לעשות מקום / אוריאל קון

urielkun_master

לאן מוליכים את הכאב המתלווה לסיומה המייסר של האהבה? אוריאל קון, איש של מילים ושל בנינים, הוליך את עצמו ואת כאבו למקומות שונים על גבי הגלובוס, ובכתיבה אינטנסיבית תיעד את הארכיטקטורה הפיזית שסביבו, ואת עצמו בתוכה. שנים-עשר פרקי הספר נכתבו כל אחד במקום אחר, בכל אחד מהם התבוננות שונה ומעניינת בסביבה הפיזית והאנושית, וביניהם אינטרלודים המלווים את המחבר במסעו הפנימי מן המשבר אל ההיחלצות ממנו.

אמנם באחד האינטרלודים הראשונים אוריאל כותב, אולי בסרקזם עצמי, כי "מה שאני מציע הוא סיור בראשי הרעוע", אבל למרות מידה רבה של חשיפה (שלפעמים גרמה לי לנוע באי-נוחות), ולמרות שהספר אישי מאוד, הוא מגיש לקורא נושאים מגוונים, שיכולים להקרא במנותק מן המניע לכתיבה, אם כי זה נמצא תמיד ברקע, קרוב מאוד לפני השטח.

נושא אחד שכזה הוא ההגירה. הסופר, שעלה לארץ בגיל עשרים ואחת, כותב כי "גם אחרי כל השנים יש לילות שבהם, עדיין, ההגירה כואבת לי בגוף. כאבי פנטום של הגירה", וחווית היות מהגר שבה וחוזרת בכמה מקומות בספר. נושא אחר, הקשור במידה מסוימת לקודם, הוא נוף הילדות. אהבתי את הניסוח המדויק שפותח את הפרק שנכתב בבואנוס איירס: "יש מקום אחד ויחיד בעולם, מפה עירונית קטנה שרק בה אפשר להתהלך בעיניים עצומות בלי לדפוק את הראש בעמוד חשמל; טריטוריה חושית שניחוחה, מגעה וצליליה מוכרים לך בעל-פה, ואפילו בעל-גוף. המקום היחיד שאינו זקוק לתכונות ויזואליות כדי שתזהה אותו. המפה הרגשית של הילדות: המקום שבו גדלת". והנושא הדומיננטי, כמובן, הוא תיאור גילויו של מקום חדש וחקירתו מנקודת המבט המיוחדת של הכותב.

אהבתי את מרבית השיטוטים המתוארים בפרקי הספר, ואזכיר פה שלושה – טיול מאולתר בנאפולי, שהתחיל מרצון לברוח, והסתיים בשמחה על טקסט שנכתב כהלכה; טיול באשדוד, העיר שנקשרה בחייו עוד כשהיה ילד בבואנוס איירס; ביקור בהמשכים בלֶרוס כדי "להשלים לו אי", ביקור המסתיים בקטע המצחיק היחידי בספר, ובו תיאור של קרב מתמשך בין תיירים על השימוש במיטות שמש. שלא במפתיע, האינטרלוד העוקב נפתח במילים "יש לי חברה חדשה", ולמרות שניסיתי לקרוא את הספר במנותק מן הכאב שהוליד אותו, שמחתי.

הוצאת "תשע נשמות" נושאת את חותמו המובהק של אוריאל קון, המביא אל הקהל הישראלי יצירות של סופרים שהוא מעריך ומעריץ. אודה שבמידה מסוימת חששתי לגלות שספרו יתברר כנסיון ליצור משהו ברוחם ובהשפעתם. אבל גם אם "לעשות מקום" לא נולד מחלל ריק, ומן הסתם הושפע, באופן טבעי, מן המורשת הספרותית של הכותב, הוא משמיע קול יחודי ובוטח בעצמו.

אוריאל מפנה את תשומת לב הקוראים אל הצליל שמשמיעות האבנים הקטנטנות על החוף עם נסיגת המים, ומכיוון שהצליל הזה חביב עלי עד מאוד, אסיים בו: "מאות אלפי אבנים זזות כמה מילימטרים על גבי שכנותיהן, תוך הפקת צליל חיכוך עדין. מאות אלפי הצלילים הללו, המופקים בשברירי זמן שונים לאורכו של זמן נשימה, מייצרים מוזיקה שלמה".

מומלץ בהחלט.

תשע נשמות

2020

סיפור פרסי / פרי סני

997294

"סיפור פרסי" מספר את קורותיה של משפחת לוי החל מהמקום בו הסתיים הספר "תרנגול פרסי". מולוק, שתי בנותיה הגדולות ונכדתה כבר עלו לארץ. אברהים וגולי הצעירה נשארו באירן לשנה נוספת עד לסיום לימודיה של הבת. רענה עובדת במכון יופי, הומה לומדת רפואה, ומולוק גרה לבדה בצריף בעיר גנים בירושלים, מטפחת את ביתה ואת גינתה, ומהווה אבן שואבת לנשות הסביבה, להן היא משמשת כיועצת וכמרפאת. המשפחה מתאחדת ב-1964, והספר עוקב אחריה במשך שלוש שנים עד מלחמת ששת הימים.

לכאורה, תהליך ההגירה של המשפחה אינו טראומתי. כל אחת מן הבנות מצאה את יעודה, מולוק, כאמור, זוכה למעמד מכובד בשכונה. גם אברהים, בזכות חושים עסקיים טובים, ובזכות שני ספרי תורה שבבעלות המשפחה, תופס מקום מרכזי בקהילה. אבל רענה חשה בודדה ואינה מסוגלת ליצור קשר עם גבר לאחר אומללות נישואיה; גולי אינה חדלה להתגעגע לאהוב שהשאירה בטהרן; ויותר מכולם, אברהים לא חדל לְבַכּוֹת את הכבוד והמעמד שהיו לו באירן אשר הלכו לבלי שוב. כשהוא מגיע לביקור בטהרן, הוא מפתיע את עצמו כשהוא מספר את שבחי הארץ, אבל על קבר אביו הוא מקונן במצפון מיוסר, "למה אני מפיל את היהודים שלנו, החיים כל כך טוב כאן, בצרה הנקראת עליה?", ובחברת אהובתו המוסלמית הוא נשבר ובוכה, "אני גר בגיהינום". הומה ומולוק מסתגלות בקלות רבה יותר, הומה משום שהגיעה לארץ מבחירה, ומולוק מן הסתם משום שהיא מורגלת בסתגלנות ובהתאמת עצמה לסביבתה.

ספר זה, כמו קודמו, כתוב באותו סגנון ססגוני ועשיר, אך הפעם נדמה שהסגנון בא על חשבון הסיפור, המושקע פחות. הנשים כולן הן טרף לתשוקות עם אפס נאמנות; נישואים בין-עדתיים אפשריים, כך נראה, רק בין חריגים, כמו גמדה רומניה עם רפה-שכל אירני, ואירוסין לבחור רוסי מושלכים כלאחר-יד בלי הסבר; תיאורי נופיה ואוירתה של הודו משולבים בספר ללא הצדקה עלילתית, במקום להתרכז בנושא העיקרי, כלומר בהשתלבות המשפחה בארץ (המפגש שהומה תחווה בהודו אינו מהווה צידוק מספיק); המצוקה של אברהים אינה מקבלת הסבר מספק: געגועים למולדת, להערכה הרבה שזכה לה, לבית הגדול – כל אלה מובנים. כך גם תחושת הזרות, השפה החדשה, פה ושם התנשאות הותיקים. מכאן ועד לגיהינום הדרך ארוכה. חבל, כי לקראת סיום מולוק חווה טלטלות רגשיות, משבר אמונה קשה, ויציאה לדרך חדשה, וכדאי היה לתת מקום נרחב יותר לשינויים מסוג זה, לאו דווקא כתוצאה מאסון שנוחת על המשפחה, אלא כתוצאה מן המהפכה בחייהם הנובעת מן העליה. מעניין, עם זאת, שהמהפכה הזו לא שינתה תופעות בסיסיות באורח החיים, וכך מולוק מטיפה למרינה לציית לבעלה רפה-השכל, כאילו לא שגתה כשהטיפה ברוח דומה לרענה.

