שעיר, לעזאזל / אפרים קישון

שעיר, לעזאזל

פֶרֶנְץ הופמן, צעיר יהודי הונגרי כבן עשרים, התחבא במשך חמישה שבועות בבית נטוש בשטח ההפקר שבין הצבא הרוסי לצבא הגרמני, כשהוא ניזון ממיץ עגבניות. בחודשים שקדמו לאותם שבועות שהה בזהות בדויה בדירה בבודפשט, לאחר שנמלט ממחנה עבודה בו נכפה לבצע עבודות פרך תחת משטר אימים נאצי, כשחייו תלויים לו מנגד. ומה עושה בחור נרדף מזה-רעב במחבוא תחת אש? במחסהו החדש מצא כלי כתיבה, ואת תקופת ההמתנה המייסרת לסיום המלחמה העביר בכתיבת סאטירה על גזענות אבסורדית המופנית כלפי הקירחים. בשיחות המרכיבות את הספר "קישון – דו-שיח ביוגרפי" אמר פרנץ הופמן, הלא הוא אפרים קישון, לירון לונדון: "כתבתי זאת ביאוש ובחימה של תחושת קץ, כאילו היה זה המעשה האחרון שאעשה בחיי". אחרי שחרור הונגריה שלחה דודתו את הסיפור לתחרות בכתב עת, אך למרות זכייתו בפרס ראשון, הוא נגנז משום ששליט הונגריה באותם ימים של משטר קומוניסטי פרנואידי היה קירח… למעלה מחמישים שנה אחר-כך מסר הופמן-קישון את הסיפור לתרגום בידי איתמר יעוז-קסט, ועיבד אותו לספר. את המסר שב"שעיר, לעזאזל" ייעד לא ל"קירחים" רדופים כמוהו, אלא לנכדיהם של הרודפים.

"שעיר, לעזאזל" מספור בגוף ראשון מפיו של גדעון פינטא, צעיר עצל וחסר כישורים, שפוטר מעבודתו כמנהל חשבונות בתום חודש של נסיון כושל. באוזני חברו פפי תינה את צערו, והטיח גידופים בפוליצר, האיש שפיטר אותו, תוך שהוא לועג לקירחותו. פפי, תחת שמו העתונאי ארנסט שומקוטי, נתן פרסום לסיפור הפרטי הקטן תחת הכותרת "על חטאי הקרחות", ובכך התניע תהליכים ששני החברים לא יכלו לצפות מראש. לאחר שהטינה כלפי הקירחים הפכה לגלגל שלג, שבו העתונות הזינה את ההמון, וההמון הזין את העתונות, השניים יסדו מפלגה. מה שהתחיל כהתאגדות של שניים, הפך לתופעה לאומית, שנשענה על הערצתו העיוורת של העדר נעדר השיפוטיות, על גורמים אינטרסנטים, ועל פחדנותו של הרוב הדומם. הפוליטיקאים אימצו את עקרונות המפלגה החדשה כשאלה הפכו פופולרים. עורכי הדין היו מוכנים לייצג את הקירחים ואת בעלי השיער באותה מידה. הכנסיה רקחה תירוצים מפותלים כדי להסביר את תמיכתה. המשטרה לא מנעה את ההסתה – "השוטרים שניצבו על פרשיות-הדרכים התנהגו בהגינות ובמשמעת, ורק כשנשמעו קריאות אנטי-קרחתיות גסות מדי, גערו במפגינים, כי אין זה נאה לאנשים מבוגרים לצעוק ברחוב". הנוער, ששערותיו בראשו, נסחף בהתלהבות אחרי גינוני המפלגה, ואנשים נלהבים נקטו יוזמות פרטיות, כמו אותו מאמן ספורט שהפריד בין המתאמנים על פי שִפעת שערם. פינטא ופפי, שהתעשרו בקלות בזכות שוחד שקיבלו מיצרני פיאות ומבעלי עסקים אחרים, התחילו להאמין בשטות שהמציאו. פפי אמר, "חבוב, אני מתחיל להאמין שבעלי-הקרחת ראויים באמת ליחס של יד קשה". וכשפינטא ניסה להסביר לאהובתו את דבקותו ברעיון, הדגיש כי "מאבק זה הינו מאבק צודק, שאם לא כן לא היו רוב האזרחים מצטרפים אלינו". גם כשהמדינה הסתבכה במלחמה, ועמדה על סף תבוסה, להט המאבק בקירחים לא שכך, תקנות אבסורדיות הגבילו את צעדיהם, וחוקים מסובכים נחקקו כדי לקבוע מיהו קירח. נשמע מוכר, ולא במקרה.

קישון כתב בכשרון גדול, כרגיל. ארגז הכלים שלו כולל אבסורד וציניות, והספר נקרא בשעשוע ובאימה גם יחד. על כריכת הספר כתב: "ארובות הכבשנים לא היו עיקרו של הנאציזם. בטירופם הם אסרו בשעתם על יהודי בודפשט, פאר התרבות ההונגרית, להחזיק ציפור-קנרית בביתם, ואילו עירית דרזדן ציוותה על יהודיה למסור לתחנת המשטרה אפילו את המסרקות ומברשות-השיער שלהם… על הקנרית ועל המסרקות כתבתי מחדש את הרומן שלי". מומלץ, כמובן.

Hajvédők – Ephraim Kishon

הד ארצי

1998 (1945)

תרגום מהונגרית: איתמר יעוז-קסט

מודעות פרסומת

בעקבות אלכסנדר הגדול / מייקל ווד

34599

כותרת משנה: מסע מיוון לאסיה

מייקל ווד, היסטוריון וכתב של ה-BBC, יצא למסע בעקבות אלכסנדר הגדול. במשך כשנה עקב אחרי מסע הכיבושים של אלכסנדר ברכב וברגל, מיוון למצרים, למזרח התיכון, ומשם לפרס ולהודו. המסע תועד בסדרת טלויזיה  ובספר שלפנינו.

