בור – סיפורו של מחנה לעבודת כפיה 1943 – 1944

16-0236f

הונגריה נכבשה על ידי הגרמנים רק במרץ 1944, ולכן מצבם של יהודי הונגריה היה יחסית טוב: חוקים מפלים נחקקו כבר ב-1938, אבל סכנת ההשמדה לא ריחפה מעליהם. מן היציבות היחסית הזו לא נהנו גברים בגיל הגיוס: הם נקראו להתייצב לשרות העבודה, שהיה חילופי לשרות הצבאי שנאסר עליהם. בפועל היה מדובר בעבודת כפיה בתנאים קשים, במרבית המקרים בחזיתות המלחמה. כארבעים ושניים אלף גברים יהודים איבדו את חייהם כתוצאה מכך.

הספר "בור" מקבץ עשר עדויות על העבודה במחנה בּוֹר, מכרה נחושת בסרביה. את המחנה הפעיל ארגון טוט, ארגון העבודה הגרמני, שהעסיק מאות אלפי עובדי כפיה במיזמי בניה במהלך המלחמה. למעלה מששת אלפים עובדים – רובם יהודים ומיעוטם עדי יהוה – הובאו לבור בשנים 1942 עד 1944, ותמורתם היתה גרמניה אמורה למסור להונגריה נחושת. רובם של העובדים נספו בשל תנאי העבודה ובשל התעללות שומריהם. שמונה עדויות בספר נכתבו שנים רבות אחרי המלחמה, שש מהן על ידי יהודים, אחת על ידי עד יהוה ואחת על ידי איש האמונה הנזארינית. שני האחרונים גויסו לעבודת כפיה משום שאמונתם מנעה מהם לאחוז בנשק. שתי עדויות נוספות נגבו בעל פה מספר חודשים אחרי המלחמה. כולם מספרים על תנאי עבודה בלתי אנושיים, על מזון בלתי מספק, על התעללות מצדם של אנשי הסגל ההונגרים, ועל מעשי טבח המוניים שליוו את הנסיגה מן המחנה עם התקרבותו של הצבא האדום.

מעניין לקרוא את העדויות יחדיו, למרות החזרות על ארועים מסוימים. כל אחד מן העדים הוא עולם בפני עצמו, עם תפיסות עולם משלו, עם דרכי התמודדות משלו, עם סיפורים על שרירות לבו של המזל שבהרף עין חרץ גורלות לחיים או למוות. כך, לדוגמא, גישתם של המאמינים מתאפיינת בתחושה שהם עומדים בנסיון, ושליחותם האמונית מחזקת אותם. וכך חובב שחמט, שניהל טורניר בסתר עם חברו, והצטער כשגילה שבעת ששיחק חבריו עזבו את המחנה והוא נותר מאחור, בירך מאוחר יותר את מזלו, לאחר שהיוצאים ראשונים נטבחו בהמוניהם.

על עבודות הכפיה של יהודי הונגריה למדתי לראשונה כשקראתי את ספרו של אנדור אנדרה גלרי, "סיפורו של כבוד עצמי", ספר שנכתב בהפסקות הקצרות שבין חודשי העבודה. העדויות שב"בור" אמנם מתרכזות במחנה אחד, אך ניתן ללמוד מהן על מכלול שרות העבודה ההונגרי, על האנטישמיות שבצילה התנהל, ועל האכזריות הבלתי נתפסת שמדהימה אותי בכל פעם מחדש. לרקע ההיסטורי כדאי לקרוא את המבוא לספר מאת חוקר שואת יהודי הונגריה, ד"ר רוברט רוזט, את ההקדמה מאת הסופר סבולץ סיטה, ואת המאמר "יהודים תמורת נחושת" מאת צבי ארז.