יש לציין לטובה שהספר אינו בא להתלונן על קיפוח עדתי או על קשייהם של החדשים לעומת הותיקים. כמו בספר הקודם, גם כאן הסופרת מספרת, לא שופטת. יש תופעות מכוערות, כמו נסיונות לקנות קולות, אבל הטוב והרע מתוארים בכנות ובישירות, וישפוט הקורא. עוד יש לציין לטובה שהעלילה אינה הולכת לכיוונים צפויים.

המלצתי על "תרנגול פרסי". המשכו, "סיפור פרסי", מסוגנן כקודמו, אך מכיל ניצני נושאים מעניינים שלא פותחו דיים, ולכן בעיני הוא פחות מוצלח.

אגם

2020

נטשה / דייויד בזמוזגיס

206162

בספרו "העולם החופשי" תיאר דייויד בזמוזגיס את קורותיהם של מהגרים יהודים מברית-המועצות בשנות השבעים, בחודשים בהם שהו במחנה מעבר ברומא בהמתנה לאשרת כניסה למדינות המערב שיסכימו לקלוט אותם. בספר "נטשה", שקדם ל"העולם החופשי", הוא מספר על חייהם המהגרים שהגיעו לטורונטו. שבעה הסיפורים שבספר עומדים כל אחד בפני עצמו, אך ביחד הם מספרים, בסדר כרונולוגי, על משפחה אחת, משפחת ברמן, וכולם מתוארים מפיו של הבן מארק, בן שש בסיפור הפותח, וגבר צעיר בסיפור החותם את הספר.

הסיפורים עוקבים אחרי חבלי הקליטה של משפחות המהגרים. מהגרת המתגוררת בבית המשותף בשכנות למשפחתו של המספר, שכלבתה נדרסת, מסרבת להתנחם באפשרות לאמץ כלב חדש, וזעקתה מתמצתת את תחושת התלישות הקשה שהיא חווה בארצה החדשה: "חדש? מה הכוונה בחדש? אני לא רוצה חדש […] כל מה שיש לנו היום חדש". כשאביו של מארק, העובד לפרנסתו במפעל שוקולד, חולם על חידוש הקריירה שלו כמעסה טיפולי, הדיונים בנושא זה – ובנושאים אחרים – נערכים באוזניו של הילד בן התשע: "לא היה דבר שלא דנו בו בפתיחות מולי, ולעתים אף ביקשו את חוות דעתי. הם היו זרים בארץ והכירו בעובדה שמבחינתי המקום היה זר פחות, אף שהייתי רק ילד". מארק ער לחולשה שחש אביו בשל הירידה במעמדו החברתי והכלכלי, ובשל זרותו של המקום, ומנחם את עצמו בהתבוננות בתמונתו של האב בדרכון, בה הוא עוטה הבעה אטומה של פקיד סובייטי בכיר: "היתה נחמת-מה במחשבה שהגבר שבתמונה ואבי היו פעם אותו אדם". בסיפור הרביעי והחמישי הילד הוא כבר נער, מגבש את זהותו שלו בנפרד מהוריו, מבקש לעזוב את בית הספר היהודי, מתנהג בבריונות, מסתגר במרתף הבית – המשפחה הצליחה להתקדם מבית משותף לבית עם גינה בפרברים – שם הוא מתמסטל ומאונן. "נטשה", שעל שמו נקרא הספר, מציג פן נוסף של ההסתגלות, בדמותה של נערה שאולצה להגר עם אמה כשהיא כבר בת-עשרה. שני הסיפורים האחרונים סובבים סביב מהגרים מזדקנים – בראשון הולכת לעולמה סבתו של מארק; בשני נאבקים מהגרים אלמנים על הזכות לקבל דירה מסובסדת בערוב ימיהם.

דייויד בזמוזגיס, שבדומה למארק היה אף הוא בן שש כשהיגר עם משפחתו מריגה לטורונטו, מתאר במבט מבפנים את החוויה הסבוכה של ההגירה. כתיבתו עניינית, לא מתלוננת ולא מאשימה, רגישה לפרטים, כנה ומרגשת.

מומלץ.

Natasha – David Bezmozgis

כנרת זמורה ביתן

2006 (2004)

תרגום מאנגלית: יעל גרינפטר

העולם החופשי / דייויד בזמוזגיס

the_free_world_master

"העולם החופשי" מתאר חמישה חודשים בחייהם של מהגרים מברית-המועצות, השוהים בשנת 1978 ברומא בציפיה לקבלת ויזה מקנדה. תקופת הדטנט אפשרה ליהודים רבים להגר, בתנאי שהיה ברשותם אישור כניסה למדינה אחרת. ישראל סיפקה אישור כזה, אולם התברר כי המהגרים אינם בהכרח בוחרים לבנות בה את חייהם. רבים מהם, בעיקר אחרי מלחמת יום הכיפורים והתעמולה הרוסית השלילית בעקבותיה, בחרו לשהות חודשים במחנות מעבר בתקווה לזכות בויזה למדינות אחרות, בראשן ארצות-הברית. פעילותו של ארגון הסעד מטעם יהדות אמריקה "השרות העברי המאוחד לסיוע למהגרים" (היא"ס), שפתח משרד ברומא, הגבירה נטיה זו.

