הנכדה של מר לין / פיליפ קלודל

961688

איש זקן עומד בירכתי ספינה. הוא אוחז בידיו מזוודה קלת משקל ותינוקת שנולדה לא מכבר, קלה אף יותר מהמזוודה. לזקן קוראים מר לין. הוא היחיד שיודע שכך קוראים לו, כיוון שכל מי שידעו זאת מתו סביבו.

הספר כולו מקופל בפיסקה הפותחת. מר לין, העומד בירכתי ספינה, עוזב מדינה מוכת מלחמה וטרור אחרי שאיבד את בנו ואת כלתו, כדי לספק לנכדתו, התינוקת שנולדה לא מכבר, סביבה מוגנת. במזוודה קלת משקל הוא נושא שני אוצרות יקרים – חופן מאדמת מולדתו ותמונה שלו בצעירותו עם אשתו המנוחה. לאחר ששה שבועות בים הוא מגיע למדינה זרה, בה איש אינו דובר את שפתו. כשהוא משתכנע לצאת מאכסנית הפליטים בה שוכן, ומתיישב על ספסל ברחוב, מצטרף אליו גבר זר, אלמן בודד כמוהו, והשניים, ללא מלים משותפות, הופכים לחברים, חברות שאינה זקוקה לשפה, רק לנוכחות ולמגע מנחם. שכשמר לין מברך את הזר ביום טוב, טאו-לאי בלשונו, טועה הזר לחשוב שמר לין, היחיד שיודע שכך קוראים לו, בעצם הציג את עצמו, והוא חוזר ופונה אליו בשם זה, טאו-לאי. מר לין, איש זקן, יחווה עד מהרה לא רק את בדידות ההגירה, אלא גם את חוסר האונים של הזיקנה, כשהאחראים על הטיפול בפליטים יחליטו עבורו שמקומו בבית-אבות, כלא דורסני תחת מעטה דק של דאגה.

סופו של הספר חושף סוד קורע לב, שרמזים רבים אודותיו פזורים במהלך העלילה. קראתי את הספר לפני כחמש שנים, כשיצא לאור, מבלי לדעת מה יקרה בסיומו, וקראתי כעת בקריאה חוזרת, כשסופו ידוע לי מראש, והתברר שאין בכך כדי לפגום בחוויה. במידה מסוימת, הידע בדבר העתיד להתרחש מוסיף עוד גוון של רגש לעלילה.

פיליפ קלודל, שספריו השונים מאוד זה מזה נושאים כולם אמירות חברתיות ואנושיות, מטפל כאן ברגישות בקשיי הגירה, בחברות של אמת, בקשרי משפחה, וביחס החברה לזקניה. בשונה מספרים אחרים שלו – "העץ של בני טורג'ה" הרעיוני ו"לא אנושיים" הבוטה – "הנכדה של מר לין" עדין, פשוט לכאורה, רוקם בנחת סיפור רב עוצמה ונוגע מאוד ללב.

בשורה התחתונה: מומלץ מאוד.

La Petite Fille de Monsieur Linh – Philippe Claudel

מודן

2012 (2005)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

ברוקלין / קולם טובין

462-416b

אייליש לייסי, צעירה אירית, חיה בשנות החמישים של המאה העשרים בעיירה אניסקורתי (מקום הולדתו של הסופר), עם אמה ועם אחותה הבכורה רוז. אביה של אייליש נפטר לפני מספר שנים, ושלושת אחיה היגרו לאנגליה לחפש פרנסה. שלוש הנשים מתקיימות בצנעה מהכנסותיה של רוז, ואייליש תורמת למשפחה מעבודתה החלקית בחנות מכולת מקומית. כומר אירי שחי בארצות הברית מציע לאמה לשלוח את אייליש לעבוד בברוקלין, והאם, בעצה אחת עם רוז, מחליטה לקבל את ההצעה. אייליש, לכאורה, אינה צד לענין, והשתיים מניחות שהחלטתן מספיקה. אייליש, שקטה ומופנמת, אינה מרבה לדבר, אינה מתחברת בקלות. השתיקה, חוסר היכולת לדבר על רגשות, היא נחלת המשפחה כולה, וגם סגנונו של הסיפור הוא כזה, כמעט לקוני וחף מרגשות.

הפשטות הסיפורית הזאת, שיכלה להיות רבת עוצמה, היא בעוכריו של הספר: הוא מתרחש על פני השטח, מסתפק בתיאור ואינו מעמיק. כתוצאה מכך גם דמותה של אייליש שטוחה מדי. רוב הזמן היא מצטיירת כאאוטסיידרית, חסרת נסיון, פסיבית, מניחה לארועים ולאנשים לגלגל אותה מסיטואציה לסיטואציה. יש בה יושר פנימי, שבשלו היא מרשה לעצמה מפעם לפעם הרמת ראש קלה, התבטאות סרקסטית, אך היושר הזה קורס בקלות עם כל רוח משתנה. בסתירה לאלה, פה ושם מתקבל הרושם שמתחת לפני השטח מסתתרת אישיות מגובשת (רושם שמתפוגג בחלקו הרביעי של הספר). מכיוון שהספר נע כל הזמן קדימה בקצב מונוטוני, שקצת ייגע אותי,, ואינו מתעכב במקומות שבהם נדרשים העמקה ומבט חודר, דמותה של אייליש סובלת מרמה מסוימת של אי אמינות.

דווקא בקטעים שבהם ניתנת הבמה לדמויות אחרות, המינימליזם עובד יפה. כך, לדוגמא, כשאייליש פוגשת באנגליה את אחיה ג'ק, לפני ההפלגה לאמריקה, הוא מדבר בקיצור, אך בפתיחות שהשניים אינם רגילים בה, על קשייו בימיו הראשונים כמהגר. דוגמא נוספת היא התנהלותה של האם, כשאייליש שבה לביקור באירלנד: במחוות קטנות מתגלה רצונה הנסתר לכאורה להשאיר את בתה לידה.

