נשמת האהבה / רבינדראנת טאגור

41800010868b

"נשמת אהבה" הוא אוסף של עשרים ושבעה מסיפוריו של רבינדראנת טאגור. טאגור, איש אשכולות – משורר, מחנך, מוסיקאי, צייר, מחזאי וסופר – היה הלא-אירופאי הראשון שזכה בפרס נובל לספרות ב-1913. הוא נחשב למי שעיצב מחדש את האמנות הבנגלית בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20.

סיפוריו של טאגור עוסקים בהודו של תקופתו. ניכר שהסיפורים נכתבו עבור הקורא המקומי: עובדה זו מקשה מצד אחד על הקורא הזר, המוצא עצמו בעולם שונה על אמונותיו ומנהגיו, אך מצד שני, בשל סגנונו המזמין של הסופר, הקורא חש כמי שפתחו בפניו לרווחה את דלתו של בית פרטי, והניחו לו ברוחב לב להכנס ולהיות חלק מן המשפחה המארחת. דווקא משום שטאגור אינו טורח להקל על הזר, לפרש עבורו את החברה ההודית, נוצרת תחושת אינטימיות עם הדמויות שבסיפורים. כדי להיטיב להתמצא, נוספה לספר רשימה ארוכה של מונחים מבוארים (בחלקם תורמים לסיפורים, בחלקם מעורפלים, אבל גוגל משלים את החסר).

כל הסיפורים עוסקים ביומיומי: יחסים בין בני זוג, יחסי הורים-ילדים, מורים-תלמידים, קשרים בין אנשים ממעמדות שונים, עניני ירושה, נישואי קטינות (טאגור עצמו נישא בהיותו בן עשרים ושתים לבת עשר), אריסות, חינוך, עוני ועושר, ועוד. הסיפורים אינם מטיפים, אך בכל אחד מהם טאגור מוצא את המקום להשמיע את עמדותיו, בין אם במוצהר ובין אם במרומז. היכולת שלו להכנס לנפשם של גיבוריו, גברים, נשים וילדים, מרשימה.

למרות ה"הודיות" של הסיפורים, ובהתעלם מהבדלים תרבותיים, התוכן הוא במידה רבה בלתי מוגבל גיאוגרפית. כך, לדוגמא, קל להזדהות עם תלמיד, שמורה מרושע שם ללעג בפני כל הכיתה משום שראה אותו משחק עם אחותו הקטנה במשחקי ילדות, חברויות קרובות נשברות בגלל סכסוכים בין המשפחות בכל מקום, והכמיהה לילדים משותפת למרבית האנשים.

נושאי הסיפורים רציניים, לעתים עד מוות, אך טאגור מפתיע בהבזקי קלילות והומור. הנה דוגמא אחת מתוך הסיפור "תהילתו של טאראפראסאנה":

זו אחר זו הופיעו הביקורות בעתונים. נבואותיה של דאקשאיאני התגשמו והתבררו כמדויקות ביותר; המבקרים ברחבי המדינה, שלא עלה בידם להבין דבר וחצי דבר מהכתוב בספר, התרשמו ממנו עמוקות. כולם קבעו כאיש אחד, "טרם ראה אור ספר בעל תוכן ומשמעות כאלה."

מרבית הסיפורים, כמעט כולם, נשאו מאוד חן בעיני. החביב עלי מכולם הוא "משאלות התגשמו", ובו אב ובן, המבזבזים זמן רב במריבות שגרתיות – הבן מתעצל ללכת לבית הספר, האב מנסה לאלץ אותו – מביעים כל אחד בנפרד משאלה, האב להיות שוב בגילו של הבן, והבן להיות מבוגר. משאלתם מתמלאת, אך בניגוד לסיפורים השגרתיים שנכתבו והוסרטו בנושא זה, ההבנה של טאגור את משמעות החילופין, ואת מה שצפוי לשניים כשישובו להיות מי שהם, עמוקה ומשכנעת יותר.

ככל שהצלחתי לברר, כל הסיפורים ראו אור באותה הוצאה ובאותו תרגום ב-2002 בשני ספרים, "כניסה אסורה" וה"חיים והמתים". משום מה עובדה זו אינה מצוינת בספר הנוכחי. מכל מקום, גם אם יש סיבה להוצאה המחודשת – בכל זאת זוכה פרס נובל שסיפוריו אינם מוכרים דיים לקורא הישראלי – מן הראוי היה להקדיש זמן להגהה, ולא לאפשר הדפסת ספר עמוס שגיאות תחביריות מביכות, שגיאות כתיב בולטות, איות משתנה של שמות בתוך אותו סיפור, והערת שוליים שנתקעה לה באמצע העמוד.

אסטרולוג

2016 (1891 – 1941)

תרגום מאנגלית: ליאורה כרמלי

השם הטוב / ג'ומפה להירי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d7a9d79d_d794d798d795d7912

"השם הטוב" הוא סיפורו של דור שני להגירה. אשימה ואשוק, שניהם ילידי בנגל שבהודו, בנו את חייהם בארצות הברית. אשוק הגיע לשם מבחירה לצורך לימודים, אשימה הצטרפה אליו בעקבות נישואי שידוך. עם סיום לימודיו של אשוק החלו השניים להגשים את החלום האמריקאי – משרה טובה, בית בפרברים, מכונית. יחד עם זאת, בתוך ביתם ניהלו אורח חיים הודי מסורתי, ומרבית חבריהם היו אף הם מהגרים. למרות געגועיהם למשפחה שהשאירו בבנגל לא שקלו חזרה למקום מוצאם, אך למרות ההשתלבות המוצלחת במקומם החדש תלווה אותם תמיד תחושת זרות.