משפחת קרסננסקי מגיעה לרומא מריגה. המשפחה מונה שמונה נפשות – האב סמואיל והאם אֶמה, הבן הבכור קארל, אשתו רוזה ושני ילדיהם, והבן הצעיר אלק ואשתו הלא-יהודיה פולינה. למרות שעזבו את ארצם יחדיו, ותחילה אף התגוררו באותו פנסיון דל שסיפקה היא"ס, כל אחד מבני המשפחה חווה את ההגירה באופן שונה. סמואיל, פטריארך נוקשה, קומוניסט ופטריוט רוסי, מתקשה יותר מכולם להסתגל לשינוי שחל בחייו. בילדותו ראה את סבו ואת אביו נרצחים מול עיניו בפוגרום, בבגרותו דבק בקומוניזם (את שם משפחתו בחר לכבוד הצבע האדום красный), ונלחם בשורות הצבא הרוסי. במעבר הגבול ביציאה מברית-המועצות נלקחו ממנו המדליות, שבמידה רבה היוו חלק מאישיותו, וברומא הוא מסרב להתכחש בטופסי ההגירה לחברותו במפלגה: "אני אהפוך לנציב מלח לפני שאכתוב דבר כזה". כעת הוא מהווה נטל על משפחתו, שכן קנדה, המוכנה לקלוט את המשפחה כולה, מסרבת לאפשר לסמואיל הזקן והלא-בריא לבוא בשעריה. "אחרי חיים כמו שאני חייתי", חשב סמואיל, "אני מוצא את עצמי כאן". קארל, שהוא טיפוס "מסתדר", מנצל את שהותו ברומא לצבירת ממון, לא בהכרח בדרכים כשרות. רוזה, היחידה במשפחה המבקשת לעלות לישראל, אך אינה מצליחה לשכנע איש, מוצאת לעצמה פיצוי בהתקרבות לדת ובחינוך עברי לבניה. אלק, קל דעת ורודף נשים, מבקש להשתחרר מהמחנק המשפחתי, ושוכר לעצמו ולפולינה דירה באזור שאינו מאוכלס ביוצאי ברית-המועצות. הרעיון "יותר חופש להשתטות" מיצה יפה את המניע שלו לעזיבת ברית-המועצות. על פולינה מסופר כי דומה שתחושת התלישות של פולינה היא חסרת מצרים. רק שנה קודם לכן נישאה לאלק, ועזבה למענו את בעלה למרות שעמדה על טיבו. בריגה השאירה את הוריה ואת אחותה, הנפש היחידה בעולם הקרובה לה קרבת אמת. כשבני המשפחה מתלבטים לאיזו מדינה להגר, פולינה יודעת כי "לא משנה לאן ניסע, תמיד נהיה בין זרים". נדמה כי רק אֶמה מסתגלת בקלות יחסית לשינוי הדרמטי בחייה, אולי משום שליבה נתון בעיקר לעניינים הפנים-משפחתיים.

דמויות נוספות בספר מציגות את פניה המגוונים של אוכלוסית יוצאי ברית-המועצות המצויים בתקופת המתנה. אלק ופולינה חולקים את דירתם עם ליובה, שחי מספר שנים בישראל, אך החליט לעזוב, וכעת הוא מצוי במעין לימבו, לא פליט כחבריו, רחוק משתי המדינות שהיו מולדתו. לישראל אינו רוצה לחזור, ומנמק זאת ברצונו להמנע משירות צבאי בעזה. אם עולים בו געגועים לברית-המועצות, הוא מתכחש להם, כי הוא יודע ש"רק יוצא ברית המועצות, שההגירה חבטה בו והממה את חושיו, יכול להתגעגע הביתה ולתאר לעצמו חיים טובים יותר בברית המועצות". סמואיל מתיידד עם יוסף רוידמן, גבר מבוגר בודד, קיטע בשל המלחמה, הממתין לשווא לאשרת כניסה לקנדה, שם מתגוררים ילדיו. אלק מצליח להסתבך עם פושעים, שנמנים אף הם עם המהגרים, ומגיע למסקנה כי ההגירה קשה לכולם, אפילו לגנבים כמו מינקה. גם הוא פגיע ומבולבל.

דייויד בזמוזגיס, שחווה את ההגירה מריגה לקנדה דרך רומא בהיותו כבן חמש, מתאר במבט מפוכח וחומל את גיבוריו, על מעלותיהם ועל חולשותיהם. באמצעות מגוון הדמויות הוא תופס את החוויה הטראומטית של ההגירה ושל המעבר ממעמד של אזרח למעמד של פליט. סיפור חייו של סמואיל מוסיף לספר נדבך היסטורי מרתק.

מומלץ.

The Free World – David Bezmozgis

כתר

2011 (2011)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

שיר ערש רוסי צובט לב ששרה רוזה לבניה

הבת מחוץ לארץ / נג'את אל-האשמי

habat-forweb

בפרק הפותח את הספר מסתלקת המספרת מבית אמה. היא ממלאת את תפקידיה בשגרת הבוקר, מתבוננת באמה כדי לחרוט כל אחת ממחוותיה בזכרונה, ובוחרת בדרך הארוכה אל תחנת הרכבת, נפרדת בדומיה מעירה. בעודה מהלכת, מחשבותיה מתפתלות, עד שהן מגיעות לנקודה בה מכה בה ההכרה, שבעיר החדשה איש לא יבין אותה. במקום לעלות על הרכבת באותה נחישות שבה התעוררה בבוקר, היא מסתובבת וחוזרת.

סיפורה מכאן ואילך ינוע בין הרצון בשינוי להתכנסות פנימה. המספרת, ילידת מרוקו, הגיעה לקטלוניה עם אמה כשהיתה כבת עשר, לאחר שאבי המשפחה, שהיגר לפניהן, ניתק קשר איתן. בבואן גילו כי הקים משפחה חדשה, והן נותרו בגפן. האם נותרה מחוברת בטבורה לתרבות ממנה הגיעה, ובמקום החדש יצרה קשרים רק עם מהגרות כמוה. הבת נותרה תלושה בין שתי התרבויות, ולמרות שהיא מדברת ברהיטות את שתי השפות – שפת אמה וקטאלנית – היא חשה יתומה ממלים, מגורשת מהשפה. כפי שמעיד שמו העברי של הספר, הבת היא "מחוץ לארץ", רק שלא ברור מהי הארץ ומהו החוץ, ובעצם בשתי ארצותיה היא זרה.

תחושת הזרות של הבת כפולה. היא זרה לתרבותה שמחזיקה את נשותיה אנאלפבתיות במתכוון, שמצמצמת את חייהן לשירות הבעל והמשפחה, בעוד היא עצמה זכתה ללמוד, ופיתחה אהבה לספרים. היא מאורסת מילדות לבן-דודה, אבל מתגעגעת לקרבת הנפש בשיחות שניהלה עם בחור אותו היא מכנה א'. אמה וחברותיה פותחות ומסיימות כל שיחה באזכורו של אלוהים, שהיא עצמה אינה מאמינה בו. שיחות הנשים סביבה עוסקות לעתים קרובות באופיים הרע של הגברים בחייהן, אבל ממנה מצפים להנשא בהכנעה. בריחה, דוגמת זו שכמעט ביצעה, היא אפשרות מפתה, אבל תחושת המחויבות כלפי אמה מטה את הכף. היא זרה גם מעצם היותה מרוקאית בקטלוניה, מקום בו רואים במרוקאים בעיה ומתעלמים מבעיותיהם של המהגרים, מקום גדוש דעות קדומות לפיהן המרוקאים נחותים ונחשלים מטבעם. האפשרות לקום ולחזור למרוקו לא תפתור את תחושת הזרות הזו, שהרי מחצית שנותיה, כל התבגרותה, עברו עליה בקטלוניה.

מוטל עליה לבחור: האם תתמיד בלימודים, תבחר אם להנשא ולמי, תתלבש כנאה בעיניה, תביע את דיעותיה ללא מורא, או שתתכנס אל תוך משפחתה ותנהג על פי הקודים המקובלים בה. היא בוחרת באפשרות השניה ומסבירה: "הבחירה שלי נועדה להקל על מצב הענינים, לפייס, להצליח לאחד את עולמה של אמי עם עולמי". ההסתגלות, ההתאמה לאורח החיים של אמה, קשים לה, דווקא משום שלמדה וצברה ידע והכירה אפשרויות אחרות: "אלמלא אותו מידע חסר תועלת ממילא גם לא הייתי מרגישה עכשו כפי שאני מרגישה, מתוסכלת כל כך מן המציאות שאני עצמי בחרתי לי". המחיר שהיא משלמת על בחירתה הולך ומאמיר, והויתורים שהיא נדרשת להם מצטברים, הכל כדי לרצות את המשפחה הקרובה והרחוקה, ובעיקר כדי לא להיות חס וחלילה כמו "אלה שעובדות בחוץ וזהו", כאילו קיימות בעולם רק שתי אפשרויות קיצוניות – להיות זונה או להיות אשה כנועה. בניגוד לדור של אמה, שנטל על עצמו את השעבוד, כאילו אין ברירה אחרת, ויתרה מזו, אף ביקש להנחיל אותו לדורות הבאים, הבת יודעת שאפשר אחרת, והכניעה משום כך גובה מחיר כבד.