יד ושם

2015

תרגום מהונגרית: אברי פישר

אשד חיי / יוסי ריבלין

d790d7a9d793

כותרת משנה: חייו ומותו של יצחק אשד, איש שאהב לאהוב

יצחק אשד, יליד דברצן שבהונגריה, הועלה במחצית 1944 עם אמו ועם אחיו הצעיר על הרכבת לאושוויץ. רצה הגורל, והרכבת שינתה את נתיבה, וכך מצאו עצמם בני המשפחה, יחד עם כעשרים אלף יהודים מגורשים מהונגריה, במחנה הכפיה שטראסהוף הסמוך לוינה. בפרק החותם את הספר מספר יוסי אשד, בנו של יצחק, על תוצאות חקירתו בפרשה זו. ככל הנראה היה כאן שילוב של ארועים ונסיבות: הדרישה לידים עובדות, הנסיון למכור יהודים תמורת משאיות (ע"ע ברנד), הצורך ליצור חזות של היענות לבקשות היהודים לצורך מו"מ עתידי (ע"ע קסטנר), ועוד. בימים בהם גורלות היו תלויים על בלימה, "שיחק מזלו" של יצחק, ובמקום לחלוק את גורלם של סבו וסבתו, שהובלו למשרפות באושוויץ, הוא שהה עד השחרור במחנה כפיה, סובל חרפת רעב, ומועסק (ילד בן תשע!) בפינוי גופות קפואות.

את הספר שלפנינו החליטו בני המשפחה להגיש ליצחק ליום הולדתו השמונים, וגייסו את יוסי ריבלין להעלותו על הכתב. את המתנה לא זכה יצחק לקבל – הוא חלה ונפטר מספר חודשים לפני יום ההולדת. בני המשפחה החליטו להמשיך לכתוב, והספר הוא מצבת זכרון לחייו.

הפרק הראשון – חיים – מסופר בגוף ראשון מפיו של יצחק. הוא פותח בילדותו, ממשיך במלחמה – בה איבד את אביו, שגויס לעבודות כפיה במסגרת הצבא ההונגרי ולא שב, ואת סבו וסבתו – משם בחזרה לדברצן, מקום בו לא היו רצויים, עובר במסע הממושך לישראל – חבורה של בני ארבע-עשרה חמש-עשרה מסתובבת לבדה באירופה החרבה – ומסתיים בקורותיו בארץ, כאן למד בנהלל, השתלם בריפוי בעיסוק, ופגש את רחל שהיתה לאשתו. רחל, ילידת דברצן אף היא, הגיעה למחנה שטראסהוף כילדה בת ארבע. אולי הצטלבו דרכיהם במחנה, אך רק בארץ נפגשו, שנים לאחר אותה תקופה חשוכה.

הפרק השני – אחרי מות – כולל בעיקר דברים שנאמרו לזכרו של יצחק אחרי מותו, מפיהם של בני המשפחה ושל חברים קרובים.

בפרק השלישי – תחנות – יוצאים שני היוסי (אשד וריבלין) למסע בעקבות חייו של יצחק. מה שהיה אמור להיות מסע פרטי, הפך לארוע קהילתי, כשהשניים, יחד עם עירית דברצן ועם הקהילה היהודית, ארגנו טקס בו הציבו שלט זכרון על בית החרושת ללבנים, שבו רוכזו היהודים לפני שילוחם למחנות. במסעם עברו בכפר בו חיו הסבים, הגיעו לשטראסהוף, למעבר הגבול לסלובקיה, וחתמו בנהלל. ניכר מן הטקסט שהיה זה מסע מרגש, וההתרגשות של השניים מדבקת.

הפרק האחרון – סוף דבר – עוסק כאמור במה שהתרחש מאחורי הקלעים, וחרץ את גורלו של יצחק לחיים.

לכל אורכו של הספר ניכר שיוצריו לא הסתפקו בסיפור הפרטי, אלא חקרו והעמיקו, ובהערות השוליים הרחיבו את סיפורו של יצחק לכלל סיפורה של הקהילה, ויפה עשו.

יצחק אשד, שעד סוף ימיו סבל מביעותי לילה בשל חוויות המחנה, מצטייר בספר כאדם אופטימי, אוהב חיים, וכפי שכותרת המשנה מצהירה "איש שאהב לאהוב". משפחתו, בספר הזה, מציבה לו יד זכרון מכובדת ואוהבת.

הוצאה עצמית

2015

מסע התופת השאנן של דוקטור פאוסטוס / לאסלו ג`ורקו

מסע התופת השאנן של דוקטור פאוסטוס

בהקדמה  ל"מסע התופת השאנן של דוקטור פאוסטוסמסביר השטן כיצד הוא בוחר את בני-חסותו:

תפקידי הוא זה, לא פחות ולא יותר: לבחור מקום ההולם את התקופה, במקום הזה לבחור את האיש הנכון, לאמצו לי לבן-חסות, וללוותו עד לרגע שתנבוט בו, על-פי נסיונו שלו, תחושת הדעת השלמה עם כל הנובע ממנה. כל היתר: ברית-הדמים, השבועה, הנדר, מכירת הנפש, הקרבת אושר העולם הבא על מזבח דעת העולם הזה וכן הלאה – כל המתואר בפירוט ביצירות הרבות שחוברו על העיקרון הפאוסטי – כל אלה אינם אלא אגדה. עם זאת אין לכחד כי אותם מחברים נודעים ואלמונים של היצירות הללו, אכן צדו משהו מיסוד גורלם של בני-חסותי, גם אם עיטרוהו יתר על המידה בפרחי דמיונם הילדותי או הפיוטי, וגם אם הפריזו (אגב עיוות, כמובן) בחשיבות חלקי הצנוע.

באותה הקדמה הוא מזכיר את בני החסות שקדמו לג`ורג` אימרה סאבאדוש, גיבור הספר שנבחר ל"תפקידו" ב-1945. באותה שנה, כך מספר השטן, עזב לנפשו את בן-חסותו הקודם, סרנום צייטבלום, שרק חיטוט ברשת הבהיר לי שמדובר בדמות מתוך "דוקטור פאוסטוס" של תומאס מאן (הגיע הזמן לקרוא אותו). קדם לו, בין השנים 1905 ו-1925, בוריס סאווינקוב – סגנו של אלכסנדר קרנסקי, ראש הממשלה השני של ממשלת המעבר הרוסית לאחר מהפכת פברואר לפני לנין (המידע באדיבות הרשת, כמובן). בן חסות נוסף שנזכר בהקדמה הוא לורינץ מיסארוש, ממנהיגי מרד האיכרים בהונגריה במאה ה-15, ועליו לא מצאתי שום מידע. חסר לי ידע להעריך את הבחירות האלה ואת המסר שמן הסתם מועבר בהן, וחבל.

הספר, כאמור, מתרכז בדמותו של סאבאדוש, פעיל קומוניסטי מדרג הביניים, ודרכו מסופר סיפורה של הונגריה החל מתום מלחמת העולם השניה ועד שנות השמונים של המאה הקודמת. כל "נפלאות" הקומוניזם מקופלות בספר, האמונה העיוורת, התהפוכות, החיסולים של מי שרק אתמול היו מופת (וכך יהיו גם מחר, אבל לא היום), המרידות והמרידות שנגד. הכתיבה שוטפת, שנונה, הדמויות חיות ומשכנעות, הידע מעשיר. אהבתי.

הסופרהוא לאסלו ג`ורקו ההונגרי. לא מצאתי לצערי תרגומים נוספים שלו לעברית. ברשת הוא מוזכר בעיקר בהקשר למחזה שכתב "אלקטרה אהובתי", שגם היה לסרט.

Faustus Doktor Boldogsagos Pokoljarasa – Laszlo Gyurko

הוצאת זמורה ביתן

1989

תרגום מהונגרית: מרדכי ברקאי

רכבת הלילה האחרון / דצ`ה מראיני

962763

עמנואלה ואמארה היו ידידי נפש בילדותם. עמנואלה, הילד היהודי העשיר, ואמארה, בתו של סנדלר נוצרי, בילו יחד כל דקה פנויה בטיפוס על עצים ובטיולים בטבע, ונשבעו להיות יחדו לנצח. אבל בשנת 1939 נפרדו דרכיהם. הוריו של עמנואלה קיבלו החלטה תמוהה לעזוב את הוילה שלהם בפירנצה ולחזור אל ביתם בוינה, שבאותם ימים הפכה נאצית. אולי המניע היה לשמור על ביתם הוינאי, אולי היתה זו גאווה פטריוטית, שדחפה את אמו של עמנואלה, בתו של גבור מלחמת העולם הראשונה, לחזור לכור מחצבתה דווקא בשעה קשה. כך או כך, עמנואלה בן ה-11 עבר לוינה, ואמארה בת ה-9 נשארה בפירנצה. השניים שמרו על קשר מכתבים, ובעת התרחשות עלילת הספר, בשנת 1956, אמארה שומרת ברשותה תמיד מכתבים שכתב לה עמנואלה בין השנים 1939 ו-1943, תחילה מוינה ואחר-כך מגטו לודז`, עד שנדם קולו. בימים אלה אמארה היא עתונאית, ובשל תחושת בטן שעמנואלה שרד איכשהו היא יוצאת לחפש אותו, ובמקביל היא אמורה לשלוח לעתון מאמרים אודות החיים מאחורי מסך הברזל.