להיות זר, מתחילה אשימה להבין, הוא כמין הריון לכל החיים – ציפיה תמידית, נטל קבוע, תחושה מתמשכת של אי-שייכות. זו אחריות לא-פוסקת, מאמר מוסגר בתוך מה שהיו פעם חיים רגילים, לגלות שהחיים הקודמים נעלמו, הוחלפו במשהו מורכב ותובעני יותר. להיות זר, כמו ההריון, מאמינה אשימה, הוא משהו שמעורר באנשים אחרים אותה תחושה של סקרנות, אותו שילוב של רחמים וכבוד.

משנולדו ילדיהם הפער בין תרבותם מבית ותרבותם מחוץ העמיק מצד אחד והטשטש מצד שני. לילדים הם נראו מיושנים, בביקוריהם בבנגל הילדים לא חלקו איתם תחושה של שיבה הביתה, ומנהגי ארצות הברית פלשו אל תוך חייהם.

הדמות המרכזית בספר היא של גוגול, הבן הבכור. נהוג בתרבות ממנה באה המשפחה לתת לכל אחד שני שמות: שם אחד הוא לשימוש המשפחה, מעין שם חיבה, ושם פורמלי – הוא השם הטוב – שנבחר בכובד ראש ונושא משמעות. כך אשימה – שאין לה גבול, חסרת גבולות – נקראת בפי קרוביה מונו, ואשוק – שמעל לכל צער – הוא מיתו בפי משפחתו ובפי חבריו. מכיוון שלא ניתן לשחרר את הבן מבית החולים האמריקאי ללא רישום שמו בתעודת לידה, והמכתב מהסבתא-רבתא שהיתה אמורה לבחור את השם הטוב התמהמה, הפך שמו היומיומי גוגול להיות שמו שברשומות. כשעמד גוגול להרשם לבית הספר, החליטו הוריו סוף סוף מה יהיה שמו הטוב, ניחיל – השלם, המקיף הכל – אך הילד כבר התרגל להקרא גוגול, וכך הפך זה להיות שמו הרשמי. כשאחותו הצעירה נולדה, ההורים, למודי נסיון, בחרו מיד את שמה הטוב, סונאלי – זהובה – ושמה בפי משפחתה התגלגל לסוניה.

איך מרגיש ילד שנדרש להיות אמריקאי בחוץ ובנגלי בבית בעודו נושא שם רוסי, ילד שמבלה את חופשותיו לא במחנה קיץ עם חבריו אלא בבנגל עם קרובים הזרים לו, שחוגג ימי הולדת לא עם פיניאטה ופיצה אלא עם קהל גדול של חברי הוריו וכיבוד ממטעמי הודו? גוגול אינו מתואר כילד סובל – יש לו הורים טובים וחברים קרובים – אבל הוא בהחלט קרוע ומתלבט ומודע לזרותו. תחושת הזרות הזו תגרום לו להתאמץ להיות יותר אמריקאי ופחות בנגלי, ותרחיק אותו ממשפחתו. שנים רבות תעבורנה בטרם יגלה מחדש את הוריו כבני אדם, ובטרם יצליח לבחור את המקום המתאים לו בין המסורתי למודרני, בין שורשיו לתקופתו.

"השם הטוב", כמו ספרה האחר של ג'ומפה להירי, "הבקעה", קריא מאוד, זורם, כתוב בפשטות אך מעמיק ומשכנע. הסופרת "ניקתה" את הסיפור מאלמנטים שאפשר למצוא בדרך-כלל בספרים העוסקים במהגרים למערב, כמו גזענות, שנאת זרים, קושי של הגברים להסתגל לתפיסות מגדריות שוויוניות וכיוצא באלה, וכתוצאה מכך זהו אמנם סיפור שנובע מהגירה, אך אינו נדחק לתוך המסגרת הזו. כל מי שחווה מעבר בין תרבותי, או שבחר בדרך חיים שונה מזו שבחרה עבורו משפחתו, ימצא בספר מקבילות לחייו, ויגלה הבנה ואמפתיה הן כלפי דור ההורים והן כלפי הדור השני.

מומלץ

The Namesake – Jhumpa Lahiri

עם עובד

2005 (2003)

תרגום מאנגלית: שלומית אפל

שאנטראם / גרגורי דייויד רוברטס

688847

שאנטראם, איש השלום, הוא השם ההודי שניתן לגיבור הספר האוסטרלי על ידי הורי חברו ההודי פרבקר. לין – או שאנטראם – או כל שם אחר שהמחבר נוטל לעצמו (ויש רבים כאלה), הוא עבריין, שנכלא בעקבות שוד מזוין אותו ביצע כדי לממן את התמכרותו להרואין. לאחר שנמלט מהכלא האוסטרלי, הצליח לחמוק להודו, שם נבלע בכרך ההומה והכאוטי של בומביי. די מהר מצא את עצמו מככב בעולם הפשע המקומי.

