להשפיע על הוריו להתנצר כדי להמלט מן הגורל היהודי, ולמרות שרוברט יודע שאלה שטויות, הוא עדיין מספר כי "בלבי כעסתי מאוד על אבא, כי אילו ידע שכאן, בפרוזדור של בית הספר היהודי, אסתכל לפניי כמו אדיוט, מושפל על ידי המנהל גינצי הג'ינג'י האדיוט, ואילו ידע שאהיה מאחורי סורגים ב"טולונץ-האז" יחד עם פושעים, גנבים, פרוצות וגולים, ואילו ידע שאחר כך אהיה עוד במחנה המאסף בתור פליט, שם יעשו ממני לא-פליט, ואילו ידע עד מה מאוד חולה דוד ארפאד, ואילו ידע שגם דוד ארפאד ואנשים אחרים מפחדים מה יקרה לכולם כאן בהונגריה, אילו אבא ידע את כל זה, אולי היה אז אומר: הבה, נהיה כולנו נוצרים!". כשהוא חוזר לאחר היעדרות לעיר בה הסתתר, ומגלה שכולם מתו משום ש"כולם הינם אויבי מולדתנו ההונגרית. כולם!", כדברי אחת השכנות, הוא מאבד לראשונה את עשתונותיו: " זו אינה אמת, צרחתי. זו אינה אמת! דודה טונצ'י אינה שום אויב. ג'ולה באצ'י אינו שום אויב של המולדת. ואליקה היא אלמנה ולא שום אויב, צעקתי ובכיתי. את האויב, את! את! פרוצה שכמותך! נורא צעקתי, כלל לא הכרתי את עצמי. את הלשנת עליהם, את, את! התנפלתי עליה, הפלתי אותה ארצה והלמתי בה. הצי-י-י-לו, יהודי מכה אותי, צעקה". מילד תמים ובטוח, שראשו מרחף בדמיונות, הפך למריר: "לא נתתי אמון באיש, אף לא בנשים בלבוש כפרי. כל אדם בלתי ידוע יכול להיות אויבי, ולי כבר לא היו כאן מכרים כלשהם".

אל ספרו של לדיסלב גרוסמן הגעתי בעקבות קריאת "999 נשים צעירות", המתאר את קורותיהן של הנערות שנכללו בטרנספורט הנשים היהודיות הרשמי הראשון לאושוויץ. העדה הראשית בספר היא אדית פרידמן, לימים רעייתו של גרוסמן, וסיפורו של הסופר מוזכר בו. אחת הנערות בטרנספורט הצליחה להבריח פתק לנהג הקטר, וזה העביר אותו למשפחתה: "מה שלא תעשו, אל תתנו שיתפסו ויגרשו אתכם. כאן הורגים אותנו". הורים רבים מיהרו להבריח את ילדיהם להונגריה, שלמרות שהצרה את צעדי היהודים נחשבה בטוחה. "בר מזל" שופך אור על סיפורם של הפליטים הצעירים.

"בר מזל" הוא ספר מיוחד, כתוב בכשרון ובשילוב חודר ללב של כאב ותמימות. מומלץ בהחלט.  

Z pekla štěstí– Ladislav Grosman

ספרית פועלים

1982 (1980)

תרגום מצ'כית: יהודה להב

הנרות בערו עד כלות / שאנדור מאראי

39350

ארבעים ואחת שנים וארבעים ושלושה ימים אחרי פרידה פתאומית, שבים ונפגשים הנריק וקונרד. הקשר בין השניים, שהתיידדו כילדים בפנימיה, ונותרו בקשר הדוק במשך שנים רבות, נותק באחת ביולי 1899, כשקונרד קם והסתלק. בשנים הבאות חי במזרח הרחוק, וכעת שב וביקש להפגש עם מי שהיה ידידו. שני הגברים כבר בשנות השבעים לחייהם, פגישתם זו תהיה מן הסתם האחרונה, והנריק מבקש לקבל תשובות לתהיות שכרסמו בו מאז הפרידה ששינתה את חייו. בטירתו שלרגלי הקרפטים הוא מורה להפיח חיים באולמות מנומנמים, שמזה זמן רב לא נעשה בהם שימוש, ולערוך את השולחן בדיוק כפי שהיה ערוך בסעודתם האחרונה. האש בוערת באח, והכורסאות ערוכות לפניה, כמו אז, ורק קריסטינה אשתו, שנפטרה לפני שנים רבות, נעדרת.