לעתים לא ברור מה התכוון הסופר לספר: האם זהו סיפור על ההגירה האירית לארצות הברית? האם זהו סיפורה של התקופה? שני המוטיבים האלה שלובים באופן בלתי מידתי, לדעתי. טויבין מנצל כל הזדמנות כדי לדחוף לתוך העלילה עוד פרט תקופתי – יהודי שחמק מהשואה, משקפי שמש שנכנסו לאופנה, טלויזיה בשלביה הראשונים, אינטגרציה חברתית אפופת חשדנות והתנשאות. לפעמים החיבור הזה מצליח, לפעמים הוא מאולץ.

ולמרות כל האמור לעיל, יש בספר קטעים נוגעים ללב, הוא מציג כמה דמויות מעוררות ענין, שהדינמיקה ביניהן משכנעת, ונראה לי שהצליח ללכוד את רוח התקופה.

Brooklyn – Colm Tóibín

בבל

2011 (2009)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

ספרדים / אלייט אבקסיס

958477

אסתר ויטל, ילידת צרפת, בת להורים שהיגרו ממרוקו, עומדת להנשא בישראל לשארל טולדנו, גבר שבחרה בעצמה. אסתר היא בשנות השלושים לחייה, הרבה מעבר לגיל הנישואים המקובל במשפחתה. כבר היו לה בעבר קשרים עם גברים, אך בסופו של דבר בחרה בשארל, אותו אהבה מאז ילדותה. הוריה מתנגדים לנישואיה, וכבר בתחילת הספר מסתבר שיש במשפחה כמה סודות – איומים, כהגדרתם – שצריכים להחשף לפני החתונה. מכאן ואילך מתגלגל לו סיפור לא מעניין, עמוס פרטים ופרטי פרטים ואינספור סיפורים צדדיים. נראה שהמחברת ביקשה לכלול את כל ההיסטוריה של הספרדים בספר אחד, והתוצאה היא ברברת אינסופית, וקישורים חלשים ובלתי משכנעים בין ההיסטוריה לבין הסיפור המתרחש בהווה.

ואם לא די בעומס הבלתי סביר, הספר לוקה בסטראוטיפיות ובסתירות פנימיות, ולכן למרות ההשקעה הניכרת בפרטים נוצר רושם של חפיפיות. הנה דוגמא אחת מני רבות לסתירה ולחוסר עקביות: בעמוד 151, אחרי הסבר ארוך על מנהגי חג הפסח, ובכללם על ארבעה הבנים, היא קובעת כי "יוצא איפה שהגרוע מכל הבנים אינו הרשע המגלה ענין בעבר, אם גם ענין שלילי. הגרוע מכל הוא הבן שאינו יודע לשאול, מפני שהוא שכח שיש מה לשאול". זה לא מפריע לה לכתוב, פחות מעשרים עמודים אחר כך, כי "שארל הפך לגרוע שבין ארבעה הבנים בהגדה של פסח: הרשע".

בכלל נדמה שהסופרת מסונוורת ממילותיה שלה עצמה, והיא נוטה לגבב עוד ועוד, תוך סתירות פנימיות, אפילו  בתוך אותה פיסקה.

הסטראוטיפיות והנטיה להכללה ולהגזמה באות לידי ביטוי בקטעים כמו זה שבו היא מתארת את החתן הספרדי. הבחירה בקטע זה היא אקראית, יש גרועים ממנו, והציטוט חלקי, כי התעייפתי:

המלים שלו, מילותיו של החתן הספרדי שהן כדבש לאוזני הכלה […] בחיוכיו של החתן הספרדי העיניים הן המחייכות אחרי הלילה, מופתעות, מאושרות, מאוהבות […] במבטו של החתן הספרדי חבויה משמעות החיים, סוד הנמסר מדור לדור; האהבה אינה רק ליטוף רך, היא מסורת, ברכה, חיבוק אנושי וחברתי, שכן בתוכו של החתן הספרדי נמצא אב המחבק את בנו ומגן עליו לתמיד מפני כל הרע שבעולם.

האם אפשר להשעות את השיפוט הספרותי, ולהתייחס לספר כמסמך היסטורי המכסה את קורות יהודי ספרד מאז הגירוש ועד ימינו? לצערי לא. כשהסופרת משחררת קביעות מגוחכות כמו הקביעה הבאה, היא מחסלת כליל את האפשרות להתייחס אליה ואל הידע שהיא מעלה על הכתב ברצינות:

הוא לא ידע דבר על הדת אבל התלהב מכך שהוא יוצא עם יהודיה מרוקאית, דבר אופנתי אצל ישראלים שמאלנים, "ייקים" כמוהו, שכן בישראל היהודים המרוקאים הם הגרעין הקשה של מעמד הפועלים, השכבה החברתית הנחותה.

למותר לציין שהשד העדתי מקבל גם הוא במה. בהקשר זה מעניין לציין שהיחס המפלה והמתנשא של האשכנזים כלפי העולים מארצות ערב זוכה לכעס מצדה, בעוד את השנאה והבוז הפנימיים בתוך קהילת יהודי מרוקו היא פוטרת בחיוך:

"אז הוא ממקנס, שארל, אז מה? אתה לא מרוצה שהיא מתחתנת עם מקנסי? היה יכול להיות יותר גרוע! היא היתה עלולה להתחתן עם מישהו ממרקש."

"או עם טוניסאי."

"הנה, בני, אתה רואה, המצב לא כל כך גרוע!"

בסביבות עמוד 200 נשברתי סופית, כשהסופרת הקדישה פרק שלם לניתוח ההבדלים בין אשכנזים לספרדים. כל הסטראוטיפים שעולים בדעתכם נמצאים שם, כולל כמה שהמציאה בעצמה, כשנסחפה כרגיל אחרי זרם המלים. מכאן ועד לסיומו של הספר קראתי בדילוגים.