השם "איש השלום", כמו גם הסגנון הסוחף של הספר, מטעה. אין שום דבר שלוו או סוחף במציאות שהעלילה מגוללת. מה שכן יש בספר הוא שיר הלל ואהבה לאנשי המאפיה, רוצחים אכזרים, גזלנים, גובי דמי חסות מהחלשים מהם. המאפיה אליה לין נקשר מונהגת בידי מוסלמי, קאדרבאי, שהוא בו זמנית אדוק בדתו, פילוסוף (בגרוש), אידיאולוג להשכיר, ורוצח אכזרי, שאינו מהסס להקריב את חבריו הקרובים ביותר כדי להגן על עסקי המאפיה. לין מסביר את אהבתו אל קאדרבאי בתירוץ צולע של אהבת בן לאב. תירוצים צולעים הוא מספק גם למעשים הנוראים שמבצע מנהיגו, או שמבוצעים בשמו. התירוץ החביב עליו מכולם הוא "מעשים לא נכונים שמבוצעים מהסיבות הנכונות". נדמה שאפשר להצדיק כך כל פשע שבעולם. יש בספר הסברים "פילוסופים" נוספים, אבל באמת שאין לי חשק, וגם אין שום סיבה טובה, להכנס אליהם. אסתפק באמירה שבאישזהו מקום בספר הוא מסביר שכדי להיות מאפיונר טוב אדם צריך להיות צנוע, ועוד כמה תכונות מעין אלה. הייתי מחפשת ציטוט מדויק בספר, אבל לא ממש בא לי לקרוא בו שוב.

לעומת "דמויות המופת" של הפושעים, שרובם ככולם אינם הודים, אלא מהגרים מארצות האיסלם ומאפריקה, ההודים – בעיקר העניים שבהם – מוצגים כדמויות מופת של ממש. אנשים שכולם לב, שדואגים אלה לאלה שלא על מנת לקבל פרס, שיודעים לשמוח בחלקם גם אם הוא דל עד מאוד. מכיוון שהכותב אינו אמין בעיני, קשה לדעת איך להתייחס לתמונה הזוהרת הזו, אבל אין ספק שבתיאור חיי היום-יום של ההודים תושבי בומביי יש הרבה אהבה, והם מחממים את הלב.

הכותב מתאר את עצמו כמי שנע בין שני העולמות האלה. מצד אחד הוא מקים מרפאת חינם במשכנות העוני, ומשקיע שעות וימים בטיפול בתושבי המקום. מצד שני הוא משתלב להפליא בחיי הפשע: תחילה כעבריין זוטר בשוק השחור, ומאוחר יותר כחבר מרכזי במאפיה של קאדרבאי. הוא מנסה – ללא הצלחה – להסביר את האמביוולנטיות, אבל אין ספק שבעיני עצמו הוא גיבור.

משום שלסופר יש בבירור כשרון כתיבה, ומשום ששילב בספר אלמנטים ביוגרפים, נוצר הרושם שמדובר בתיאור מעשים שהיו. ממאמרים שקראתי לא הצלחתי להבין מה אמת ומה בדוי. אישית זה מפריע לי, אבל זה לא באמת משנה.

סיימתי את הספר בתחושת ריקנות על סף המיאוס. למרות 990 העמודים שלו, הוא נקרא מהר ובשטף, אבל בערך ברבע האחרון קצתי בו. הוא כבר התחיל ללעוס את אותם חומרים, רומם שוב ושוב את האידיאולוגיה העבריינית שלו, ויותר מדי קצוות והקשרים נותרו רופפים ובלתי הגיוניים. הצחיק והתמיה אותי לקרוא שאחד המבקרים כתב שזהו סיפור של גאולה. מן הסתם לא טרח לקרוא את הספר.

גרגורי דייויד רוברטס עצמו נתפס בפרנקפורט, כשניסה להבריח סמים לגרמניה, והוחזר לכלא באוסטרליה.

Shantaram – Gregory David Roberts

כנרת זמורה ביתן

2009 (2003)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

עיצוב העטיפה: אמרי זרטל

האיש האחרון במגדל / ארווינד אדיגה

d794d790d799d7a9-d794d790d797d7a8d795d79f-d791d79ed792d793d79c

"הודות לארבעה-עשר מליוני תושביה, בומביי היא העיר הגדולה ביותר בעולמו של גזע יושבי הערים. בומביי היא עתידה של התרבות העירונית על פני כדור הארץ. אלוהים ישמור" ("מקסימום סיטי" מאת סוקטו מהטה)

מומבאי היא כיום העיר השניה בגודלה בעולם מבחינת מספר תושביה (הראשונה היא שנחאי עם 16 מליון תושבים, אך מומבאי צפופה הרבה יותר). יש בעיר שכונות יוקרה, ויש פחונים ואוהלים שתנאי המגורים בהם בלתי נסבלים. "האיש האחרון במגדל" מתרחש באחד האזורים העניים בעיר, אך גיבוריו הם בני-מזל יחסית: הם מתגוררים בבית מגורים, ומאורגנים כחברה המחזיקה בדירות שבבנין. אמנם מים זורמים בברזים רק פעמיים ביום, הפסקות חשמל מתרחשות לעתים תכופות, הקירות רטובים באופן קבוע, והבנין סמוך לשדה תעופה, אבל יחסי שכנות טובים שוררים בין הדיירים, וזהו הבית.