"הבת מחוץ לארץ" הוא סיפור ששורשיו במקומות בהם הוא מתרחש ובתרבות של משפחתה של המספרת. יחד עם זאת, הוא סיפורם של מהגרים באשר הם, והוא גם סיפור התבגרות חוצה תרבויות, העוסק באיזון שבין הדחף לפרוש כנפיים לכמיהה לשמר מסגרת מגוננת.

הבת היא אשה צעירה אינטליגנטית, רגישה, חדת אבחנה, ומאוד רהוטה. תיאוריה את עצמה ואת סביבתה מאופיינים בדייקנות, בכנות חושפנית, בלשון בהירה, ובעיקר ביכולת לקלף כל היבט בסיפורה ולחדור ישירות אל ליבתו.

כפל השפות, המשמעויות השונות הנובעות ממנו, וחוסר היכולת של הבת לתרגם במדויק את הביטויים היחודיים של אמה, שבים ועולים בספר, ומן הסתם הקשו על מלאכת התרגום. רמי סערי עמד יפה במשימה, והצליח לשמר בעברית את ניחוחן של שתי השפות.

ספר מיוחד ומומלץ.

La Filla Estrangera – Najat El Hachmi

רימונים

2019 (2015)

תרגום מקטלאנית: רמי סערי

רביעית רוזנדורף / נתן שחם

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a8d791d799d7a2d799d7aa_d7a8d795d796d7a0d793d795d7a8d7a32

על סיפונה של אניה, המפליגה לארץ ישראל, נפגשים קורט רוזנדורף ואגון לֶוֶנטל. רוזנדורף הוא כנר בעל שם, לונטל סופר. התקופה היא מחצית שנות השלושים, היטלר כבר עלה לשלטון, ושני הגברים היהודים נדחקו החוצה מן המקום בו הם רואים מולדת. רוזנדורף נבחר על ידי הכנר ברוניסלב הוברמן לנגן בתזמורת הפילהרמונית הארץ-ישראלית שייסד, והוא עולה לארץ לבדו, מותיר מאחוריו את אשתו הלא-יהודיה ואת בתו, נגנית מוכשרת אף היא. לונטל כבר טעם את נחת זרועו של המשטר החדש, כשנכלא בדכאו. את הרשימות שיכתוב בארץ יבקש לונטל להכתיר בכותרת "יומן של גולה", ויירתע משום דעתם של אחרים, אך תחושת הגלות היא בין הגורמים המחברים בינו ובין רוזנדורף. בעבור שניהם ארץ-ישראל היא גלות, מקלט זמני עד יעבור זעם, ויהודים יוכלו לשוב לגרמניה.

רוזנדורף, שאינו מסופק דיו מנגינה בתזמורת, מקים בארץ רביעיה קאמרית, בה הוא מנגן כינור ראשון. את תפקיד הכינור השני נוטל קונרד פרידמן, אף הוא יליד גרמניה, אך בשונה מרוזנדורף הוא ציוני נלהב, שעלה לארץ מטעמים אידיאולוגיים. הגבר השלישי בחבורה הוא ברנרד ליטובסקי, המנגן בצ'לו, אף הוא נדחף לעזוב את גרמניה בשל עלית הנאציזם. כמו רוזנדורף, הוא חש תחושת גלות, אך סקרנותו והאמביציה שלו מסייעות לו להשלים עם המהפך בחייו. בחירתו על ידי הוברמן לנגן בתזמורת הביאה אותו לארץ, ארוע מקרי שונה יכול היה לטלטל אותו למקום אחר על פני הגלובוס. הצלע הרביעית היא אווה שטאובנפלד, המנגנת בויולה. שטאובנפלד היא יהודיה למחצה, בעלת רקע משפחתי סבוך ומייסר, וכמו רוזנדורף וליטובסקי עלתה לארץ כדי לנגן בתזמורת. הספר מסופר בחמישה פרקים, כל פרק מתאר את התקופה ואת הרביעיה מנקודת מבטו של אחד מחבריה, כשהפרק האחרון כולל את רשימותיו של לונטל, הצופה ברביעיה מקרוב.

הפרק של לונטל הוא הברקה מרשימה של נתן שחם. בעוד כל אחד מחברי הרביעיה מציג בעיקר את עצמו, את תפיסת עולמו, את אישיותו ואת יחסו למוסיקה, הפרק של לונטל, למרות שאף הוא אישי במידה רבה, מספק מבט-על ותובנות מפורשות. דקות האבחנה שלו, והיותו מעין "ספח" חיצוני לרביעיה, מאפשרים לו נייטרליות מסוימת, ובחינה רחבת היקף של הנושאים העולים מן הפרקים שלפניו. ברשימותיו לונטל מתווה טיוטה לספר אודות הרביעיה, וכשהוא חש צורך להתנצל על הנושא שבחר בתקופה שאולי מחייבת להשכיר את העט למאבק בנאצים, הוא בעצם משמש פה לשחם, המכניס את הקורא אל חדר העבודה שלו. "רביעית כלי קשת היא מיקרוקוסמוס", מסביר לונטל את הבחירה בנושא לספרו, "היא תמצית הוייתה של החברה האנושית כולה. בחוגה הסגור נרקמת אחוה לחוצה, שמרוסנים בה כל יצרי אנוש, כבכל קהילה שליכודה הוא תנאי נחוץ והכרחי לביצוע תפקידיה". בתקופה בה גרמניה הופכת לתזמורת סימפונית תחת ניצוחו של אדם אחד, שעמו רואה בו גיבור, לונטל מבקש את האינטימיות הקאמרית: "רק זאת אוכל לומר: המאורעות בגרמניה עשו אותי לאיש קאמרי. אני רוצה ליצור פרוזה בלי עלילה, לכתוב רומן בלי דמות שלטת, ולחיות בעולם בלי גיבורים".

הגירה, גלות, מולדת ובית, הם נושאים השבים ועולים מדבריהם של כל החמישה. שטאובנפלד, שרואה עצמה נטולת שורשים ומחויבויות, שנסיונה לימד אותה להתקשח והתגמש גם יחד, אומרת כי "מולדתי היא המקום שאוכל לנגן בו מוסיקה קאמרית ברמה כזאת". ליטובסקי, בדברו על שטאובנפלד ועל פרידמן, מאבחן כי "לשניהם הרביעיה היא הבית והתזמורת היא מקום העבודה. בית, במובן משפחה". לוונטל מתייחס לתזמורת כאל "החוט הדק הקושר אותי לאירופה". כל החמישה מתמודדים בדרכם עם התלישות שנכפתה עליהם, ומבקשים, כל אחד על פי נטייתו, לשמר את אירופה במזרח התיכון, להביא את הבית אל המקום בו הם מצויים, עד שיוכלו לשוב אליו.

