האקספרס הפאטאגוני הישן / פול תרו

כותרת משנה: מסע ברכבות דרך שתי האמריקות

הסופר פול תרו אוהב לנסוע, ועל נסיעותיו הבלתי שגרתיות ברחבי העולם כתב מספר ספרים. "האקספרס הפאטאגוני הישן" הוא אחד הראשונים שבהם, והוא מתעד את המסע שעשה, בעיקר ברכבות, מבוסטון עד פאטאטגוניה. לא היעד מעניין אותו, אלא הדרך. המסעות בימינו, והספרים הנכתבים עליהם, מתמקדים, כך הוא טוען, ביציאה ממקום אחד ובהגעה אל מקום אחר. בין שני אלה מתרחשת מעין קפיצת דרך, בדרך-כלל בטיסה המוחקת הפרשי מרחק וזמן. את קפיצת הדרך הזו הוא אינו מחבב. "מה שמעניין אותי היא ההתעוררות בבוקר, המעבר מן המוכר אל המשונה במקצת, אל המוזר למדי, אל הנוכרי, ולבסוף אל הזר לחלוטין. עצם הטיול, לא סופו, הוא החשוב". את ספרו הוא מבקש לסיים "במקום שבו ספרי מסעות מתחילים".

מצויד במזוודה אחת ובמספר ספרים, ובמתכוון ללא מצלמה, יצא במחצית שנות השבעים ממסצ'וסטס לשיקגו, ומשם הדרים לטקסס. בטקסס חצה את הגבול למכסיקו, עבר בדרכו מספר ארצות בדרום-אמריקה – גואטמלה, אל-סלוודור, קוסטה-ריקה, פנמה, קולומביה וארגנטינה – וסיים את המסע במרחבים השוממים של פאטאגוניה. לפני ששם פעמיו לשם השתהה בחברתו של בורחס, שיעץ לו לוותר על תוכניתו משום שאין בפאטאגוניה דבר. "אם כך, אמרתי בלבי – אם באמת אין שם כלום – הרי זה המקום המושלם לסיים בו את הספר הזה". המקום שמשך את לבו, רק משום נידחותו, היה אסקל. הוא הוזהר לא לעלות על הרכבת הרעועה הנוסעת לשם, אך כשם שהתעלם שוב ושוב מאזהרות במהלך המסע, כך נהג גם כעת. היעד היה חקוק במוחו, ולא ניתן היה לוותר עליו. "מה יכולתי לעשות? היה עלי להגיע לאסקל כדי לחזור הביתה". אותה רכבת רעועה, המכונה La Trochita, היא האקספרס הפאטאגוני הישן שבשם הספר.