הכל משתנה כשיזם שם עין על הבנין, והוא מבקש לפנות את דייריו כדי להקים בנין חדש תחתיו. רוב הדיירים מתפתים להצעה הכספית הנדיבה, למעט שלוש משפחות: קומוניסטית בעלת עקרונות, זוג מבוגר שהאשה בו עיוורת וחוששת לעבור למקום בלתי מוכר, ומורה בגמלאות. אחת נכנעת בסופו של דבר לפיתוי הכספי, שניה נכנעת לאיומים, ונותר המורה לבדו. כדי לפנות את הבנין יש צורך בהסכמת כל הדיירים, וכשתאריך היעד שבו ימשוך היזם את הצעתו הולך ומתקרב, הלחץ על המורה מתגבר.

ארווינד אדיגה יצר ספר קריא, מותח לקראת סופו, עם דמויות חביבות, אבל הסך הכל די סתמי. אחת החולשות של הספר היא בדמותו הבלתי משכנעת של המורה. ברור שהכסף לא מניע אותו (למרות שיש החושדים בו שהוא מנסה להשיג יותר מכפי שהוצע על ידי היזם), אבל לא ברור מה כן מניע אותו – עקשנות סתם, חוסר יכולת להתנתק מהזכרונות בדירה, מצב נפשי מעורער הנובע ממחלת הסכרת? יכול להיות שכולם יחד או אף אחד מהם, אבל אדיגה לא מצליח להעביר בצורה משכנעת אפילו את הבלבול שלו, והוא נותר מנותק מהקורא. חולשה נוספת היא בבחירה בהתרה. לא אוכל להתייחס לפתרון של הסופר מחשש לספוילר, ואומר רק שהתנהגותם של גיבורי הספר בעקבות ההתרה לגמרי לא אמינה.

מבחינתי, הספר הזה סובל בעיקר מן ההשוואה לספרים אחרים אודות מומבאי ותושביה. רוהינטון מיסטרי ב"מסע ארוך כל כך" כתב נפלא על היחיד שמנסה לשמור על איכות חייו, נמוכה ככל שתהיה. סוקטו מהטה בספרו התיעודי "מקסימום סיטי" היטיב לתאר את החיים בעיר הענקית והסבוכה הזו. אדיגה, לעומתם, כתב ספר שגרתי למדי על סכסוך בין שכנים. מכיוון שקראתי והערכתי את ספריו הקודמים – "הטיגריס הלבן" ו"בין הרציחות" – הספר הזה, ולו רק מכוח ההשוואה, מאכזב.

Last Man in Tower – Aravind Adiga

כנרת זמורה ביתן

2014 (2011)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

הבקעה / ג'ומפה להירי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d791d7a7d7a2d7941

זהו סיפורם של שני אחים, סובָּאש ואודָיָאן, שנולדו בכלכותה שבהודו בשנות ה-40, מספר שנים לפני שהמדינה קבלה את עצמאותה. סובאש נולד כחמישה-עשר חודשים לפני אודיאן, אך השניים גדלו כמעט כתאומים, קשורים וכרוכים זה בזה. הוריהם אף המתינו עד שאודיאן הצעיר הגיע לגיל בית ספר, כדי לרשום את שניהם לכתה הראשונה. השניים היו דומים פיזית, אך באופיים היו הפכים. סובאש הבכור היה ילד-טוב-כלכותה, שקט, צייתן והולך בתלם, בעוד אודיאן היה תזזיתי, הרפתקני, לא מהסס למרוד בסמכות. עד לגיל קולג' התנהלו חייהם יחדיו, ואז החלו להפרד ביותר ממובן אחד: הם בחרו תחומי לימוד שונים ומוסדות לימוד שונים, ויותר משנפרדו פיזית הפרידה ביניהם הפוליטיקה ההודית. אודיאן הצטרף לתנועה מאואיסטית שמאלנית, שפעיליה נקראו על שם העיר נקסלברי שבמערב בנגל שבהודו, שם פרצו ב-1967 סכסוכי דמים בשל קיפוח חסרי הקרקעות. סובאש בחר להשאר א-פוליטי. בעוד אדויאן ראה בארה"ב את שליח השטן, סובאש בחר להרחיק לרוד איילנד ללימודי תואר מתקדם. האחים שמרו על קשר מכתבים רופף, עד שהגיע אל סובאש מכתב ובו בשורה משנה חיים.

הסיפור מוגש לקוראים באופן כרונולוגי, מגיל ילדות על גיל שיבה, ומשלב פלשבקים מחייהן של הדמויות השונות, שמאירים אותן באור נוסף, ומוסיפים להבנת התנהלותן. זהו סיפור על משפחה ועל יחסים בין דוריים, על אהבת אם ואב, על מחויבות וגם על התנערות ממנה. זהו גם סיפור על התמודדות עם טראומות, על נקיטת עמדה ועל המחיר הנלווה לכך, וגם על הגירה, על נטיעת שורשים באדמה חדשה, ועל קשרים בלתי ניתנים לניתוק עם המולדת ועם השורשים.

גדולתה של הסופרת בעיני הוא ביכולתה לפרוש בפני הקורא מסכת של רגשות סבוכים בלשון פשוטה. העלילה זורמת מאוד, אך ללא ויתור על עומק הרגש ועל הרחבה בפרטי הרקע. יפה בעיני שהסיפור אינו שיפוטי: הקורא רשאי, כמובן, לנקוט עמדה, והספר מעלה נושאים שאי אפשר שלא תהיה עמדה כלפיהם, אבל הסופרת מספרת, לא שופטת, מתארת ארועים משפיעים, ומספקת הסברים שנובעים מתוך הדמויות, לא מן העמדה הפרטית שלה.

הספר היה מועמד לפרס בוקר 2013, ובצדק.

