אופרת הקבצנים / פגי בליר

980880

"אופרת הקבצנים" הוא שמה של אופרה מן המאה השמונה-עשרה, שתוכנה סאטירה על חוסר הצדק החברתי ועל השחיתות, שפושה בכל שכבות החברה כתוצאה מפוליטיקה מעוותת ומעוני. פגי בליר נטלה את שם האופרה ואת רוחה, וכתבה סיפור בלשי, הממוקם בקובה העניה והמדוכאת.

מייק אליס, שוטר קנדי, מבקר בקובה בשבוע חג המולד עם אשתו הילרי. הילרי, שאינה מרוצה מן הבחירה בקובה כיעד תיירותי, ובכלל אינה מרוצה מנישואיה למייק, מקצרת את שהותה באי וחוזרת לאוטווה. מייק, נטוש ומדוכדך, מחליט לבלות את הערב בבר שהיה חביב על המינגוויי. שיכור ומטושטש הוא מגיע בסיומו של הערב לחדרו במלון בחברת זונה שפגש בבר. ביום המחרת הוא מואשם באונס ילד מקומי וברציחתו.

פקד ריקרדו רמירס מופקד על החקירה. יש לו מספר מוגבל של ימים להגיש את המלצותיו לתובע, שכן החשוד הנו תושב חוץ, וככזה יש לו הזכות להשתחרר ולעזוב את קובה אם לא תוכח אשמתו בהקדם. רמירס הוא חוקר מצפוני שאינו מעגל פינות, וכשהעדויות מצטברות הוא מרגיש בטוח שעצר את האיש הנכון. רמירס הוא גם אדם רדוף: רוחות רפאים של נרצחים מלוות אותו בכל אשר ילך, והוא משוכנע כי הן תוצר של DLB, מחלת גופיפי לואי, וכי ימיו ספורים.

מפקדו של מייק במשטרת אוטווה שולח לעזרתו את סיליה ג'ונס, עורכת דין הנשואה לקובני שהצליח להמלט מן האי. בתנאים לא תנאים – יכולת מוגבלת מאוד לקבל אימייל, חופשת חג המולד שמקשה להשיג מידע – היא נוברת בחומר החקירה, מקווה לגלות שאין ממש בחשדות.

יחודו של הספר ברקע הקובני. הקבצנים שבשם הספר מצויים בכל מקום, נטפלים לתיירים, לפעמים בתקווה לקבל נדבת יד, לפעמים במטרה לכייס אותם. העוני הוא נחלת הכל, ובשלו משגשגת תרבות של שוחד. גם אנשים ישרים כמו רמירס שולחים ידם במוצרים שהוחרמו על ידי המשטרה – כדור מעוך ובובה שנלקחו מחדר המוצגים הם מתנות חג המולד שלו לילדיו. המחסור מתבטא ביומיום – מכונת הדפסה שאינה עובדת משום שהדיו אזל, ניידת שאינה נוסעת בשל הקושי להשיג דלק. הדיכוי הפוליטי רומס את חופש הביטוי, ובתי הכלא עמוסים במתנגדי המשטר. ענף התיירות, שהוא מקור הכנסה חשוב, מביא אל האי תיירי מין ופדופילים.

"אופרת הקבצנים" הוא ספר מתח קצבי, כתוב היטב רוב הזמן, וההפתעות בסיומו, בבחינת "רב הנסתר על הנגלה", מעניקות לעלילה מימד נוסף.

בשורה התחתונה: ספר מתח עם ערך מוסף.

The Beggar’s Opera – Peggy Blair

כתר

2015 (2012)

תרגום מאנגלית: הדסה הנדלר

דיי / א"ל קנדי

2-70267b

ספוילרים בגוף הסקירה

אלפרד דיי היה בן פחות מ-16 כשפרצה מלחמת העולם השניה. הוא עזב מאחוריו את אמו האהובה ואת אביו השיכור שהתעלל בה, והתגייס לחיל האויר כמקלען. אחרי קרוב ל-30 גיחות מוצלחות מטוסו נפגע מאש נ"מ, והוא נפל בשבי הגרמנים. אנו פוגשים אותו ב-1949, כשהוא משתתף כניצב בסרט אודות מחנה שבויים. על רקע החוויה המשוחזרת הוא חי מחדש את תקופת המלחמה.

דיי הוא טיפוס מנותק, מכונס בתוך עצמו, צמא לאהבה. אביו מכה אותו ואת אמו, אחיותיו המבוגרות ממנו הצליחו להמלט מן המסגרת הקשה הזו. מסלול חייו עתיד להוביל אותו אל חנות הדגים של אביו. לא מפתיע שבחר לברוח אל המלחמה. מותה של אמו במהלך המלחמה, לכאורה מגג שקרס, הוא מהלומה שדיי מתקשה להחלים ממנה. הוא מאשים את אביו במות האם, ונוקם את מותה.

רק בתוך אימת המלחמה הוא מצליח להרגיש שייך. חבריו לצוות, אנשים שונים לחלוטין זה מזה, ולא בהכרח אנשים טובים (אחד מהם אפילו מכונה "הנבלה"), הופכים להיות המשפחה שלו. התלות המוחלטת שלהם זה בזה, כשהם יוצאים יחדיו לגיחות אויריות, הופכת אותם ליחידה מאוחדת. תיאורי האחווה ביניהם הם בעיני מהקטעים הטובים בספר. אבל גם המשפחה הזו אובדת לו. תחילה נהרג אחד מחברי הצוות, ובגיחה האחרונה, כשהמטוס נפגע, נהרגים כולם ורק דיי ניצל ונשבה.

