חיי בלול תרנגולות / מקס עמיחי הֶפּנֵר

news1-13-876278102397919

אחת-עשרה השנים הראשונות לחייו של מקס עמיחי הֶפּנֵר עברו בצילה של רדיפת היהודים על ידי הנאצים. משפחתו נמלטה מגרמניה להולנד, אך כשזו נכבשה מצאו עצמם שוב קורבן להשפלה ולרדיפות. באוגוסט 1942, כשהגרמנים נכנסו לביתם כדי לאסור את האב, הצליח זה להתחבא, אך אשתו נלקחה למעצר. מכיוון שהאב הועסק כעובד הקהילה היהודית הצליחו חבריו להשיג את שחרורה של האם, אבל השניים הבינו שהאדמה בוערת תחת רגליהם, ועזבו את אמסטרדם בחיפוש אחר מחבוא. התלוו אליהם זוג חברים עם בנם בן השש-עשרה, מיכאל גראומן. מיכאל נרצח על ידי הולנדים שהבטיחו לעזור לשתי המשפחות למצוא מקום מקלט. בסופו של דבר הגיעו שני הזוגות עם מקס בן השמונה לחווה בדֶרנה (Deurne), שם החביאו אותם הארי ודינה ינסן, חקלאים והורים לשמונה ילדים. הארי סייע לפליטים לרהט ולצייד את לול התרנגולות שבשטחו, בנה קיר מגן סביבו כדי להסתיר אותם מעיניים זרות, והכין תא סודי באורווה לשעת מצוקה. דינה הכינה עבורם ארוחות והתיחסה אליהם כאל בני משפחה. בדיעבד התברר שתושבים נוספים בישוב ידעו שבני הזוג ינסן מחביאים יהודים, ושמרו על שתיקה. בני משפחת ינסן הוכרו כחסידי אומות העולם.

הוריו של מקס עסקו באמנות, ואביו וחברו היינץ גראומן היו ציירים מוכשרים. מקס עצמו אהב לצייר מגיל צעיר. את סיפור השנים בלול התרנגולות הוא מספר בעזרת ציוריהם של השלושה מאותה תקופה. בהקדמה לספר הוא מסביר שהוא מייעד אותו לילדים ולבני נוער, והציורים יסייעו לרכך את האימה.

"חיי בלול תרנגולות" הוא ספר מרגש. הפנר משלב תיאורים עובדתיים ופכים מחיי היומיום עם תחושות הפחד וחוסר ההבנה שחש ילד שעולמו מיטלטל. אמנם הספר מסופר בפשטות, מתוך מחשבה על קהל היעד הצעיר, אך הוא אינו מתיילד, ויש בו ענין גם לקורא המבוגר. מנקודת המבט של ילד ער לפרטים הוא מיטיב לתאר את אוירת התקופה. בחרתי כדוגמא בפרק "הרדיו הווירטואלי". כך הוא נפתח:

עדיין קר בחוץ, לכן אני יושב שוב אל השולחן בחדר המגורים ומצייר את הדברים התלויים על הקיר שליד דלת חדר השינה שלנו. אפשר לשאול למה על המדף יש רק שעון וחוט שמשתלשל לו עד הרצפה. החוט הוא למעשה כבל ההארקה של הרדיו שלנו, אבל אז נשאלת השאלה – איפה הרדיו?

מכאן הוא ממשיך ומספר על האיסור להחזיק רדיו – איסור מוחלט על היהודים, איסור חלקי על האחרים – ועל האיסור לקלוט תחנות זרות. אביו של מקס הצלח להשיג רדיו בלתי חסום, והכין תקצירים של החדשות עבור המחתרת.

אין פלא שאבא אינו מרשה לי לצייר את הרדיו. הוא טמן אותו במקום המסתור שלו, שנבנה בתוך תקרת לול התרנגולות, ואני לקחתי את השעון המעורר מחדר השינה שלנו ושמתי אותו על המדף כדי לסיים את הציור.