בספרה המאוחר יותר "באין לי מולדת" מצאתי חולשות דומות, אך שם לפחות היה מיקוד מסוים בנושא האנטישמיות בצרפת, נושא הראוי לדיון. מעניין לציין שלגיבורות שתי הספרים שמות כמעט זהים – אסתר ויטל כאן, אסתר וידל שם.

אז מה היה לנו? עלילה קלושה, סיפור לא משכנע, דמויות בלתי מאובחנות (לא מחוסר רצון, אלא מעומס תכונות שהועמסו על כתפיהן הדלות), מעשי כישוף, פילוסופיה בגרוש, והמון המוני מלים שנכתבו לתפארת העושר המילולי ומבלי להקדיש תשומת לב מספקת לעומק התוכני. לדעתי, אפשר לוותר.

Sepharade – Eliette Abecassis

כנרת זמורה ביתן

2012 (2009)

תרגום מצרפתית: אביגיל בורשטיין

השם הטוב / ג'ומפה להירי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d7a9d79d_d794d798d795d7912

"השם הטוב" הוא סיפורו של דור שני להגירה. אשימה ואשוק, שניהם ילידי בנגל שבהודו, בנו את חייהם בארצות הברית. אשוק הגיע לשם מבחירה לצורך לימודים, אשימה הצטרפה אליו בעקבות נישואי שידוך. עם סיום לימודיו של אשוק החלו השניים להגשים את החלום האמריקאי – משרה טובה, בית בפרברים, מכונית. יחד עם זאת, בתוך ביתם ניהלו אורח חיים הודי מסורתי, ומרבית חבריהם היו אף הם מהגרים. למרות געגועיהם למשפחה שהשאירו בבנגל לא שקלו חזרה למקום מוצאם, אך למרות ההשתלבות המוצלחת במקומם החדש תלווה אותם תמיד תחושת זרות.

להיות זר, מתחילה אשימה להבין, הוא כמין הריון לכל החיים – ציפיה תמידית, נטל קבוע, תחושה מתמשכת של אי-שייכות. זו אחריות לא-פוסקת, מאמר מוסגר בתוך מה שהיו פעם חיים רגילים, לגלות שהחיים הקודמים נעלמו, הוחלפו במשהו מורכב ותובעני יותר. להיות זר, כמו ההריון, מאמינה אשימה, הוא משהו שמעורר באנשים אחרים אותה תחושה של סקרנות, אותו שילוב של רחמים וכבוד.

משנולדו ילדיהם הפער בין תרבותם מבית ותרבותם מחוץ העמיק מצד אחד והטשטש מצד שני. לילדים הם נראו מיושנים, בביקוריהם בבנגל הילדים לא חלקו איתם תחושה של שיבה הביתה, ומנהגי ארצות הברית פלשו אל תוך חייהם.

הדמות המרכזית בספר היא של גוגול, הבן הבכור. נהוג בתרבות ממנה באה המשפחה לתת לכל אחד שני שמות: שם אחד הוא לשימוש המשפחה, מעין שם חיבה, ושם פורמלי – הוא השם הטוב – שנבחר בכובד ראש ונושא משמעות. כך אשימה – שאין לה גבול, חסרת גבולות – נקראת בפי קרוביה מונו, ואשוק – שמעל לכל צער – הוא מיתו בפי משפחתו ובפי חבריו. מכיוון שלא ניתן לשחרר את הבן מבית החולים האמריקאי ללא רישום שמו בתעודת לידה, והמכתב מהסבתא-רבתא שהיתה אמורה לבחור את השם הטוב התמהמה, הפך שמו היומיומי גוגול להיות שמו שברשומות. כשעמד גוגול להרשם לבית הספר, החליטו הוריו סוף סוף מה יהיה שמו הטוב, ניחיל – השלם, המקיף הכל – אך הילד כבר התרגל להקרא גוגול, וכך הפך זה להיות שמו הרשמי. כשאחותו הצעירה נולדה, ההורים, למודי נסיון, בחרו מיד את שמה הטוב, סונאלי – זהובה – ושמה בפי משפחתה התגלגל לסוניה.

איך מרגיש ילד שנדרש להיות אמריקאי בחוץ ובנגלי בבית בעודו נושא שם רוסי, ילד שמבלה את חופשותיו לא במחנה קיץ עם חבריו אלא בבנגל עם קרובים הזרים לו, שחוגג ימי הולדת לא עם פיניאטה ופיצה אלא עם קהל גדול של חברי הוריו וכיבוד ממטעמי הודו? גוגול אינו מתואר כילד סובל – יש לו הורים טובים וחברים קרובים – אבל הוא בהחלט קרוע ומתלבט ומודע לזרותו. תחושת הזרות הזו תגרום לו להתאמץ להיות יותר אמריקאי ופחות בנגלי, ותרחיק אותו ממשפחתו. שנים רבות תעבורנה בטרם יגלה מחדש את הוריו כבני אדם, ובטרם יצליח לבחור את המקום המתאים לו בין המסורתי למודרני, בין שורשיו לתקופתו.

"השם הטוב", כמו ספרה האחר של ג'ומפה להירי, "הבקעה", קריא מאוד, זורם, כתוב בפשטות אך מעמיק ומשכנע. הסופרת "ניקתה" את הסיפור מאלמנטים שאפשר למצוא בדרך-כלל בספרים העוסקים במהגרים למערב, כמו גזענות, שנאת זרים, קושי של הגברים להסתגל לתפיסות מגדריות שוויוניות וכיוצא באלה, וכתוצאה מכך זהו אמנם סיפור שנובע מהגירה, אך אינו נדחק לתוך המסגרת הזו. כל מי שחווה מעבר בין תרבותי, או שבחר בדרך חיים שונה מזו שבחרה עבורו משפחתו, ימצא בספר מקבילות לחייו, ויגלה הבנה ואמפתיה הן כלפי דור ההורים והן כלפי הדור השני.

