הרחק מעצי התרזה / יונתן ברג

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d7a8d797d7a7_d79ed7a2d7a6d799_d794d7aad7a8d796d7942

אונטר דן לינדן היתה בשנים שלפני מלחמת העולם השניה השדרה המרכזית בברלין, מוקד היסטורי ותרבותי. פירוש שמה של השדרה הוא "תחת עצי התִרזה", ושמו של הספר נגזר ממנה, מרמז על עקירה ועל געגועים. יעקב, גיבורו של הספר, גדל בברלין, וראה עצמו גרמני לכל דבר. כשמשפחתו ביקשה להמלט מגרמניה עם עלית הנאצים, הוא בחר להשאר לצדה של צעירה בה היה מאוהב. רק משזו הפנתה אליו כתף קרה בשל יהדותו, נענה לבקשת אביו, ויצא לארץ-ישראל, חלוץ לפני משפחתו. אנו פוגשים את יעקב בערוב ימיו, עברו כהיסטוריון פעיל מאחוריו, הוא גרוש פעמיים, אב לארבעה בנים מנוכרים למדי, ועדיין אותה עקירה היא הארוע המכונן של חייו.

בר היא שכנתו הצעירה של יעקב. היא חיה חיי נוחות ורווחה בוילה ברמת החייל, עם בעלה הקבלן המצליח. בר היא עקורה מבחירה. ילדותה עברה במשפחה מסורתית באשדוד, אבל היא בחרה בחיי חולין עצמאיים. כאקט סמלי קיצרה את שמה המקורי ברכה, והתרחקה פיזית ונפשית מהוריה. חייה של בר רצופי מסיבות, היא מוקפת חברות, אך חוסר מנוחה מכרסם בה בשל תשוקתה לילד, תשוקה שבעלה אינו שותף לה. הקשר בינה ובין יעקב נוצר כשהוא אינו עונה לטלפון של בניו, ואלה מתקשרים אליה ומבקשים שתיגש אל ביתו. חולשת הזִקנה של יעקב ובדידותה שלה גורמים לה לאמץ אותו כ"פרויקט", ספק נכדה שלו לפי גילה ספק אֵם לפי אחיזתה. היא לוקחת אותו איתה לבקר אצל סבתה בירושלים, ומסיעה אותו ברחבי הארץ למפגשים עם ילדיו.

ספרים סכריניים וסטראוטיפיים דוגמת "איש ושמו אובה" עולים על הדעת, אבל מהר מאוד מתברר ש"הרחק מעצי התרזה" הוא סיפור אחר לגמרי. המפגש בין השניים אמנם ישפיע על שניהם – פחות על הזקן שאישיותו המרירה כבר מעוצבת ומקובעת, יותר על הצעירה שעדיין פתוחות בפניה אפשרויות לעצב את חייה – אך זה אינו ספר שיעדו ההתרה והפורקן, אלא ספר מסע בתוך המשפחה, הפרטית והישראלית. במישור הציבורי, שני גיבורי הספר חשופים ללא הרף לשידורים אינסופיים המתארים התלקחות בגבול הצפוני, ומגיבים עליהם, בר בדאגה ויעקב בהשלמה הנובעת מנסיון חיים של מי שהתנסה בקשיים ובמשברים. במישור המשפחתי בר תצטרך לגלות מה באמת חשוב לה, ויעקב ייאלץ להתמודד עם בניו, שכל אחד מהם נושא באופן שונה את תוצאות אבהותו הבלתי מוצלחת. יונתן ברג יצר באמצעות הדמויות השונות פסיפס אנושי, שמרכיביו הם מורה שפרש לחיי מנוחה בגליל, חוזר בתשובה שבחר בדלות, מתעשר חדש שהקשר שלו עם בני אדם הוא באמצעות הכסף, מחפש דרך שהרחיק למנזר בודהיסטי, זקנה בבית ישן דחוס בין מגדלים מודרנים בירושלים, ועוד אחרים לצדם. גם דמויות מן העבר, שכבר אינן חלק מן העלילה בהווה, מאופינות בקוים מדויקים, דוגמת רחל, אשתו הראשונה של יעקב, שלא הצליחה להביא את הוריה לארץ, וכל חיוניותה התפוגגה כשנודע לה מה עלה בגורלם. ברג נוגע בציניות מסוימת בפכים הקטנים והגדולים המרכיבים את ההוויה הישראלית, ומספר סיפור מקומי ועכשווי.

"הרחק מעצי התרזה" הוא סיפורם של בני הדור הראשון והשני למדינה. הראשונים נעקרו ממקומם, מרצון או מכפייה, ותהפוכות חייהם הטביעו את חותמן בבניהם, שנאלצו לברור את דרכם בצל טראומות ההורים. בהרחבה זהו סיפור על פערים בין-דוריים, כשכל דור מבקש את דרכו שלו. כל אחד מבניו של יעקב מפרש אחרת את התנהלותו של אביהם. אמיר הבכור, הדומה לאביו יותר מן האחרים, סבור כי מי שחווה את משבר העקירה "יבקש למצוא את העבר ולנוע משם היישר אל העתיד, יוותר על ההווה". אלכסנדר, הבן השלישי שחזר בתשובה, מחזיק בדעה הפוכה ולפיה אביו דווקא בחר להתמקד בהווה, ו"מי שמשתעבד להווה אין לו יותר נחת רוח וגם לא קרבה לילדים, וודאי לא עומק ומסורת". דווקא יעקב עצמו, למרות היותו היסטוריון האמון על בחינת העבר, אינו מסוגל להצביע על סיבה ומסובב בחייו: "כמעט בלי שהתכוננתי החיים האלה עברו, וכשאני מתבונן לאחור אני רואה רק חוסר סדר, גיבוב של רגעים. אי אפשר לצפות הכל, אי אפשר לדעת כל הזמן מה יקרה ומה צריך לעשות כדי שיקרה אל"ף ולא בי"ת. כוחות גדולים ממך דוחפים אותך מפה לשם, ולפעמים יש לך כוח להתנגד, ולפעמים אתה נותן לעולם להניע אותך בכיוון שלו".

מאמר אודות הספר הכתיר אותו כ"מפגש נפיץ בין פרופסור אשכנזי וצעירה מזרחית", כותרת שמצמצמת אותו לרמת דרמה זולה, וחבל. לעימות העדתי יש בספר נוכחות שולית בלבד. המפגש בין יעקב ובר הוא מפגש בין שני בני אדם החווים התחבטויות וחשבון נפש, ואלה נובעים ממכלול חייהם ומאישיותם, ואינם צבועים בגוון היחיד של מוצאם.

"הרחק מעצי התרזה" כתוב בכשרון, דמויותיו המגוונות מאפשרות לכל קורא למצוא חיבור אישי לעלילה, והוא משכנע ונוגע ללב. מומלץ בהחלט.