חיי בלול תרנגולות1

דמותם של בני הזוג ינסן מעוררת השתאות. למרות הסכנה הם אימצו את הפליטים, ונהגו בהם כמו בבני משפחה. כשמקס שיחק עם אחת הילדות ושבר חלון, דינה נזפה בשניהם ללא משוא פנים. כשנאצים פשטו על החווה, הפליטים, למודי נסיון, חששו שיגורשו על ידי משפחת ינסן:

בשעה אחת לפנות בוקר הגיע הארי לאסם וסיפר שהפשיטה הסתיימה.

"לאן אנחנו הולכים עכשו?" קטע אבא את הסיפור של הארי על הפשיטה.  

"אנחנו הולכים הביתה, כמובן", אמר הארי בפשטות.

לספר מצורף נספח על יהודי הולנד בשנות השואה.

"חיי בלול התרנגולות" הוא ספר מרגש, לא לילדים בלבד.

I live in a Chickenhouse – Max Amichai Heppner

יד ושם

2016

תרגום מאנגלית: סמדר מילוא

חיי בלול תרנגולות2

הארי ודינה ינסן שנים רבות אחרי המלחמה

מודעות פרסומת

בין הלשנה להצלה / פנחס בר-אפרת

1182482201679202143584

כותרת משנה: החברה ההולנדית והשואה

פנחס בר-אפרת, יליד 1931, ובני משפחתו הסתתרו מפני הנאצים בארנהם שבהולנד במשך קרוב לשנתיים. עשרות שנים אחר-כך, בהיותו בן 78, השלים עבודת דוקטורט בנושא יחסם של ההולנדים אל היהודים בתקופת השואה. פרק מרכזי בעבודה עוסק בתופעת ההלשנה, בעיקר הלשנה על יהודים והסגרתם לידי הגרמנים. הספר "בין הלשנה להצלה" מבוסס על אותה עבודה.

במשך שנים רבות היתה נטיה להאמין שהעם ההולנדי ככלל תמך ביהודים ועסק בהצלתם. מיתוס זה נוצר ככל הנראה בשל יחסה האוהד של הולנד למדינת ישראל. למעשה, שעור השמדת היהודים בהולנד היה הגבוה ביותר במערב אירופה: למעלה מ-100,000 נספו, מתוך קהילה שמנתה כ-140,000, כלומר למעלה משבעים אחוזים. מה גרם לכך?

מלכת הולנד ושרי הממשלה נמלטו מן המדינה זמן קצר לפני כניעתה. בריחה זו הותירה את העם בהולנד ללא הנהגה של ממש, ומוסדות השלטון הושארו בידיהם של מזכ"לים ביורוקרטים, שהיו אנשי ביצוע צייתנים ולא מורי דרך. עובדה זו הביאה להשלמתם עם הנחיות הגרמנים בתחומים רבים, כולל בענין היהודי. ההנהגה אמנם פנתה אל העם בדברי עידוד, אך לא השתמשה בסמכותה המוסרית הניכרת כדי לעודד התנגדות. בשנת 1937 הורתה הממשלה: "אסור לשרת את האויב אם התועלת לאויב עולה על התועלת לאוכלוסיה […]. יש לסרב, אפילו אם התוצאה היא מוות". אחרי הכיבוש לא נשמעו עוד אמירות שכאלה. רק באביב 1943 קרא ראש הממשלה הגולה לעם ההולנדי להסתיר את עשרות אלפי הצעירים ההולנדים שהיו אמורים להיות מועברים לעבודה בגרמניה. לא הושמעה קריאה דומה כאשר החלו גירושי היהודים.