בשנת 334 לפנה"ס חצה אלכסנדר את הדרדנלים כדי לנקום ביריבה הותיקה פרס, ששלטונה השתרע אז עד אסיה הקטנה. משם ירד למצרים – שם הוכתר כפרעה, וייסד בין השאר את העיר אלכסנדריה – ואחר-כך פנה להמשך המלחמה נגד פרס. כשהכניע את יריביו לא פנה לשוב הביתה, אלא המשיך במסע כיבושים עמוק אל תוך אסיה, באזורים שכיום הם פקיסטן, אפגניסטן והודו. במשך עשור נע עם צבאו במסע נועז ושטוף דמים, תוך שהוא מטביע את חותמו לדורות. לבסוף חזר לבבל, בה ראה את מרכזו החדש, ושם מת בהיותו בן שלושים ושתיים.

מייקל ווד מתאר את מסעו של אלכסנדר, ואת מסעו שלו בעקבותיו, בתשוקה ובהתלהבות מדבקות. בספר היבטים רבים של אלכסנדר ושל השפעתו: המהלכים הצבאיים, אישיותו של המלך, עקבות ההיסטוריה באסיה של ימינו, הדרך בה נכתבה ההיסטוריה, קווים משותפים בין אז לעכשו ועוד.

אלכסנדר נדחף ככל הנראה על ידי אמביציה אינסופית להוכיח שאין אתגר שלא יוכל לו. שוב דבר, כולל הטבע, לא נראה לו מכשול גדול מדי. כך, לדוגמא, כשרצה לכבוש את צור, שהיתה אז על אי במרחק כשמונה-מאות מטר מהחוף, הוא הפך אותה לחצי-אי. כשעמק הפריד בינו ובין יעד מבוצר בצפון אפגניסטן, הוא מילא אותו באדמה ובעצים. מצד אחד היה אלכסנדר בונה – למעלה משלושים ערים בשם אלכסנדריה נוסדו באותה תקופה – ומצד שני היה הורס חסר רחמים: את הגברים בגיל הגיוס היה רוצח, את הנשים והילדים מכר לעבדות, והרכוש היה לשללם של לוחמיו. עבור היוונים הוא היה אלכסנדר הגדול, עבור האסיאתים הוא היה השטן. ווד מתייחס לעומק לאישיותו החמקמקה, למאניה-דיפרסיה שאפיינה אותו, לאלכוהוליזם שאולי הרג אותו.

מעניינות גם ההתיחסויות של ווד לארועים שארעו באותם מקומות מאות שנים אחר-כך, תוך שהוא מצביע על מקומות משמעותיים גיאוגרפית והיסטורית לאורך הדורות. עוד היבט מעניין באותו הקשר הוא ההשפעה ארוכת הטווח, למעשה עד ימינו, של התרבות ההלניסטית שהובאה לאזור עם אלכסנדר ואנשיו, וההמשכיות של תרבויות מקומיות עתיקות, שמנהגיהן עדיין מתקיימים.

בספר תמונות רבות של המקומות המתוארים בספר, והן מסייעות להמחיש את תנאי השטח בהם פעלו הצבאות. ווד סקרן מאוד לדעת כיצד נראה אלכסנדר, ואינו יכול להסתמך על פסלים ועל מטבעות שנועדו להאדיר אותו. הוא מניח שהתמונה הקרובה ביותר למציאות היא זו שצוירה בעקבות קרב אסוס, והונצחה בפסיפס המתאר את הקרב בין אלכסנדר לדריווש.

בעקבות אלכסנדר הגדול - הפסיפס של אסוס

הנה הפיסקה המסיימת את הספר, בה מסכם ווד את חוויותיו:

ראינו את העבר עדיין חי; ראינו דברים שקשה להאמין שהם קיימים בסוף המאה העשרים – שרידיו האחרונים של העולם העתיק שאלכסנדר וצבאו ידעו, הציוויליזציות המסורתיות שבהן הוא עשה מלחמות. רכבנו עם הטורקומנים והפלגנו עם בני מוהאנו; העלינו עז כקורבן ושתינו יין עם הפגאנים השחורים של הינדו קוש. הלכנו ליד רַכָּבֶי הגמלים של מדבר מקרן, וראינו את הנוודים של לוריסטן מורחים חלב אתונות על הקבר של כורש. ראינו את העץ הקדוש של צ'אם, ואת הלהבה הקדושה של אדור פארנבאח, שלפניה התפלל דריווש בעצמו. החזקנו את הספרים האבודים של גאלנוס ותיאופראסטוס, וכרענו ברך לפני המומיה של ספיטאמנס. שמענו את זמרת האווסטה, ופגשנו את אחרון הצאצאים של הצבא המקדוני ליד קבוצת סיגליות מתחת לפסגה הקדושה של טיריץ' מיר.

בידיהם של החוקרים, היסטוריה היא דבר אחד; בידיהם של האנשים שהיו עדי הראיה שלנו לאורך כל המסע, היא דבר אחר. זה מאורע קיבוצי שקיים לנצח בסיפורים, מאורע שחלחל בתרבות והגיע עד ימינו. כפי שאומרת בתולת הים: אלכסנדר הגדול עדיין חי. והוא שולט.

מרתק ומומלץ, לא רק לחובבי היסטוריה.

In the Footsteps of Alexander the Great – Michael Wood

הד ארצי

2000 (1998)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר