ארץ אחרת / ג'יימס בולדווין

d7a2d798d799d7a4d794_-_d790d7a8d7a5_d790d797d7a8d7aa2

הפרק הפותח את "ארץ אחרת" מתאר את גורלו של רופוס, נגן ג'ז שחור עור, שהדרדר מנגיעה בתהילה לחיי עוני מנוול. בנפילתו אל התהום ניהל מערכת יחסים מעוותת עם צעירה לבנה, שהיתה מעורערת עוד בטרם נפגשו, ואושפזה במוסד לחולי נפש לאחר שהפליא בה את מכותיו. ידידו ויוואלדו, לבן אף הוא (ההבחנה בין שחורים ללבנים היא בלב הספר), ניסה לעצור את האסון הצפוי להתרחש, אך כשל. חסר פרוטה, רעב, נטול כל תקווה לעתיד, השליך עצמו רופוס מגשר וושינגטון למימי ההדסון. גופתו נמצאה כעבור מספר ימים. זעמו הבלתי נשלט של רופוס, שמצא לעצמו מוצא בבחורה שהפכה לשק חבטות, מוסבר בחוויותיו כשחור, בתחושת ההשפלה המתמדת, בדחיה שחש כל חייו.

הפרק הבא נודד לפריז. אריק, בחור לבן, שהיה בעבר מאהבו של רופוס, קיבל, לאחר מספר שנים בגלות, הצעה לתפקיד במחזה בברודווי, והחליט לחזור הביתה. איב, בן זוגו הצרפתי, אמור להצטרף אליו בניו-יורק כעבור מספר שבועות.

שני הפרקים הללו מציגים את נושאיו המרכזיים של הספר – הזהות השחורה בארצות הברית והזהות המינית. הספר מתרכז בקבוצה מצומצמת של חברים ומכרים, שמותו של רופוס חרט בהם צלקת. כל אחד מהם בוחן את חייו שלו ונדחף לשנותם, מתקשה למקם את עצמו במציאות שסביבו, וחושש להתבונן בה בעיניים פקוחות, וכל אחד מהם מייצג יותר מאישיות פרטית. בשיחה בין אריק לויוואלדו השניים אומרים:

"אני חושב שצריך לבחון בכנות את החיים שאתה חי, אחרת אין שום סיכוי שתשיג את החיים שאתה רוצה." הוא עצר. "או חושב שאתה רוצה."

"או," אמר ויוואלדו כעבור רגע, "החיים שאתה חושב שאתה אמור לרצות."

ויוואלדו הוא סופר, שטרם פרסם דבר, והוא סובל ממחסום כתיבה. ויוואלדו הוא ליברל, מאמין בשוויון בין שחורים ללבנים, טוען שאינו רואה צבעי עור. מותו של חברו הפגיש בינו ובין איידה, אחותו של רופוס, והם מנהלים מערכת יחסים שכמיהה לקִרבה ופחד משמשים בה בערבוביה. קאס, עקרת בית ואם, הנשואה לריצ'רד, סופר שהתפשר על איכות לטובת מכירות, מנסה לחרוג ממסגרת חייה המצומצמת. בדומה לויוואלדו, גם קאס היא ליברלית, ובשיחה עם איידה היא מתחננת להערכה משום שהתנתקה מנוף ילדותה הגזעני. איידה, שהעריצה את אחיה, פיתחה בעקבות מותו קשיחות ונחישות. בתגובה לדבריה של קאס היא אומרת: "את לא יודעת, ואין לך שום דרך בעולם לגלות, איך זה להיות בחורה שחורה בעולם הזה, ואיך גברים לבנים, וגם גברים שחורים, מותק, מתיחסים אליך. אף פעם לא הגעת למסקנה שכל העולם הוא פשוט בית זונות אחד גדול ולכן הדרך היחידה שתוכלי להצליח היא להיות הזונה הכי גדולה, הכי מגניבה, הכי קשוחה שיש, וככה להכריח את העולם להחזיר לך את מה שמגיע לך". אריק, המאופס על עצמו יותר מכולם, מנהל, בעודו ממתין לאיב, רומן עם אשה. כולם, במידה זו או אחרת, אובדי דרך, חרדים ממציאות עולמם ומעתידו.

אך הסיפור אינו על אנשים פרטיים, שבמידה רבה משקפים את הביוגרפיה הפרטית של הסופר עצמו. יחסי שחורים-לבנים אינם מאבק בין יחידים, אלא מאבק על דמותה של ארצות הברית. איידה ישירת הדיבור אומרת לקאס גם את הדברים הבאים: "את בטח חושבת שאנחנו באיזה פארק מזוין. את לא יודעת שאנחנו באחד הג'ונגלים הכי גדולים בעולם." ובמבט לעתיד היא משמיעה נבואת זעם: "אנשים כמוכם לא יודעים שהחיים הם חרא, מותק. זה הדיבור הכי גדול עכשו. אתם אף פעם לא שילמתם את המחיר, והולך להיות לכם קשה, מותק, כשהעסק יתפורר. יש הרבה חובות ישנים לגבות, ואני יודעת טוב מאוד שאתם לא חסכתם אפילו פני אחד". הארץ האחרת שבשם הספר, על פי אחת הפרשנויות, היא ארצות הברית, שאינה ארצם של תושביה שחורי העור.