"הנרות בערו עד כלות" עוסק באהבה, בבגידה, ובעיקר בידידות, עליה אומר הנריק, "לפעמים אני חושב שהידידות היא הקשר החזק ביותר בין בני אדם… אולי משום כך היא נדירה כל כך". קולו של קונרד נשמע רק בתחילת המפגש, כשהוא מספר על החיים הקשים עד לבלי נשוא באזורים הטרופיים, ועיקרו של הספר הוא המונולוג שנושא הנריק, שחי בפועל ממש את העבר ואת השלכותיו, ולמרות שחייו היו בעלי משמעות, לא הצליח אף פעם להשתחרר: "יותר מדי מתח יש בלבות האנשים, יותר מדי יצרים ושאיפת נקם. אם נציץ בלבנו, מה נראה בו? יצרים שהבלי הזמן רק עמעמו אותם, אך את הגחלת שבהם לא הצליחו לכבות". השאלה המתבקשת מאליה של הסיבה להסתלקות ידידו אינה, כך מסתבר, השאלה החשובה שהוא מבקש לשאול. אולי הוא בעצם יודע את התשובה. רגע לפני שהם נפרדים שוב הוא מצליח לנסח את השאלה האמיתית, הנוגעת לדעתו בלב לבה של משמעות החיים.

אמנם המונולוג של הנריק אישי מאוד וסובב סביב עצמו, אבל מתוך תיאורו את חייו עולה גם סיפור גסיסתה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, כמו גם סיפורה של אירופה על סף מלחמה נוספת. נימה של יאוש מתגנבת אל קולו של הנריק, גנרל בדימוס, כשבהמשך למשפט שצוטט קודם אודות היצרים שרק עומעמו אך לא כובו, הוא מוסיף, "מדוע עלינו לצפות מהעולם, מהאנשים, למשהו אחר?"

הספר נוגע ללב, אבל התקשיתי לחוש את ההתפעמות שבדרך-כלל מובעת בקשר אליו. אני חושבת שהסיבה היא בבחירה לספר אותו באמצעות שיחה חד צדדית מלאכותית. הנריק לא היה זקוק לקונרד מולו כדי להביע את מחשבותיו, מחשבות שכבר חשב לעצמו אלפי פעמים, ובעיני המלים והמפגש לא "נדבקו" יחדיו. גם החזרות המרובות היו בעוכריו מבחינתי. בהתעלם מכך, הוא בהחלט ראוי לתשומת לב, ולו רק בשל תיאוריו את תקופת חיי השניים.

A Gyertyák Csonkig Égnek – Márai Sándor

כתר

2002 (1942)

תרגום מהונגרית: מרים אלגזי

התמימות / סילארד רובין

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d7aad79ed799d79ed795d7aa2

כותרת משנה: רצח הנערות שהסעיר את הונגריה

בתקופה של עשרה חודשים בשנים 1953 – 1954 נעלמו בעיירה ההונגרית טרק-סנטמיקלוש חמש נערות. בעקבות תלונה על תקיפה, שלכאורה לא היתה קשורה למקרים אלה, נמצאו גופותיהן בתחתית באר הסמוכה לאחד הבתים בעיירה. פירושקה יאנצ'ו בת השבע-עשרה, שהתגוררה בבית יחד עם אמה, עם אחיה ועם בנה התינוק, נעצרה כחשודה, הורשעה והוצאה להורג. הסופר סילארד רובין פיתח ענין עמוק בפרשה לאחר שראה את תמונתה של פירושקה במוזאון לקרימינולוגיה של בודפשט. במשך שלושה עשורים הלך בעקבות הנערות האבודות ובעקבות פירושקה, ולא הצליח לכתוב את הספר שתכנן. המבוא וחלקו הראשון של הספר נכתבו על ידו, שני חלקיו האחרים הושלמו על ידי עורך ספרותי.