המוסיקה, מטבע הדברים, היא נושא מרכזי בספר. בעבור ארבעת חברי הרביעיה היא לוז חייהם, בעבור לונטל היא תרבותו וביתו. שטאובנפלד מורה לעצמה לבקש את הטעם לחיים במוסיקה עצמה. לא כמפלט מדאגות היומיום, אלא כאורח-חיים לעצמו. המוסיקה תובענית, דורשת התמסרות ועבודה מתמדת, הרביעיה מחייבת איזון בין אחריות כל אחד לתפקידו לעבודת צוות. בעולם שצועד לקראת טירוף המלחמה, בארץ שנעים בה ממקום למקום ברכבים משוריינים, המוסיקה היא נווה מדבר, עולם סגור לעצמו, מקום בו ניתן להתענג על צלילים נצחיים שההווה אינו יכול לגעת בהם.

הכללתה של אשה יפה ומושכת ברביעיה מציפה את הנושא המרכזי הנוסף בספר, יחסי גברים-נשים. שטאובנפלד, בשל התנסויותיה, רואה בגברים שורש כל רע, והתבטאויותיה כלפיהם קיצוניות: "הגברים הם שעושים את המלחמות [..] הגברים, שמנהלים אותן באכזריות והולכים למות בהן בהתלהבות של שוטים. בכל גבר מסתתר ילד שלא ניתנה לו ההזדמנות לממש את אכזריותו […] הנאציזם הוא רק הצורה הגרמנית, הנפרזת, שלובשת גאוה גברית פגועה". מנסיון חייה הפיקה את הלקח שעליה לשמור ללא הרף על שליטה מלאה ביחסים בינה וביניהם. כמעט באמרת אגב מגניב נתן שחם אל הסיפור את האלטרנטיבה, בדמותה של מרתה, אשתו של ליטובסקי, שעברה הפלה אחרי הפלה כדי שיוכלו להקדיש את חייהם למירוץ של בעלה אל הפסגה.

לונטל ברשימותיו שב ודן בדאגה באופייה המתגבש של החברה הארץ-ישראלית ובעתיד הצפוי לילדיה. במעין קריצה עצמית כותב שחם, יליד הארץ להורים עולים, שהיה ילד באותו עשור: "תמהני אילו סופרים יצמחו מקרב הנערים הללו, שאינם יודעים אלא לשון אחת, ועוד לשון שחסרים בה ניבים עממיים ומלים שימושיות". סופרים מצוינים, מסתבר.

"רביעית רוזנדורף" הוא ספר מרשים, סבלני, עתיר פרטים, המשרטט בכשרון רב דמויות ותקופה. מומלץ מאוד.

עם עובד

1987

תולדות האהבה / ניקול קראוס

60939

ליאו גורסקי הוא יליד פולין, שלאחר ששרד את השואה במנוסה ממחבוא למחבוא, היגר לארצות הברית כגבר צעיר, בתקווה להתאחד עם אהבת נעוריו, שהספיקה להגר לפני המלחמה. עוד בפולין כתב ספר על אהבתו, אך ככל הידוע לו כתב היד אבד ללא זכר. אלמה היא נערה בת חמש-עשרה, שמתרפקת על זכרו של אביה שנפטר, וחולקת את חייה עם אמה המנותקת ועם אחיה, צעיר מוזר, המאמין שהוא אחד מל"ו, אולי אפילו המשיח. כשאמה מתבקשת לתרגם ספר בשם "תולדות האהבה", אלמה מתמלאת סקרנות, גם משום ששמה ניתן לה על שם גיבורת הספר הזה, שעותק ממנו בספרדית נתן אביה לאמה, וגם משום שמזמין התרגום שומר על אלמוניות, ואלמה מקווה שהוא יהיה הגבר שישיב לאמה את שמחת החיים.

ניקול קראוס, בסגנון החביב עליה, מספרת מספר סיפורים במקביל, ורוקמת בהדרגה את הקשרים ביניהם. כאן מסופרים לסרוגין,  בנוסף לסיפוריהם של ליאו ושל אלמה, גם סיפוריהם של צבי ליטווינוב, הסופר שחתום על "תולדות האהבה", של אייזק מוריץ, סופר מצליח שאליו ליאו שולח כתב יד חדש, של עמנואל חיים, המכונה ציפור, אחיה של אלמה, ושל ברונו, חברו ושכנו של ליאו. מלאכת שילוב הסיפורים לכלל יצירה שלמה נעשית בקפדנות, אם כי לאורך הדרך היתה לי לעתים תחושת גודש, תחושה קבועה כשמדובר בספריה של קראוס, ואני סבורה שאפשר היה לצמצם מעט. דמותו של ציפור, לדוגמא, תופסת נפח בלתי מוצדק, למרות תפקיד המפתח שמופקד בידיו.

"תולדות האהבה" היא סיפור על ערגה. ליאו מעולם לא חדל להתגעגע לאהובה שאבדה לו בשל הנתק הממושך שכפתה המלחמה. כעת, זקן ובודד, הוא כמֵה לחברה, או לפחות למעט תשומת לב. בקטע נוגע ללב, ממש בפתח דבריו, הוא מספר: "אני משתדל להקפיד שיראו אותי. לפעמים כשאני יוצא, אני קונה מיץ גם אם אינני צמא. אם החנות עמוסה אני מסוגל אפילו להפיל את הכסף הקטן על הרצפה, לפזר מטבעות לכל עבר. ואז אני יורד על הברכיים […] אני רק לא רוצה למות ביום שבו לא ראו אותי". אלמה מתגעגעת נואשות לאביה, דבקה בחפצים שהשאיר, חוקרת דרכי הישרדות, ממש כמוהו. צבי פרסם את "תולדות האהבה" כדי לשמר את אהבתה המפתיעה של רוזה.

ההישרדות והבדידות, שבאות לידי ביטוי בולט במיוחד ביומיום של אלמה, הן חלק מחייהן של הדמויות האחרות. ליאו מספר שהוא וברונו מתקשרים בנקישות כדי לוודא ששניהם בין החיים, ששרדו עוד יום. "ציפור" מנסה לשמר את המין האנושי מפני המבול הבא. צבי נאבק להחזיק מעמד כשמתברר לו שנותר יחיד ממשפחתו: "הוא למד לחיות עם האמת. לא להשלים עמה, אבל לחיות איתה. זה היה כמו לחיות עם פיל. חדרו היה זעיר, ומדי בוקר היה עליו להדחק סביב האמת רק כדי להגיע לחדר האמבטיה. כדי להגיע לארון ולהוציא זוג תחתונים היה עליו לזחול מתחת לאמת, להתפלל שלא תבחר להתמוטט על פניו דווקא באותו רגע. בלילה, כשעצם את עיניו, הרגיש בה מרחפת מעליו".

כפי שאפשר להתרשם משני הציטוטים הקצרים שלמעלה, ניקול קראוס ניחנה ביכולת לתפוס במדויק הלכי רוח, ולתאר אותם באופן מקורי וצובט לב. בזכות הכתיבה הטובה, בזכות המורכבות המדויקת של העלילה, ולמרות הנטיה לגודש, הספר מומלץ.

The History of Love – Nicole Krauss

כנרת זמורה ביתן

2005 (2005)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

כימיה / וייקי וואנג

כימיה

מה שג'יי קיי רולינג אמרה בטקס חלוקת תארים: האפשרות להאשים את ההורים בכך שניווטו אותך לכיוון הלא-נכון, שמורה רק עד שלב מסוים; ברגע שאתה מספיק בוגר לאחוז בהגה, האחריות עוברת אליך.