לקריאת פרק ראשון

 

The Lowland – Jhumpa Lahiri

עם עובד

2014

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

תעלומת האיש שמת צוחק / טרקווין הול

d7aad7a2d79cd795d79ed7aa-d794d790d799d7a9-d7a9d79ed7aa-d7a6d795d797d7a7-d798d7a8d7a7d795d795d799d79f-d794d795d79c-d79bd7a8d799d79bd7aa-

"תעלומת האיש שמת צוחק" הוא בלש בטעם של פעם: ויש פורי, גבר שמן וצולע, לא נראה כמו בלש מהסרטים. כליו העיקריים הם שכל ישר ואינטואיציה, בשילוב כישורים טכנולוגיים ותעוזה של עוזריו. הסקרנות והחקרנות מוטבעות מן הסתם בדנ"א שלו, שכן במקביל לתעלומה העיקרית שבה עוסק הספר, אמו של ויש עוסקת ללא ליאות בחקירה משל עצמה, וגוררת איתה את כלתה, אשתו של ויש. הבלש הזה כיכב גם בספר נוסף שתורגם לעברית, "תעלומת המשרתת הנעדרת", אך להרגשתי אין משמעות לסדר הקריאה. לא הרגשתי שחסר לי ידע על האיש, ולא נראה לי שהיו בספר הזה התיחסויות לקודם (ואם היו ולא ידעתי, לא חשתי שהחמצתי משהו).

באזור ציבורי בדלהי מתכנסת לה קבוצה קטנה של אנשים ומתרגלת צחוק על בסיס האמירה הקובעת כי הצחוק יפה לבריאות. אחד מאנשי הקבוצה ידוע ברבים בהתנגדותו לגורואים למיניהם, המבצעים לכאורה מעשי ניסים באמצעות כוחות על. בדיוק חודש קודם לכן הבטיח אחד הגורואים, יריבו המר, שתוך חודש יוכיח את כוחותיו. כשדמותה של האלה קאלי צצה לפתע במרכז מעגל האנשים הצוחקים, ונועצת חרב בלבו של המתנגד, אנשים רבים מאמינים כי אכן מדובר במעשה לא טבעי. ויש פורי מתבקש על ידי חוקר משטרתי לרדת לשורש הענין.

"תעלומת האיש שמת צוחק" הוא ספר נעים מאוד לקריאה, בעיקר בזכות ההומור השזור בו, ובזכות הדמויות החביבות המוצגות בו. ויש אנושי מאוד, תיאורי דלהי חיים מאוד, הדמויות המשניות מעוררות חיבה ברובן, ומשתלבות יפה באוירת הספר. יש בספר קוסמים וקסמים מעוררי סקרנות, ואפילו חשיפה של מאחורי הקלעים של כמה אחיזות עיניים. המתח הולך ונבנה בהדרגה, ולקראת הסוף קשה להפרד מן הספר.

למרות הקלילות לכאורה של הספר, הוא עוסק בנושא כבד-ראש של אמונות וכתות ומאחזי עיניים. הנה אחת מהאמירות היותר משמעותיות בספר:

כשאני מחזיר תרנגולות לחיים – כפי שאני עושה לא פעם – הם שואלים אותי איך עשיתי את זה. אם אני אומר להם שזה רק טריק, שילוב של זריזות ידים עם הסחת הדעת, הם כועסים מאוד ומאשימים אותי שאני מסתיר מהם משהו! כדי לפייס אותם עלי לומר שאני שואב את כוחותי משינה באתר שרפת גופות, ואז הם מרוצים ומפסיקים לכנות אותי נוכל!" הקוסם חייך בהבנה: "אתה מבין," הוסיף, "אנשים צריכים להאמין בדברים האלו. הם רוצים שיוליכו אותם שולל, אבל הם לא רוצים שיציגו אותם כשוטים!

אהבתי מאוד את הבחירה של הסופר במוטיב המרכזי של שני העמודים המסיימים (אך מטעמי ספוילר לא אתייחס אליהם כאן).

בשורה התחתונה: ספר מענג

The Case of The Man Who Die Laughing – Tarquin Hall

הוצאת מטר

2014

תרגום מאנגלית: מרב זקס-פורטל

מקסימום סיטי / סוקטו מהטה

1-2539b

"מקסימום סיטי" הוא ספר תיעודי, לא עלילתי, המתאר את הפנים השונות של העיר בומביי. למרות האופי התיעודי שלו, הוא נקרא כספר פרוזה רב עלילות.

כך נפתח הספר: בקרוב יחיו בעיר בומביי יותר אנשים מאשר ביבשת אוסטרליה. אורבס פרימה אין אינדיס – העיר הראשית בהודו – כתוב על הלוח שעל שער הודו. בומביי היא גם אורבס פרימה אין מונדיס – העיר הראשית בעולם – לפחות בתחום אחד, המבחן הראשון לחיוניותה של עיר: מספר האנשים החיים בה. הודות לארבעה-עשר מליוני תושביה, בומביי היא העיר הגדולה ביותר בעולמו של גזע יושבי הערים. בומביי היא עתידה של התרבות העירונית על פני כדור הארץ. אלוהים ישמור.

סיפור המסגרת: סוקטו מהטה עבר לניו-יורק עם משפחתו כשהיה בן ארבע-עשרה. הוא שב לבומביי עשרים ואחת שנים אחר-כך, כי חשב שילדיו צריכים לגדול במקום בו לא יהיו זרים. שנתיים מאוחר יותר שבה המשפחה לניו-יורק. מסתבר שכשנודדים בין מדינות, תחושת הגלות רודפת אותך כאן ושם.