רובין אינו קובע עמדה בשאלת אשמתה או חפותה של פירושקה. לא ברור אם בכלל ביקש לעצמו תפקיד של חוקר. עושה רושם שהמניע הבסיסי שלו נבע ממשיכה משונה אל הפנים שבתמונה, תמונה שהקרינה עליבות אבל גם רשעות, ועוררה בו מערבולת של רגשות חמלה, תשוקה וחרדה. בסיומו של הספר, אחרי כל זוועותיו, הוא חולם בהקיץ על שינוי העבר: "עדיין פיעמה בי תקווה משוללת יסוד: לבקר בבית המוזנח ושביקורי היה מציל אותו מהתדרדרות סופנית […] הגעתי כדי להנשא לה ולקחת אותה משם". כשהוא מנסה להסביר מדוע הקדיש זמן ומשאבים נפשיים לפרשה, הוא מצטט דברים שכתב ידידו המשורר יאנוש פילינסקי: "אני לא יכול לדמיין מה (מלבד האשליה המתסכלת של הזכרון) מושך את כוח היצירה של האמן אל עבר העבר (וביחוד אל עבר אירועים שנחתמו בצורה טרגית), אם לא יעילותה של החמלה, הלהט שמחכה לפרוץ מתוך המעשה הקונקרטי, והרצון לשנות משהו בלי לשנות דבר". מעניינת האבחנה הפשוטה של שומר בית הקברות בו נקברו הקורבנות: "זה שהגעת עד לכאן אומר שאתה עדיין ילד, אפילו שהשיער שלך התחיל להאפיר. לילדים יש קני מידה אחרים. לא משנה להם מי הזאב ומי הכבש, הם רק רוצים ללטף".

המסע בעקבות פירושקה חושף תקופה קשה בתולדות הונגריה, שהיתה נתונה תחת משטר דיכוי סובייטי. ראש הממשלה, שנבחר באותה שנה, עורר תקוות לרפורמות שייטיבו עם האזרחים, אך אולץ להתפטר. רובין מתאר חיים של עוני מנַוול, של מצוקה שמועברת מדור לדור ואף מעמיקה. אמה של פירושקה היתה זונה. היא ילדה חמישה ילדים מארבעה אבות שונים, שאף אחד מהם לא תרם לגידול ילדיו. פירושקה עצמה היתה כבר בגיל שבע-עשרה אם לבן ולבת, שנלקחו ממנה והוחזרו לה לסירוגין. היא היתה שתיינית, התרועעה עם החיילים הסובייטים במחנה הסמוך לעיירה, ושכבה עם גברים תמורת טובות הנאה זעומות. אשמה ברציחות או לא, תחושת הרחמים כלפיה בלתי נמנעת.

בשולי הדברים, מעניינות התיאוריות שפיתחו תושבי העיירה כדי להסביר את ההיעלמויות. אצבע מאשימה הופנתה אל היהודים – ניצולי שואה ששבו לביתם – בטענה שהם משתמשים בדם הבנות כדי לשפץ את בית הכנסת. אצבע אחרת הופנתה כלפי הרוסים, שלכאורה משתמשים בבנות לצרכי מחקר החלל, ומשגרים אותן בלווינים נסיוניים.

"התמימוֹת" הוא ספר מוזר משהו. לצד תיעוד נרחב של הפרשה, הוא בעצם מתעד את נפשו של הכותב, ושני נושאי התיעוד נותרים בלתי מפוענחים. אני תוהה אם סילארד רובין, לו האריך לחיות מעבר לשמונים ושלוש שנותיו, היה מצליח לשרבט את המילה "סוף" בסיומו של הטקסט ולשחרר אותו לפרסום. אני נוטה להניח שלא. למרות כתיבה טובה וחומלת, משהו בספר נותר מאוד פרטי וסמוי, והיצירה כולה עוררה בי רגשות סותרים. אולי כך חש רובין מול התמונה.

Aprószentek – Szilárd Rubin

עם עובד

2018 (2012)

תרגום מהונגרית: דוד טרבאי

בור – סיפורו של מחנה לעבודת כפיה 1943 – 1944

16-0236f

הונגריה נכבשה על ידי הגרמנים רק במרץ 1944, ולכן מצבם של יהודי הונגריה היה יחסית טוב: חוקים מפלים נחקקו כבר ב-1938, אבל סכנת ההשמדה לא ריחפה מעליהם. מן היציבות היחסית הזו לא נהנו גברים בגיל הגיוס: הם נקראו להתייצב לשרות העבודה, שהיה חילופי לשרות הצבאי שנאסר עליהם. בפועל היה מדובר בעבודת כפיה בתנאים קשים, במרבית המקרים בחזיתות המלחמה. כארבעים ושניים אלף גברים יהודים איבדו את חייהם כתוצאה מכך.