מומלץ

The Namesake – Jhumpa Lahiri

עם עובד

2005 (2003)

תרגום מאנגלית: שלומית אפל

היום האחרון של פורים / יוסי ואסה וירדן ואסה

hayom_hacharon_front1

"היום האחרון של פורים" מספר את סיפור עליתו לארץ וקליטתו כאן של יוסי, ילד שעלה מאתיופיה עם הוריו ועם אחיו ואחותו. הסיפור מוגש לקורא כנובלה גראפית, והוא יצירה משותפת של יוסי ואסה, שעל התנסויותיו מבוסס הספר, ושל אשתו ירדן ואסה ש"תרגמה" את הסיפור לתמונות.

הטקסט בספר הוא בגדר מועט המכיל את המרובה. יש בו התיחסות לילדות באתיופיה, למסע הרגלי המפרך לסודן, מסע בו איבד הילד את סבתו, ולקשיי הקליטה בארץ, הן מבחינה חברתית והן מבחינה כלכלית. המספר מתייחס לכל אחד מבני המשפחה, ולשינוי המהותי שחל ביחסי הכוחות בתוכה, שינוי שנובע בעיקרו מקליטת השפה וכתוצאה מכך מן היכולת להתערות: האח דסה, שהורחק לפנימיה דתית, הפך לראשון בדירוג, על פי הגדרת אחיו, ואילו האב, שאת העברית שלו יוסי משווה לג'יבריש, צנח למקום האחרון, בעוד באתיופיה הוא היה הראשון ללא עוררין. יוסי עצמו, תלמיד בבית ספר, מועד על אי-הבנות חדשות לבקרים, ואין לו את הפריבילגיה של אמו ושל אחותו להשאר בבית.

הבחירה להעביר את הסיפור כקומיקס משתלבת יפה עם מוטיב חוזר בעלילה – תשוקתו להתחפש בפורים לנינג'ה.

אני לא בטוחה מיהו קהל היעד של הספר. מצד אחד הוא דיבר אלי, והצליח להעביר את חוויות הילד והמשפחה, אבל מצד שני חסר לי העומק שספר פרוזה יכול להעניק. נתתי את הספר לילד כבן 12, והוא לא התלהב, אבל אני בכל זאת חושבת שהוא כן מתאים לנוער, אולי בקריאה מונחית במסגרת כיתה או קבוצה, שתאפשר להציף את חווית היות חדש וזר.

כנרת זמורה ביתן

2015

אמריקנה / צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה

200703695b

איך כותבים ספר על בעית הגזע בארה"ב? הנה מה שנאמר בנושא בשיחת רעים, חבריה האמריקאים של איפמלו, גיבורת "אמריקנה":

אי-אפשר לכתוב רומן כן על גזע במדינה הזאת […] לסופרים שחורים שכותבים סיפורת במדינה הזאת […] יש שתי אפשרויות: הם יכולים לכתוב ליחידי סגולה או לכתוב יומרני […] אתה צריך לוודא שזה יהיה לירי ומעודן כל כך, שהקורא שלא קורא בין השורות בכלל לא ידע שזה על גזע.

איפמלו אינה אפרו-אמריקאית. היא מהגרת מניגריה, שחורת עור, שמעולם לא חוותה את נושא הגזע עד שהגיעה לארה"ב:

אני באתי ממדינה שבה הגזע לא היה בעיה; לא ראיתי את עצמי שחורה, ונעשיתי שחורה רק כשבאתי לאמריקה.

כחדשה זה מקרוב באה יש לה נקודת מבט חיצונית, אותה היא מביעה בבלוג הפרטי שלה – "בלוגזענחמד או הבחנות שונות על שחורים אמריקאים (שנודעו בעבר ככושים) מאת שחורה לא-אמריקאית" – שצובר עוד ועוד קוראים ואוהדים, עד שהוא הופך למקור הפרנסה שלה.

על נקודת המבט החיצונית שלה, הלא לחלוטין מעורבת, אומרת אחותו של בן-זוגה, תוך שהיא מאבחנת גם את ההתיחסות הציבורית לאמירות בנושא של אפרו-אמריקאים:

היא אפריקאית. היא כותבת מבחוץ […] אילו היתה אפרו-אמריקאית, רק היו מתייגים אותה כזועמת ומנדים אותה.

איפמלו היא אכן זרה לכל אורכו של הספר. כילדה וכנערה שאפה להתרחק מניגריה מולדתה, בשל המחנק שתחת משטר החונטות הצבאיות, וכשקיבלה אשרת סטודנט לארה"ב לא היססה לנצל אותה. למרות קשיי הפרנסה וההתאקלמות הצליחה לבנות לעצמה חיים חדשים, אבל אחרי כשלוש-עשרה שנים תקפו אותה תחושת תיפלות וחוסר מנוחה, שהובילו לתהיה על חיים אחרים שיכלו להיות לה, ומכאן לגעגועים לניגריה. הספר נפתח כשאיפמלו בשלבים האחרונים של התארגנות לעזיבה. גם אחרי השיבה היא לא תהיה לחלוטין בת המקום, דבק מה משהו מה"אמריקנה".

הפרק האמריקאי בספר, המהווה את רובו, עוסק במגוון נושאים המעסיקים את אדיצ'יה, שהשאילה לאיפמלו פרטים מן הביוגרפיה שלה עצמה: מהי אפריקניות, מה יודע העולם על אפריקה, איך מרגיש אפרו-אמריקאי בארה"ב, ההתיחסות האמריקאית לשאלת הגזע. הנה שני ציטוטים בנושאים אלה, שניהם מתוך ה"בלוגזע":

"אולימפיאדת דיכוי" זה מה שאמריקאים ליברלים פיקחים אומרים כדי שתרגיש טיפש וכדי לסתום לך את הפה. אבל אולימפיאדת דיכוי אכן מתקיימת פה. מיעוטים גזעיים אמריקאיים – שחורים, היספאנים, אסיאתים ויהודים – אוכלים כולם חרא מלבנים, חרא מסוגים שונים, אבל חרא בכל זאת. כל אחד מהם מאמין בחשאי שהוא אוכל את החרא הכי נורא. אז לא, אין שום אגודת מדוכאים מאוחדת. אבל כל האחרים חושבים שהם יותר טובים מהשחורים, כי הרי הם לא שחורים […] אז לובן הוא הדבר לשאוף אליו […] למיעוטים רבים יש כמיהה מסוכסכת ללובן ואספי, או ליתר דיוק לזכויות היתר של לובן ואספי.