לכך יש להוסיף את העובדה שלא היתה אינטגרציה מלאה של היהודים במדינה, ואנטישמיות חבויה רחשה מתחת לפני השטח: החברה ההולנדית היתה מפולחת למגזרים מובהקים, שלכל אחד מהם מוסדות וארגונים נפרדים בתחומי החברה, התרבות והפוליטיקה. המגזרים העיקריים היו הקתולים, הפרוטסטנטים, הסוציאליסטים והליברלים […]. אפשר להניח במידה רבה של וודאות שחוסר המעורבות מצד חלק גדול של האוכלוסיה בגורל היהודים בימי המלחמה מקורו בסקטוריאליזציה של החברה ההולנדית למגזרים שונים – או לרבדים אנכיים – ובבידול היהודים בעקבות זאת.

המשטרה ההולנדית הסדירה שתפה פעולה עם הגרמנים מתוך צייתנות לסמכות. אלפי הולנדים התנדבו למשטרה, ונדרשו לחתום על הצהרת נאמנות לכובשים. הם עברו הכשרה, בחלקה על ידי מדריכים גרמנים, כולל אינדוקטרינציה נאצית, וידעו היטב איזה תפקיד יידרשו למלא. בנוסף הוקמה במשטרה מחלקה לעניני יהודים שעסקה בצייד אדם.

במכתבו מ-24 בספטמבר 1942 אל הימלר מציין ראוטר [הממונה על המשטרה ועל הבטחון] את יעילותם של השוטרים החדשים במעצר היהודים: "הפלוגות החדשות של המשטרה ההולנדית מצטיינות בענין שאלת היהודים, והן עוצרות בימים ובלילות מאות יהודים".

ידועים מקרים של שוטרים שסירבו להשתתף בפעילות נגד יהודים. רוב המסרבים פוטרו. אחרים – או שהיו אדישים או שחששו לאבד את פרנסתם. כמו כן היו מקרים של סיוע ליהודים על ידי השוטרים, אם בהעלמת עין, ואם בהודעה מוקדמת על פשיטות. חלקם של המסייעים נתפסו ונענשו, בדרך-כלל בכליאה במחנה ריכוז. אילו היתה ההנהגה הגולה מעודדת את השוטרים להתנגד, בין אם בפניה למצפונם, ובין אם באזהרה מפני הצפוי להם אחרי השחרור, מן הסתם היינו עדים לשיבוש בתהליך ההשמדה ולפיכך להאטתו. עידוד כזה לא ניתן.

כאמור, ההלשנה היא נושא מרכזי במחקר ובספר. המניע העיקרי להלשנה על יהודים שהסתתרו או שעברו על אחד מחוקי הנאצים, היה בצע כסף. המלשינים קיוו להשתלט על רכוש המגורשים. לעתים היו גובים מן היהודים כסף תמורת הבטחה לסיוע בבריחה, וההלשנה נועדה להותיר את הכסף בידם מבלי לקיים את התחייבותם. להלשנות על לא-יהודים היו מניעים אחרים, בעיקר חיסול חשבונות פרטיים. הפרק מפרט עשרות מקרי הלשנה, כולל פרטים על גורלם של היהודים שנתפסו בעקבותיהם, ובכך נותן שם ומציב יד לקורבנות.

פרק נפרד מוקדש לקולונֶה הֶנייקֶה. מדובר בקבוצת ציידי אדם שפעלה לאיתור יהודים ולהסגרתם. שמה ניתן לה על שם אחד הפעילים, נהג המונית וִים הנייקה. לקבוצה לא היה מעמד פורמלי, אך אנשיה עיכבו יהודים לחקירה, ופשטו על מקומות מסתור. המניע שלהם היה כסף, והמחיר הלך ועלה עם השנים. בנספח לספר ניתן לראות את הפתקאות שבהן נרשמו פרטי ה"שלל", ולפיהן נגבה התשלום מן הגרמנים עבור כל ניצוד.