פול תרו כמעט ואינו מתעכב על פרטים שיעניינו את התייר הממוצע. גם כשהוא נוסע לאתרים מוכרים, כמו מאצ'ו פיצ'ו, הוא אינו כותב עליהם דבר וחצי דבר. הפרק הנושא את השם "ברכבת למאצ'ו פיצ'ו" עוסק כמעט כולו במה שהוא מכנה "חטיבת תרמילי הגב": "הם היו תיירים דלפונים, בטלנים, נוודים, הרפתקנים, שהתנקזו למקום המרושש הזה משום שרצו לחסוך כסף […] הם דברו בלשון אחת, כסף ורק כסף […]". הפרק על פנמה סובב סביב שאלת הבעלות על התעלה, ומתייחס לחייהם של העובדים במקום. חלק הארי מפרק הנסיעה ללימון מוקדש לתיאור קומי של נוסע אמריקאי טרחן שנדבק אליו ולא שתק לרגע. תרו מאזין למוזיקה המקומית ולא מתלהב ("ניכר שלמוסיקה מחרישת אוזניים זו נודעה חשיבות באמריקה הספרדית, משום שהיא מנעה כל אפשרות של חשיבה"). הוא משוחח עם ילדים רחוב בבוגוטה ("הם דברו על עצמם בנימה של עצמאות, אבל הם לא יכלו לדעת כיצד הם נראים, עצובים כל כך ועזובים. איזו תקווה יכלה להיות להם בחיים הללו, ברחוב הזה? מובן, סופם למות; וכל מי שישתמש בגופותיהם הקטנות כדי לתת דוגמא מוחשית לזעמו, יואשם באהדה לבולשביקים"). על הגבול בין ארצות-הברית למכסיקו, בין לארדו לנואבו-לארדו, הוא מבחין במהוגנות לכאורה של הצד האמריקאי, שחומק בלילה אל רובע האורות האדומים מעבר לגבול. באל-סלוודור הוא מעביר את זמן הנסיעה בשיחה עם סוכנים-נוסעים, הסבורים שבני ארצם נבונים יותר מבני אמריקה המרכזית האחרים ("אנחנו כמו הישראלים," אמר אלפרדו. ותרו בתגובה: "אתם מתכוננים לפלוש לאיזה מקום"?) למרות המצב הרעוע עד מאוד של הרכבות באמריקה הדרומית, הוא נמנע מאלטרנטיבות נוחות יותר, ומעדיף את הנסיעה בחברת המעמדות החלשים ביותר, כי "מי שמבקש להבין, ראוי לו שיסע ברכבת. בהבנה יש משום ערובה לדכאון, אבל זו דרך להגיע אל האמת". ובכלל, לא נוחות הוא מבקש, לא בילוי בנעימים, כפי שאיחלו לו חבריו כשנפרדו ממנו. "השתוקקתי להעזה קטנה, לסכנת-מה, לארוע לא נעים, לאי-נוחות חריפה, לנסיון שבשהיה עם עצמי, לרומאנסה של בדידות בנוסח צנוע".

באשר לספרים שנטל אתו למסע: את הדרך פתח עם "דקלי הפרא" של פוקנר, אבל לא הצליח להתקדם בו. בהמשך התפעם מאוד מ"וילסון ראש כרוב" של מארק טוויין ("זו היתה יצירת מופת פראית, חדורה עליצות אכזרית קודרת, מחוכמת ופסימית יותר מכל יצירה של טוויין שקראתי"). במלון אכול חולדות, קודר ומטיל אימה, נתקף סיוטים כשניסה לקרוא את "עלילות ארתור גורדון פים" של אדגר אלן פו. ובין אלה קרא מספריהם של דשיל האמט ושל אמברוז בירס הציניקן המריר. ועוד בענייני ספרות: בארגנטינה פגש מתרגם של עזרא פאונד, והסתבר שאינו דובר אנגלית. "אין ספק שבערותו הקנתה לו יתרון גדול. הייתי סמוך ובטוח שהגירסות שלו מוצלחות יותר מן המקור", מגיב תרו בציניות. על חורחה לואיס בורחס, לעומת זאת, הוא כותב בהערכה ובכבוד, ואף מקדיש פרק לשיחות ביניהם.

הרביתי בציטוטים כדי להדגים מעט מן השפע התוכני שבספר, אבל פטור בלא תיאור טבע אחד לפחות אי אפשר. הקטע הבא לקוח מן הפרק המתאר את הנסיעה מנואבו-לארדו למכסיקו סיטי, בתרגומה הנאה של נעמי כרמל:

"העיט האצטקי" טיפסה דרך סרו-ראחון, אזור של גבעות תלולות מכוסות בסבך שיחים. הרכבת נסעה כה לאט במשך הטיפוס המתפתל עד שיכולתי לקטוף את פרחי הבר לאורך המסילה. אבל כשבאה השעה לגלוש במורד פרצנו לפנים בדהרה רועמת, מלווה ברומבה של החיבורים תחת המעבר שבין הקרונות, מקום שם עמדתי לשאוף אויר. האובך פג בגבהים הקרירים הללו, ויכולתי להשקיף על פני שמונים קילומטרים או יותר של מישור כחול-ירוק. הרכבת התפתלה כל העת על פני המדרון, כך שהנוף השתנה ללא הרף, מן המישור לרכס של גבעות ולעמק פורח עם עצים גבוהים ופלומתיים, ערוכים בטורים לאורך גדות נהרות מעלי קצף, ומפעם לפעם גם ערוץ עמוק של לוחות גרניט ניצבים. העצים היו אקליפטוסים – אפריקניים כמו הנוף, שהיה עולם כביר של אבן ומרחב.