אני קולטת שאני ממש לא טובה באחיזת ההגה. אני מרגישה פחד ואשמה.

המספרת נטולת השם ב"כימיה", בת יחידה להורים סינים, שהיגרה עם משפחתה לארצות הברית בהיותה בת חמש, תקועה. היא דוקטורנטית לכימיה, שהפרויקט עליו היא עובדת אינו מתקדם, והמנחה שלה מייעץ לה חד וחלק למצוא פרויקט שיתאים יותר ליכולותיה. היא חולקת את חייה עם אריק, כימאי אף הוא, שהקריירה שלו נעה קדימה בביטחה. אריק אוהב אותה ורוצה להנשא לה, היא אינה מסוגלת לומר "אני אוהבת אותך", והמחשבה על נישואים מפחידה אותה, למרות שכשהיא עורכת רשימת בעד ונגד, צד הנגד נותר ריק. את כל קשייה היא תולה בהוריה, שחינכו אותה חינוך נטול רגש, הרואה במצוינות את חזות הכל. היא אינה מעזה לספר להם שהיא חיה עם גבר, אינה מעזה להעלות את רעיון הכפירה לנטוש את האוניברסיטה, אפילו לא באוזני עצמה. וכך היא נגררת, דנה שוב ושוב בהתלבטויותיה באוזני חברתה הטובה ללא מסקנה מועילה כלשהי, מיטלטלת בין כן ללא, והמשבר שיטביע אותה, או שיגרום לה להחלץ, הוא בגדר ארוע ודאי המצפה לשעת כושר.

מכיוון שדבריה של רולינג, שצוטטו בפתיחה, מקובלים עלי ללא עוררין, כל מה שרציתי לעשות בחלקו הראשון של הספר הוא לתפוס את המספרת ולטלטל אותה. ברגע שהיא מודעת לסיבות לקשייה, האחריות להתגבר עליהם היא בידיה. התבכיינות על ילדות עצובה היא תירוץ, אומלל אך נוח, לחוסר מעש.

חלקו השני של הספר שינה את דעתי עליה. מה שארע לה בסיומו של החלק הראשון (שלא יוזכר מחמת קלקלנים) אילץ אותה להפוך פחות תלותית, ונימת דבריה קיבלה בהדרגה גוון חדש. שום דבר לא ישנה את העבר: הילדות לא תהפוך עליזה יותר, אמה לא תהיה לבבית יותר בדיעבד, אביה לא יחזור בזמן ויהיה קפדן פחות. גם ההווה שלהם לא ישתנה, הם יוסיפו ללחוץ עליה ללמוד, לשאוף להצטיינות. אבל נקודת המבט של המספרת תהיה מסוגלת להכיל גם את רגשותיהם של אחרים. היא מודעת למאמץ ההרואי שעשה אביה כדי להפוך מאיש כפר סיני עני למהנדס אמריקאי מצליח, ולתשלום הכבד שגבתה ההגירה מאמה, שבחרה לעצמה באופן אירוני את השם האמריקאי ג'וי, רוקחת סינית עירונית מצליחה שהפכה לעקרת בית נטולת שפה. היא לעולם לא תנהל עם הוריה שיחות חולין, כמו אלה שמנהל אריק, אף הוא בן יחיד, עם הוריו. היא לנצח תזדקק לתוים כדי לנגן ("את מנגנת כמו רובוט, בלי כאב או צער, בלי אושר או שמחה", אמרה לה מורתה), ולא תדע לאלתר כמו אריק חובב הג'ז. נישואיהם רצופי המריבות של ההורים יוסיפו להיות הדגם שאותו היא מכירה וממנו היא חוששת. אבל בהכרח תתעורר בה ההכרה שהיא חייבת לקבוע לעצמה מטרות משלה, עד שתוכל לומר כי האושר הוא לא רק הישגים, אלא מורכב מהרבה דברים אחרים.

הערכתי מאוד את האופן בו דמותה של המספרת, שהיתה כה מעוכה בחלק הראשון, מתפתחת בצעדים קטנים, כמעט בלתי מורגשים, בהמשכו של הספר. ההתפתחות מומחשת גם באופן בו היא מתנסחת, כשלא הסגנון משתנה אלא עוז הביטוי, מיאוש ומבלבול לדעה עצמאית. המקומות שסימנתי לעצמי בחלק הראשון מצביעים כולם על חולשה. אלה שסימנתי בחלק השני, והם רבים יותר, משקפים כולם רסיס של הבנה, תובנה מעניינת, נקודה למחשבה. וייקי וואנג מוליכה את המספרת בעדינות ובמיומנות במסלול משכנע, מהצעת הנישואים בפתיחה עד הבחירה שלה בסיום.

למדע יש נוכחות חזקה בחייה של המספרת, ולכן גם בספר. היא מרבה בדימויים מדעיים, בהסברים השאולים בעיקר מתחומי הכימיה והפיזיקה, גם כשהנושאים עליהם היא מדברת עוסקים בתחומים רחוקים. במידה רבה האזכורים הרבים האלה הם בגדר מורשת כפויה, תוצר שיטת החינוך הנוקשה של אביה, אך אודה כי בעיני הם משווים לספר רוחב יריעה וענין. לקראת סיומו של הספר המספרת מציגה זו מול זו שתי גישות. האחת, זו של מורה בתיכון גורסת כי "מה היא השיטה המדעית? […] זאת שיטה שמובילה אותנו לאמת". השניה, מאוחרת יותר, היא זו של מורה בקולג', ולפיה "המדע לא מרפא הכל; קשה להדרש לפעולות כמו אינטראקציה אנושית באמצעות השיטה הזאת". נדמה כי במסגרת גישושיה אחר הדרך ההולמת אותה היא מבקשת לאמץ את האחרונה.

וייקי וואנג שמה בפי המספרת טקסטים שכולם בלשון הווה, גם כשהיא מספרת על העבר. אני תוהה אם יש לכך קשר לעובדה שהיא דוברת שתי שפות, שפת אמה ושפת ארצה, וכדבריה "זאת תחושה מוזרה, לא להרגיש בבית בשום שפה". נראה לי סביר יותר להניח שהבחירה הזו מצביעה על הכבלים הקושרים את המספרת אל עברה, שחי מבחינתה כאילו הוא מוסיף להתרחש בהווה. המספרת, בסגנון דיבורי, לפעמים קטוע למשפטים קצרים, לפעמים נע מנושא לנושא בעקבות אסוציאציות, מרבה במשחקי מילים, ואלה מן הסתם היוו אתגר למתרגמת אסנת הדר, שעמדה בכבוד במשימה.

"כימיה" מספר על צמיחה אישית מתוך רקע משפחתי כובל, על הגירה ועל סטראוטיפים המתלווים אליה. בסינית, כך מתברר, יש ביטוי על אהבה בין בני משפחה, שתרגומו המילולי הוא בערך "אני כואב אליך". "כימיה" נע על נקודות ההשקה האלה שבין כאב לאהבה, ועושה זאת בתבונה ובכשרון.

מומלץ בהחלט.

