האשה בזהב / אן-מארי אוקונור

966860

"האשה בזהב" קרוי על שם ציורו של גוסטב קלימט, בו הנציח ב-1907 את דיוקנה של אדלה בלוך-באואר. קלימט, מבכירי צייריה של אוסטריה, היה בין השאר צייר דיוקנאות מבוקש. למרות השם שיצא לו כרודף נשים, ואב בלתי חוקי למספר לא ידוע של צאצאים, עשירי החברה האוסטרית עמדו בתור כדי שינציח את נשותיהם. משפחת בלוך-באואר היתה משפחה יהודית עשירה ורבת השפעה, שהטביעה חותם על חיי התרבות בוינה בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. פרדיננד, שהיה מאוהב באשתו הצעירה אדלה, הזמין אצל קלימט את ציור דיוקנה. אדלה הלכה לעולמה ב-1925, ובצוואתה הורישה את הדיוקן לבעלה, ולאחר מותו לגלריה הלאומית האוסטרית. בשל האנשלוס נאלץ פרדיננד להמלט מאוסטריה, ומרבית רכושו, כולל הדיוקן, הוחרם. אחרי המלחמה ביקשו צאצאי המשפחה להשיב לרשותם את רכושם, אך אוסטריה נאחזה בצוואה, וטענה שהציור נמצא ברשותה כדין. מנגד טענה אחייניתה של אדלה, מריה אלטמן, כי לא ניתנה לפרדיננד הברירה להחליט מה ייעשה בציור, ומכל מקום אדלה מן הסתם היתה משנה את צוואתה לו ראתה מה ארע למשפחתה, ולכלל הקהילה היהודית, כשאוסטריה אימצה את הנאציזם. התהליך המשפטי נמשך שנים רבות, ובסיומו הושב הציור לידי היורשים.

הספר נחלק לשלושה חלקים: בראשון מסופר על חיי החברה הגבוהה, בדגש על החברה היהודית, בוינה של המחצית השניה של המאה ה-19, במשולב עם סיפורו של קלימט. החלק השני מתרחש בתקופה הנאצית, כשהחיים התהפכו. אנטישמיות היתה ברקע גם קודם לכן, אבל כעת ניתנו לה לגיטימציה וכוח, ויהודי אוסטריה נקלעו למצב בלתי אפשרי. החלק השלישי מספר על המאבק על הנכסים שהוחרמו, מאבק שלווה בצביעות ובעוינות, תוך התכחשות לעבר. הסיפור מרתק, ומן הראוי שיסופר, אך אבוי, הביצוע לוקה מאוד.

חולשתו של הספר בסגנונו. אן-מארי אוקונור שופכת על הנייר את כל מה שהיא יודעת, בלי סינון, בלי עריכה שתהפוך אוסף עובדות מעניינות לפרוזה סוחפת. ולא די שהיא מעמיסה פרטים שאינם ממין הענין, ואשר מעכבים ומסיטים את מהלך הסיפור, היא חוזרת לעייפה על דברים שכבר אמרה וחזרה ואמרה, דוחפת לקורא בכוח את מה שהיא רוצה לומר. במקום לתת לסיפור לדבר ולקורא לעכל, היא טוחנת ולועסת, וליתר בטחון גם מעכלת ומגישה לקורא בכפית חומר מעובד עד זרא. לא יכולתי שלא להשוות עם "הארנבת עם עיני הענבר" המעולה: גם שם ציר הסיפור הוא יצירת אמנות, שהיתה בידי משפחה יהודית (בפריז ובוינה), ושרדה והושבה אל יורשי השושלת. בשני הספרים בחרו הכותבים להרחיב את היריעה אל תולדות האמנות ואל ההיסטוריה המשפחתית והכללית, אבל בעוד אדמונד דה ואל מדגיש בסופו של דבר את מה שחשוב, וניכר בו שזיקק את מה שהעלה בחקירותיו, אן-מארי אוקונור מתפזרת, ואיכשהו אפילו הסיפור של מעשה יצירת הדיוקן מתמסמס. חבל.

אני נמנעת מלכתוב המלצה שלילית בשל הנושא: גם בימינו אלה חשוב לדבר על אנטישמיות, על מקומם של יהודים בעולם, על עוולות שמחוללים בעלי הכוח, ועדיין יש להלחם על השבת הרכוש ונגד הכחשת השואה. אבל גם המלצה חיובית איני יכולה לכתוב: למרות השפה הפשוטה וחוסר התחכום של הטקסט הספר היה בעיני בלתי קריא, ולמרות ההתענינות שלי בנושא היו לי הרהורי נטישה.