עם עובד

2018

מודעות פרסומת

ילדות מתורגמת / ג'ין קווק

959360

ג'ין קווק, הצעירה מבין שבעת ילדי משפחתה, היגרה בהיותה בת חמש מהונג-קונג לארצות-הברית, כחלק מגל ההגירה לפני החזרתה של הונג-קונג לידי סין. המשפחה, שאיבדה את כל רכושה עם המעבר, התגוררה בדירה קפואה ומוכת חרקים וחולדות בשכונה עניה בניו-יורק, וג'ין הצעירה בילתה את כל השעות שאחרי הלימודים במפעל טקסטיל בצ'יינטאון, סדנת זיעה בת ימינו. התמזל מזלה והיא ניחנה בכשרון לימודי, ובזכותו פילסה דרכה להשכלה מרופדת במלגות. למחייתה עבדה בארבע משרות בו-זמנית תוך כדי לימודיה בהרווארד. ההשכלה היא שחילצה אותה מן העוני. על חייה סיפרה בראיון לדיילי מייל.

"ילדות מתורגמת" מבוסס על הביוגרפיה של הסופרת. אה-קים, המספרת בגוף ראשון, הגיעה עם אמה לארצות-הברית ("אמא וגורה", הן מכנות את הברית ביניהן), בתמיכתה הכספית של דודתה, אחותה הבכורה של האם. הדודה, שנישאה לבעל מפעל טקסטיל, שיכנה את השתיים בבית מיועד להריסה בברוקלין, ונתנה לאם עבודה במפעל. השכר נקבע על פי התפוקה, ככל הנראה בניגוד לחוק, וכדי לעמוד במכסות הבלתי אפשריות הביאו הפועלים את ילדיהם לסייע בידם, גם זאת בניגוד לחוק העסקת קטינים. משכרן ניכו הדוד והדודה את חובותיה של האם בעבור הסיוע הכספי שהגישו לה בעת ההגירה, ובעבור שכר הדירה. אה-קים, ששמה הוחלף לקימברלי האמריקאי, למדה בבוקר בבית-ספר ציבורי, ילדה סינית יחידה, ואחר הצהרים, ולפעמים עד שעות הערב המאוחרות, עבדה במפעל.

קימברלי מתארת בפשטות ובכנות את קשיי החיים, החל בקושי הבסיסי להבין את השפה, עבור בפערים התרבותיים שבשלהם היתה במשך זמן רב חריגה בבית-ספרה, וכלה במלכודת העוני. בחייה עברו אנשים אטומי-לב, כמו הדודה הקרה והמורה שלגלג בפומבי על קשייה, ואנשים רחבי-לב, כמו חבר לעבודה שעזר לה אחרי שסיים את משימותיו שלו, ומנהלת בית-הספר שדחפה אותה לרכוש השכלה גבוהה. לקשיים היומיומיים, דוגמת הקיפאון ששרר בדירה נטולת ההסקה, נוסף המאבק היומיומי להסתיר את מצבה מחבריה לכתה, שמצבם היה טוב לאין ערוך משלה. כמו שקורה לעתים קרובות במקרי הגירה, קימברלי נאלצה במידה רבה לקחת על עצמה את תפקיד המתווך בין אמה לסביבתה, שכן האם התקשתה עד מאוד ברכישת השפה. העצמאות שנכפתה עליה בשל כך סייעה לנחישותה בהמשך דרכה.

הספר עוסק בהרחבה בחווית ההגירה בתנאים קשים, מרווחה יחסית בהונג-קונג לעמל מפרך ולעוני בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. הוא עוסק גם בחווית חברת הילדים בבית-הספר, חוויה מעצבת ולא תמיד קלה לכל אחד, ובמיוחד לילדה כמו קימברלי, שמצד אחד הוכרחה להתגבר בתהליך מואץ, ומצד שני כמהה להיות ילדה ככולם. לצד אלה ניתנת תשומת לב לתפקידם של המורים ולחוסנה של משפחה. ולא נפקד מקומו של סיפור אהבה יפה שהעמיד את קימברלי בפני ההחלטה הקשה בחייה.

ג'ין קווק כתבה בסגנון פשוט ובלתי מתלהם סיפור קשה. קימברלי היא דמות שנכנסת ללב, הדמויות שלצדה משורטטות במדויק, וחוויותיה מתוארות בחיות ובאמינות. המספרת ואמה אמנם נחלצו מן העולם אליו נקלעו בעל כורחן, ולפיכך הספר מציע תקווה, אך בו זמנית לא נשכחים אלה שעדיין לכודים במעגל של עבודה מפרכת ששכרה דל, ואין להם דבר להציע לילדיהם מלבד גורל דומה.

מרגש ומומלץ.

Girl in Translation – Jean Kwok

מטר

2012 (2010)

תרגום מאנגלית: טל ארצי

מטאטא וסיפורים אחרים / לאוניד פקרובסקי

מטאטא וסיפורים אחרים

לאוניד פֶּקָרובסקי עלה לישראל מאוקראינה בהיותו בן ארבעים וארבע. בקייב רכש תואר שני באמנות, ובמסגרת עבודתו היה אוצֵר תערוכות. בארץ לא מצא עבודה בתחומו, והועסק תחילה כגנן בבית קברות, אחר-כך כעובד דפוס, ובמשך מרבית השנים כשומר. עיסוקיו אלה, המצויים, לתפיסתו, ולא רק לתפיסתו, סמוך מאוד לתחתית ההיררכיה החברתית, משמשים עבורו נקודת תצפית על עצמו ועל החברה הישראלית, ותצפיותיו מבוטאות בסיפוריו.

אודה ואבוש, היתה לי דעה קדומה כלפי הספר. חשבתי שההתיחסות לסיפורים תהיה חייבת להיות מעורבת בהתיחסות לביוגרפיה של הסופר, כפי שכל סקירה או ביקורת של שירי שיבטה טויו אינה יכולה להיות משוחררת מן הידיעה שהכותבת שלחה ידה בכתיבה רק בהגיעה לגיל תשעים ושתיים. מתברר שלדעה קדומה זו לא היתה אחיזה כלשהי במציאות. פקרובסקי אמנם מרבה לספר על חוויותיו האישיות, ולפער שבין העיסוק הפשוט לרוח הממריאה אל על הוא מתייחס בהומור נוגה, אבל הסיפורים פשוט מצוינים מן ההיבט הספרותי הנקי, והרקע האישי שמאחוריהם הוא עובדה, לא גימיק פיקנטי.