כמה מן המלשינים ומן הציידים הועמדו למשפט אחרי השחרור. השוואה בין גזרי הדין על הלשנות על יהודים ועל לא-יהודים מעלה מצב שוויוני מבחינת חומרת העונש. עם זאת יש לזכור שהלשנה על יהודים פירושה היה מוות, והמלשינים ידעו זאת, בעוד הלשנה על לא-יהודים גררה ברוב המקרים ענישה כלשהי, ורק במיעוטם של המקרים מוות. בראיה כזו, העונשים שהוטלו על המלשינים אינם פרופורציונים לפשע. ראשוני הנשפטים נענשו בחומרה יחסית לאלה שנשפטו מאוחר יותר, וגם עונשיהם של הראשונים הומתקו כמעט בכל המקרים. מלכתחילה מערכת הענישה ההולנדית היתה סלחנית יחסית לזו שבמדינות המערב האחרות, ודי מהר ניכרה המגמה להמנע מלחטט בעבר.

הפרק האחרון בספר עוסק במחתרת בהולנד ובהצלת יהודים. על פי ההערכות, כ-25,000 יהודים הסתתרו בהולנד במהלך המלחמה. כ-16,000 מתוכם ניצלו. ההתארגנות של פעולות ההצלה היתה איטית, וכשפעילות המחתרת נכנסה להילוך גבוה, מרבית היהודים כבר גורשו לוסטרברוק. הפעילות התמקדה בעיקר בהצלת ילדים, שהסתרתם היתה קלה יותר. היהודים עצמם, בשל בידולם מכלל האוכלוסיה, התקשו לארגן את הצלתם. קושי נוסף נבע מן הצורך למצוא מסתור למשפחות שלמות, בעוד לא-יהודים שהסתתרו היו בדרך-כלל יחידים. מניעי המצילים היו בעיקר הומניטריים או דתיים.

בסיכומו של המחקר המסקנה היא שהמיתוס בדבר יחסו של העם ההולנדי ליהודים הופרך:

הרוב הדומם אכן היה דומם בנוגע ליהודים.

רוב ההולנדים לא עשו דבר למען היהודים, ואף ביצעו את עבודתם נאמנה לפי הוראות הממונים עליהם, גם במחיר של פגיעה ביהודים (הכוונה בראש ובראשונה למשטרה, וכן לחלק מן הפקידות הציבורית). בשולי האוכלוסיה היו מצד אחד משתפי הפעולה עם הנאצים, ומצד שני הפעילים שעשו כל שביכולתם להצלת יהודים.

הספר הרחיב את ידיעותי בנושא שואת יהודי הולנד, ואני ממליצה עליו.

יד ושם

2016

היום הגיעה אלינו י' / מיפ חרוננדייק

16-0816f

בשנת 1942, כשהחלו הגירושים של יהודי הולנד, עדיין לא פעלה רשת מסודרת להסתרת היהודים, אולם כמה רשתות מתחתרתיות פעלו בנפרד, בעיקר במאמץ להציל ילדים. פרטים מעניינים על ההתארגנויות השונות מצויים במבוא לספר. יהודית רוס, המכונה בספר דוט (חמודה), ילידת מאי 1938, נמסרה לידי הזוג מיפ וקוס חרוננדייק באוגוסט 1942. מיפ, אשה פשוטה, לקחה ברצינות את תפקידה כשומרת הילדה, ואף דאגה לשמור את זכרונות ילדותה עבורה ועבור הוריה המנותקים ממנה. במשך שלושה חודשים העלתה על הכתב מדי ערב את חוויות היום שעבר, בילויים שבילו, אנשים שפגשו, מצב רוחה של הילדה, התמודדות עם סיוטי לילה שלא הרפו ממנה לאורך זמן. כתיבת היומן פסקה כשהמצב נעשה מסוכן מדי. מספר שנים אחרי המלחמה הכינה מיפ עבור יהודית, שעמדה לעלות לארץ, אלבום תמונות שצולמו בתקופת המלחמה ואחריה. בטקסט שצורף לתמונות תיארה את שעבר על הילדה באותן שנים, הנדודים אחרי שקיבלה מכתב איום, היחס של הסביבה, האנשים שתמכו, אלה שלפחות לא הלשינו, וגם אלה שניצלו את מצוקתה. היומן והאלבום מרכיבים את הספר, החל מן המשפט הראשון שנרשם ביומן:

היום הגיעה אלינו י'. היא נסערת מאוד והיא מאוד מתגעעת לאבא ואמא שלה, אבל לפנות ערב היא נרגעה ונרדמה. בלילה הקיאה.