Chemistry – Weike Wang

תמיר // סנדיק

2019 (2017)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

 

אנטוניה שלי / וילה קאתר

11038

ג'ים ברדן, המספר על אנטוניה, נולד וגדל בחווה בוירג'יניה בשלהי המאה התשע-עשרה. בהיותו כבן אחת-עשרה התייתם משני הוריו, ועבר לחוות הורי אביו בנברסקה. כעבור כשלוש שנים החליט הסב שדי לו בחיי איכר, והמשפחה עברה לעיר המחוז בלק הוק. וילה קאתר, שכתבה את הספר ב-1918, העניקה לג'ים את המסלול הביוגרפי שלה עצמה, מוירג'יניה לנברסקה ומן הכפר אל העיר. יצירתה של קאתר מגוונת, אך היא מוכרת בעיקר בזכות ספריה המתארים את חיי חלוצי ההתישבות במישורים הגדולים בארצות-הברית. "אנטוניה שלי" נמנה עם ספרים אלה.

אנטוניה היא בת למשפחת שימרדה, מהגרים מצ'כיה. הוריה שאפו למצוא התחלה חדשה וחיים טובים בארצות הברית, אך נפלו קורבן לנוכל שהונה אותם, ומצאו עצמם בחווה מוזנחת, סובלים מקור מקפיא ומתנאי מגורים ירודים. כמו במרבית סיפורי ההגירה, מכל מדינה לכל מדינה ובכל תקופה, ההסתגלות לשינוי אינה קלה, והגעגועים למוכר אינם מרפים. אחת הדמויות בספר מספרת כך על סבתה: "סבתי הולכת ונחלשת, וזכרונה בוגד בה. שוכחת היא את הארץ הזאת וחושבת שעדיין היא בביתה בנורבגיה. מבקשת היא וחוזרת ומבקשת את אמא שתביא אותה אל שפת הים ואל שוק הדגים. משתוקקת היא לדגים כל הימים". כתוצאה מקשיי ההסתגלות יש הנקלעים למשבר ומתקשים להחלץ. גם את משפחתה של אנטוניה פקד אסון, ובעקבותיו נאלצה לוותר על חלומותיה ולהשתתף בעול פרנסת משפחתה. נערות רבות במצבה של אנטוניה נהרו אל בלק הוק, שם עבדו בשירותן של משפחות מקומיות, ובעלות היוזמה שביניהן אף פתחו עסק עצמאי.

חלקו הראשון של הספר מתאר את ג'ים ואת אנטוניה בילדותם. נפשותיהם נקשרו זו בזו למרות הפרש הגילים – אנטוניה מבוגרת מג'ים בכשלוש שנים. חלקו זה של הספר מרחיב בתיאור חיי הפרך של החלוצים, הנאבקים באדמה קשה ובמזג אויר עוין. עבור משפחת שימרדה, שלא הורגלה בעבודה מסוג זה, ואי ידיעת השפה עוד הוסיפה על קשייהם, המאבק היה קשה במיוחד. על רקע זה מלבלבת הידידות בין הילדים, ומתבלטת אישיותה טובת המזג של אנטוניה.

המשכו של הספר מתרחש בעיירה, ויוצא מתחום הפרט של השניים אל הדור של נערות הכפר, ששינוי מהותי נגזר על אורחות חייהן: אותן הנערות גדלו בתקופת ההתישבות הראשונה, שהיתה קשה ומרה, והן עצמן זכו ללמוד מעט מזער […] אותן נערות מבוגרות שעזרו לחרוש את הקרקע הבתולה, למדו כה הרבה מן החיים, מן הדלות, מאמהותיהן ומסבתותיהן; כולן, בדומה לאנטוניה, מאחר שבגיל רך באו מארץ ישנה לארץ חדשה, הקדימו להתפתח וראייתן נתחדדה […] מבחינה גופנית היוו כמעט גזע בפני עצמו, והעבודה מחוץ לבית יצקה בהן און, אשר לאחר שהתגברו על ביישנותן הראשונה עם בואן העירה, מצא את ביטויו בהתנהגות טובה ובתנועה חופשית, שציינו אותן לטובה בין נשי בלק-הוק. הנערות נאלצו להתמודד לא רק עם עבודתן הקשה ועם חיי שירות, אלא גם עם יחס חשדני ומפלה מצד תושבי העיירה, ועם היותן לכאורה טרף קל לגברים המקומיים, שביקשו להשתעשע איתן, אך לעולם לא לשאתן.

דרכיהם של שני הידידים, הקשורים זה לזה בעבותות של חיבה ושל דאגה הדדית, נפרדות, כשג'ים עוזב את העיירה לטובת לימודים גבוהים. למעט פגישה קצרה אחת, תעבורנה עשרים שנה עד שייפגשו שוב, למרות שג'ים יחשוש שמא הפגישה המאוחרת תפגע בזכרונותיו, או כפי שהוא עצמו מנסח זאת, "במשך עשרים שנים מלאות וגדושות נפטר אדם מאשליות מרובות, ולא רציתי לאבד את הראשונות. יש זכרונות שהם מציאות, וטובים הם מכל דבר שעוד עשוי להתארע לך בזמן מן הזמנים". אנטוניה המבוגרת, כך הוא מגלה, עדיין היה בה אותו משהו המלהיב את הדמיון, עדיין מסוגלת היתה להביא לידי כך שתכלא לרגע את נשימתך בגלל מבט או תנועה, אשר חשפו את המשמעות הצפונה במעשים היום-יומיים […] כל תכונות נפשה החזקה התגלו בגופה, שלא ידע לאות בשרתו את הרגשות הנדיבים.

"אנטוניה שלי" הוא סיפור רגיש על דמויות קשות יום, שבנחישות וברוח טובה פילסו לעצמן נתיב בחיים, עד שהפכו לחלק בלתי נפרד ממרקמה של הארץ. סיפורה של השפה הוא ממאפייני ההסתגלות וההשתרשות. בעוד אי ידיעת אנגלית היתה בעוכרי דור המהגרים, ואנטוניה היתה להוטה ללמוד אותה מהר ככל האפשר, עם הדור השני היא משוחחת בשפת אמה, וילדיה גדלים עם זהות אמריקאית ועם שורשים צ'כים גם יחד. משעה שמצאה את מקומה, שני עולמותיה חיים בה בהרמוניה. במידה רבה הספר נושא מסרים פמיניסטיים, בלתי לוחמניים אך מוצקים. שוב ושוב מצוין כי אנטוניה עבדה בחווה כגבר. טיני חברתה התעשרה בזכות עצמה, בזכות יוזמותיה וחוסר המורא שלה. לנה, שהיתה נערת כפר לבושת סחבות, הפכה לתופרת ולמעצבת אופנה, וקשירת חייה בחייו של גבר אינה עולה על דעתה: "כחברים, בסדר גמור הם הגברים, אבל אך התחתנת איתם, הם נהפכים לאבות זקנים רגזנים, אפילו הפוחזים שבהם. הם מתחילים לשנן לך מה חכם ומה טפשי, ורוצים שהאשה תשב תמיד בבית. אני מעדיפה להתנהג באופן טפשי כשאני רוצה בכך, ולא להיות חייבת דין וחשבון לשום איש".

בנוסף לסיפור תקופתי ואנושי מרתק, הספר מצטיין בתיאורי טבע מרשימים, ולא בכדי, שהרי מחזור חייהם של בני האדם כרוך לבלי הפרד במחזור השנה. אסיים בקטע אחד מני רבים שאהבתי במיוחד: היה רק – האביב עצמו; הולם דופקו, אי-המנוחה הנתפסת-לא-נתפסת, תמצית חיותו בכל אשר תפנה – בשמים, בעננים האצים-רצים, בזיו-החמה החווריין ובפרצי הרוח החמימה, הגוברת ושוככת חליפות, נמהרת ושובבה ככלבלב מגודל המתרפק עליך ואַחַר ירבץ לרגליך כדי שתלטפנו. אילו הוטלתי כסוי עיניים על אותה ערבה אדמדמה, גם אז הייתי יודע אל-נכון כי עת האביב הגיעה.