"ארץ אחרת" אינו קל לקריאה, לא רק בשל תוכנו המבטא את יסורי גיבוריו, אלא גם משום שהכתיבה של ג'יימס בולדווין ממחישה מצוין את המבוכה והתלישות של הדמויות, ומקשה בכך על מציאת נקודות חיבור איתן. כדאי להתמיד למרות הקשיים, כדי לספוג את הלכי הרוח, שלמרות ששיקפו את התקופה בה נכתב הספר (1948 עד 1962) הם רלוונטים גם היום.

ג'יימס בולדווין היה אקטיביסט חברתי שאחז בדעות שבין המתינות של מרטין לותר קינג הבן לקיצוניות של מלקולם איקס. בדומה לאריק שבספר, גם הוא עבר לגור בפריז, וניהל שם בגלוי חיים הומוסקסואלים. יצירתו ההגותית והספרותית, כמו "סיפורו של רחוב ביל", עסקה בשני הנושאים שבערו בו – שוויון זכויות לאפרו-אמריקאים והזכות לאמץ זהות מינית שאינה הטרוסקסואלית.

ספר ראוי לתשומת לב.

Another Country – James Baldwin

עם עובד

2019 (1962)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

מודעות פרסומת

שיבה לריימס / דידיה אריבון

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a9d799d791d794_d79cd7a8d799d799d79ed7a12

הסוציולוג הצרפתי דידיֶה אֵריבּוֹן נולד וגדל בשכונת פועלים קשי יום בריימס. בשונה מכל בני משפחתו, שלא למדו כלל, או שנשרו ממסגרת הלימודים בגיל צעיר, הוא סיים תיכון ופנה ללימודים גבוהים. אחרי שנים של התחבטויות באשר לזהותו החברתית, קיבל בהיותו כבן עשרים החלטה מודעת להתנתק לחלוטין מנוף ילדותו. במשך למעלה משלושים שנה לא פגש את הוריו ואת אחיו, והקשר שלו איתם הצטמצם לשיחות טלפוניות אקראיות. להלוויתו של אביו – שהיה עבורו מודל חברתי שלילי, נקודת ציון שכנגדה התאמצתי לברוא את עצמי – לא הגיע, כדי לא להפגש עם אחיו, אבל אחרי הלוויה נסע לריימס לשוחח עם אמו, והספר שואב את שמו מן השיבה אל בית ילדותו. אריבון כתב בעבר ספר בשם "הרהורים על השאלה ההומואית", ובו עסק בזהותו המינית. בספר זה הוא עוסק במה שהוא מכנה "שני גזרי דין חברתיים", מיני ומעמדי, כשהדגש מושם על האחרון.

אריבון מתאר את החברה הצרפתית כמורכבת ממעמדות שמהם קשה לחרוג. הוריו עמלו בפרך, גרו בדירת חדר צפופה בשנות ילדותם של אריבון ושל אחיו הבכור, בשכונה שנבנתה במיוחד עבור מעמד הפועלים. אביו, שנשר מלימודיו בגיל ארבע-עשרה, ויצא לפרנס את הוריו ואת אחיו, נישא לאמו בהיותו רק בן עשרים ואחת, ובתוך שלוש שנים כבר היה אב לשני ילדים. את השתיה המופרזת שלו, את היעלמותו לסופי שבוע ארוכים, את האלימות שהפגין בשובו, כמו גם את השנאה והתיעוב ששררו בינו לבין אשתו, מייחס בנו למעבר שעשה מאחריות כלפי הוריו לאחריות כלפי ילדיו, ללא רגע לעצמו. אמו של אריבון עבדה אף היא ללא הרף, כמנקה וכפועלת בתנאים לא תנאים. מלים משפילות שאמרה אחת המעסיקות לאמו נצרבו במוחו של הבן כעלבון תמידי. אחיו הבכור נשר אף הוא מן הלימודים בהיותו בן ארבע-עשרה, ונשכר לעבוד כשולית קצבים. גורלם של אחיו הצעירים היה דומה. אריבון, לעומתם, נאחז בלימודים. למרות שהוא עצמו הצליח לחרוג מן הגורל שנועד לו, הוא טוען שהחברה ככלל עדיין סוגרת על מעמד הפועלים, תוחמת אותו בגבולותיו. מערכת החינוך, שאמורה להציע אפשרויות זהות לכל, היא כהגדרתו מכונת תופת אמיתית, שגם אם אינה מתוכננת להשגת היעד הזה, היא לפחות מביאה לידי תוצאה אובייקטיבית זו: דחיית ילדי מעמד הפועלים, שימור והצדקה של השליטה המעמדית ושל גישה מפלה למשלחי יד ולעמדות חברתיות. אפילו לתעודה אקדמית אין אותו ערך כשהיא בידיו של בן למעמד מבוסס או של בן למעמד נחשל. האסטרטגיה להמרתה לאפשרות מקצועית מחייבת רשת של משפחה ושל חברים מקושרים, שהראשון זוכה לה באופן טבעי, ומן השני היא נשללת.