ועד המשפט הכמעט אחרון באלבום:

כשעזבת בסוף חשנו ריקנות גדולה מאוד, אך שמחנו שהתאחדת עם הוריך ועם אחותך, שנחסך מכם להיקלע לאגרוף הרשע של האויב.

מיפ וקוס היו מעורבים בפעילות מחתרתית, שעליה לא כתבה ביומן. בני הזוג היו מעורבים גם בהסתרתה של רות, אחותה של יהודית המבוגרת ממנה בשנתים, ובהסתרתה של לפחות ילדה אחת נוספת. מיפ מזכירה ביומן מפעם לפעם שהיתה צריכה לנסוע בענינים חשובים, בלי לפרט, וגם באלבום אינה מתיחסת לפן הזה בחייה.

מן הכתוב עולה דמותה של אשה, שאם היתה נשאלת למה סיכנה את עצמה לא היתה מבינה מאיפה באה השאלה הזו. זה היה הדבר האנושי והנכון לעשות, והיא עשתה אותו במסירות ובטבעיות. טובת הילדה היתה המניע לפעילותה, וגם כשהציעו לה להעביר אותה למשפחה אחרת, אחרי שקיבלה מכתב מאיים, בחרה לעזוב את ביתה ולמצוא מקלט אצל משפחה וחברים, ובלבד שלא לכפות על יהודית ניתוק טראומטי נוסף מאנשים שבהם למדה לבטוח. מיפ וקוס היו חשוכי ילדים, ונקשרו מאוד ליהודית, אך כשהמלחמה הסתיימה, והוריה של הילדה ואחותה שרדו, החלו להכין אותה למפגש המחודש עם בני משפחתה, ונפרדו ממנה באותה טבעיות בה קיבלו אותה, עם כל הצער והכאב.

מבוא מעניין מאת פים חריפיון מתאר את פעילויות תנועות ההצלה השונות בהולנד בדגש על הצלת ילדים.

מיפ וקוס הוכרו כחסידי אומות עולם ב-2011, שנים אחרי מותם. הספר הצנום מציב יד נאה ומרגשת לזכרם.

Vandaag J. haar intrude gedaan – Miep Groenendijk

יד ושם

2015

תרגום מהולנדית: חוה דינר

בתמונה: מיפ עם יהודית ועם רות לפני פרידתן

היום הגיעה אלינו י 2

ליל הז`ירונדינים / ז`אק פרסר

31-3919a3

למעלה משלוש-מאות שנה חיו היהודים בהולנד בהשקט ובביטחה. היהדות לא הוותה עול, האנטישמיות לא הרימה ראש. עם פרוץ מלחמת העולם השניה חיו בהולנד 140,000 יהודים שלווים, הולנדים לכל דבר וענין. עד שבא הכיבוש הנאצי, ואנשים שהיהדות היתה עבורם פרט שולי בביוגרפיה, סומנו כמועמדים לגירוש.

פתאם קם אדם בבוקר, ומגלה שהוא עם אחר. הוא מגלה שהעם אליו השתייך עד אתמול כבר אינו עמו. המהפך הוא לא רק פיזי משגרה לרדיפה, המהפך יורד גם לשורשי הזהות העצמית.

המיתוס מספר שההולנדים הצילו יהודים יותר מכל עם אחר. העובדות מספרות סיפור שונה: בהולנד אחוז היהודים שגורשו ונרצחו היה הגבוה ביותר במערב אירופה (יותר מ-80%). בהולנד שהה כוח מוגבל מאוד של הוורמאכט – לא היה צורך ביותר מזה, ההולנדים ביצעו ביעילות את משימת הגירוש (למען ההגינות יש לציין עם זאת שמספר חסידי אומות העולם בהולנד היה הגבוה ביותר, יחסית לגודל האוכלוסיה).

מה יעשה אדם שעולמו וזהותו חרבו, והוא נרדף על נפשו? גיבור "ליל הז´ירונדינים" בוחר להציל את נפשו על חשבון יהודים אחרים. הוא מתמנה לעוזרו של המנהל היהודי של מחנה המעבר וסטרבורק, ממנו גורשו יהודי הולנד להשמדה. פעם בשבוע יוצא טרנספורט לדרך. הממונים היהודים עורכים את רשימות המיועדים למשלוח. מי שקרוב לצלחת לא נכנס לרשימה. אבל אין תעודת ביטוח לאיש: שיתוף הפעולה עם המפקד הנאצי מקנה בכל שבוע דחיה של שבוע נוסף, עד המשלוח הבא.

איך חי עם עצמו אדם שמשרת את אויביו, שבידו הכוח להחליט מי יחיה ומי ימות, שמוצא את עצמו מוביל את האנשים היקרים לו אל הקרונות? איך חי עם עצמו אדם שנאלץ להתקפל ולהתרפס באימה בפני הממונה הנאצי, רק כדי לזכות בעוד כמה ימי חיים? ואיך יכולים אנחנו, שלא היינו שם, איך יכולים אנחנו, שלא חווינו את הזעזוע ואת הפחד, איך יכולים אנחנו ממרחק של שנים לשפוט אותו?

ז´אק פרסר, הסטוריון הולנדי מוערך שכתב מחקרים על השמדת יהדות הולנד, עבר את ימי מלחמת העולם השניה במחבוא. אשתו גורשה מהולנד ונספתה. את "ליל הז´ירונדינים" כתב ב- 1957.

אירית ורסנו תרגמה והוסיפה הקדמה מאירת עיניים, הכוללת גם את סיפור חייו של ז´אק פרסר. כדאי לקרוא את ההקדמה לפני קריאת הספר. היא נותנת רקע הסטורי, ויוצקת תוכן מצמרר נוסף כשמתקדמים בעלילה ומגלים כיצד הסופר שילב את עצמו בתוכה.

פרימו לוי כתב אחרית דבר, בה הוא מגדיר את הספר כמסמך טורד מנוחה, הבוחן את האזור האפור המפריד בין התליינים לקורבנותיהם.

De Nacht der Girondijnen – Jacob (Jacques) Presser

הוצאת הקיבוץ מאוחד

 2004  (1957)

תרגום מהולנדית: אירית ורסנו

הבית הקטן שליד התעלה / קרי ון ברוכן

115866_1_det

קרי ון ברוכן, ילידת 1881, היתה בת למשפחה יהודית הולנדית אדוקה בדתה ועניה. לאביה ולשתי נשותיו נולדו שמונה-עשר ילדים, רבים מהם נפטרו בילדותם. שניים מהם התפרסמו מאוד בבגרותם– יעקב ישראל דה האן ואחותו הסופרת. לפני שקראתי את הספר אפילו לא שמעתי את שמה, ומאז למדתי שהיתה פופולרית מאוד בזמנה, כתבה יותר משלושים ספרים – חלקם רומנים, חלקם עיוניים ופילוסופיים, תרגמה ספרים, פרסמה עשרות מאמרים, והיתה מרצה מבוקשת. אחרי מותה בגיל 51 – ספק התאבדות, ספק טעות במינון כדורי שינה – נשכחה, אבל אחרי מלחה"ע השניה זכתה להכרה מחדש, ואחדים מספריה זכו למהדורות חדשות.