הספר "בור" מקבץ עשר עדויות על העבודה במחנה בּוֹר, מכרה נחושת בסרביה. את המחנה הפעיל ארגון טוט, ארגון העבודה הגרמני, שהעסיק מאות אלפי עובדי כפיה במיזמי בניה במהלך המלחמה. למעלה מששת אלפים עובדים – רובם יהודים ומיעוטם עדי יהוה – הובאו לבור בשנים 1942 עד 1944, ותמורתם היתה גרמניה אמורה למסור להונגריה נחושת. רובם של העובדים נספו בשל תנאי העבודה ובשל התעללות שומריהם. שמונה עדויות בספר נכתבו שנים רבות אחרי המלחמה, שש מהן על ידי יהודים, אחת על ידי עד יהוה ואחת על ידי איש האמונה הנזארינית. שני האחרונים גויסו לעבודת כפיה משום שאמונתם מנעה מהם לאחוז בנשק. שתי עדויות נוספות נגבו בעל פה מספר חודשים אחרי המלחמה. כולם מספרים על תנאי עבודה בלתי אנושיים, על מזון בלתי מספק, על התעללות מצדם של אנשי הסגל ההונגרים, ועל מעשי טבח המוניים שליוו את הנסיגה מן המחנה עם התקרבותו של הצבא האדום.

מעניין לקרוא את העדויות יחדיו, למרות החזרות על ארועים מסוימים. כל אחד מן העדים הוא עולם בפני עצמו, עם תפיסות עולם משלו, עם דרכי התמודדות משלו, עם סיפורים על שרירות לבו של המזל שבהרף עין חרץ גורלות לחיים או למוות. כך, לדוגמא, גישתם של המאמינים מתאפיינת בתחושה שהם עומדים בנסיון, ושליחותם האמונית מחזקת אותם. וכך חובב שחמט, שניהל טורניר בסתר עם חברו, והצטער כשגילה שבעת ששיחק חבריו עזבו את המחנה והוא נותר מאחור, בירך מאוחר יותר את מזלו, לאחר שהיוצאים ראשונים נטבחו בהמוניהם.

על עבודות הכפיה של יהודי הונגריה למדתי לראשונה כשקראתי את ספרו של אנדור אנדרה גלרי, "סיפורו של כבוד עצמי", ספר שנכתב בהפסקות הקצרות שבין חודשי העבודה. העדויות שב"בור" אמנם מתרכזות במחנה אחד, אך ניתן ללמוד מהן על מכלול שרות העבודה ההונגרי, על האנטישמיות שבצילה התנהל, ועל האכזריות הבלתי נתפסת שמדהימה אותי בכל פעם מחדש. לרקע ההיסטורי כדאי לקרוא את המבוא לספר מאת חוקר שואת יהודי הונגריה, ד"ר רוברט רוזט, את ההקדמה מאת הסופר סבולץ סיטה, ואת המאמר "יהודים תמורת נחושת" מאת צבי ארז.

יד ושם

2015

תרגום מהונגרית: אברי פישר

אשד חיי / יוסי ריבלין

d790d7a9d793

כותרת משנה: חייו ומותו של יצחק אשד, איש שאהב לאהוב

יצחק אשד, יליד דברצן שבהונגריה, הועלה במחצית 1944 עם אמו ועם אחיו הצעיר על הרכבת לאושוויץ. רצה הגורל, והרכבת שינתה את נתיבה, וכך מצאו עצמם בני המשפחה, יחד עם כעשרים אלף יהודים מגורשים מהונגריה, במחנה הכפיה שטראסהוף הסמוך לוינה. בפרק החותם את הספר מספר יוסי אשד, בנו של יצחק, על תוצאות חקירתו בפרשה זו. ככל הנראה היה כאן שילוב של ארועים ונסיבות: הדרישה לידים עובדות, הנסיון למכור יהודים תמורת משאיות (ע"ע ברנד), הצורך ליצור חזות של היענות לבקשות היהודים לצורך מו"מ עתידי (ע"ע קסטנר), ועוד. בימים בהם גורלות היו תלויים על בלימה, "שיחק מזלו" של יצחק, ובמקום לחלוק את גורלם של סבו וסבתו, שהובלו למשרפות באושוויץ, הוא שהה עד השחרור במחנה כפיה, סובל חרפת רעב, ומועסק (ילד בן תשע!) בפינוי גופות קפואות.