הסיפור האישי של אריבון הוא נקודת מוצא לדיון חברתי מקיף. הכותב דן, בין השאר, בדפוסי ההצבעה של המעמד ממנו יצא. בשנות החמישים עד שנות השבעים נהו אנשי העמל אחרי המפלגה הקומוניסטית, כמחאה על תנאי חייהם, ולא משום השקפה גלובלית כלשהי על משטר בסגנון ברית המועצות. אחרי עשורים של הצבעה מסורתית לרשימות השמאל, אותו מעמד עצמו עבר להצביע לימין, ואף לימין הקיצוני. אריבון מצביע על כמה גורמים לכך. הראשון בהם הוא בגידת השמאל, שנטש את תפיסת הקולקטיביזם, ואימץ את תפיסת הימין לגבי אחריות אינדיבידואלית. גורם נוסף נעוץ בגזענות המושרשת והטבעית של אנשי המעמד, שמוצאת לה ביטוי במצע הימין. וגורם לא פחות משמעותי מצוי בהזדמנות לגייס ערך עצמי באמצעות התנשאות על המהגרים הזרים. בסופו של דבר, למרות שהימין הקיצוני אינו מייצג נאמנה את מעמד הפועלים, העיקר נעוץ בתחושה שאתה יודע או מאמין שאתה מיוצג באופן אינדיבידואלי וקולקטיבי, גם אם בדרך בלתי שלמה, פגומה.

נושא נוסף שהספר דן בו הוא היחס להומוסקסואלים. למרות השתנות הזמנים, והפתיחות שבאה איתה, הומוסקסואלים סובלים גם היום מאלימות בלתי פוסקת מצד כנופיות "מפצחי מתרוממים". אריבון תוהה מדוע קבוצות "מתויגות" – הומואים, יהודים, שחורים וכדומה – צריכות לשאת את עול הקללות החברתיות והתרבותיות. התשובה מצויה בשרירות הקפקאית, ולכן הבלתי ניתנת להסבר, של גזרי הדין החברתיים.

במהלך הקריאה בספר חשבתי על ההקבלות בינו ובין "הסוף של אדי", ספרו של אדואר לואי. לואי צעיר מאריבון בכארבעים שנה, אך גם הוא מתאר ילדות בסביבה נחשלת, הומופובית ובורה, בחברת פועלים עניים שנדונו להנציח את המצוקה, סביבה שהאסוציאציה אינה מקשרת בנקל לצרפת של ימינו. כמו אריבון, גם הוא הצליח להחלץ מנוף ילדותו. בכתבות על לואי מצאתי שספריו של אריבון הם שנתנו לו את ההשראה ואת האומץ לכתוב על חייו.

"שיבה לריימס" משלב סיפור אישי יוצא דופן עם הגות חברתית, המבוססת על שפע תרבותי ועל מבט בוחן, והכתיבה הרהוטה והמשכנעת של אריבון זכתה לתרגום מוצלח של מיכל בן-נפתלי. בהבדלים המתבקשים מצאתי בספר מקבילות רבות אל נושאים שבלב הדיון הציבורי בארץ, ולכן, למרות שהוא מעוגן בצרפת, הוא רלוונטי גם מחוץ לה. מעניין ומומלץ.

Retour á Reims – Didier Eribon

עם עובד

2019 (2009)

תרגום מצרפתית: מיכל בן-נפתלי

הסוף של אדי / אדואר לואי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d7a1d795d7a3_d7a9d79c_d790d793d7992

הסופר אדואר לואי נולד בשם אדי בֶּלְגֶל בעיירה קטנה בצפון צרפת. בספרו האוטוביוגרפי הוא מתאר בגוף ראשון את שנותיו בתקופת חטיבת הביניים, מגיל עשר ועד שלוש-עשרה.

למרות שעלילת הספר מתרחשת בצרפת השְֹבֵעה בשנים הראשונות של המילניום הנוכחי, תיאור העיירה מעלה על הדעת את הדלות ואת הבערות של ימי הביניים. תושבי העיירה נידונים מלידה למסלול חיים שמנתב את הגברים לעבודה במפעל המקומי, ואת הנשים לעבודות הבית או למשרות שירות. הם נישאים אלה לאלה, ומנציחים את העמל ואת העוני מדור לדור. למרות שאדואר לואי העלה את קורותיו על הכתב כשהיה רק בן עשרים ושתים, הספר שופע אבחנות חדות כלפי סביבתו. כך, על ההיכלאות של תושבי המקום בתוך נתיב מוגדר הוא כותב: "אי האפשרות לבצע סיכלה את האפשרות לרצות, וזו בתורה חסמה את טווח האפשרי". בית המשפחה שאדי מתאר רעוע, פרוץ לרוחות ולגשמים, אכול טחב. האב מובטל לאחר שגבו נהרס בעבודת הפרך, האם רוחצת זקנים לפרנסת המשפחה, הילד נשלח לחנויות להשיג מצרכים בהקפה. המצוקה גוררת אלכוהוליזם, וזה בתורו גורר אלימות. מרבית הילדים נוטשים את הלימודים אחרי החטיבה, ומתגייסים לסייע בפרנסה. הבורות היא, אם כן, נחלתם, והדרך היחידה להתגדר בתחושת עצמיות היא באמצעות בוז והתנשאות כלפי המיעוטים וכלפי החריגים. הגבריות היא הערך הקדוש, ועליה אדי כותב, "בעולם שבו הסגולות הגבריות טופחו כערך עליון, אפילו אמי אמרה על עצמה, אני יש לי ביצים, אף אחד לא מתעסק איתי".