אפשר לקרוא את הספר הזה בלי לדעת דבר על חייה של הסופרת. בספר עשרים וארבעה פרקים, ובכל אחד זכרון ילדות. הפרטים הביוגרפים שונו, אבל הזכרונות ככל הנראה מדויקים. התחברתי לספר ברמה מאוד אינטימית, כל זכרון שלה הציף בי גל של זכרונות משלי. לא משום שיש דמיון בפרטים, כי בדרך-כלל אין. אבל יש משהו באופן הכתיבה, בדרך שבה היא מספרת, בדיוק הקפדני, בהתרפקות הלא-נוסטלגית, בשילוב של התמימות והכוליות הילדותית עם כושר הביטוי של האשה הבוגרת – בכל אלה היא מעמידה ילדות מאוד חיה, שמשום מה הציפה בי כאמור את ילדותי. במקומות שבהם היה גם קשר אסוציאטיבי בין החוויות שלנו, שם בכלל התמוגגתי. לדוגמא, בפרק מסוים מישהו עומד לנסוע לאמריקה. מדובר בשלהי המאה ה-19, כשנסיעה כזו לא היתה מעשה שבכל יום. איכשהו נזכרתי בפעם הראשונה שקיבלתי גלויה מדוד שנסע לטיול בעולם הגדול, וכמה התרגשתי, ואיך הדמיון שלי השתולל בעקבות המעשה הנועז הזה של יציאה מהארץ. העולם הגדול במקרה ההוא, רק בשביל הפרופורציה, היה תורכיה.

כך שאם אני צריכה להמליץ על הספר, אני צריכה להיות זהירה, ולנתק אותו מההשפעה הפרטית שלו עלי. מדובר בזכרונות של ארועים קטנים, שום דבר הרה-גורל, כך שאולי מבחינה זו הוא לא הכי מעניין. אבל הוא כתוב בכשרון גדול, שהופך גם ארועים שוליים לראויים להכתב בספר. זו, אגב, מחשבה שלוותה אותי כל זמן הקריאה: מה הופך ארוע לראוי להכתב. לא גיבשתי תשובה, אבל אני שמחה שקרי ון ברוכן מצאה לנכון לכתוב, וששפרה פינקהוף בחרה לתרגם.

אפשר לקרוא את הספר מתוך היכרות עם הסופרת, לדעת שבחייה שלטו כמה קונפליקטים מרכזיים – יהודיה בעולם נוצרי, אינטליגנטית בסביבה בורה, אשה בעולם גברי, אינדיבידואליסטית בעולם של מוסכמות. לכל אלה יש רמזים דקים בספר. כשנראה שאחיה לא התקבל לבית-ספר יוקרתי, המורה בבית הספר הנוכחי מעלה השערה שהיהדות היא המכשול. זו הפעם הראשונה, כך היא מספרת, שחשה שונה כיהודיה. התחושה הזו מתפוגגת מהר, כשהיא נתפסת לעלבון בשל השערה של מורה אחרת שהעוני הוא המכשול האמיתי. זה בערך האזכור היחידי לקונפליקט היהודי-נוצרי. ביטוי עז יותר, גם הוא חד-פעמי בספר, היא נותנת לספקות בעניני אמונה. לפיכך יש להיכרות עם הסופרת ערך מוסף בקריאת הספר, אך היא לא הכרחית.

בשורה התחתונה, אני מאוד אהבתי.

Het huisje aan de sloot – Carry van Bruggen

הוצאת עם עובד

1971 (1921)

תרגום מהולנדית: שפרה פינקהוף

ימי שני כחולים / ארנון גרונברג

1102032

ארנון גרונברג, סופר יהודי הולנדי המתגורר כעת בארה"ב, מספר בספר ביכורים משנת 1994 על חייו בשתי נקודות זמן – בגיל חמש-עשרה כנער מבולבל ומרדן, ובגיל עשרים ושתים כאיש צעיר מבולבל לא פחות.