את הספר שלפנינו החליטו בני המשפחה להגיש ליצחק ליום הולדתו השמונים, וגייסו את יוסי ריבלין להעלותו על הכתב. את המתנה לא זכה יצחק לקבל – הוא חלה ונפטר מספר חודשים לפני יום ההולדת. בני המשפחה החליטו להמשיך לכתוב, והספר הוא מצבת זכרון לחייו.

הפרק הראשון – חיים – מסופר בגוף ראשון מפיו של יצחק. הוא פותח בילדותו, ממשיך במלחמה – בה איבד את אביו, שגויס לעבודות כפיה במסגרת הצבא ההונגרי ולא שב, ואת סבו וסבתו – משם בחזרה לדברצן, מקום בו לא היו רצויים, עובר במסע הממושך לישראל – חבורה של בני ארבע-עשרה חמש-עשרה מסתובבת לבדה באירופה החרבה – ומסתיים בקורותיו בארץ, כאן למד בנהלל, השתלם בריפוי בעיסוק, ופגש את רחל שהיתה לאשתו. רחל, ילידת דברצן אף היא, הגיעה למחנה שטראסהוף כילדה בת ארבע. אולי הצטלבו דרכיהם במחנה, אך רק בארץ נפגשו, שנים לאחר אותה תקופה חשוכה.

הפרק השני – אחרי מות – כולל בעיקר דברים שנאמרו לזכרו של יצחק אחרי מותו, מפיהם של בני המשפחה ושל חברים קרובים.

בפרק השלישי – תחנות – יוצאים שני היוסי (אשד וריבלין) למסע בעקבות חייו של יצחק. מה שהיה אמור להיות מסע פרטי, הפך לארוע קהילתי, כשהשניים, יחד עם עירית דברצן ועם הקהילה היהודית, ארגנו טקס בו הציבו שלט זכרון על בית החרושת ללבנים, שבו רוכזו היהודים לפני שילוחם למחנות. במסעם עברו בכפר בו חיו הסבים, הגיעו לשטראסהוף, למעבר הגבול לסלובקיה, וחתמו בנהלל. ניכר מן הטקסט שהיה זה מסע מרגש, וההתרגשות של השניים מדבקת.

הפרק האחרון – סוף דבר – עוסק כאמור במה שהתרחש מאחורי הקלעים, וחרץ את גורלו של יצחק לחיים.

לכל אורכו של הספר ניכר שיוצריו לא הסתפקו בסיפור הפרטי, אלא חקרו והעמיקו, ובהערות השוליים הרחיבו את סיפורו של יצחק לכלל סיפורה של הקהילה, ויפה עשו.

יצחק אשד, שעד סוף ימיו סבל מביעותי לילה בשל חוויות המחנה, מצטייר בספר כאדם אופטימי, אוהב חיים, וכפי שכותרת המשנה מצהירה "איש שאהב לאהוב". משפחתו, בספר הזה, מציבה לו יד זכרון מכובדת ואוהבת.

הוצאה עצמית

2015

מסע התופת השאנן של דוקטור פאוסטוס / לאסלו ג'ורקו

מסע התופת השאנן של דוקטור פאוסטוס

בהקדמה  ל"מסע התופת השאנן של דוקטור פאוסטוסמסביר השטן כיצד הוא בוחר את בני-חסותו:

תפקידי הוא זה, לא פחות ולא יותר: לבחור מקום ההולם את התקופה, במקום הזה לבחור את האיש הנכון, לאמצו לי לבן-חסות, וללוותו עד לרגע שתנבוט בו, על-פי נסיונו שלו, תחושת הדעת השלמה עם כל הנובע ממנה. כל היתר: ברית-הדמים, השבועה, הנדר, מכירת הנפש, הקרבת אושר העולם הבא על מזבח דעת העולם הזה וכן הלאה – כל המתואר בפירוט ביצירות הרבות שחוברו על העיקרון הפאוסטי – כל אלה אינם אלא אגדה. עם זאת אין לכחד כי אותם מחברים נודעים ואלמונים של היצירות הללו, אכן צדו משהו מיסוד גורלם של בני-חסותי, גם אם עיטרוהו יתר על המידה בפרחי דמיונם הילדותי או הפיוטי, וגם אם הפריזו (אגב עיוות, כמובן) בחשיבות חלקי הצנוע.

באותה הקדמה הוא מזכיר את בני החסות שקדמו לג'ורג' אימרה סאבאדוש, גיבור הספר שנבחר ל"תפקידו" ב-1945. באותה שנה, כך מספר השטן, עזב לנפשו את בן-חסותו הקודם, סרנום צייטבלום, שרק חיטוט ברשת הבהיר לי שמדובר בדמות מתוך "דוקטור פאוסטוס" של תומאס מאן (הגיע הזמן לקרוא אותו). קדם לו, בין השנים 1905 ו-1925, בוריס סאווינקוב – סגנו של אלכסנדר קרנסקי, ראש הממשלה השני של ממשלת המעבר הרוסית לאחר מהפכת פברואר לפני לנין (המידע באדיבות הרשת, כמובן). בן חסות נוסף שנזכר בהקדמה הוא לורינץ מיסארוש, ממנהיגי מרד האיכרים בהונגריה במאה ה-15, ועליו לא מצאתי שום מידע. חסר לי ידע להעריך את הבחירות האלה ואת המסר שמן הסתם מועבר בהן, וחבל.

הספר, כאמור, מתרכז בדמותו של סאבאדוש, פעיל קומוניסטי מדרג הביניים, ודרכו מסופר סיפורה של הונגריה החל מתום מלחמת העולם השניה ועד שנות השמונים של המאה הקודמת. כל "נפלאות" הקומוניזם מקופלות בספר, האמונה העיוורת, התהפוכות, החיסולים של מי שרק אתמול היו מופת (וכך יהיו גם מחר, אבל לא היום), המרידות והמרידות שנגד. הכתיבה שוטפת, שנונה, הדמויות חיות ומשכנעות, הידע מעשיר. אהבתי.

הסופרהוא לאסלו ג'ורקו ההונגרי. לא מצאתי לצערי תרגומים נוספים שלו לעברית. ברשת הוא מוזכר בעיקר בהקשר למחזה שכתב "אלקטרה אהובתי", שגם היה לסרט.

Faustus Doktor Boldogsagos Pokoljarasa – Laszlo Gyurko

הוצאת זמורה ביתן

1989

תרגום מהונגרית: מרדכי ברקאי

רכבת הלילה האחרון / דצ'ה מראיני

962763

עמנואלה ואמארה היו ידידי נפש בילדותם. עמנואלה, הילד היהודי העשיר, ואמארה, בתו של סנדלר נוצרי, בילו יחד כל דקה פנויה בטיפוס על עצים ובטיולים בטבע, ונשבעו להיות יחדו לנצח. אבל בשנת 1939 נפרדו דרכיהם. הוריו של עמנואלה קיבלו החלטה תמוהה לעזוב את הוילה שלהם בפירנצה ולחזור אל ביתם בוינה, שבאותם ימים הפכה נאצית. אולי המניע היה לשמור על ביתם הוינאי, אולי היתה זו גאווה פטריוטית, שדחפה את אמו של עמנואלה, בתו של גבור מלחמת העולם הראשונה, לחזור לכור מחצבתה דווקא בשעה קשה. כך או כך, עמנואלה בן ה-11 עבר לוינה, ואמארה בת ה-9 נשארה בפירנצה. השניים שמרו על קשר מכתבים, ובעת התרחשות עלילת הספר, בשנת 1956, אמארה שומרת ברשותה תמיד מכתבים שכתב לה עמנואלה בין השנים 1939 ו-1943, תחילה מוינה ואחר-כך מגטו לודז', עד שנדם קולו. בימים אלה אמארה היא עתונאית, ובשל תחושת בטן שעמנואלה שרד איכשהו היא יוצאת לחפש אותו, ובמקביל היא אמורה לשלוח לעתון מאמרים אודות החיים מאחורי מסך הברזל.