[…] אם קופאית שחורה נותנת שירות גרוע לאדם לא-שחור בתור לפניך, תחמיא לנעליים של אותו אדם או משהו בדומה כדי לפצות על השירות הפגום, כי אתה אשם בפשעי הקופאית באותה מידה […] אם אתה יוצא לאכול במסעדה, תן בבקשה טיפ נדיב. אחרת האדם השחור הבא שייכנס למסעדה יזכה לשירות נורא, כי מלצרים נאנחים כשהם מקבלים שולחן שחור. שהרי לשחורים יש גן שמונע מהם לתת תשר […] אם אתה מספר לאדם לא-שחור על משהו גזעני שקרה לך, תוודא שאתה לא מריר. אל תתלונן. תהיה סלחני. אם אפשר, תצחק על זה. והעיקר, אל תדבר בכעס.

נושא מרכזי נוסף בספר הוא חווית המהגר. איפמלו חווה אותה בארה"ב, אובינזה – גיבורו השני של הספר – חווה אותה באנגליה. הציטוט הבא מעניין בעיני. הוא מתייחס אל הגירה מסיבות שבמדינות הקולטות נראות "אמורפיות", בניגוד להגירה של פליטים מטעמים של עוני או של רדיפות:

[הם] הבינו כולם את המנוסה ממלחמה, מעוני מהסוג שמוחץ נשמות אנוש, אבל הם לא יבינו את הצורך לברוח מהאפתיה מבשרת הרעות של חוסר ברירות. הם לא יבינו למה אנשים כמוהו, שלא ידעו מחסור כל חייהם אך שקעו בביצה של אי-נחת, שהותנו מלידה לצפות לעבר מקום אחר, משוכנעים לנצח שחיים אמיתיים קורים באותו מקום אחר, נחושים בדעתם כעת לעשות דברים מסוכנים, דברים לא חוקיים, כמו לעזוב את מולדתם, כשאיש מהם לא גווע ברעב, לא נאנס ולא בא מכפר שרוף, אלא רק רעב לברירה ולוודאות.

בתחילת הספר התוודענו לניגריה של המשטר הצבאי. איפמלו שבה אל ניגריה אחרת, ודרכה אנו עורכים היכרות עם החברה הניגרית של ימינו, עם המתעשרים החדשים, עם הפתיחות למערב והשלכותיה.

את מגוון הנושאים המרשים והמעניין הזה עוטף סיפור אהבה. איפמלו ואובינזה נפגשו בתיכון, ונוצר ביניהם קשר מיידי שהפך לחברות אמיצה ולאהבה. אובינזה חלם כל חייו להגר לארה"ב, וכשאיפמלו קיבלה אשרה עודד אותה לנסוע בידיעה שיגיע אחריה. כשלא הצליח לקבל אשרה, ניצל הזדמנות להגר באופן לא חוקי לאנגליה, עד שגורש חזרה. הפרידה הפיזית בין השניים לא הרחיקה אותם רגשית זה מזה, ובמשך תקופה ארוכה התכתבו, עד שטראומה שחוותה איפמלו גרמה לה להשתתק ולהתנתק. כשחזרה לניגריה אובינזה כבר היה נשוי ואב לילדה.

"אמריקנה" הוא ספר מרשים, שלמרות מגוון הנושאים הכבדים שבהם הוא עוסק הוא אינו משעמם. להפך, הוא קצבי, מרתק, מבריק, והוא מכריח את הקורא להרהר בנאמר בו ולהקדיש תשומת לב למסריו. מומלץ לא להחמיץ אותו.

Americanah – Chimamanda Ngozi Adichie

כנרת זמורה ביתן

2015 (2013)

תרגום מאנגלית: גיל שמר

בטן מלאה דמעות / נעמי שמואל

11059617_457573031066426_5328785557521318579_n

"בטן מלאה דמעות" מבוסס על סיפור אמיתי. הוא מספר על רצח אשה בידי בעלה, על הנסיבות שהובילו לרצח, ועל ההתמודדות של המשפחה המורחבת עם תוצאותיו. המשפחה שבספר משתייכת לקהילת יוצאי אתיופיה, והסופרת מעניקה דגש למאפיינים התרבותיים של גיבוריה, אבל אותו סיפור יכול היה להתרחש, ובעצם אכן מתרחש, במשפחות אחרות, חוצה גבולות מוצא והשתיכות קבוצתית.

הספר מסופר מפיה של אַסמַרוּ, אחותה של צֶהַיי שנרצחה. אסמרו היא עובדת סוציאלית, מנחת משפחות, שמייסרת את עצמה על שלמרות הכשרתה המקצועית לא הצליחה לפתור את הבעיות הקשות שבין אחותה לגיסה, או לשכנע את אחותה לעבור למקלט לנשים מוכות, ובכך למנוע את הרצח. במהלך החיים היומיומי, כשכל אחד מבני המשפחה מתמודד עם קשייו שלו – השתלבות במדינה חדשה, גידול ילדים, פרנסה – הפתרון הקל הוא להדחיק את צרותיו של האחר, אהוב ככל שיהיה, ולקוות שיהיה טוב. כשמוסיפים לזה תרבות שמקדשת את "מה יגידו השכנים", ושמחנכת לשתוק ולא לדבר על רגשות ולא לשתף בקשיים, מתקבל אסון שרק ממתין להזדמנות.

מה שריתק אותי במיוחד בספר הוא העיסוק בהשפעה של היחסים בין צהיי לדֶגו בעלה על המשפחה כולה, בעיקר על ילדיהם. לא רק שי הקטן, שראה במו עיניו את הרצח ושקע באילמות ובניתוק, אלא גם אחיו הבוגרים, יאסו ודֶסֶה, שחוו אלימות וטרור מגיל צעיר, והתמודדו עם נסיבות חייהם בדרכים שונות – האחד נצמד לאמו, מבקש להגן עליה, מתחנן שתברח, השני הפך לנער מרדן למרות שכל התרסה מצדו גררה אלימות מצד אביו. וגם שתי הבנות, הַבטָם ותקווה – הבכורה שבהן שמזדהה עם אמה, והצעירה שהיא היחידה שהעזה להתייצב מול אביה, והוא באורח פלא נמס ממתיקותה. הרצח, שבעקבותיו נותקו מאביהם, אמנם שם קץ לטרור ששלט בחייהם, אבל הפחד לעולם לא ייעלם, כמו גם הצלקות וייסורי המצפון על שלא הצליחו להציל את אמם.

בשולי הסיפור המרכזי הסופרת נוגעת גם במשבר ההגירה, ובקשיי המעבר בין התרבויות שחוו העולים. גם כאן, כמו בסיפור הרצח, החוויה המרכזית היא אתיופית, אבל אינה יחודית לעדה. חוו אותה העולים הייקים מגרמניה, שעברו מאירופה ללבנט, והעולים מתימן שנתקלו בזלזול, והעולים מארצות ערב שהגיעו אחרי קום המדינה והמבנה המסורתי של משפחותיהם התערער, וניצולי השואה מוכי הטראומה שלא יכלו לשתף במה שעבר עליהם, ויוצאי ברית המועצות שנתקלו בעוינות וקוטלגו בתוך סטראוטיפים.

בעיני, השילוב בין הניואנסים המאפיינים את הקהילה האתיופית לחוויה הישראלית בכללותה, הוא שבין השאר מעניק לספר אמינות ועדכניות. עוד תורמת לספר תחושת המעורבות העמוקה של הסופרת – לולא קראתי אודותיה ברשת (היא ילידת אנגליה) הייתי משוכנעת לחלוטין שהיא מספרת מחוויותיה האישיות כיוצאת אתיופיה. לאסמרו, המספרת את הסיפור, העניקה את הכשרתה שלה בהדרכה הורית ובסדנאות לילדים, ואת היכרותה רבת השנים – מקצועית ואישית – עם הקהילה האתיופית.

לא קל לקרוא את הספר. הוא כואב מאוד, אמין מאוד, ואי-אפשר שלא לחוש את מה שחשות כל אחת ואחת מן הדמויות המתוארות בספר. יחד עם זאת, זהו ספר חשוב, ומן הראוי שידליק נורה אדומה אצל הקוראים – אסור להתעלם, אסור להשלים עם אלימות בתוך המשפחה ולפטור אותה כענין פרטי שיסתדר מעצמו.

בשורה התחתונה: ספר חשוב, כתוב היטב.

פרדס

2015

שלג בחולות / יצחק רובין

d7a9d79cd792-d791d797d795d79cd795d7aa

"שלג בחולות" מגולל את סיפור חייו של חיים רוטשטיין, שנולד ב-1950 בקרית-ים, היגר כילד בן 13 עם הוריו לארה"ב, הפך לכוכב קומי, וחזר לארץ בסוף המילניום. באמצעות סיפורו של רוטשטיין מתוארת הווית החיים בכור ההיתוך הישראלי, וכן המצוקה שאילצה רבים לחפש את מזלם מעבר לים, והתגבשות הקהילה היהודית-אמריקאית. יצחק רובין עצמו נולד באותה שנה באותו מקום, והספר מבוסס בחלקו על אנשים שהכיר ועל מעשים שאכן התרחשו.

חיים אמיתיים ומעניינים רוחשים בארצנו מחוץ לכותרות ומסגרות עמודי העיתון, ואין טובים מהם.

הספר מחולק לארבעה פרקים, המייצגים שלוש תקופות. בפרק הראשון והשני מתוארת שכונת הילדות בשנות החמישים עד למלחמת סיני. בבלוקים שהוקמו בחופזה כדי לקלוט את גלי ההגירה, התקבצו בני כל התפוצות, איש איש והחבילה שהוא נושא עמו: ניצולי שואה – אירופאים וגם צפון אפריקאים, ניצולי הפרהוד, תימנים שנדדו בדרכים ואיבדו קרובים וחברים, מרוקאים שחוו פוגרומים אחרי שנים של שכנות טובה. כל אחד מהם מתמודד עם עברו ועם קשיי ההווה בדרכו, וכולם יחד בונים בגופם חברה חדשה. לפעמים החברה מאוחדת, לפעמים מפולגת. למרות החיים בצוותא כל עדה שומרת על יחודה, דעות קדומות וסטראוטיפים מפלגים ביניהם, אך הדור השני, אלה שעלו כילדים או נולדו בארץ, מראים ניצנים של כור היתוך של ממש.

מתוך ראיון עם הסופר: "הגזענות בין היהודים הייתה קשה מאוד בימים ההם. ולא רק בין אשכנזים וספרדים, גם פולנים והונגרים לא סבלו זה את זה וכל בני עדות המזרח שנאו את המרוקאים. היו ריבים נוראיים בשכונות ופעמים רבות זה הגיע לכדי אלימות של ממש. האחד היה צועק לשני 'שוורצע' או 'פרימיטיב' והשני היה עונה לו 'חבל שהיטלר לא גמר אתכם'. אבל בתוך זה היו גם חברויות נפלאות ועזרה הדדית, ולמעשה מי שבאמת הצילו את המצב היו הילדים שגדלו יחד ויצרו דור חדש שבו טריפוליטאית מתאהבת ברומני וזה בסדר. למרבה הצער, בשנים שלאחר מכן בן גוריון חשב שכור ההיתוך נכשל ובעליות שהגיעו אחרי שנות ה־50 החליטו לבודד כל עדה בשכונה נפרדת. הבעיה הייתה שהם לא הבינו שבטווח הארוך זו הייתה הצלחה".

בפרק השלישי, הנפתח ב-1963, המשפחה מהגרת לארה"ב בשל קשיי פרנסה. המשפחה החילונית נוחתת לתוך קהילת סאטמר, בשל קרובת משפחה שהתחרדה וארגנה את בואם. גם כאן מנת חלקם אינה קלה: ההורים עובדים בפרך, והבן נאלץ להשתלב בישיבה, שבה אינו מוצא את מקומו. באותן שנים היתה הגירה גדולה מישראל לארה"ב, ושכנים לשעבר – גם אם היו יריבים בארץ – מצאו עצמם חיים בצוותא. המעבר מן המרחבים הפתוחים והדיונות של קרית-ים לצפיפות ולהמולה של ניו-יורק מהמם, כמו גם המעבר מן התמימות והראשוניות האידיאולוגית של הארץ אל התרבות המקדשת הצלחה חומרית. פרק זה מסתיים כשרוטשטיין עושה את צעדיו הראשונים בדרך לכוכבות.

בפרק הרביעי, כשגיבורנו כבר כבן 50, עטור הצלחה ועתיר ממון, הוא מתבקש לנסוע לקרית-ים בשליחות הרב. הנסיעה מאפשרת לו להתבונן בנופי ילדותו, ובמה שצמח מהם, במבט מפוכח של מבוגר מנוסה. הוא פוגש מכרים וחברי ילדות, סוגר מעגל אחד, ומותיר אחרים פתוחים. נשאה חן בעיני גישתו אל העבר, שאינה בגדר ה"פעם היה טוב, ועכשו כבר לא" המקובל:

לשכונה כבר אין כל משמעות לגבי. אין בה כל דמיון למה שהיתה. אין להחזיר את הגלגל לאחור, אלא אם מתיחסים לענין באופן נוסטלגי, ואינני נמצא במקום הזה.

אהבתי גם את הבחירה לא לסגור את הספר עם פתרונות "באושר ובעושר" לכל הבעיות שצצו בו:

אין אני סופר מוכשר כמו גדול סופרינו, ש"י עגנון, שהצליח לפתור את צרתם הארורה של גיבורי ספרו "והיה העקוב למישור". אין מומחה גדול מעגנון לסבך עניינם של בני אדם ולפתור אותם.לכן נאלץ אני לקוות לתיקו, הן בחיי והן בחיי הסיפור.

נהניתי עד מאוד לקרוא את הספר. מגוון הנושאים שהוא עוסק בהם לעומק נרחב מאוד ומעניין מאוד: משמעותם של משפחה וילדים לניצולי השואה ופרעות אחרות, משמעותה של מדינה למהגרים מטעמים ציוניים או בעל כורחם, אמונה או חוסר אמונה בעקבות השואה, יחסים בין אנשים שונים המשתתפים בניסוי הגדול של כור ההיתוך, השפעתה של מלחמת סיני – הראשונה מאז מלחמת השחרור – על אנשים שמלחמה עבורם היא בגדר קץ הכל, ועוד ועוד. הסופר יצר גלריה של דמויות ושל ארועים, העולים חיים ותוססים מבין הדפים. התרשמתי מאוד מן הסגנון, שהוא על סף המיושן ויחד עם זאת שומר על עכשוויות. התרשמתי גם מן היכולת לספר את הסיפור משלוש נקודות מבט שונות מבלי לאבד אמינות – של הילד התמים, של הנער קצר הרוח, ושל המבוגר המפוכח והמסוגל למבט מקיף של עבר והווה יחדיו.

את העטיפה המקסימה עיצבה יסמין וייצמן.

פרדס

2014

הבקעה / ג'ומפה להירי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d791d7a7d7a2d7941

זהו סיפורם של שני אחים, סובָּאש ואודָיָאן, שנולדו בכלכותה שבהודו בשנות ה-40, מספר שנים לפני שהמדינה קבלה את עצמאותה. סובאש נולד כחמישה-עשר חודשים לפני אודיאן, אך השניים גדלו כמעט כתאומים, קשורים וכרוכים זה בזה. הוריהם אף המתינו עד שאודיאן הצעיר הגיע לגיל בית ספר, כדי לרשום את שניהם לכתה הראשונה. השניים היו דומים פיזית, אך באופיים היו הפכים. סובאש הבכור היה ילד-טוב-כלכותה, שקט, צייתן והולך בתלם, בעוד אודיאן היה תזזיתי, הרפתקני, לא מהסס למרוד בסמכות. עד לגיל קולג' התנהלו חייהם יחדיו, ואז החלו להפרד ביותר ממובן אחד: הם בחרו תחומי לימוד שונים ומוסדות לימוד שונים, ויותר משנפרדו פיזית הפרידה ביניהם הפוליטיקה ההודית. אודיאן הצטרף לתנועה מאואיסטית שמאלנית, שפעיליה נקראו על שם העיר נקסלברי שבמערב בנגל שבהודו, שם פרצו ב-1967 סכסוכי דמים בשל קיפוח חסרי הקרקעות. סובאש בחר להשאר א-פוליטי. בעוד אדויאן ראה בארה"ב את שליח השטן, סובאש בחר להרחיק לרוד איילנד ללימודי תואר מתקדם. האחים שמרו על קשר מכתבים רופף, עד שהגיע אל סובאש מכתב ובו בשורה משנה חיים.

הסיפור מוגש לקוראים באופן כרונולוגי, מגיל ילדות על גיל שיבה, ומשלב פלשבקים מחייהן של הדמויות השונות, שמאירים אותן באור נוסף, ומוסיפים להבנת התנהלותן. זהו סיפור על משפחה ועל יחסים בין דוריים, על אהבת אם ואב, על מחויבות וגם על התנערות ממנה. זהו גם סיפור על התמודדות עם טראומות, על נקיטת עמדה ועל המחיר הנלווה לכך, וגם על הגירה, על נטיעת שורשים באדמה חדשה, ועל קשרים בלתי ניתנים לניתוק עם המולדת ועם השורשים.