משפחתו של ארנון היא מתכון לאסון: האם ניצולת שואה, שהתנהלותה בבית גובלת בטירוף. האב שיכור חסר עמוד שדרה, שעיסוקו אינו ברור. אחותו הסתלקה מהבית בהזדמנות הראשונה, ועלתה לארץ, שם היא מתגוררת בדירה מוכת מקקים. ארנון בן ה-15 מעביר את ימיו בערפל של אלכוהול, נכשל בכל המקצועות בבית הספר, מושעה, מתאהב לכאורה בבת גילו רוזי, שנפרדת ממנו ללא סיבה ברורה, ובאופן כללי מתעב את העולם, ועושה כל שביכולתו להרוס את עצמו. תחילה חשבתי שאני לא האדם המתאים לכתוב סקירה על הספר: בדרך-כלל לא מדברים אלי הגיבורים המבולבלים האלה. אבל עכשו, יומיים אחרי שסיימתי אותו, אני חושבת שהבעיה היא לא באינטראקציה ביני ובין גיבור הספר, אלא בכתיבה. תיאור סתמי של התנהלות מבולבלת אינו מספק: חסרה תובנת המבוגר הכותב, חסרות נקודות התיחסות שיעניקו לעלילה צידוק הגיוני ורעיוני כלשהו. כך, לדוגמא, הוא זורק פעמיים באגביות, ובשלב די מאוחר בספר, רמזים על היותה של אמו ניצולת שואה, אינו אומר כמעט מילה על הדרך בה גידלו אותו וכו'. הכל מאוד מפוזר ולא מגובש.

בחציו השני של הספר, כשגיבור הספר בן 22, מסתבר שהתוצר של אותם נעורים מבולבלים הוא איש צעיר חסר שורשים, חסר אחריות, מתקיים בקושי, ומבלה את מרבית זמנו בחברת זונות. בפרקים שבהם הוא בן 15 עדיין יש עלילה כלשהי, יש איזה זעם של בן-עשרה שאפשר לחפור ולמצוא לו צידוק. בפרקים של גיל 22 גם אלה אינם, ואנו נותרים עם תיאור אחר תיאור של מפגשים מיניים חסרי טעם, שגם הוא עצמו, למרות חיבתו לאהבה קנויה, יוצא מהם בהרגשת תפלות.

הנה קטע לדוגמא, המסכם יפה את רוח הספר:

ידעתי שלאף אחד לא אכפת ממך, וממה שאתה עושה, ושלאף אחד גם לא יזיז אם תתפגר או לא. לכל האנשים יש תחליף,בדיוק כמו לשקית פלסטיק. הם רק חושבים שהם מיוחדים במינם, יוצאי דופן, ושהילדים שלהם אפילו הרבה יותר מיוחדים מהם. אין לך ברירה אלא לחשוב ככה, אם אתה רוצה להמשיך לחיות, וכל זמן שאתה רוצה בכך, אתה חייב לסתום ולא לקשקש יותר על שקיות פלסטיק. מהתקופה שבה עבדתי במשרד, ומתקופות מאוחרות יותר, אני יודע שאין דבר נורא יותר מאנשים שחושבים שאין להם תחליף. במה שנוגע לי, אני יודע שאחסר למישהו בערך כמו הזרזירים שמחרבנים בכל פינה בתחנה המרכזית, וכמה אנשים שאני מאוד מחבב, גם הם יודעים את זה.

הספר זכה בפרס לספר ביכורים, והפך להיט בהולנד.

ייאמר לזכותו של ארנון גרונברג שידו קלה על המקלדת, והוא מצליח לייצר תמונות קטנות בכשרון לא מבוטל. חובבי אמירות ציניות ימצאו בספר כמה משפטים נאים לציטוט. הבעיה היא שאין בכך די כדי לייצר ספר. צריך שיהיה בו משהו נוסף, עומק כלשהו שיעניק משמעות לקטעים הנפרדים.

לדעתי, אפשר לוותר.

ראיון עם הסופר

Blue Mondays – Arnon Grunberg

הוצאת בבל

2011 (1997)

תרגום מהולנדית: אירית ורסנו