הספר נפתח בסיפור "בודקה", שמתאר איך השתנה היחס כלפי השומר לאחר הפרסום הראשון של סיפור משלו – "המטאטא" – בעברית, ומסתיים בסיפור "נעליים", שבו הוא מתבשר על החלטתה של ההוצאה לאור לפרסם קובץ מסיפוריו. בין שני אלה משובצים עשרים ושישה סיפורים נוספים, שהמשותף לכולם, בהכללה, הוא שילוב היומיום של המספר עם תצפיותיו בסביבתו ועם הרהורים הגותיים הנשענים על ידע תרבותי נרחב. הנה כמה מנושאי הספר: בסיפור "להתראות בגן עדן", שהוא אחד הארוכים בקובץ, פקרובסקי מספר על עבודתו הראשונה בארץ כגנן וכחופר קברים, "מתייהר" או "מתנחם" בעובדה שמקצוע הגננות – ולא מקצוע הזנות – הוא המקצוע העתיק ביותר, שהרי אלוהים הטיל על אדם הראשון לעבוד את גן העדן, שוטח את מחשבותיו בעודו מנסה למצוא שיטות לא להרדם בתפקידו כשומר, ותוהה אם אכן הובילה אותו פורטונה לגן עדן. בסיפור "מצבה", שהוא אחד הקצרצרים בקובץ, הוא ניצב מול חלקת קבר ובה מצבה שהכינו לעצמם בני זוג בעודם בחיים, והוא כותב על הכפילות המטושטשת הזו של אדם חי וקבר הממתין לו. ב"בורשט" הוא מספר על ארבע זונות אוקראיניות. ב"אלברכט דירר" הוא מתאר אדם בן דמותו שחוקר את אמנותו של דירר. "החור" הוא סיפור כמעט אפרים-קישוני, אך בנופך הגותי, על התלאות עם הנגר ועם האינסטלטור. "חס וחלילה" הוא סיפור אוטופי-אירוני על השלום העתידי שיצמח מאהבתם של חס, נצר לחלוצים ציוניים, ושל חלילה, בתו של בכיר חמאס. הנושאים, כפי שאפשר להתרשם, מגוונים, אך כולם ניחנו בעומק, בריאליזם, באבחנות שנונות, ובשילוב של אירוניה עצמית עם ביקורת חברתית.

מצאתי בסיפורים רוח אליטיסטית בלתי מתנצלת, שאין לטעות בינה לבין סנוביזם. פקרובסקי אמנם מתקשה בלימוד השפה העברית – בראיון תיאר את תחושתו כ"אני כמו כלב חכם, שאתה מסתכל בעיניים החכמות שלו ואומר לו 'נו, אני יודע שאתה רוצה להגיד לי משהו'. אבל הוא לא יכול" – ומועסק בעבודה שאינה מנצלת את כישוריו, אבל הוא מכיר בערך עצמו, נשען על בסיס תרבותי רחב ואיתן, ואינו מתפשר. כמי שלא נולד בארץ יש לו נקודת מבט "מבחוץ" על התרבות הישראלית, והוא אינו מהסס לנעוץ סיכות בתופעות של גאווה מנופחת ושל יומרנות. הוא ניחן בכושר להבחין בפרטים ולתאר אותם, למצוא יופי בטבע העירוני המצולק, ולהעביר אל הנייר ואל הקורא את עולמו הפנימי, שאינו כבול אל הבודקה של השומר.

לטעימה מן הסיפורים, הנה קישור אל "נעליים", ופיסקה שאהבתי – אחת מני רבות – ושצבטה את לבי, מתוך "גן העדן שנשרף":

כמה פעמים, מאז שעלית לישראל, שכנעת את עצמך שאתה אדם בעל שלמות פנימית, שעולמך הפנימי לא מפחיד אותך אלא להפך – אתה שואף אליו, שההתעמקות בו היא אולי השמחה היחידה של האדם הרוחני (שזה אתה), ושהבדידות לא מכבידה עליך אלא אולי דווקא קוסמת לך? תיזכר כיצד ברגעי יאוש התרופה למכאוביך היתה הפילוסופיה של הסטואיקנים. ואיך הדפים הלוהטים מ"אמרות השפר של תורת החיים", של שופנהאואר, חיממו את נשמתך הקופאת ב"כפור הנצחי" של הסביבה הזרה. עכשו, כשאתה יושב פה, בחשכה מוחלטת, תודה לפחות בפני עצמך: נסחפת. לא באמת הצלחת לסלק מתוכך את "האנושי, האנושי מדי". כן, כן, כן! חסר לך, כמו לגימת מים, איזשהו פטפוט שולי ואווילי עם טיפש מוחלט. הרי לךָ הבדידות שלך: היא יוצאת ממך כמו אבן כליה, עם דם ועם כאב שלא ניתן לשאת…

טניה חזנובסקי ותומר שריג תרגמו להפליא, וסיפוריו של לאוניד פקרובסקי מענגים ספרותית ואינטלקטואלית. שמחתי לגלות אותם, ואשמח לקרוא עוד.

ספרית פועלים

2012

תרגום מרוסית טניה חזנובסקי ותומר שריג

העוזבים / ליסה קו

העוזבים

"העוזבים", ספר ביכורים מרשים, עוסק במספר נושאים, השלובים זה בזה, וליבתם, בעיני, היא סיפורם של המיעוטים בארצות-הברית בכלל ושל המהגרים הבלתי חוקיים בפרט.

חלקו הראשון של הספר סובב סביב חייו של דֶמינג, בנה של מהגרת מסין, שנולד בארצות-הברית. בהיותו בן שנה שלחה אותו אמו, שסבלה ממצוקה כלכלית ומחששות באשר לכישוריה האימהיים, לגור עם סבו בכפר הולדתה בסין. חמש שנים אחר-כך, עם מותו של הסב, הוחזר לניו-יורק. הילד ואמו חלקו דירה קטנה עם בן זוגה של האם ועם אחותו ובנה, ולמרות הנתק הממושך פיתחו קשר קרוב. פּיילין, או בשמה האמריקאי פולי, אמו של דמינג, חלמה על חיים טובים יותר, וכשדמינג היה כבן אחת-עשרה החלה בהכנות מעשיות לעבור לפלורידה, ונעלמה. זמן קצר אחר-כך עזב בן זוגה את הדירה, ואחותו, שנותרה אפוטרופסית יחידה, ויתרה על כל זכות שיכולה היתה להיות לה לגביו. סיפורו של דמינג גוּאוֹ, שהפך לדניאל וילקינסון, הוא סיפורם של ילדי אומנה ושל בני מיעוטים. הוא נמסר לידי קיי ופיטר, בני זוג לבנים אקדמאים חשוכי ילדים, תחילה במעמד של ילד אומנה, ולאחר מכן כבן מאומץ. השניים, אנשים טובים מלאי כוונות טובות, חשו אי-בטחון ביכולותיהם ההוריות, אי-בטחון שחלחל אל דמינג, שבשנות חייו המעטות נעקר כבר פעמיים ממקומו. רדוף חרדת נטישה פיתח צורך עז לרצות את סביבתו כדי לא להנטש שוב. העובדה שהיה ילד אסיאתי יחיד בסביבה לבנה הקשתה על חייו עוד יותר. מפלט כלשהו מצא באהבתו למוזיקה.

* המבקשים להמנע מרמזים לספוילרים, מוזמנים לדלג אל ההמלצות בפיסקה האחרונה *

המשכו של הספר מציג את סיפורה של האם פיילין, צעירה סינית, יתומה מאם, שגדלה בכפר סיני קטן, ללא השכלה וללא צפי לעתיד מזהיר, אך עם חלומות על אפשרויות אחרות, ועם אמביציה להגשימם. כדי להגיע לארצות-הברית, שקסמה לצעירי כפרה, שקעה בחוב כבד אותו תיאלץ להחזיר טיפין-טיפין בעבודה קשה במשך שנים, והסתננה לניו-יורק באמצעות רשת של מבריחים. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, כך גילתה עד מהרה, מציעה אפשרויות מוגבלות מאוד לתושביה הבלתי-מתועדים, כפי שמכונים כעת הבלתי-חוקיים. ארצות-הברית, מעצמה בעלת זכויות רבות, אינה מפגינה חמלה כלפי חלכאיה ונדכאיה, הגזענות מושרשת בה, והיא מפעילה יד קשה כלפי חריגיה. יעידו על כך היפנים-אמריקאים, שנכלאו במחנות בתנאים קשים בתקופת מלחמת העולם השניה, כפי שתואר בספר "הקיסר היה אלוהי". יעידו על כך המוסלמים-אמריקאים, החשודים המיידיים בכל עבירה, כפי שתואר בספר "זייתון". יעידו השחורים מפי נציגם הזועם טא-נהסי קואטס, ויעידו המהגרים הבלתי חוקיים הנכלאים לתקופות ארוכות ללא משפט, כמתואר כאן.

ליסה קו קראה ב-2009 מאמר אודות מעצרה של מהגרת בלתי חוקית. בהשראת מקרה זה, ואולי גם בהשראת חייה שלה כילדה ממוצא אסיאתי בסביבה לבנה, כתבה את "העוזבים", ספר ביכורים חף מבוסריות. הספר מצטיין בכתיבה חכמה, פורט על מנעד של רגשות מבלי ללחוץ בכוח, חומק לחלוטין ממלכודת הקלישאות, ומתפתח בכיוונים בלתי שבלונים. עולמה של הסופרת אינו נחלק לטובים נגד רעים – לבנים מול שאינם לבנים, הורים ביולוגים מול הורים שאינם ביולוגים – אלא מורכב מבני-אדם, על מעלותיהם וחסרונותיהם, על כוונותיהם הטובות ושגיאותיהם. תיאוריה את הכפילות שחשים דמינג-דניאל ופיילין-פולי, את תחושת ההחמצה והתהיה על אפשרויות שנחסמו מעת שבחרו, או נאלצו לבחור, באחת הזהויות, ממחישים באמינות רבה הן את חווית ההגירה והן את התלישות שחווים ילדים שהופרדו מהוריהם. חן יאקה-שומרון, שעיצבה את כריכת הספר, הוסיפה המחשה ויזואלית מדויקת לתחושת טשטוש הזהות. ליסה קו יצרה דמויות אמינות בסיפור מפותל אך ריאליסטי, והפנתה זרקור בוהק אל חייהם של האנשים שמאחורי הכותרות ומאחורי התוויות. מומלץ מאוד.

The Leavers – Lisa Ko

תמיר // סנדיק

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

נדנדת חבלי הכביסה / אחמד דני רמדאן

swing_master

אני מציע לך מזכרות – את הסיפורים שלי, את פיסות נשמתי – כדי לעזור לך להרדם. אני בוחר בזכרונות שאיני מעז לחלוק, מעוות אותם ושורף אותם. אני הופך אותם לאגדות שאינן ניתנות לזיהוי, כדי לשעשע אותך. אתה תופס אותי באמצע המשפט, אתה רואה את האמת מאחורי הסיפורים ומושך אותה מבין השורות, כפי שמושכים תמונה חרוכה מאפרה של שריפה. זכרונותי לובשים את סיפורי כמו עורות של בעלי חיים מתים, אבל אתה מפשיט אותם ומניח אותם מול עיני. אני מרגיש כיצד האמת שבהם לועגת לי, יודעת שאיני יכול להסתתר מפניה. היא אוכלת אותי מבפנים.

בונקובר שבקנדה, בעוד כארבעים שנה, מסתופפים שלושה בדירה אחת: המספר, בן זוגו הגוסס, והמוות הנוכח בדירה כישות של ממש. המספר, יליד 1984, ובן זוגו, נושאים צלקות פיזיות ונפשיות, אותן פורט המספר לשרשרת של סיפורים, מעין אלף לילה ולילה, על פי בקשתו של חברו המתקשה להרדם. לפעמים הסיפורים פשוטים וישירים, העלאת זכרונות טובים או כואבים. לפעמים, כשהמספר מהסס או אינו מסוגל לגעת בפצעים פתוחים, הוא בוחר לדבר על ארועים שלכאורה אינם קשורים כלל להיסטוריה הפרטית של הזוג. בסיפור הראשון הוא מנתק כך את עצמו מזכרון טירופה של אמו, נוגע בעבר בעקיפין באמצעות תיאור "ההתאבדות היפה ביותר":

ודאי היה רגע של השתנקות. אותו רגע של חוסר ודאות לפני שהסכינה עם המוות הקרב, רגע שבו כל ההגיון בעולם קרס והיא השמיעה קולות של לימון סחוט, קולות מרירים, מכוערים, לפני שנרגעה והרשתה לרוח לשאת אותה בעדינות. רק אז נפסק הכאב, ליבה הפסיק לפעום והמוות בא, מהיר, מזמין וסופי. עשרים שנה היתה אמי תקועה ברגעים הראשונים של ההתאבדות היפה ביותר, בטירוף נסתה לשנות את תוצאות החלטותיה, צרחה, חבטה באויר באגרופיה, כעסה על העולם.

הציטוט שנבחר לכריכת הספר מייצג פן אחד של הספר, הפן ההומוסקסואלי, אבל עוצמתו של הספר נובעת מן הרב-מימדיות שלו. ההומוסקסואליות בחברה השמרנית אילצה את המספר להסתיר את נטיותיו, לא אפשרה לו לאהוב בגלוי, ואף חשפה אותו לאלימות קשה מצד אביו ומצד חבריו. באחד הסיפורים, אותו הוא מספר בגוף ראשון מפיו של נער שאהב, מתואר גורלו העצוב של מי שנאלץ להכנע לתכתיבי החברה, התנכר לנטיותיו ונישא לאשה שנבחרה עבורו. אך ההומוסקסואליות לא היתה הקשה בבעיות איתן התמודדו: השלטון הרודני של חאפז אל-אסד הפך את סוריה למדינה מוכת אימה, מדינה בה אנשים נעצרים ומעונים ללא סיבה, מדינה שסועת מלחמת אחים. כשהחליטו לעזוב ללבנון, מצאו עצמם במדינה נוחה יחסית, אך עוינת כלפי העקורים הסורים. קנדה הציעה להם מפלט, אבל מקום חדש, נוח וידידותי ככל שיהיה, הוא זר ושונה, חדש ובלתי מוכר, וקשיי ההגירה הם בלתי נמנעים. המספר מתאר בכי ללא סיבה באמצע ישיבה בעבודה, ופסיכולוגית שהסבירה זאת בהלם תרבות. היה נדמה לשניים שהחברה הקנדית דוחה אותם, משום ש"נסיונותינו לקשור קשרי חברות הלכו לאיבוד בתרגום", והכוונה אינה לתרגום מילולי דווקא, אלא לפירוש סט הכללים התרבותיים.

לצד נושאים אלה המספר נוגע גם בנושאים של יחסי הורים-ילדים, ובמעמד האשה בחברה המוסלמית. בספר כולו הוא אינו נוקט במישרין עמדה שיפוטית, אם כי דעותיו ורגשותיו ברורים. כך גם בשני נושאים אלה. את התנהגותו של אביו, שנטש אותו כמעט לחלוטין עם אם חולת נפש, הוא מסכם כמעט בלקוניות: "תמיד איחר מעט להתעשת ולהבין את שגיאותיו". על מעמדה של האשה הוא עומד בכמה הזדמנויות – כשהוא מספר על דרישת בעלה המיועד של אחותו שתלבש בגד שיכסה את כולה, כשהוא מתאר כיצד דודו הרס את מכונת התפירה של סבתו כדי שאיש לא יעלה על דעתו שאמו מפרנסת אותו, וכשהוא מצטט את תגובת אמה של אשה שהתלוננה על שבעלה מכה אותה: "גבר צריך ללמד אשה איך להתייחס אליו", אמרה לה אמה כשהתלוננה על התקפי הכעס שלי ועל ידי הכבדה. "המכות של בעלך צריכות להיות מתוקות כמו צימוקים בפה שלך".

למרות שהספר הוא לכאורה שרשרת של סיפורים בדידים, מדובר בספר רציף, די כרונולוגי, שנע מן הילדות אל הזיקנה דרך תחנות בחיי שני הגברים ובהיסטוריה הקרובה של מדינתם. גם מגוון הסגנונות של הסיפורים אינו פוגם בשלמות הסיפורית: המספר עובר בין סיפור אישי למשחק דמיוני בסגנון שעשוע טלוויזיוני עם המוות, לשיחה עם בן זוגו, לתיאור חלום. ואיכשהו, למרות המגוון והשוני, הכל מצטרף לסיפור שלם נטול מאמץ, ללא תחושת עומס ומבלי שה"טריקים" הספרותיים יפגעו באיכות התכנים. בהחלט הישג לא מבוטל.

למה "נדנדת חבלי הכביסה"? בקטע מכמיר לב מסופר על נדנדה שבנה אביו של המספר עבור אשתו במרפסת המשקיפה על דמשק: "כשהתנדנדה גבוה יותר, הרגישה שהיא יכולה לעוף; היא היתה נסיכה בעלת שיער ארוך, חלק, גבירה יפיפיה שבלבה אהבה לשמש. הנדנדה לקחה אותה גבוה, והיא חשה שהיא מסוגלת לכל". לאחר שעזבו את הבית ובו הנדנדה, הלכו חלומותיה התמימים והפכו לשדים שרדפו אותה ושמהם לא יכלה להשתחרר. יחד עם התפוררות שפיותה והדרדרות חיי הילד לכלל סיוט, גם המצב בסוריה התערער. הנדנדה, כך נראה לי, היא געגועים לחופש ולתמימות.

קל לשכוח שגם מדינת אויב מורכבת מבני-אדם, וקצת מוזר לגלות קווי דמיון רבים בין החוויה הישראלית לסורית. מעבר לסיפור הפרטי הנוגע ללב של המספר ובין זוגו, הועשרתי בידע על הנעשה מעבר לגבול, כל-כך קרוב וכל-כך רחוק. לחווית הקריאה תורם התרגום המרשים של לי עברון, שמעביר בשפה מוקפדת אך שוטפת את השילוב של פיוט עם כאב. חן יאקה שומרון עיצבה כריכה יפיפיה, ההולמת את רוח הספר.

"נדנדת חבלי הכביסה" הוא ספר יחודי, מרגש, ומאוד מומלץ.

The Clothesline Swing – Ahmad Danny Ramadan

תמיר // סנדיק

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: לי עברון

צבע המים / ג'יימס מקברייד

צבע המים

רוחל דווג'רה זילסקה, ילידת 1921, היגרה עם הוריה ועם אחיה הבכור מפולין לארה"ב כשהיתה בת שנתיים. הוריה שינו את שמה לגרסה נוחה יותר להגיה, רחל דבורה שילסקי, ורחל עצמה בחרה מאוחר יותר בשם רות, בנסיון לאמץ זהות אמריקאית ולטשטש את השונות ואת הבדידות היהודית. אביה של רות, פישל, היה רב ושוחט ובעל חנות מכולת משגשגת. אמה, הודיס, היתה אשה שקטה, משותקת בצדה השמאלי בשל פוליו. בין ההורים לא שררה אהבה – האב נישא לאם בשל כספה, ומשום שהיתה לה האפשרות לספק לו כרטיס כניסה לארה"ב. חייה של רות התנהלו בצלו של אב רודני, שהתעמר באשתו והעביד את ילדיו בחנותו. בילוי משפחתי היה מבחינתו שחיטת תרנגולות לעיני ילדיו הקטנים. מדי שנה רכש מכונית חדשה, אך את ילדיו הרשה להלביש רק בבגדים מחנויות יד שניה. בלילות היה מבקר במיטתה של בתו. הודיס, לעומתו, היתה אם אוהבת בדרכה, אך מפוחדת מכדי להשפיע על חייהם של ילדיה. וכאילו לא די ברקע המשפחתי הזה כדי למרר את חיי הילדה, גם חייה החברתיים כשלו בשל חריגותה כיהודיה. לא ייפלא איפה שהבן הבכור סם הסתלק מהבית בגיל צעיר, ורות הלכה בדרכו. רות אף הרחיקה לכת ועזבה לא רק את הבית אלא גם את היהדות. לאחר שהתאהבה באנדרו מקברייד האפרו-אמריקאי ועברה לגור עמו, ישבו עליה הוריה שבעה, ומשפחתה ניתקה איתה כל קשר. כשנודע לה שאמה מתה, וכל שנותר לה ממנה היא תמונה שטמנה האם בין המאכלים שנתנה לבתה כשעזבה סופית את הבית, מצאה ניחומים בדת הנוצרית.

ג'יימס מקברייד, השמיני מבין שנים-עשר ילדיה של רות, לא ידע רוב חייו דבר וחצי דבר על עברה של אמו. ג'יימס נולד זמן קצר לאחר שאביו, אנדרו דניס מקברייד, כומר פרוטסטנטי שחור, נפטר. מספר חודשים אחר-כך פגשה האם את הנטר ל. ג'ורדן, שחור אף הוא, ונישאה לו. הנטר, גבר בעל לב רחב, התייחס לשמונה ילדיה של רות כאב, ולא הפלה בינם ובין ארבעה הילדים שנולדו כתוצאה מן הנישואים השניים, עד לפטירתו כשג'יימס היה בן ארבע-עשרה. ג'יימס מתאר חיים של עוני על סף רעב, שינה במיטה אחת עם שני אחים, לפעמים שלושה, תחרות בין הילדים על אוכל, בגדים בלויים שעוברים מאח לאח, בית מבולגן ורועש. בדומה לאמם, גם הילדים סבלו מאפליה על רקע גזעני, והשונות של אמם הלבנה בסביבתם השחורה העסיקה אותם. ג'יימס מספר שחשב שהיה קל יותר אם היו כולם בצבע אחד – אילו יכול היה לבחור היה "משחיר" את אמו – אך כשבגר מצא יתרונות בכפל זהויותיו:

כיום, כמבוגר, אני מרגיש כי זכות-יתר נפלה בחלקי שבאתי משני עולמות. השקפתי על העולם אינה רק זו של אדם שחור, אלא של אדם שחור עם קצת נשמה יהודית […]. כאשר אני שומע "מנהיגים" שחורים מדברים על "יהודים בעלי עבדים", אני מרגיש כעס ותיעוב, ביודעי שהם מסיתים אנשים בשקרים ומעוותים את ההיסטוריה […]. מנהיגים אלה אינם טובים יותר ממקביליהם היהודים, הטווים סטטיסטיקות שקריות בצורה משכנעת, ובהן מוצגים האפריקאים-אמריקאים כפראי-אדם, פושעים, מעמסה על החברה ו"חיות" […]. אני לא משתייך לאף אחת מקבוצות אלו. אני שייך לעולם שבו יש אלוהים אחד ואנושות אחת.

הספר "צבע המים" הוא תוצר של עבודה משותפת של האם והבן. בלחצו של ג'יימס, ששאלת זהותו הטרידה אותו, ניאותה רות לחשוף טיפין טיפין את עברה. ג'יימס סבר שהספר יושלם בתוך מספר חודשים, אך בפועל עברו למעלה משמונה שנים, שבמהלכן שב ושמע מאמו, "תתעסק בענינים שלך… עזוב אותי במנוחה. אתה סקרן-חטטן אחד!"

רות נדרשה לתעצומות נפש כדי להשתחרר מטבעת החנק של אביה, כדי להתמודד עם תופעות של שנאה לנוכח ה"שערוריה" שבזוגיות עם גבר שחור, וכדי לטפח מתוך הדלות שנים-עשר ילדים מצליחים, כולם בעלי תארים אקדמים ובעלי מקצוע. קראתי את הספר לפני שנים רבות, וחזרתי אליו כעת לאחר קריאת "חוצה את הקו". תופעות של גזענות אלימה אינן חדלות לזעזע ולהדהים אותי. רות מתארת, בין השאר, אשה שחורה שתקפה אותה כי "האשה הלבנה הזאת לא שייכת לכאן", וגברים לבנים שרדפו אחריה ואחרי אנדרו ברחוב, זורקים בקבוקים ובועטים באנדרו. ג'יימס סבור שאמו שרדה את העוינות משום שפיתחה אדישות מוחלטת לכל מה שהעולם חושב עליה. מדבריה של רות עצמה אפשר להבין שאדישות היא לא המפתח להבנתה, אלא נחישות ואמונה.

"צבע המים" הוא מסע חיפוש אישי וגם מחוות הוקרה של הבן לאמו. הוא מספק אינספור רגעים מרגשים, והלב יוצא אל רות, אל אנדרו ואל הנטר, ואל הילדים, שכולם, ברמה זו או אחרת, סבלו מילדות לא קלה ומגזענות בוטה. הגילויים האלימים של הגזענות אולי התרככו עם השנים שחלפו, אך התופעה עצמה שרירה וקיימת, ולכן מעבר לחוויה הספרותית והביוגרפית המרתקת, הספר ראוי לתשומת לב בשל הזרקור שהוא מפנה אליה.

The Color of Water – James McBride

כנרת

1999 (1996)

תרגום מאנגלית: זיוה יבין

צבע המים1

 

 

 

רות, הנטר, ועשרה משנים-עשר הילדים

 

צבע המים2

 

 

 

רות וג'יימס

הנכדה של מר לין / פיליפ קלודל

961688

איש זקן עומד בירכתי ספינה. הוא אוחז בידיו מזוודה קלת משקל ותינוקת שנולדה לא מכבר, קלה אף יותר מהמזוודה. לזקן קוראים מר לין. הוא היחיד שיודע שכך קוראים לו, כיוון שכל מי שידעו זאת מתו סביבו.

הספר כולו מקופל בפיסקה הפותחת. מר לין, העומד בירכתי ספינה, עוזב מדינה מוכת מלחמה וטרור אחרי שאיבד את בנו ואת כלתו, כדי לספק לנכדתו, התינוקת שנולדה לא מכבר, סביבה מוגנת. במזוודה קלת משקל הוא נושא שני אוצרות יקרים – חופן מאדמת מולדתו ותמונה שלו בצעירותו עם אשתו המנוחה. לאחר ששה שבועות בים הוא מגיע למדינה זרה, בה איש אינו דובר את שפתו. כשהוא משתכנע לצאת מאכסנית הפליטים בה שוכן, ומתיישב על ספסל ברחוב, מצטרף אליו גבר זר, אלמן בודד כמוהו, והשניים, ללא מלים משותפות, הופכים לחברים, חברות שאינה זקוקה לשפה, רק לנוכחות ולמגע מנחם. שכשמר לין מברך את הזר ביום טוב, טאו-לאי בלשונו, טועה הזר לחשוב שמר לין, היחיד שיודע שכך קוראים לו, בעצם הציג את עצמו, והוא חוזר ופונה אליו בשם זה, טאו-לאי. מר לין, איש זקן, יחווה עד מהרה לא רק את בדידות ההגירה, אלא גם את חוסר האונים של הזיקנה, כשהאחראים על הטיפול בפליטים יחליטו עבורו שמקומו בבית-אבות, כלא דורסני תחת מעטה דק של דאגה.

סופו של הספר חושף סוד קורע לב, שרמזים רבים אודותיו פזורים במהלך העלילה. קראתי את הספר לפני כחמש שנים, כשיצא לאור, מבלי לדעת מה יקרה בסיומו, וקראתי כעת בקריאה חוזרת, כשסופו ידוע לי מראש, והתברר שאין בכך כדי לפגום בחוויה. במידה מסוימת, הידע בדבר העתיד להתרחש מוסיף עוד גוון של רגש לעלילה.

פיליפ קלודל, שספריו השונים מאוד זה מזה נושאים כולם אמירות חברתיות ואנושיות, מטפל כאן ברגישות בקשיי הגירה, בחברות של אמת, בקשרי משפחה, וביחס החברה לזקניה. בשונה מספרים אחרים שלו – "העץ של בני טורג'ה" הרעיוני ו"לא אנושיים" הבוטה – "הנכדה של מר לין" עדין, פשוט לכאורה, רוקם בנחת סיפור רב עוצמה ונוגע מאוד ללב.

בשורה התחתונה: מומלץ מאוד.

La Petite Fille de Monsieur Linh – Philippe Claudel

מודן

2012 (2005)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

ברוקלין / קולם טובין

462-416b

אייליש לייסי, צעירה אירית, חיה בשנות החמישים של המאה העשרים בעיירה אניסקורתי (מקום הולדתו של הסופר), עם אמה ועם אחותה הבכורה רוז. אביה של אייליש נפטר לפני מספר שנים, ושלושת אחיה היגרו לאנגליה לחפש פרנסה. שלוש הנשים מתקיימות בצנעה מהכנסותיה של רוז, ואייליש תורמת למשפחה מעבודתה החלקית בחנות מכולת מקומית. כומר אירי שחי בארצות הברית מציע לאמה לשלוח את אייליש לעבוד בברוקלין, והאם, בעצה אחת עם רוז, מחליטה לקבל את ההצעה. אייליש, לכאורה, אינה צד לענין, והשתיים מניחות שהחלטתן מספיקה. אייליש, שקטה ומופנמת, אינה מרבה לדבר, אינה מתחברת בקלות. השתיקה, חוסר היכולת לדבר על רגשות, היא נחלת המשפחה כולה, וגם סגנונו של הסיפור הוא כזה, כמעט לקוני וחף מרגשות.

הפשטות הסיפורית הזאת, שיכלה להיות רבת עוצמה, היא בעוכריו של הספר: הוא מתרחש על פני השטח, מסתפק בתיאור ואינו מעמיק. כתוצאה מכך גם דמותה של אייליש שטוחה מדי. רוב הזמן היא מצטיירת כאאוטסיידרית, חסרת נסיון, פסיבית, מניחה לארועים ולאנשים לגלגל אותה מסיטואציה לסיטואציה. יש בה יושר פנימי, שבשלו היא מרשה לעצמה מפעם לפעם הרמת ראש קלה, התבטאות סרקסטית, אך היושר הזה קורס בקלות עם כל רוח משתנה. בסתירה לאלה, פה ושם מתקבל הרושם שמתחת לפני השטח מסתתרת אישיות מגובשת (רושם שמתפוגג בחלקו הרביעי של הספר). מכיוון שהספר נע כל הזמן קדימה בקצב מונוטוני, שקצת ייגע אותי, ואינו מתעכב במקומות שבהם נדרשים העמקה ומבט חודר, דמותה של אייליש סובלת מרמה מסוימת של אי אמינות.

דווקא בקטעים שבהם ניתנת הבמה לדמויות אחרות, המינימליזם עובד יפה. כך, לדוגמא, כשאייליש פוגשת באנגליה את אחיה ג'ק, לפני ההפלגה לאמריקה, הוא מדבר בקיצור, אך בפתיחות שהשניים אינם רגילים בה, על קשייו בימיו הראשונים כמהגר. דוגמא נוספת היא התנהלותה של האם, כשאייליש שבה לביקור באירלנד: במחוות קטנות מתגלה רצונה הנסתר לכאורה להשאיר את בתה לידה.

לעתים לא ברור מה התכוון הסופר לספר: האם זהו סיפור על ההגירה האירית לארצות הברית? האם זהו סיפורה של התקופה? שני המוטיבים האלה שלובים באופן בלתי מידתי, לדעתי. טויבין מנצל כל הזדמנות כדי לדחוף לתוך העלילה עוד פרט תקופתי – יהודי שחמק מהשואה, משקפי שמש שנכנסו לאופנה, טלויזיה בשלביה הראשונים, אינטגרציה חברתית אפופת חשדנות והתנשאות. לפעמים החיבור הזה מצליח, לפעמים הוא מאולץ.

ולמרות כל האמור לעיל, יש בספר קטעים נוגעים ללב, הוא מציג כמה דמויות מעוררות ענין, שהדינמיקה ביניהן משכנעת, ונראה לי שהצליח ללכוד את רוח התקופה.

Brooklyn – Colm Tóibín

בבל

2011 (2009)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

ספרדים / אלייט אבקסיס

958477

אסתר ויטל, ילידת צרפת, בת להורים שהיגרו ממרוקו, עומדת להנשא בישראל לשארל טולדנו, גבר שבחרה בעצמה. אסתר היא בשנות השלושים לחייה, הרבה מעבר לגיל הנישואים המקובל במשפחתה. כבר היו לה בעבר קשרים עם גברים, אך בסופו של דבר בחרה בשארל, אותו אהבה מאז ילדותה. הוריה מתנגדים לנישואיה, וכבר בתחילת הספר מסתבר שיש במשפחה כמה סודות – איומים, כהגדרתם – שצריכים להחשף לפני החתונה. מכאן ואילך מתגלגל לו סיפור לא מעניין, עמוס פרטים ופרטי פרטים ואינספור סיפורים צדדיים. נראה שהמחברת ביקשה לכלול את כל ההיסטוריה של הספרדים בספר אחד, והתוצאה היא ברברת אינסופית, וקישורים חלשים ובלתי משכנעים בין ההיסטוריה לבין הסיפור המתרחש בהווה.

ואם לא די בעומס הבלתי סביר, הספר לוקה בסטראוטיפיות ובסתירות פנימיות, ולכן למרות ההשקעה הניכרת בפרטים נוצר רושם של חפיפיות. הנה דוגמא אחת מני רבות לסתירה ולחוסר עקביות: בעמוד 151, אחרי הסבר ארוך על מנהגי חג הפסח, ובכללם על ארבעה הבנים, היא קובעת כי "יוצא איפה שהגרוע מכל הבנים אינו הרשע המגלה ענין בעבר, אם גם ענין שלילי. הגרוע מכל הוא הבן שאינו יודע לשאול, מפני שהוא שכח שיש מה לשאול". זה לא מפריע לה לכתוב, פחות מעשרים עמודים אחר כך, כי "שארל הפך לגרוע שבין ארבעה הבנים בהגדה של פסח: הרשע".

בכלל נדמה שהסופרת מסונוורת ממילותיה שלה עצמה, והיא נוטה לגבב עוד ועוד, תוך סתירות פנימיות, אפילו  בתוך אותה פיסקה.

הסטראוטיפיות והנטיה להכללה ולהגזמה באות לידי ביטוי בקטעים כמו זה שבו היא מתארת את החתן הספרדי. הבחירה בקטע זה היא אקראית, יש גרועים ממנו, והציטוט חלקי, כי התעייפתי:

המלים שלו, מילותיו של החתן הספרדי שהן כדבש לאוזני הכלה […] בחיוכיו של החתן הספרדי העיניים הן המחייכות אחרי הלילה, מופתעות, מאושרות, מאוהבות […] במבטו של החתן הספרדי חבויה משמעות החיים, סוד הנמסר מדור לדור; האהבה אינה רק ליטוף רך, היא מסורת, ברכה, חיבוק אנושי וחברתי, שכן בתוכו של החתן הספרדי נמצא אב המחבק את בנו ומגן עליו לתמיד מפני כל הרע שבעולם.

האם אפשר להשעות את השיפוט הספרותי, ולהתייחס לספר כמסמך היסטורי המכסה את קורות יהודי ספרד מאז הגירוש ועד ימינו? לצערי לא. כשהסופרת משחררת קביעות מגוחכות כמו הקביעה הבאה, היא מחסלת כליל את האפשרות להתייחס אליה ואל הידע שהיא מעלה על הכתב ברצינות:

הוא לא ידע דבר על הדת אבל התלהב מכך שהוא יוצא עם יהודיה מרוקאית, דבר אופנתי אצל ישראלים שמאלנים, "ייקים" כמוהו, שכן בישראל היהודים המרוקאים הם הגרעין הקשה של מעמד הפועלים, השכבה החברתית הנחותה.

למותר לציין שהשד העדתי מקבל גם הוא במה. בהקשר זה מעניין לציין שהיחס המפלה והמתנשא של האשכנזים כלפי העולים מארצות ערב זוכה לכעס מצדה, בעוד את השנאה והבוז הפנימיים בתוך קהילת יהודי מרוקו היא פוטרת בחיוך:

"אז הוא ממקנס, שארל, אז מה? אתה לא מרוצה שהיא מתחתנת עם מקנסי? היה יכול להיות יותר גרוע! היא היתה עלולה להתחתן עם מישהו ממרקש."

"או עם טוניסאי."

"הנה, בני, אתה רואה, המצב לא כל כך גרוע!"

בסביבות עמוד 200 נשברתי סופית, כשהסופרת הקדישה פרק שלם לניתוח ההבדלים בין אשכנזים לספרדים. כל הסטראוטיפים שעולים בדעתכם נמצאים שם, כולל כמה שהמציאה בעצמה, כשנסחפה כרגיל אחרי זרם המלים. מכאן ועד לסיומו של הספר קראתי בדילוגים.

בספרה המאוחר יותר "באין לי מולדת" מצאתי חולשות דומות, אך שם לפחות היה מיקוד מסוים בנושא האנטישמיות בצרפת, נושא הראוי לדיון. מעניין לציין שלגיבורות שתי הספרים שמות כמעט זהים – אסתר ויטל כאן, אסתר וידל שם.

אז מה היה לנו? עלילה קלושה, סיפור לא משכנע, דמויות בלתי מאובחנות (לא מחוסר רצון, אלא מעומס תכונות שהועמסו על כתפיהן הדלות), מעשי כישוף, פילוסופיה בגרוש, והמון המוני מלים שנכתבו לתפארת העושר המילולי ומבלי להקדיש תשומת לב מספקת לעומק התוכני. לדעתי, אפשר לוותר.

Sepharade – Eliette Abecassis

כנרת זמורה ביתן

2012 (2009)

תרגום מצרפתית: אביגיל בורשטיין

השם הטוב / ג'ומפה להירי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d7a9d79d_d794d798d795d7912

"השם הטוב" הוא סיפורו של דור שני להגירה. אשימה ואשוק, שניהם ילידי בנגל שבהודו, בנו את חייהם בארצות הברית. אשוק הגיע לשם מבחירה לצורך לימודים, אשימה הצטרפה אליו בעקבות נישואי שידוך. עם סיום לימודיו של אשוק החלו השניים להגשים את החלום האמריקאי – משרה טובה, בית בפרברים, מכונית. יחד עם זאת, בתוך ביתם ניהלו אורח חיים הודי מסורתי, ומרבית חבריהם היו אף הם מהגרים. למרות געגועיהם למשפחה שהשאירו בבנגל לא שקלו חזרה למקום מוצאם, אך למרות ההשתלבות המוצלחת במקומם החדש תלווה אותם תמיד תחושת זרות.

להיות זר, מתחילה אשימה להבין, הוא כמין הריון לכל החיים – ציפיה תמידית, נטל קבוע, תחושה מתמשכת של אי-שייכות. זו אחריות לא-פוסקת, מאמר מוסגר בתוך מה שהיו פעם חיים רגילים, לגלות שהחיים הקודמים נעלמו, הוחלפו במשהו מורכב ותובעני יותר. להיות זר, כמו ההריון, מאמינה אשימה, הוא משהו שמעורר באנשים אחרים אותה תחושה של סקרנות, אותו שילוב של רחמים וכבוד.

משנולדו ילדיהם הפער בין תרבותם מבית ותרבותם מחוץ העמיק מצד אחד והטשטש מצד שני. לילדים הם נראו מיושנים, בביקוריהם בבנגל הילדים לא חלקו איתם תחושה של שיבה הביתה, ומנהגי ארצות הברית פלשו אל תוך חייהם.

הדמות המרכזית בספר היא של גוגול, הבן הבכור. נהוג בתרבות ממנה באה המשפחה לתת לכל אחד שני שמות: שם אחד הוא לשימוש המשפחה, מעין שם חיבה, ושם פורמלי – הוא השם הטוב – שנבחר בכובד ראש ונושא משמעות. כך אשימה – שאין לה גבול, חסרת גבולות – נקראת בפי קרוביה מונו, ואשוק – שמעל לכל צער – הוא מיתו בפי משפחתו ובפי חבריו. מכיוון שלא ניתן לשחרר את הבן מבית החולים האמריקאי ללא רישום שמו בתעודת לידה, והמכתב מהסבתא-רבתא שהיתה אמורה לבחור את השם הטוב התמהמה, הפך שמו היומיומי גוגול להיות שמו שברשומות. כשעמד גוגול להרשם לבית הספר, החליטו הוריו סוף סוף מה יהיה שמו הטוב, ניחיל – השלם, המקיף הכל – אך הילד כבר התרגל להקרא גוגול, וכך הפך זה להיות שמו הרשמי. כשאחותו הצעירה נולדה, ההורים, למודי נסיון, בחרו מיד את שמה הטוב, סונאלי – זהובה – ושמה בפי משפחתה התגלגל לסוניה.

איך מרגיש ילד שנדרש להיות אמריקאי בחוץ ובנגלי בבית בעודו נושא שם רוסי, ילד שמבלה את חופשותיו לא במחנה קיץ עם חבריו אלא בבנגל עם קרובים הזרים לו, שחוגג ימי הולדת לא עם פיניאטה ופיצה אלא עם קהל גדול של חברי הוריו וכיבוד ממטעמי הודו? גוגול אינו מתואר כילד סובל – יש לו הורים טובים וחברים קרובים – אבל הוא בהחלט קרוע ומתלבט ומודע לזרותו. תחושת הזרות הזו תגרום לו להתאמץ להיות יותר אמריקאי ופחות בנגלי, ותרחיק אותו ממשפחתו. שנים רבות תעבורנה בטרם יגלה מחדש את הוריו כבני אדם, ובטרם יצליח לבחור את המקום המתאים לו בין המסורתי למודרני, בין שורשיו לתקופתו.

"השם הטוב", כמו ספרה האחר של ג'ומפה להירי, "הבקעה", קריא מאוד, זורם, כתוב בפשטות אך מעמיק ומשכנע. הסופרת "ניקתה" את הסיפור מאלמנטים שאפשר למצוא בדרך-כלל בספרים העוסקים במהגרים למערב, כמו גזענות, שנאת זרים, קושי של הגברים להסתגל לתפיסות מגדריות שוויוניות וכיוצא באלה, וכתוצאה מכך זהו אמנם סיפור שנובע מהגירה, אך אינו נדחק לתוך המסגרת הזו. כל מי שחווה מעבר בין תרבותי, או שבחר בדרך חיים שונה מזו שבחרה עבורו משפחתו, ימצא בספר מקבילות לחייו, ויגלה הבנה ואמפתיה הן כלפי דור ההורים והן כלפי הדור השני.

מומלץ

The Namesake – Jhumpa Lahiri

עם עובד

2005 (2003)

תרגום מאנגלית: שלומית אפל