באחת החופשות הוא פוגש אשה ומתאהב ממבט ראשון. אך גם באהבה הוא נוחל אכזבה. האשה נשואה, וממתינה לשובו של בעלה מהמלחמה.

לתוכן העמוס והנוגע ללב הזה יש פוטנציאל ליצור ספר מצוין, אבל הסגנון לטעמי מבולבל מדי, קטוע מדי, לא מאפשר היכרות לעומק עם דיי. הוא עמוס פרטים ודמויות, שאף אחת מהן לא מובהרת כליל, וקשה להקשר אליהן, או אפילו להתייחס אליהן ברמה סבירה של היכרות. הקפיצות בין הזמנים מקשות על הקריאה, בעיקר בשליש הראשון של הספר. לקח לי זמן רב יותר מן הסביר למקם את עצמי במקום ובזמן של ההתרחשויות. בביקורת מתוך הסנדיי טלגרף, המצוטטת על הכריכה, נכתב "דיבור מן הבטן משכנע להפליא, שבו המונולוג הפנימי של בחור מופרע ועילג מאוד הופך לשפה המעבירה הבזקי מחשבות בוטים, כואבים, משעשעים, שוֹבֵי לב". לטעמי המונולוג הפנימי מופרע מדי, והבזקי המחשבות קטועים מדי.

למרות האמור בפיסקה הקודמת, זו אינה אי-המלצה. יש ספרים שמשאירים תחושה של בזבוז זמן – זה בהחלט לא המקרה. למרות שחסר לי עומק נוסף, יש בספר כמה וכמה קטעים טובים מאוד, ששווים קריאה לכשעצמם. ובכל מקרה, מכיוון שהספר נכתב בכשרון בלתי מבוטל, יתכן שהוא לא נגע בי כפי שהייתי רוצה שיגע בגלל ההעדפות שלי כקוראה, ובקוראים אחרים יגע יותר.

Day – A. L. Kennedy

הוצאת מחברות לספרות

2010 (2007)

תרגום מאנגלית: הדסה הנדלר

מאו – הסיפור הבלתי נודע / רונג צ'אנג וג'ון הלידיי

0704014

הביוגרפיה של מאו היא יצירה מרשימה ביותר, מרתקת מתחילתה ועד סיומה, מושקעת לפרטי פרטים, ולמרות היותה עיונית ודוקומנטרית היא נקראת כמו רומן.

מה שידעתי על מאו, לפני שקראתי ספרים שנכתבו ע"י סינים (להבדיל מספרי פרל ס. בק, לדוגמא), הסתכם בתמונה של האיש העגלגל שוחה בנהר, זה שכתב את הספר האדום, היה קומוניסט, וטיפח בסין פולחן אישיות. מכיוון שהעורך המדעי של הספר, יואב רפופורט, מעיד על עצמו שהתפיסה שלו את מאו לפני הספר היתה רומנטית, אני מרגישה פחות מבוכה להודות שגם אני כך. אבל אז באו שיאנליאנג ורונג צ'אנג, ונחשפתי לידיעה שהחיים בסין תחת שלטונו של השחיין השאנן הזה היו גיהינום.

"מאו – הסיפור הבלתי נודע" מספר על מאו ועל פועלו החל מרגע לידתו ועד רגע מותו. נקודת המוצא של המחברים – רונג צ'אנג שסבלה בסין של מהפכת התרבות, וג`ון הלידיי בעלה ההיסטוריון – היא שמאו היה אגו-מניאק חסר רגש וחסר חמלה, אפילו סדיסט, שכל מטרתו היתה לשלוט בסין, להפוך אותה למעצמת על, ולהשיג שליטה בעולם. אם בדרך מתו 70 מליון סינים – לא נורא. יש עוד 600 מליון שעומדים בתור ליפול קורבן. הכותבים מנפצים בזה אחר זה כל מיתוס גבורה שנכרך בשמו של מאו או בשמה של התנועה הקומוניסטית-מאואיסטית. השנאה הברורה שלהם כלפיו קצת מפריעה למהלך הספר, ומעוררת שאלות באשר לאוביקטיביות שלהם.

העורך המדעי, יואב רפופורט, מתיחס לכך באחרית הדבר שכתב: הוא סבור שפה ושם השניים בחרו לתת במה רק לעדויות שתומכות בגישתם, ובשום מקרה לא נתנו לעובדות מסוג אחר (בהנחה שיש עובדות כאלה) לבלבל אותם. אבל מעבר לכך, מסתבר שהספר חולל מהומה בקרב אוכלוסית הסינולוגים, מכיוון שהסתמך על מקורות מגוונים ומעולים, וחשף והאיר עובדות שלא היו ידועות על מאו ועל אותה תקופה עד כה. לרונג צ`אנג יש גישה יחודית למקורות בתוך סין, בשל עברה כבתם של פעילי מפלגה לשעבר, וג`ון הלידיי הוא היסטוריון מוערך דובר רוסית, תכונה חשובה בהתחשב במקורות הרוסיים הרבים שעליהם נבנה הספר. בשורה התחתונה, לדברי העורך, זהו ספר חשוב ומוערך.

טכנית, הספר לא קשה לקריאה, משום שכתיבתו רהוטה ומושכת. רגשית הוא לא קל, לפעמים אפילו קשה מאוד. בכל פעם שאני קוראת על הגיהינום שאנשים יוצרים לאנשים אחרים, ובסופו של דבר גם לעצמם, אני מופתעת ומזועזעת מחדש, והספר הזה מציג שיאים מסחררים של טירוף מערכות.

 

Mao: The Unknown Story – Jung Chang, Jon Halliday

הוצאת ספרית מעריב ודביר

2007

תרגום מאנגלית: עידית שורר והדסה הנדלר