עמנואלה מתחילה את מסעה באושוויץ, משם לוינה, ואחר-כך להונגריה מתוך כוונה לחזור שוב לאושוויץ. נלווים אליה גבר אוסטרי, שאשתו היהודיה נספתה בטרבלינקה, וספרן הונגרי שלחם בשורות הצבא הגרמני בסטלינגרד. הם נפגשים בוינה עם אנשים ששם משפחתם כשל עמנואלה, בתקוה למצוא קרובי משפחה, וכן עם מי שהיו דיפלומטים גרמנים שקבלו לרשותם את בית משפחתו של עמנואלה לאחר הגירוש לגטו לודז`. הם שומעים עדויות ישירות ועקיפות, דברי אמת וכזבים, ונדמה כי המשימה שאמארה נטלה על עצמה היא כחיפוש מחט בערמת שחת.

המסע בעקבות הילד האבוד הוא העלילה הראשית של הספר. במקביל ובמשולב מובא סיפורם של יחסי מזרח-מערב באירופה החצויה שאחרי המלחמה, יחסים של חשדנות ושל איבה, שמבחינתה של אמארה באים לידי ביטוי בעיקר בקשיים לעבור בין מדינות ולהשיג גישה למקורות מידע.

יש הרבה דברים לומר על הספר הזה. קודם כל, הוא ספר חשוב. גם אם דמויותיו בדויות, העדויות לכאורה – בעיקר במכתביו של עמנואלה, אבל גם בסיפורים שאמארה אוספת בדרך – אמינות ותואמות את ההיסטוריה כפי שאני מכירה אותה מספרים מבוססי מציאות. לקורא הבלתי בקיא בקורות השואה ניתן בספר מבחר של נקודות מוצא לחקירות נוספות. לקורא הבקיא מספקת הסופרת נקודות למחשבה על חמקמותו של הזכרון, על עמימותו של העבר ועוד.

נוסף לחשיבותו כספר שואה, הוא מציג סיפורים אנושיים מגוונים שיוצרים פסיפס מעניין של דמויות אמינות, חלקן מלוות את הסיפור לאורכו, חלקן תורמות תרומה נקודתית, אך כולם משמעותיות. ויש סיפור אהבה מרגש בין שני הילדים, וסיפורי גבורה ויאוש.

במקביל להיותו ספר שואה, זהו גם ספר פוליטי, ובעיני זו חולשתו. השילוב הוא לדעתי בבחינת "תפסת מרובה, לא תפסת", ואני מתכוונת בעיקר למה שמתרחש בו החל בערך ממחציתו. בדרכם לאושוויץ נעצרים אמארה ושני מלוויה בבודפשט, בדיוק ביום בו פורץ המרד ההונגרי. החיפוש אחרי עמנואלה עוצר בחריקת בלמים, ולאורך למעלה מ-120 ועמודים (למעלה מרבע מהספר) מתואר המרד שעה אחר שעה עד דיכויו. אני לא אומרת שבחיים האמיתיים אין מעצורים, והכל זורם כמתוכנן. אני גם לא אומרת שהפרקים ההונגרים לא מעניינים, או לא כתובים היטב. להפך. הם פשוט לא שייכים לספר הזה. אני מודה שקראתי את העמודים האלה בקוצר רוח, וחבל. הם יכלו להיות ספר מצוין בפני עצמו. כל המרד היה צריך להצטמצם לכלל אפיזודה, והעלילה הראשית היתה צריכה להמשיך לזרום.

משום מה הסופרת בוחרת להתייחס פעמיים לישראל. פעם אחת בעדותה של יהודיה וינאית, שברחה לפלשתינה בעת המלחמה, ואחר-כך חזרה לאוסטריה בגלל סבלם של הפלשתינאים, אלא מה. בפעם השניה בעיצומו של תיאור המרד ההונגרי היא מספרת על מלחמת סיני שארעה באותם ימים, כולל תיאור מלומד של תולדות תעלת סואץ. לא נדבק לספר.

לכל אורך הדרך אמארה קוראת בספרו של קונרד, "לב האפלה". ההקבלה בין מסעו של מרלו לזה של אמארה אל לב הזוועה עשוי בצורה מעולה, וכל ציטוט מתאים בשלמות למקומו.

אל גורלו של עמנואלה לא אוכל להתייחס כדי לא לחשוף את שיאו של הספר. אומר רק שהגילוי עוצמתי מאוד ועצוב מאוד. כדאי לצלוח את הספר כדי להגיע אליו (לא שאפשר לזנוח את הספר הזה לפני סיום המסע).