גדולתה של הסופרת בעיני הוא ביכולתה לפרוש בפני הקורא מסכת של רגשות סבוכים בלשון פשוטה. העלילה זורמת מאוד, אך ללא ויתור על עומק הרגש ועל הרחבה בפרטי הרקע. יפה בעיני שהסיפור אינו שיפוטי: הקורא רשאי, כמובן, לנקוט עמדה, והספר מעלה נושאים שאי אפשר שלא תהיה עמדה כלפיהם, אבל הסופרת מספרת, לא שופטת, מתארת ארועים משפיעים, ומספקת הסברים שנובעים מתוך הדמויות, לא מן העמדה הפרטית שלה.

הספר היה מועמד לפרס בוקר 2013, ובצדק.

לקריאת פרק ראשון

 

The Lowland – Jhumpa Lahiri

עם עובד

2014

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

קהילת האבודים / אולה גרויסמן

946465

מנחם בן הודה פעם שהוא לא בהכרח קורא בשלמותם את הספרים שהוא מבקר: "אני מצליח לקרוא רק את הספרים שאני כותב עליהם, וגם אותם אני לא בהכרח קורא עד הסוף. לפעמים אני קורא עד שיש לי דעה מגובשת וזהו. לפעמים אני אפילו קורא בדילוגים אבל אני עוזב ספר רק כשאני יודע מה דעתי עליו בדיוק". הפיתוי לנהוג כמוהו במקרה הזה היה גדול. כבר בדפים הראשונים הבנתי מה אני עתידה לקרוא: עוד ספר מסוגו של "מזוודה על השלג", ספרה הראשון של אולה גרויסמן, על כל ליקוייו. לדאבוני, בשל ההתחיבות לכתוב עליו, מצפוני לא אפשר לי לנטוש את הספר, וכך דנתי את עצמי לשעות של שעמום.

זהו סיפורם של עולים מרוסיה, חלקם עלו בשנות ה-70 וחלקם בשנות ה-90, עת התרחשות הארועים בספר. למעט הפרט הביוגרפי הזה אין ביניהם מכנה משותף. לכל אחד סיפור משלו, מניעים משלו לבחור במולדת שניה, מסלול התאקלמות מוצלח או רצוף קשיים, יכולת או רצון להתמסד, אמביציות ברמות שונות. נקודת המפגש ביניהם מתרחשת בסדנאות צמיחה אישית שמנהל אלי אורקין, גם הוא ממוצא רוסי. חייו האישיים של אלי הם בעצם כשלון בכל היבט, אבל יש בו מספיק כריזמה כדי להנהיג סדנאות מסוג זה, ובמקרים מסוימים אף להשפיע על חיי המשתתפים מעבר למסגרת הסדנה, בדרך כלל באמצעות מניפולציות ותככים.

הסיפור מתרחש על רקע הארועים בישראל של אותם ימים – אינתיפאדה, מלחמת המפרץ – מה שמאפשר לסופרת לשים בפי גיבוריה התיחסויות פוליטיות, בדרך כלל קיצוניות לימין או לשמאל. יש גם התיחסות מסוימת לדת מול חילוניות, וגם פסיכולוגיה שטחית בהקשר לשאלות של זוגיות ושל מודעות עצמית. אבל למרות היקפו הנרחב של הספר – 555 עמודים – אין באמת העמקה בשום דבר. המון פרטים, אבל בלי תוכן משמעותי. אם ב"מזוודה על השלג" עוד מצאתי בדוחק ענין מסוים, לפחות בהיבט של החיים בברית המועצות לפני התפוררותה, בספר הנוכחי אני לא יכולה לשים את האצבע על איזושהי נקודת חוזק יחסית. הכל מאוד אוורירי ולא נוגע.

עושה רושם שאפילו בהוצאה לא ממש התעמקו בספר, אחרת לא היו מאשרים את הטקסט שעל הכריכה, שהקשר בינו לבין העלילה קלוש: "חייהם נעצרים באחת כשהם קושרים את גורלם באלי אורקין, סוציופת מקסים וכריזמטי, המשתלט על חייהם ונעשה למנהיגם הרוחני. הם ננעלים בתוך קהילה סגורה, אטומים למתחולל סביבם ובלתי-נגישים לאנשים מבחוץ. האינתיפאדה הראשונה, מלחמת המפרץ והסכמי השלום עוברים כרחש בלתי-מובן באוזניהם". גיבורי הספר מעולם לא הפכו לקבוצה אטומה, וכמו שציינתי קודם הם דווקא מתיחסים, והרבה, למה שמתרחש סביבם. חייהם לגמרי לא נעצרו כשפגשו את אלי. להפך, שניים מהם, לדוגמא, עשו מהפך של ממש בחייהם כשהחליטו לעלות לארץ בעקבות הביקור כאן, שבמסגרתו התנהלה הסדנה. רובם של אלה שנפלו ב"קסמו" של אלי, נטשו אותו במוקדם או במאוחר, ורק ענת, הגיבורה הראשית של הספר, פיתחה סממנים של תלות מאלה המאפיינים כת.

מילא שבהוצאה חיפפו, חמור יותר לגלות שבמחצית השניה של הספר גם הסופרת לא שמה לב לפרטים. יש סתירות בגוף הטקסט, ויש עובדות לא נכונות. ואם איתרתי כמה כאלה במהלך הקריאה הנחפזת שלי, שהלכה והואצה כדי להגיע כבר לסיום, מן הסתם יש עוד כמה שחמקו ממני. בפתיחת הספר הסופרת מציינת שמדובר בארועים ובדמויות ששאבו השראה מארועים שקרו ומאנשים אמיתיים, אבל אין בכך די כדי ליצור אמינות. לא מספיק להצהיר "אבל יש דברים כאלה באמת", צריך גם לכתוב אותם באופן אמין כדי שישכנעו.

הדבר היחיד שאהבתי בספר היא העטיפה המלבבת שעיצבה דנה ציביאק.

 

ידיעות ספרים

2014