לתוך העולם הקשוח הזה נולד אדי, בן ראשון לאביו ושלישי לאמו. ילד עם גינונים של ילדה, עם הילוך מתנדנד. ילד שאינו אוהב כדורגל, שנהנה למדוד בסתר את בגדיה של אחותו, ש"מתנהג כמו נקבה". הוריו כעסו, חבריו לעגו לו, התעללו בו, הוא ניסה לשנות את עצמו, אך לשווא.

מדי בוקר, כשהתכוננתי לבית הספר בחדר האמבטיה, שיננתי לעצמי אותו משפט שוב ושוב, עד אשר איבד את פשרו והיה רק רצף של הברות, צלילים. ואז הייתי מפסיק ומתחיל מחדש היום אהיה קשוח. אני זוכר את זה כיוון שדקלמתי את המשפט הזה בדיוק, כמו תפילה במלים אלה בדיוק היום אהיה קשוח (ואני בוכה בזמן כתיבת השורות האלה; אני בוכה כי המשפט הזה נראה לי נלעג ומחריד, המשפט שליווה אותי לכל מקום כל כך הרבה שנים ושנטוע, במובן מסוים, ואני לא חושב שאני מגזים, בשורש הקיום שלי).

מתוך האומללות והשונוּת אדי הצליח במקום שאחרים אף לא ניסו. לאחר סיום החטיבה הצליח להתקבל לתיכון הרחק ממקום מגוריו, ועלה על נתיב של השכלה ושל הרחבת אופקים. כמו במקרים רבים אחרים, די היה במחנכת עירנית אחת, מנהלת חטיבת הביניים, שעמדה על כישוריו, והציעה לו לנסות להבחן למגמת תיאטרון באותו תיכון. אביו, שנהנה למתוח אותו מתיחות אכזריות, החביא במשך חודש את המכתב המאשר את קבלתו, ונתן לו לקרוא אותו רק לקראת תום חופשת הקיץ. אמו הגיבה על תכניותיו במלים, "עכשו הוא הולך לעשות בגרות זה, החכמולוג של המשפחה".

למרות ההורות הכושלת של הוריו, למרות השתלטנות של אביו והזעם של אמו, הסופר אינו מתאר אותם כדמויות שליליות, אלא כדמויות מורכבות. גם האם וגם האב יודעים מה נדרש מהם כהורים, אבל אינם מסוגלים לעמוד בדרישות. האם מרבה לדבר על טעויות שעשתה ושהובילו אותה לאן שהגיעה, אבל בנה אינו סבור שניתן להתיחס לעברה כסדרה של טעויות, אלא כאי-מסוגלות, או בלשונו, "אולי מה שביקשה לומר הוא, אני לא יכולה להיות גיברת, גם אם הייתי רוצה". אביו, האיש שידו קפוצה, מפתיע אותו בשטר של עשרים יורו, הון עתק במונחי המשפחה, כשהוא מלווה אותו אל הרכבת בדרכו לתיכון, ונפרד ממנו במלים, "עכשו לך ותנסה לא לפשל".

הספר כתוב בשילוב של שפת כתיבה נאה עם לשון סלנג, ורמה איילון היטיבה לתרגם. האיור המינימליסטי וההולם על הכריכה הוא פרי מכחולו של אמרי זרטל.

"הסוף של אדי" הוא ספר שובר לב, לא קל לקריאה, אבל הוא חשוב, כתוב בכשרון רב, ביכולת התבוננות מרשימה, ובכנות כובשת.

En Finir avec Eddy Bellegueule – Édouard Louis

עם עובד

2018 (2014)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

נדנדת חבלי הכביסה / אחמד דני רמדאן

swing_master

אני מציע לך מזכרות – את הסיפורים שלי, את פיסות נשמתי – כדי לעזור לך להרדם. אני בוחר בזכרונות שאיני מעז לחלוק, מעוות אותם ושורף אותם. אני הופך אותם לאגדות שאינן ניתנות לזיהוי, כדי לשעשע אותך. אתה תופס אותי באמצע המשפט, אתה רואה את האמת מאחורי הסיפורים ומושך אותה מבין השורות, כפי שמושכים תמונה חרוכה מאפרה של שריפה. זכרונותי לובשים את סיפורי כמו עורות של בעלי חיים מתים, אבל אתה מפשיט אותם ומניח אותם מול עיני. אני מרגיש כיצד האמת שבהם לועגת לי, יודעת שאיני יכול להסתתר מפניה. היא אוכלת אותי מבפנים.