בשורה התחתונה: ספר חשוב שיישאר איתכם הרבה אחרי שתסיימו לקרוא אותו.

Il treno dell`ultima notte – Dacia Maraini 

כנרת זמורה ביתן

2012

תרגום מאיטלקית: יורם מלצר

סיפורו של כבוד עצמי / אנדור אנדרה גלרי

60327

אנדור אנדרה גלרי נולד בהונגריה ב-1906 למשפחה יהודית. בגיל צעיר הפך לסופר מוערך, שעיקר כוחו בסיפורים קצרים, וכבר בגיל העשרה פורסמו סיפוריו בעתונות. אוסף הסיפורים הראשון שלו ראה אור ב-1933, וזכה בפרס יוקרתי.

ב-1942, בדומה למרבית הגברים היהודים, נשלח לחזית לעבודות כפיה. בין השנים 1942 ו-1944, בחופשות הקצרות בין חודשי העבודה, כתב את זכרונותיו. חבריו הסופרים הם שעודדו אותו להעלות את מחשבותיו על הכתב, על מנת שאחרי המלחמה יהיה בידו חומר הגלם לרומן שחלם לפרסם. גלרי לא זכה לכך: את החודשים האחרונים של המלחמה עבר במחנות ריכוז, ונפטר בבית חולים של בנות הברית בשל סיבוכי מחלת הטיפוס ימים אחדים לאחר השחרור.

"סיפורו של כבוד עצמי" הנו, אם כן, לא ספר ערוך ומוגמר ע"י הסופר, אלא טיוטה לספר. לפיכך אין זה הוגן להעביר עליו ביקורת. לדוגמא, חלק הארי של הספר מוקדש ליחסיו עם הנשים בחייו, ובעיני הנושא הזה מקבל עודף דגש, בעוד נושאים מעניינים לא פחות, ואולי אף יותר, נדחקים מעט הצידה. היחס שלו אל יהדותו מרתק, ואפשר היה להעמיק בו. כך גם נושא התדמית העצמית שלו, והביקורת העצמית על כשרונותיו. אני מניחה שאם היה שורד את המלחמה, הדגש של הספר היה עובר אליה. הפתיע אותי חוסר ההתיחסות הכמעט מוחלט למה שעבר עליו בתקופה שבה נכתב הספר, ואולי אין בזה כדי להפתיע: אולי בתקופה איומה כזו קל יותר לברוח אל זכרונות העבר, גם אם במקרה שלו מדובר בעבר לא קל עם אב שהתאנה לו ואם שהזכירה לו לעתים קרובות שכמעט "רצח" אותה כשנולד. עיקר הספר הוא נסיון להבין מיהו, ואיך נעשה מי שהוא. עם רוב מעשיו קשה להזדהות (בעיקר היחס לנשים), אבל גלרי מצליח לפחות להסביר לעצמו איך הגיע להיות האיש שהוא מתאר, וכנותו משכנעת.

למרות שמדובר בהכנה לספר, כשרון הכתיבה ברור ואינו מוטל בספק. אחד המבקרים בזמנו כינה אותו "ריאליסט של הפיות" בשל יכולתו לשלב ריאליזם בהיר עם אוירת אשליות. הסגנון המשולב ניכר גם בספר הזה. הארועים עליהם הוא מספר ברורים, אבל ההרגשה היא כאילו שורה על חלקם מין ערפל דק חלומי. אין בזה כדי להקשות על הקריאה, אבל נדרש ריכוז כדי להשאר עם המספר בקפיצות הזמן שלו.

לקראת סיום הספר נוצרת תחושה, אם כי כמעט אינה נאמרת במילים מפורשות, שהסופר חש שמותו קרוב. הכתיבה הופכת חדה יותר, פחות שאלות נשאלות ויותר תשובות נמצאות. פחות דגש ניתן לארועי העבר, ויותר למחשבות ההווה.

מצאתי בספר ענין בשל תיאורי התקופה, הסביבה שלא הכרתי, אישיותו של הכותב ויכולתו לספר סיפור שאולי אינו "גדול" ו"גלובלי", אבל רב כוחו בפרטי ובאישי שנוגע ללב גם ממרחק הזמן.

Egy önérzet története – Gelléri Andor Endre

הוצאת סיון

2005 (1957)

תרגום מהונגרית: דוד טרבאי