ספר מומלץ בהחלט.

My Antonia – Willa Cather

עם עובד

1952 (1918)

תרגום מאנגלית: ע. ארבל

הרחק מעצי התרזה / יונתן ברג

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d7a8d797d7a7_d79ed7a2d7a6d799_d794d7aad7a8d796d7942

אונטר דן לינדן היתה בשנים שלפני מלחמת העולם השניה השדרה המרכזית בברלין, מוקד היסטורי ותרבותי. פירוש שמה של השדרה הוא "תחת עצי התִרזה", ושמו של הספר נגזר ממנה, מרמז על עקירה ועל געגועים. יעקב, גיבורו של הספר, גדל בברלין, וראה עצמו גרמני לכל דבר. כשמשפחתו ביקשה להמלט מגרמניה עם עלית הנאצים, הוא בחר להשאר לצדה של צעירה בה היה מאוהב. רק משזו הפנתה אליו כתף קרה בשל יהדותו, נענה לבקשת אביו, ויצא לארץ-ישראל, חלוץ לפני משפחתו. אנו פוגשים את יעקב בערוב ימיו, עברו כהיסטוריון פעיל מאחוריו, הוא גרוש פעמיים, אב לארבעה בנים מנוכרים למדי, ועדיין אותה עקירה היא הארוע המכונן של חייו.

בר היא שכנתו הצעירה של יעקב. היא חיה חיי נוחות ורווחה בוילה ברמת החייל, עם בעלה הקבלן המצליח. בר היא עקורה מבחירה. ילדותה עברה במשפחה מסורתית באשדוד, אבל היא בחרה בחיי חולין עצמאיים. כאקט סמלי קיצרה את שמה המקורי ברכה, והתרחקה פיזית ונפשית מהוריה. חייה של בר רצופי מסיבות, היא מוקפת חברות, אך חוסר מנוחה מכרסם בה בשל תשוקתה לילד, תשוקה שבעלה אינו שותף לה. הקשר בינה ובין יעקב נוצר כשהוא אינו עונה לטלפון של בניו, ואלה מתקשרים אליה ומבקשים שתיגש אל ביתו. חולשת הזִקנה של יעקב ובדידותה שלה גורמים לה לאמץ אותו כ"פרויקט", ספק נכדה שלו לפי גילה ספק אֵם לפי אחיזתה. היא לוקחת אותו איתה לבקר אצל סבתה בירושלים, ומסיעה אותו ברחבי הארץ למפגשים עם ילדיו.

ספרים סכריניים וסטראוטיפיים דוגמת "איש ושמו אובה" עולים על הדעת, אבל מהר מאוד מתברר ש"הרחק מעצי התרזה" הוא סיפור אחר לגמרי. המפגש בין השניים אמנם ישפיע על שניהם – פחות על הזקן שאישיותו המרירה כבר מעוצבת ומקובעת, יותר על הצעירה שעדיין פתוחות בפניה אפשרויות לעצב את חייה – אך זה אינו ספר שיעדו ההתרה והפורקן, אלא ספר מסע בתוך המשפחה, הפרטית והישראלית. במישור הציבורי, שני גיבורי הספר חשופים ללא הרף לשידורים אינסופיים המתארים התלקחות בגבול הצפוני, ומגיבים עליהם, בר בדאגה ויעקב בהשלמה הנובעת מנסיון חיים של מי שהתנסה בקשיים ובמשברים. במישור המשפחתי בר תצטרך לגלות מה באמת חשוב לה, ויעקב ייאלץ להתמודד עם בניו, שכל אחד מהם נושא באופן שונה את תוצאות אבהותו הבלתי מוצלחת. יונתן ברג יצר באמצעות הדמויות השונות פסיפס אנושי, שמרכיביו הם מורה שפרש לחיי מנוחה בגליל, חוזר בתשובה שבחר בדלות, מתעשר חדש שהקשר שלו עם בני אדם הוא באמצעות הכסף, מחפש דרך שהרחיק למנזר בודהיסטי, זקנה בבית ישן דחוס בין מגדלים מודרנים בירושלים, ועוד אחרים לצדם. גם דמויות מן העבר, שכבר אינן חלק מן העלילה בהווה, מאופינות בקוים מדויקים, דוגמת רחל, אשתו הראשונה של יעקב, שלא הצליחה להביא את הוריה לארץ, וכל חיוניותה התפוגגה כשנודע לה מה עלה בגורלם. ברג נוגע בציניות מסוימת בפכים הקטנים והגדולים המרכיבים את ההוויה הישראלית, ומספר סיפור מקומי ועכשווי.

"הרחק מעצי התרזה" הוא סיפורם של בני הדור הראשון והשני למדינה. הראשונים נעקרו ממקומם, מרצון או מכפייה, ותהפוכות חייהם הטביעו את חותמן בבניהם, שנאלצו לברור את דרכם בצל טראומות ההורים. בהרחבה זהו סיפור על פערים בין-דוריים, כשכל דור מבקש את דרכו שלו. כל אחד מבניו של יעקב מפרש אחרת את התנהלותו של אביהם. אמיר הבכור, הדומה לאביו יותר מן האחרים, סבור כי מי שחווה את משבר העקירה "יבקש למצוא את העבר ולנוע משם היישר אל העתיד, יוותר על ההווה". אלכסנדר, הבן השלישי שחזר בתשובה, מחזיק בדעה הפוכה ולפיה אביו דווקא בחר להתמקד בהווה, ו"מי שמשתעבד להווה אין לו יותר נחת רוח וגם לא קרבה לילדים, וודאי לא עומק ומסורת". דווקא יעקב עצמו, למרות היותו היסטוריון האמון על בחינת העבר, אינו מסוגל להצביע על סיבה ומסובב בחייו: "כמעט בלי שהתכוננתי החיים האלה עברו, וכשאני מתבונן לאחור אני רואה רק חוסר סדר, גיבוב של רגעים. אי אפשר לצפות הכל, אי אפשר לדעת כל הזמן מה יקרה ומה צריך לעשות כדי שיקרה אל"ף ולא בי"ת. כוחות גדולים ממך דוחפים אותך מפה לשם, ולפעמים יש לך כוח להתנגד, ולפעמים אתה נותן לעולם להניע אותך בכיוון שלו".

מאמר אודות הספר הכתיר אותו כ"מפגש נפיץ בין פרופסור אשכנזי וצעירה מזרחית", כותרת שמצמצמת אותו לרמת דרמה זולה, וחבל. לעימות העדתי יש בספר נוכחות שולית בלבד. המפגש בין יעקב ובר הוא מפגש בין שני בני אדם החווים התחבטויות וחשבון נפש, ואלה נובעים ממכלול חייהם ומאישיותם, ואינם צבועים בגוון היחיד של מוצאם.

"הרחק מעצי התרזה" כתוב בכשרון, דמויותיו המגוונות מאפשרות לכל קורא למצוא חיבור אישי לעלילה, והוא משכנע ונוגע ללב. מומלץ בהחלט.

עם עובד

2018