בונקובר שבקנדה, בעוד כארבעים שנה, מסתופפים שלושה בדירה אחת: המספר, בן זוגו הגוסס, והמוות הנוכח בדירה כישות של ממש. המספר, יליד 1984, ובן זוגו, נושאים צלקות פיזיות ונפשיות, אותן פורט המספר לשרשרת של סיפורים, מעין אלף לילה ולילה, על פי בקשתו של חברו המתקשה להרדם. לפעמים הסיפורים פשוטים וישירים, העלאת זכרונות טובים או כואבים. לפעמים, כשהמספר מהסס או אינו מסוגל לגעת בפצעים פתוחים, הוא בוחר לדבר על ארועים שלכאורה אינם קשורים כלל להיסטוריה הפרטית של הזוג. בסיפור הראשון הוא מנתק כך את עצמו מזכרון טירופה של אמו, נוגע בעבר בעקיפין באמצעות תיאור "ההתאבדות היפה ביותר":

ודאי היה רגע של השתנקות. אותו רגע של חוסר ודאות לפני שהסכינה עם המוות הקרב, רגע שבו כל ההגיון בעולם קרס והיא השמיעה קולות של לימון סחוט, קולות מרירים, מכוערים, לפני שנרגעה והרשתה לרוח לשאת אותה בעדינות. רק אז נפסק הכאב, ליבה הפסיק לפעום והמוות בא, מהיר, מזמין וסופי. עשרים שנה היתה אמי תקועה ברגעים הראשונים של ההתאבדות היפה ביותר, בטירוף נסתה לשנות את תוצאות החלטותיה, צרחה, חבטה באויר באגרופיה, כעסה על העולם.

הציטוט שנבחר לכריכת הספר מייצג פן אחד של הספר, הפן ההומוסקסואלי, אבל עוצמתו של הספר נובעת מן הרב-מימדיות שלו. ההומוסקסואליות בחברה השמרנית אילצה את המספר להסתיר את נטיותיו, לא אפשרה לו לאהוב בגלוי, ואף חשפה אותו לאלימות קשה מצד אביו ומצד חבריו. באחד הסיפורים, אותו הוא מספר בגוף ראשון מפיו של נער שאהב, מתואר גורלו העצוב של מי שנאלץ להכנע לתכתיבי החברה, התנכר לנטיותיו ונישא לאשה שנבחרה עבורו. אך ההומוסקסואליות לא היתה הקשה בבעיות איתן התמודדו: השלטון הרודני של חאפז אל-אסד הפך את סוריה למדינה מוכת אימה, מדינה בה אנשים נעצרים ומעונים ללא סיבה, מדינה שסועת מלחמת אחים. כשהחליטו לעזוב ללבנון, מצאו עצמם במדינה נוחה יחסית, אך עוינת כלפי העקורים הסורים. קנדה הציעה להם מפלט, אבל מקום חדש, נוח וידידותי ככל שיהיה, הוא זר ושונה, חדש ובלתי מוכר, וקשיי ההגירה הם בלתי נמנעים. המספר מתאר בכי ללא סיבה באמצע ישיבה בעבודה, ופסיכולוגית שהסבירה זאת בהלם תרבות. היה נדמה לשניים שהחברה הקנדית דוחה אותם, משום ש"נסיונותינו לקשור קשרי חברות הלכו לאיבוד בתרגום", והכוונה אינה לתרגום מילולי דווקא, אלא לפירוש סט הכללים התרבותיים.

לצד נושאים אלה המספר נוגע גם בנושאים של יחסי הורים-ילדים, ובמעמד האשה בחברה המוסלמית. בספר כולו הוא אינו נוקט במישרין עמדה שיפוטית, אם כי דעותיו ורגשותיו ברורים. כך גם בשני נושאים אלה. את התנהגותו של אביו, שנטש אותו כמעט לחלוטין עם אם חולת נפש, הוא מסכם כמעט בלקוניות: "תמיד איחר מעט להתעשת ולהבין את שגיאותיו". על מעמדה של האשה הוא עומד בכמה הזדמנויות – כשהוא מספר על דרישת בעלה המיועד של אחותו שתלבש בגד שיכסה את כולה, כשהוא מתאר כיצד דודו הרס את מכונת התפירה של סבתו כדי שאיש לא יעלה על דעתו שאמו מפרנסת אותו, וכשהוא מצטט את תגובת אמה של אשה שהתלוננה על שבעלה מכה אותה: "גבר צריך ללמד אשה איך להתייחס אליו", אמרה לה אמה כשהתלוננה על התקפי הכעס שלי ועל ידי הכבדה. "המכות של בעלך צריכות להיות מתוקות כמו צימוקים בפה שלך".

למרות שהספר הוא לכאורה שרשרת של סיפורים בדידים, מדובר בספר רציף, די כרונולוגי, שנע מן הילדות אל הזיקנה דרך תחנות בחיי שני הגברים ובהיסטוריה הקרובה של מדינתם. גם מגוון הסגנונות של הסיפורים אינו פוגם בשלמות הסיפורית: המספר עובר בין סיפור אישי למשחק דמיוני בסגנון שעשוע טלוויזיוני עם המוות, לשיחה עם בן זוגו, לתיאור חלום. ואיכשהו, למרות המגוון והשוני, הכל מצטרף לסיפור שלם נטול מאמץ, ללא תחושת עומס ומבלי שה"טריקים" הספרותיים יפגעו באיכות התכנים. בהחלט הישג לא מבוטל.

למה "נדנדת חבלי הכביסה"? בקטע מכמיר לב מסופר על נדנדה שבנה אביו של המספר עבור אשתו במרפסת המשקיפה על דמשק: "כשהתנדנדה גבוה יותר, הרגישה שהיא יכולה לעוף; היא היתה נסיכה בעלת שיער ארוך, חלק, גבירה יפיפיה שבלבה אהבה לשמש. הנדנדה לקחה אותה גבוה, והיא חשה שהיא מסוגלת לכל". לאחר שעזבו את הבית ובו הנדנדה, הלכו חלומותיה התמימים והפכו לשדים שרדפו אותה ושמהם לא יכלה להשתחרר. יחד עם התפוררות שפיותה והדרדרות חיי הילד לכלל סיוט, גם המצב בסוריה התערער. הנדנדה, כך נראה לי, היא געגועים לחופש ולתמימות.

קל לשכוח שגם מדינת אויב מורכבת מבני-אדם, וקצת מוזר לגלות קווי דמיון רבים בין החוויה הישראלית לסורית. מעבר לסיפור הפרטי הנוגע ללב של המספר ובין זוגו, הועשרתי בידע על הנעשה מעבר לגבול, כל-כך קרוב וכל-כך רחוק. לחווית הקריאה תורם התרגום המרשים של לי עברון, שמעביר בשפה מוקפדת אך שוטפת את השילוב של פיוט עם כאב. חן יאקה שומרון עיצבה כריכה יפיפיה, ההולמת את רוח הספר.

"נדנדת חבלי הכביסה" הוא ספר יחודי, מרגש, ומאוד מומלץ.

The Clothesline Swing – Ahmad Danny Ramadan

תמיר // סנדיק

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: לי עברון

די כבר עם השקרים שלך / פיליפ בסון

55000002455b

בשלב מאוחר יותר, אכתוב אודות החֶסֶר. אודות ההילקחות הבלתי נסבלת של האחר. אודות הריקנות שמעוררת אותה הילקחות. המצוקה המשתררת. אכתוב אודות התוגה המאכלת, הטירוף שמאיים. זה יהפוך לאימם-הורתם של ספריי, כמעט בעל כורחי. לעתים אני תוהה אם אי-פעם כתבתי על משהו אחר. כאילו מעולם לא התאוששתי מזה: האחר שאין להשיגו. כאילו זה חולש על כל מרחב המחשבה.

פיליפ בסון, יליד 1967, הוא סופר צרפתי שאינו מכחיש את היותו הומוסקסואל. ב-1984, כשהיה תלמיד תיכון, נאלץ להסתיר את נטיותיו המיניות. הופצה שמועה שהוא "מעדיף בנים", אמרו שיש לו תנועות נשיות. הוא היה תלמיד מצטיין, אך גרוע בספורט. שמו לא נקשר בשמה של אף אחת מהבנות. לחשו מאחורי גבו, ולפעמים בפניו, "מתרומם" ו"הומו מסריח", והוא התעלם. יום אחד ניגש אליו בחור בשם תומא, תלמיד פופולרי, חביב הבנות, והציע לו לאכול יחד בבית-קפה בפאתי הישוב הקטן בו התגוררו. המפגש התפתח לקשר שתחילתו משיכה גופנית, והמשכו התאהבות. עם תום שנת הלימודים נסע תומא למשפחתו בספרד, שם נשאר, בלי הסבר, בלי מכתב, בלי הודעה מוקדמת. פיליפ חש כ"קורבן התאונה שהחובשים מחלצים מתוך גוש המתכת […] הפצוע הקשה שמנתחים בדחיפות […] ואז הניצול המתוקן […] ולבסוף המשתקם האבוד".

ב-2007, עשרים ושלוש שנים אחרי אותה פרשה, מזהה פיליפ את תומא בגבר החולף מולו בעת שהוא מעניק ראיון עתונאי לרגל צאתו לאור של ספרו האחרון. אבל לא תומא הוא שמסתובב למשמע קריאתו, אלא בנו לוקא הנראה ממש כמוהו. מפיו של לוקא ישמע על גלגוליו של אביו בשנים שחלפו, והמפגש יוביל אותו להרהר בשאלה אם אפשר לשחזר את העבר, להתחיל מחדש מהמקום בו נעצר סיפורם המשותף. ב-2016 יתבשר מפיו של לוקא על מות אביו (לא ספוילר – הספר מוקדש לזכרו של תומא).

יחודו של הספר בסגנונו של פיליפ בסון, באבחנות הדקות שלו, ובקישורים הרבים שהוא יוצר בין חייו לבין כתיבתו. הנה דוגמאות אחדות מני רבות שהרשימו אותי.

על השפעתה של האהבה הוא עומד כשהוא מתבונן בשתי תמונות של עצמו שצולמו בהפרש של חודשים מעטים בשנה בה פגש את תומא:

בראשונה הוא מכווץ, כתפיו שמוטות, מבטו חמקמק. בתמונה השניה הוא מחייך, עורו שזוף. מדובר כמובן בנסיבות שונות, אבל אני בטוח שהאהבה הגנובה היא שמסבירה את ההשתנות.

בכפר הקטן בתקופה שמרנית, האפשרות "לצאת מן הארון" לא עלתה על הדעת, וגם אם היה פיליפ אוזר עוז ומבקש להחשף, תומא אסר זאת לחלוטין. הוא התעלם מפיליפ בפומבי, והקפיד על מפגשים במקומות חבויים הרחק מעין אדם. פיליפ, שכאמור בסופו של דבר בחר בחשיפה, חי בשלום עם עצמו. תומא, שהמשיך לאטום את רגשותיו ואת נטיותיו בתוך נפשו המסוכסכת, דן את עצמו לחיים שלמים של סגירות ושל בדידות.

והשיגעון הזה לא להיראות ביחד […] האחרים, יש להם הזכות לכך, הם עושים זאת, כאוות נפשם. זה ממלא אותם אושר, גאווה. ואנחנו מכווצים, דחוסים בתוך הצנזורה שלנו.

מצאתי ענין רב בהתיחסות של פיליפ בסון אל משמעות היותו סופר, ואל האופן בו מחלחלים החיים אל היצירה, כמו שתיאר, בין השאר, בציטוט שפתח את הסקירה ובציטוט הבא:

הייתי רוצה לא לדמיין את הסצנה, הייתי רוצה למנוע מעצמי את הסבל הזה, לחסוך מעצמי את העינוי המזוכיסטי הזה, אבל זה חזק ממני. האם הסופר גובר על הכל אפילו בנסיבות האלה, הסופר שמדמיין הכל, שצריך לראות במו-עיניו כדי להראות לאחרים – והנה התמונה מצטיירת, כופה את עצמה.

שם הספר הוא מובאה מפיה של אמו של הסופר, שבתגובה לסיפורי חיים שהיה דמיונו של הילד ממציא לאנשים אלמונים נהגה לומר: "די כבר עם השקרים שלך". לוקא, בחור עירני, זיהה בספריו של בסון את האמת שמאחורי הבדיה:

אני חוזר ואומר שלעולם איני כותב על חיי, שאני כותב רומנים.

הוא מחייך: זה עוד אחד מהשקרים שלך, לא?

כריכת הספר, בעיצובו של אמרי זרטל, מתקשרת יפה לשני המוטיבים העיקריים בספר – השקיפות של הדמות הלבנה שמייצגת את החֶסֶר, והאותיות המכסות אותה שמייצגות את המרת המציאות למילה הכתובה.

"די כבר עם השקרים שלך" הוא סיפור עצוב ומרגש על אהבה ועל אובדן, על דעות קדומות ועל השלכותיהן, ועל נוכחותה של המציאות בבדיה הספרותית. מומלץ.

Arrête avec tes Mensonges – Philippe Besson

אריה ניר

2017 (2017)

תרגום מצרפתית: דורית דליות

מגדלור / קולם טויבין

migdalor_med

"מגדלור" נפתח בתיאור חייה השגרתיים של הלן, אשה אירית צעירה, נשואה ליוּ ואם לשני בנים. בבוקר המתואר נוסעים יו והבנים אל משפחתו של יו, והלן, מנהלת בית-ספר, נותרת בעירם לפגישות עבודה, שלאחריהן תצטרף אליהם. התכניות הפשוטות הללו משתבשות כשחברו של אחיה של הלן מופיע על סף דלתה, ומבקש ממנה לגשת לבית החולים לבקר את האח, דקלן. הקשר בין השניים, ובינם לבין אמם, התרופף בשנים האחרונות, ורק כעת, כשמצבו של דקלן חמור, נודע להלן שהוא חולה איידס. דקלן מטיל עליה לספר על המחלה לאמם לילי ולסבתם דורה. בקשתו הנוספת היא לשהות מספר ימים בבית הסבתא, בית מבודד יחסית, הניצב על ראש צוק מעל האוקינוס. בבית זה שהו השניים ללא הוריהם תקופה ארוכה בעודם ילדים, ופיתחו תחושת נטישה, בעת שאביהם גסס ללא ידיעתם, ואמם שהתה לצדו. אל ביתה של הסבתא מתכנסים, אם כך, דקלן והלן ואמם, ואליהם מצטרפים לארי ופול, חבריו הקרובים של דקלן, שכבר מורגלים לסעוד אותו בתקופות הקשות של מחלתו.

הנושא המרכזי של הספר הוא היחסים המורכבים בתוך המשפחה, הסודות שלא סופרו, הטינות שנצברו, קשיי התקשורת, מאבקה של הלן להשתחרר מן הצל הכבד של אישיותן הקשה והדומיננטית של לילי ושל דורה, הצורך לסירוגין בניתוק ובחיבור. נושא משמעותי נוסף, המשתלב עם היבט הסודות הבלתי מסופרים, הוא היחס להומוסקסואלים במשפחה השמרנית שבחברה הקתולית.

הספר מסופר כמעט כולו בפשטות נקיה מרגשות, על סף הלקוניות. את מה שכתבתי על "ברוקלין", אני יכולה לשכפל כאן: הפשטות הסיפורית הזאת, שיכלה להיות רבת עוצמה, היא בעוכריו של הספר: הוא מתרחש על פני השטח, מסתפק בתיאור ואינו מעמיק. כתוצאה מכך גם הדמויות שטוחות מדי. דמותה של הלן מפוענחת, אבל כל האחרות סובלות מאי בהירות, ואני לא יכולה לומר שבתום הספר אני מכירה אותן או מבינה אותן. הספר "מתעורר" רק פעם אחת, אחרי קרוב למאה ושמונים עמודים, כששלוש הנשים מכונסות יחדיו, והלן מטיחה בהן, בעיקר באמה, את תחושותיה הקשות כלפיהן. בשאר הזמן הוא יותר מדי מדווח ופחות מדי מסופר.