עמנואלה מתחילה את מסעה באושוויץ, משם לוינה, ואחר-כך להונגריה מתוך כוונה לחזור שוב לאושוויץ. נלווים אליה גבר אוסטרי, שאשתו היהודיה נספתה בטרבלינקה, וספרן הונגרי שלחם בשורות הצבא הגרמני בסטלינגרד. הם נפגשים בוינה עם אנשים ששם משפחתם כשל עמנואלה, בתקוה למצוא קרובי משפחה, וכן עם מי שהיו דיפלומטים גרמנים שקבלו לרשותם את בית משפחתו של עמנואלה לאחר הגירוש לגטו לודז'. הם שומעים עדויות ישירות ועקיפות, דברי אמת וכזבים, ונדמה כי המשימה שאמארה נטלה על עצמה היא כחיפוש מחט בערמת שחת.

המסע בעקבות הילד האבוד הוא העלילה הראשית של הספר. במקביל ובמשולב מובא סיפורם של יחסי מזרח-מערב באירופה החצויה שאחרי המלחמה, יחסים של חשדנות ושל איבה, שמבחינתה של אמארה באים לידי ביטוי בעיקר בקשיים לעבור בין מדינות ולהשיג גישה למקורות מידע.

יש הרבה דברים לומר על הספר הזה. קודם כל, הוא ספר חשוב. גם אם דמויותיו בדויות, העדויות לכאורה – בעיקר במכתביו של עמנואלה, אבל גם בסיפורים שאמארה אוספת בדרך – אמינות ותואמות את ההיסטוריה כפי שאני מכירה אותה מספרים מבוססי מציאות. לקורא הבלתי בקיא בקורות השואה ניתן בספר מבחר של נקודות מוצא לחקירות נוספות. לקורא הבקיא מספקת הסופרת נקודות למחשבה על חמקמותו של הזכרון, על עמימותו של העבר ועוד.

נוסף לחשיבותו כספר שואה, הוא מציג סיפורים אנושיים מגוונים שיוצרים פסיפס מעניין של דמויות אמינות, חלקן מלוות את הסיפור לאורכו, חלקן תורמות תרומה נקודתית, אך כולם משמעותיות. ויש סיפור אהבה מרגש בין שני הילדים, וסיפורי גבורה ויאוש.

במקביל להיותו ספר שואה, זהו גם ספר פוליטי, ובעיני זו חולשתו. השילוב הוא לדעתי בבחינת "תפסת מרובה, לא תפסת", ואני מתכוונת בעיקר למה שמתרחש בו החל בערך ממחציתו. בדרכם לאושוויץ נעצרים אמארה ושני מלוויה בבודפשט, בדיוק ביום בו פורץ המרד ההונגרי. החיפוש אחרי עמנואלה עוצר בחריקת בלמים, ולאורך למעלה מ-120 ועמודים (למעלה מרבע מהספר) מתואר המרד שעה אחר שעה עד דיכויו. אני לא אומרת שבחיים האמיתיים אין מעצורים, והכל זורם כמתוכנן. אני גם לא אומרת שהפרקים ההונגרים לא מעניינים, או לא כתובים היטב. להפך. הם פשוט לא שייכים לספר הזה. אני מודה שקראתי את העמודים האלה בקוצר רוח, וחבל. הם יכלו להיות ספר מצוין בפני עצמו. כל המרד היה צריך להצטמצם לכלל אפיזודה, והעלילה הראשית היתה צריכה להמשיך לזרום.

משום מה הסופרת בוחרת להתייחס פעמיים לישראל. פעם אחת בעדותה של יהודיה וינאית, שברחה לפלשתינה בעת המלחמה, ואחר-כך חזרה לאוסטריה בגלל סבלם של הפלשתינאים, אלא מה. בפעם השניה בעיצומו של תיאור המרד ההונגרי היא מספרת על מלחמת סיני שארעה באותם ימים, כולל תיאור מלומד של תולדות תעלת סואץ. לא נדבק לספר.

לכל אורך הדרך אמארה קוראת בספרו של קונרד, "לב האפלה". ההקבלה בין מסעו של מרלו לזה של אמארה אל לב הזוועה עשוי בצורה מעולה, וכל ציטוט מתאים בשלמות למקומו.

אל גורלו של עמנואלה לא אוכל להתייחס כדי לא לחשוף את שיאו של הספר. אומר רק שהגילוי עוצמתי מאוד ועצוב מאוד. כדאי לצלוח את הספר כדי להגיע אליו (לא שאפשר לזנוח את הספר הזה לפני סיום המסע).