הכריכה האחורית מתארת יפה את אוירת הספר: "סוקטו מהטה, סופר ועיתונאי אמריקני יליד העיר, משוטט בין מכרות הזיכרון ברחובותיה, בוחן אותה מזוויות בלתי צפויות וכותב עליה באינטימיות נדירה. התוצאה היא בעת ובעונה אחת שיר הלל וקינה קורעת לב למטרופולין הגדולה והצפופה הזאת… עיר מזיקה ונדיבה, מייאשת ומלאת תקווה, מאיימת ומופלאה, עיר של סיוטים ופנטזיות,של כיעור ויופי, של אלימות ואנושיות. עיר ממכרת. עיר עצומה. מקסימום סיטי".

הספר מורכב משלושה חלקים:

חלק ראשון: פוליטיקה ופשע – כאן הוא מתאר את האיבה בין מוסלמים והינדים, ואת האלימות הנוראה הנגזרת מאיבה זו. הוא מצליח להפגש עם רוצחים שכירים בשרות הכנופיות הראשיות, ומנסה לתאר את הלך רוחם. הוא מתאר את השחיתות שפשתה בכל, ואת חוסר האמון של הציבור בממשל. מהטה קושר קשרי חברות עם קצין בכיר מאוד במשטרת בומביי, נוכח בחקירות המלוות בעינויים, ומשוחח בגלוי על מה שהמשטרה מכנה "היתקלויות", שפירושן למעשה הרג ללא משפט ע"י המשטרה.

חלק שני: חיי הלילה והקולנוע – הפרק העוסק בחיי הלילה עורר בי תחושת דז`ה-וו, כמו לקרוא שוב את "אלנבי" (רק בסגנון פחות מעצבן). הרקדניות במועדונים, ההרס העצמי שלהן, תחושת השליטה המדומה בחייהן, הכסף שנשפך כמים. הפרק אודות הקולנוע מאיר את אחורי הקלעים של בוליווד, את היחסים בין הקולנוענים לשלטון מצד אחד ולגנגסטרים מצד שני, את ההליכה על חבל דק כדי לעבור את מבוכי הצנזורה, ואת היחס האינטימי שבין הקהל ההודי לסרטים המקומיים.

חלק שלישי: מעברים – כאן הוא מביא כמה סיפורים על שינויים מהותיים בחיים: משפחה שעוברת משכונת עוני לפרברי בומביי, משפחת מליונרים שמבצעת דיקשא – התנערות מהגשמיות לטובת חיים רוחניים, והמעבר של משפחתו חזרה לניו-יורק.

אופינית ליחסו של מהטה אל העיר היא התעקשותו לקרוא לה בשמה המקורי בומביי (ולא מומבאי): במרס 1995 עלתה לשלטון במדינת מהאראשטרה מפלגת שיב סנה, השותפה הבכירה בקואליציה עם הבהאראטייה ג`אנטה… הממשל העיף מבט בבעיות האורבניות האדירות שמהן סבלה העיר, בנגע השחיתות בכל שדרות הביורוקרטיה והשלטון, במצב העגום של היחסים בין הינדים למוסלמים, ונקט פעולה נחרצת. הוא שינה את שם העיר למומבאי.

עם ארבעה-עשר מליון תושבים, וצפיפות ממוצעת (ב-1990) של 6,778 בני אדם לקילומטר רבוע (לשם השוואה, בעיר האירופית הצפופה ביותר, ברלין, מצטופפים בכל קילומטר רבוע 436 בני אדם), בומביי היא עיר תוססת, מגוונת, סוערת. היא משאת נפשם של ההודים הנוהרים אליה, והיא גם המקום בו החלומות של רובם שוקעים אל תוך עוני נורא. סוקטו מהטה, המאוהב בעיר שבזכרונותיו, יצר ספר מרתק על העיר היחודית הזו. כאמור, למרות שהספר תחקירי באופיו, הוא קריא וזורם כספר פרוזה משובח.

Maximum City – Suketu Mehta

הוצאת דביר

2011

תרגום מאנגלית: טליה שלו

ירושה של אובדן / קירן דסאי

ירושה של אובדן

אל קירן דסאי התוודעתי בספר "מהומה בגן הגויאבות", סיפור שנון על בחור הודי לא יוצלח עלוב, שמאס בשגרה הכושלת של חייו וטיפס על עץ מתוך כוונה להתבודד ולהתנתק, אך הפך לגורו מוקף מעריצים נלעגים. ציפיתי למשהו דומה ב"ירושה של אובדן", לסיפור קטן מלא הומור, ואולי משום כך התקשיתי תחילה להתחבר לספר, כי קטן הוא לא, ולמרות שיש בו הרבה הומור אי אפשר להגדיר אותו כהומוריסטי. בפרקים הראשונים קיבלתי את הרושם שהעלילה מתפזרת מדי – חלק ממנה מתרחש בארה"ב – ותחילה התרשמתי שמדובר בנסיון להקיף יותר מדי בספר אחד. אבל משעה שהצלחתי להכנס לעלילה, וכל חלקיה התחברו לשלמות אחת, התקשיתי להניח את הספר מהיד.

מדובר בסיפור פנורמי מרהיב מהקליבר של "איזון עדין" ו"שידוך הולם" (וזו, כמובן, מחמאה גדולה). הוא מתרחש בעיקר על גבול הודו-נפאל, ובמרכזו ההתקוממות הנפאלית בשנות ה-80 של המאה הקודמת. ההתקוממות הזו היא אמנם ציר העלילה בזמן הווה, אבל הספר מתפרש על פני תקופה ארוכה יותר, ומביא בפלאשבקים אירועים מחיי גיבוריו והורי-הוריהם, תוך שהוא עוסק בקשת רחבה של נושאים המעסיקים את ההודים – המעמדות החברתיים, התהליכים הפוליטיים, המפגש הטעון עם המערב ובעיקר עם אנגליה, הכלכלה הרעועה, ההגירה ההמונית בעיקר לארה"ב וקשיי המהגרים, יחסי גברים-נשים, ההתיחסות להודו כעולם שלישי, שחיתות השלטונות, ועוד. הגלובליות הרב-תרבותית נדונה בספר באספקטים שונים, והכתבה הזו מרחיבה בענין.

מכיוון שלא קראתי את המקור, אין לי כלים לשפוט את נאמנותו של התרגום, אבל נאמן או לא – הוא פשוט נהדר. השפה עשירה, תענוג של ממש.

The Inheritance of Loss – Kiran Desai

הוצאת עם עובד

2008

תרגום מאנגלית: מאיר בן-שלום

ילדי חצות / סלמן רושדי

ילדי חצות1

"בשביל כישוף לא צריך שיקויים, רוחות רפאים או שרביטי קסמים. שפה שמתגלגלת על לשון מוכספת יש בה קסם די והותר" – מתוך "הקוסמת מפירנצה" מאת סלמן רושדי

הוא קוסם! בשפה מתגלגלת ובלשון מוכספת רושדי יצר ספר שהכישוף הוא מיסודותיו, ואותו כישוף אוחז את הקורא (או לפחות את הקוראת הח"מ) בכבלי קסם.

סאלים סינאי נולד ב-15 באוגוסט 1947 בשעת חצות, וגורלו נחרץ להיות קשור בעבותות בל ינותקו לארצו הודו, שזכתה לעצמאות באותה שעה. ילד נוסף נולד באותה דקה בדיוק, ובסך הכל נולדו בשעה הראשונה לעצמאותה של הודו אלף ואחד ילדים. סאלים עתיד לייסד את מי"ח, מועצת ילדי חצות, שכל קיומה באמצעות כוחותיו הטלפתים, ובה הוא תולה את תקוותיו לעתיד טוב יותר של הודו. סיפורו של סאלים, והגורלות המשתלבים של ילדי חצות, הם סיפורה של הודו בשלושים השנים הראשונות לעצמאותה.

סיפורו של סאלים שזור ארועים על-טבעיים, נבואות, מעשי כישוף, כוחות-על. איכשהו, במסורת אלף לילה ולילה, לסיפור יש הגיון פנימי משכנע. רושדי מצליח לגרום לי לצאת ממשבצת הריאליזם, ולאמץ בחדווה את אוירת הפנטסיה. ליתר דיוק, הפנטסיה הגרוטסקית שלו, מבוססת המציאות, מצטיירת אמיתית למרות, ואולי בגלל, היסודות האבסורדים שבה. בהקשר הזה הוא מצוטט על כריכת הספר:  "גדלתי על מסורת ספרותית מסוג `אלף לילה ולילה`, שבה מובן מאליו שסיפורים אינם אמת: הסוסים מעופפים, וכמותם גם השטיחים; ועם כל שקריותם, הם האמת העמוקה ביותר… נראה לי שהמציאות אינה ריאליסטית, ואם הרומנים שלי משקפים את המציאות הגרוטסקית, הגרגאנטואית, הסוריאליסטית שבה כולנו חיים, הרי הם רומנים ריאליסטיים".

חייו של סאלים כרוכים בחייה של הודו בעשרות נימים, ורושדי משתמש בשלל אמצעים כדי להמחיש את החיבור, החל מרגע הספירה לאחור לקראת לידת האיש והמדינה. דוגמאות: סאלים מתהדר בכישורי רכיבה על אופניים, מתדרדר לתוך תהלוכת מחאה, וההתנגשות מביאה את התהלוכה להמציא סיסמא שתמשוך המונים ותניע שינוי חברתי. החשד שלו ברומן שמנהלת אמו מניע, לפי תפיסתו, שרשרת ארועים שתביא לרצח פוליטי. לדעתו, המלחמה בין הודו לפקיסטן נועדה בסך הכל להביא להכחדת משפחתו. וכן הלאה. אי אפשר שלא לחייך עם כל קישור כזה.

שום פרט בספר אינו נותר בלתי מעובד, ולכל פרט יש אינספור גלגולים ומקבילות. כך, לדוגמא, נעשה יותר משימוש אחד במספר אלף ואחד (כמספרם של ילדי חצות). השביל בשערו של מי שמכר למשפחה בית בבומביי מתגלגל מאוחר יותר לשביל בשערה של אינדירה גנדי. גבירה רמת מעלה מיוצגת מאוחר יותר באמצעות בעל מועדון לילה נהנתן. מה שהפתיע אותי, וגם זה מסוג הקסמים של רושדי, זו העובדה שבמהלך הקריאה לא שכחתי דבר. קורה לפעמים, בספרים טובים פחות, שדמות שהופיעה בפרק מוקדם מופיעה שוב בהמשך הספר, ואני צריכה להתאמץ כדי לשבץ אותה בעלילה. כאן זה לא קרה: הסיפור מושקע ומוטמע, ודבר לא אבד במהלכו.

במהלך הספר היו כמה וכמה רגעים שבהם היתה לי תחושה של שיבה למחוזות מוכרים, בעיקר לעלילת "איזון עדין". כך, לדוגמא, סאלים חובק טרנזיסטור, ומציין שלדור ההוא בהודו הוא מסמל את הסירוס הכפוי, שכפיצוי עליו ניתן למסורסים טרנזיסטור, ולא יכולתי שלא להזכר בגיבורי "איזון עדין". כך גם באזכור של המומים שמוטלים בילדים כדי שייטיבו לקבץ נדבות, ועוד.

זהו ספר פוליטי-חברתי במידה רבה, ורושדי אינו חוסך בביקורת על התנהלות המדינה, בעיקר בתקופת החרום של אינדירה גנדי. יחד עם זאת אין תחושה של מניפסט, מכיוון שמרבית הזמן, בעיקר כשסאלים עדיין ילד, עלילת חייו תופסת נפח גדול יותר מעלילות הפוליטיקאים.

החוויה הספרותית, אם כן, מרשימה מאוד, ולא פחות ממנה מרשים ההיקף העצום של הידע וההקשרים התרבותיים: גלריה נרחבת של דמויות, התיחסויות מרובות לדתות, בעיקר הבודהיזם והאיסלם, היקף גיאוגרפי נרחב של הודו והמדינות הסמוכות לה, היקף הזמן המתואר – שלושים ושתיים שנים לפני לידתו של סאלים, ושלושים ואחת שנותיו. הספר תוסס, מבעבע, בשלל תמונות וצבעים וריחות.

מומלץ מאוד, אין צורך לומר.

Midnight`s Children -Salman Rushdie

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב (הספר ראה אור ב-1987 בתרגומו של אהרן אמיר)

אטלס של כמיהות אבודות / אנוראדה רוי

d790d798d79cd7a1_d7a9d79c_d79bd79ed799d794d795d7aa1

זהו סיפורה של משפחה בהודו של המחצית הראשונה של המאה שעברה. בשנים הראשונות של המאה, אב המשפחה, אמוליה, מחליט לעזוב את כלכותה ההומה לטובת מפעל קטן באזור ספר נידח. אמוליה הוא אדם קפדן, יקה הודי, שמרן ומסתפק בעצמו. החיים בספר מתאימים לו. עבור אשתו קננבאלה המעבר הוא משבר קשה. מבית המשפחה המורחבת הצפוף וההומה היא נזרקת לחיים של בדידות מייסרת. העלילה נפתחת 20 שנה אחר-כך, כשקננבאלה מתמוטטת. בשלב זה גרים איתם הבן כאמל ואשתו מנג`ולה, חשוכי הילדים, והבן נירמאל.

הספר עוסק בשלל בעיותיה של הודו באותה תקופה: מעמדה של האשה כאסירה בבית אביה, בעלה ובניה, המצוקה הכלכלית והשחיתות הנובעת ממנה, ההפרדה הבלתי ניתנת לערעור לקאסטות, השנאה התהומית כלפי המוסלמים, היחסים בין לבנים זרים למקומיים, וגם בנושאים חוצי תרבויות כמו יחסי הורים-ילדים ויחסי עובדים-מעבידים.

כשמו של הספר כן תוכנו: אוסף של כמיהות בלתי אפשריות. קננבאלה כמהה לחברה, מנג`ולה כמהה לילד, באקול (בתו של נירמאל) כמהה לחופש, נירמאל ומירה (קרובת משפחה אלמנה צעירה) כמהים לאושר, ומוקונדה (ילד עזוב הנאסף אל חיק המשפחה ונזרק ממנה) כמה לשלווה ולאהבה. המגבלות שמציבה החברה החונקת מסכלות כמעט את כל השאיפות.

קשה לי לקבוע איך הייתי מתרשמת מהספר ללא הרקע של "שידוך הולם" ו"איזון עדין". עם ההיכרות של השניים ברקע, הקריאה בספר הזה היא כמו שיבה אל מחוזות מוכרים. כל מה שנמצא בשניים בפירוט רב, מובא כאן בקצרה. יכול להיות שאם הייתי קוראת אותו בלי הרקע הזה, הייתי מפספסת חלק מן המרכיבים שבו בשל חוסר הבנה למשמעותם. מצד שני, יכול להיות שלא. לעולם לא אדע 

הספר, כאמור, עוסק במגוון של נושאים, ויוצר בכך פסיפס של החיים בהודו. אהבתי את העושר הזה, ולכן לא התלהבתי מכך שלקראת סיומו הוא הצטמצם לכדי סיפור אהבה פרטי. מצד שני, דווקא נחמד שמכל הכמיהות האבודות לכאורה, עדיין אפשר להגשים לפחות אחת.

הערה טכנית: בסיום הספר מובא מילון מונחים. לטעמי, היה עדיף לשלב אותו כהערות שוליים בתוך הספר, כדי לא לקטוע את רצף הקריאה. מכל מקום, טוב עשה מי שהחליט לצרף אותו, כך או אחרת.

בשורה התחתונה: ספר קריא מאוד, מעניין במידה רבה ונוגע ללב.

An Atlas of Impossible Longing – Anuradha Roy

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2010

תרגום מאנגלית: שאול לוין