בשונה מ"ברוקלין", שבו היתה לי הרגשה שהסופר לא הצליח להחליט על מה הוא מספר, כאן העלילה – למרות ריבוי פרטים – ממוקדת היטב. בשל הלקוניות אמנם לא נקשרתי לאף אחת מן הדמויות, למרות יסוריהן ושברון לבן, אבל הסיפור צלול, ההתנהלות שלו בין הווה לעבר ערוכה היטב, ונושאיו מעניינים.

בשורה התחתונה: המלצה מסויגת

The Blackwater Lightship – Colm Tóibín

כנרת

2001 (1999)

תרגום מאנגלית: שרון רצהבי

טלני / אוסקר ויילד (?)

 

טלני2

שם מלא: טלני, או הצד השני של המטבע

אני מרגישה מרומה. על כריכת הספר מופיע באותיות גדולות שמו של אוסקר ויילד כסופר שכתב את הספר. למעשה, אין שום הוכחה שאכן הספר נכתב על ידו. הטקסט שעל הכריכה האחורית מזכיר את המחלוקת סביב זהות המחבר, אבל קובע – לא ברור על סמך מה – שהיצירה היא "גולת הכותרת של כתיבתו", ואני, בתמימותי, האמנתי. כשהספר נראה לי ירוד, חשבתי תחילה שהאשמה היא בתרגום הקלוקל, והוא קלוקל מאוד, אבל כשמצאתי בספר רק צל חיוור וזניח של השנינות והברק הוויילדי, התחלתי לחשוד, וחיפשתי מידע ברשת. ובכן, "טלני" אינו מופיע ברשימת עבודותיו של אוסקר ויילד בפרויקט גוטנברג ובערך של הסופר בויקיפדיה; בערך המוקדש לספר נכתב שיש הסכמה רחבה על כך שהספר נכתב על ידי צוות של כותבים; מאמר מאת פרופסור לספרות אנגלית שולל את היחוס של הספר לוויילד; ועוד. ספרות ארוטית אינה הסוגה החביבה עלי, ולולא ויילד לא הייתי בוחרת לקרוא את הספר הזה. בדיעבד מסתבר שלא הייתי מפסידה דבר.

העלילה בקצרה: בפריז של המאה ה-19 מתאהב קאמיל דה גרייה בפסנתרן רנה טלני. הספר מתאר בארוטיות על סף הפורנוגרפיה את נסיונותיו המיניים הלא מוצלחים של קאמיל עם נשים, ואת יחסיו מלאי התשוקה עם רנה. הספר נע בין בתי בושת מצחינים לסלונים מפוארים, בין יחסי אהבה ליחסי ניצול, בין אהבה בשניים לאורגיות בכחנליות.

התרגום, כאמור, קלוקל. בתחילה סימנתי לעצמי מראי מקום כדי להדגים את הליקויים, אך כשאלה הצטברו הרמתי ידים. הנה רק שתי דוגמאות להמחשה:

עם שקמתי הרגשתי כל כך חלש ומותש שכאילו הלכתי כשאני שרוי בטראנס.

מיד עם שטלני ראה אותי, השתחרר הוא בבת אחת מאחיזתו של בריאנקורט.

נסתפק בזה, ולא ארחיב על בחירות עריכה תמוהות.

ייאמר לזכותו של הספר, שהוא אינו מותיר את ההומוסקסואליות בשטח המין בלבד, אלא מוצא לנכון להדגיש גם את הקשר הנפשי שבין בני הזוג:

היתה זו גם הנפש הנכספת להפגש עם נפש אחרת, היוצאת אל נפש אחרת. היתה זו הערגה של החושים, ושיכרון משוגע של המוח.

כמו כן ניתנת כאן הזדמנות להציץ אל המתחולל בנפשו של הומוסקסואל בתקופה שבה נטיות לבו הוגדרו כחטא. וכך נכתב על רגשותיו ועל תפיסתו את עצמו:

טבעו בוודאי אינו טוב יותר מכיוון שלא נתן להם ביטוי. הוא רק מרמה את עצמו ומאחז את עיני הכל בכך שהוא מתיימר להיות מה שאינו; אני יודע שנולדתי סדומאי, הליקוי הוא במבנה שלי, לא שלי עצמי […]

פשע נתעב זה נגד הטבע כפי שהורו לנו באמת לא רק האלים עצמם, אלא גם כל האנשים הגדולים של הזמנים הקדומים […]

אני, כמובן, הסתכלתי על כך כעל דבר מפלצתי, חטא […] הרבה יותר גרוע מעבודת אלילים. ואף על פי כן, הייתי חייב להודות שהעולם – אפילו לאחר שערי הכיכר נהרסו – שגשג באופן משביע רצון למרות סטיה זו.

ופה ושם מצאתי בספר משפטים בודדים שיכלו להכתב על ידי וויילד, כמו זה שבעמוד האחרון:

אם החברה אינה דורשת ממך להיות טוב במהותך, היא תובעת ממך לתת הצגה טובה של מוסריות, ויותר מכל, להמנע משערוריות.

הספר שלפנינו ראה אור באותה הוצאה ובאותו תרגום, רק בכריכה שונה, ב-1998.

בשורה התחתונה: לא אהבתי

Teleny or the Reverse of the Medal – Oscar Wilde

אסטרולוג

2014 (1893)

תרגום מאנגלית: שאול שילו