בשורה התחתונה: ספר חשוב שיישאר איתכם הרבה אחרי שתסיימו לקרוא אותו.

Il treno dell`ultima notte – Dacia Maraini 

כנרת זמורה ביתן

2012 (2008)

תרגום מאיטלקית: יורם מלצר

סיפורו של כבוד עצמי / אנדור אנדרה גלרי

60327

אנדור אנדרה גלרי נולד בהונגריה ב-1906 למשפחה יהודית. בגיל צעיר הפך לסופר מוערך, שעיקר כוחו בסיפורים קצרים, וכבר בגיל העשרה פורסמו סיפוריו בעתונות. אוסף הסיפורים הראשון שלו ראה אור ב-1933, וזכה בפרס יוקרתי.

ב-1942, בדומה למרבית הגברים היהודים, נשלח לחזית לעבודות כפיה. בין השנים 1942 ו-1944, בחופשות הקצרות בין חודשי העבודה, כתב את זכרונותיו. חבריו הסופרים הם שעודדו אותו להעלות את מחשבותיו על הכתב, על מנת שאחרי המלחמה יהיה בידו חומר הגלם לרומן שחלם לפרסם. גלרי לא זכה לכך: את החודשים האחרונים של המלחמה עבר במחנות ריכוז, ונפטר בבית חולים של בנות הברית בשל סיבוכי מחלת הטיפוס ימים אחדים לאחר השחרור.

"סיפורו של כבוד עצמי" הנו, אם כן, לא ספר ערוך ומוגמר על-ידי הסופר, אלא טיוטה לספר. לפיכך אין זה הוגן להעביר עליו ביקורת. לדוגמא, חלק הארי של הספר מוקדש ליחסיו עם הנשים בחייו, ובעיני הנושא הזה מקבל עודף דגש, בעוד נושאים מעניינים לא פחות, ואולי אף יותר, נדחקים מעט הצידה. היחס שלו אל יהדותו מרתק, ואפשר היה להעמיק בו. כך גם נושא התדמית העצמית שלו, והביקורת העצמית על כשרונותיו. אני מניחה שאם היה שורד את המלחמה, הדגש של הספר היה עובר אליה. הפתיע אותי חוסר ההתיחסות הכמעט מוחלט למה שעבר עליו בתקופה שבה נכתב הספר, ואולי אין בזה כדי להפתיע: אולי בתקופה איומה כזו קל יותר לברוח אל זכרונות העבר, גם אם במקרה שלו מדובר בעבר לא קל עם אב שהתאנה לו ואם שהזכירה לו לעתים קרובות שכמעט "רצח" אותה כשנולד. עיקר הספר הוא נסיון להבין מיהו, ואיך נעשה מי שהוא. עם רוב מעשיו קשה להזדהות (בעיקר היחס לנשים), אבל גלרי מצליח לפחות להסביר לעצמו איך הגיע להיות האיש שהוא מתאר, וכנותו משכנעת.

למרות שמדובר בהכנה לספר, כשרון הכתיבה ברור ואינו מוטל בספק. אחד המבקרים בזמנו כינה אותו "ריאליסט של הפיות" בשל יכולתו לשלב ריאליזם בהיר עם אוירת אשליות. הסגנון המשולב ניכר גם בספר הזה. הארועים עליהם הוא מספר ברורים, אבל ההרגשה היא כאילו שורה על חלקם מין ערפל דק חלומי. אין בזה כדי להקשות על הקריאה, אבל נדרש ריכוז כדי להשאר עם המספר בקפיצות הזמן שלו.

לקראת סיום הספר נוצרת תחושה, אם כי כמעט אינה נאמרת במילים מפורשות, שהסופר חש שמותו קרוב. הכתיבה הופכת חדה יותר, פחות שאלות נשאלות ויותר תשובות נמצאות. פחות דגש ניתן לארועי העבר, ויותר למחשבות ההווה.

מצאתי בספר ענין בשל תיאורי התקופה, הסביבה שלא הכרתי, אישיותו של הכותב ויכולתו לספר סיפור שאולי אינו "גדול" ו"גלובלי", אבל רב כוחו בפרטי ובאישי שנוגע ללב גם ממרחק הזמן.

Egy önérzet története – Gelléri Andor Endre

הוצאת סיון

2005 (1957)

תרגום מהונגרית: דוד טרבאי