The Lady in Gold – Anne-Marie O`Connor

פן וידיעות ספרים

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: יוני רז-פורטוגלי

מודעות פרסומת

הארנבת עם עיני הענבר / אדמונד דה ואל

173

אדמונד דה ואל הוא אמן קרמיקה ופורצלן מוערך. הוא גם נצר למשפחת בנקאים יהודית, משפחת אפרוסי (Ephrussi). לאחר שירש מדוד-רבא אוסף של 264 פסלונים מיניאטורים יפניים (נצקה), התעוררה סקרנותו לגבי ההיסטוריה של האוסף, והוא יצא למסע בעקבותיו, מסע אמנותי שהפך למסע משפחתי-היסטורי. הוא תכנן להקדיש להרפתקה כחודשיים, אבל גילה עולם שריתק אותו אליו חודשים רבים.

תחילתו של האוסף בגל היפני ששטף את עולם האמנות הצרפתי בשנות ה-70 של המאה ה-19. שארל אפרוסי, איש עסקים ופטרונם של אמנים, רכש את המיניאטורות, ושיכן אותן בארמונו הפריסאי. הפרק הצרפתי בסיפור אינו מסתפק בפרט הזה. חיש מהר הוא הופך לתיאור מפורט של חיי התרבות והאמנות באותה תקופה. לרגע תהיתי (קצת בקוצר רוח, יש להודות) "רגע, איפה הנצקה בסיפור הזה?", אבל מצאתי את עצמי שוקעת מוקסמת בתיאורים המפורטים, משתעשעת פה ושם, ומאוד סקרנית.

סיפור לדוגמא, להנאתכם: מאנה צייר צרור אספרגוסים, וביקש תמורת הציור 700 פרנק. שארל אפרוסי רכש את הציור, ושלח לצייר 1,000 פרנק. מאנה מיהר לצייר גבעול אספרגוס בודד, שלח גם את הציור הנוסף אל אפרוסי, ובפתק שצירף כתב שהגבעול הזה נשמט מן הצרור המקורי.

שארל אפרוסי, אגב, היה ההשראה לדמותו של סוואן ביצירתו של פרוסט "בעקבות הזמן האבוד".

הסיפור הענוג הזה מקבל תפנית מכוערת עם פרשת דרייפוס. פה עובר הספר מעין גלגול נוסף – מן ההיסטוריה של האמנות להיסטוריה של האנשים. הגלגול הזה לא פוגם בכלל בהנאה מן הספר – הן כמסע פרטי בעקבות אוסף יפני, הן כספר על אמנות בכלל, והן כספר היסטוריה כללית ופרטית, הוא מרתק.

הפרק הפריסאי של האוסף מסתיים כשהוא נשלח כמתנת חתונה לויקטור פון אפרוסי בוינה.

בוינה משוכן האוסף בחדר ההלבשה של אם המשפחה, והוא משמש בעיקר משחק לילדים. אחת מהם היא אליזבת, סבתו של הסופר. דה ואל מיטיב לתאר את חייהם של היהודים בוינה לפני מלחמת העולם השניה, והופך רגשני וכואב כשהוא מתאר את חייהם אחרי האנשלוס. ילדיו של ויקטור עזבו את וינה עוד לפני התקופה הנאצית, וויקטור ואשתו הצליחו בקושי לצאת מאוסטריה לצ`כוסלובקיה. אשתו של ויקטור לא הצליחה לעמוד בכאב הניתוק מחייה והתאבדה. אליזבת הצליחה להביא את ויקטור אליה לאנגליה.

מה קרה לאוסף אחרי שהנאצים השתלטו על הארמון הוינאי של המשפחה? בפרק מרגש במיוחד (אודה ולא אבוש, דמעות זלגו מעיני) מחזירה משרתת המשפחה את האוסף בשלמותו לידיה של אליזבת, לאחר שבמשך כל שנות המלחמה הטמינה אותו במזרון עליו ישנה. זה כל מה שנותר מעושרה האגדי של המשפחה.

אחיה של אליזבת, איגי, קיבל משרה ביפן כשעדיין היתה כבושה בידי האמריקאים. על פי החלטת המשפחה הוא לקח את האוסף אתו. הנצקה שבו הביתה. לאחר מותם של איגי ושל בן זוגו היפני, אדמונד דה ואל ירש את האוסף, והוא שוכן כעת בביתו באנגליה.

על כריכת הספר נכתב "אתם אוחזים בידיכם יצירת מופת". אני לא מחבבת הצהרות כאלה, בטח לא כסוג של פרסומת על הספר עצמו. עם זאת, אחרי שסיימתי לקרוא אותו אני שמחה להוסיף מילות התפעלות משלי. זהו ספר איטי ומענג, מרתק לכל אורכו ובכל היבטיו. אני ממליצה לא להחמיץ אותו.

The Hare with Amber Eyes: A Hidden Inheritance – Edmund de Waal

ידיעות ספרים

2012

תרגום מאנגלית: אביעד שטיר