תרו הוא מתבונן חד עין וביקורתי. לעתים הוא יוצר רושם מעט מיזנתרופי, רואה יותר את הרע ופחות את הטוב, אבל תיאוריו חיים מאוד, התובנות שלו למראה עיניו מעניינות, והשילוב בין חוויות הנסיעה הפרטיות לחלון שהוא פותח אל נופים אחרים ואל חברות אחרות עובד מצוין. אזכיר לסיום שני ספרים מומלצים נוספים שלו – "יריד הרכבות הגדול", שאף הוא ספר מסע ברכבות, הפעם באירופה ובאסיה, ו"חוף מוסקיטו", רומן אודות דינמיקה משפחתית בצלו של אב אחוז דיבוק לדבר אחד.

The Old Patagonian Express – Paul Theroux

זמורה ביתן מודן

1981 (1979)

תרגום מאנגלית: נעמי כרמל

חוף מוסקיטו / פול תרו

חוף מוסקיטו

אלי פוקס, ממציא ברוך כשרונות, חש מיאוס כלפי הציויליזציה האמריקאית. הוא מעריך עבודת כפיים, מצוינות, חיבור לאדמה, ומתעב את ההתפשרות עם הבינוניות, את החומרנות, את העצלנות, את תאוות הבצע המביאה לפערים בלתי נסבלים בין קבוצות אוכלוסיה שונות. כדי להתחמק מכל אלה הוא מתגורר כמנהל תחזוקה שכיר בבית מבודד בחווה במסצ'וסטס, ומרחיק את משפחתו מן העיר ומן הממסד. ילדיו אינם פוקדים את בתי הספר, והבכור שבהם, צ'רלי בן ה-13, המספר את הספר בגוף ראשון, עובד אתו. אלי מדבר ללא הרף, מביע את דעתו בכל דבר וענין, הן באוזני בני משפחתו והן באוזני כל אדם מזדמן, ובהעדר מאזינים הוא מדבר אל עצמו. הוא משוכנע בצדקתו, רואה עצמו חסין מטעויות. כדי להתרשם מסגנונו ומעמדותיו, הנה הפיסקה הפותחת את הספר:

עברנו על פני ביתו הגדול של פולסקי הזעיר, הגענו אל הכביש הראשי והמשכנו לנסוע שבעה קילומטרים עד נורתהמפטון כשאבא מדבר כל הזמן על פראי-אדם וכמה נוראה ואיומה היא אמריקה – כיצד הפכה לאיזור סכנה הלום סמים, מקום זב מוגלה שבו יש לנעול את הדלת בכל שעה, והוא מאוכלס בוללי-אשפה קנאים, מליונרים פושעים ורמאים מתחסדים. ותראו את בתי-הספר! ותראו את הפוליטיקאים! אף בוגר הארוורד אינו מסוגל להחליף צמיג או לבצע עשר שכיבות-סמיכה! ובניו-יורק יש בני-אדם המתקיימים על מזון-כלבים ומוכנים להרוג אותך בעבור כמה מטבעות של כסף קטן! האם זה נורמלי? ואם לא, מדוע כולם משלימים עם המצב?

יום אחד מחליט אלי שגם בבידוד בחווה לא די לו. מבלי להתייעץ עם בני משפחתו הוא מחליט לחפש מקום חף מציויליזציה כדי לפתוח דף חדש. אשתו מקבלת את סמכותו, מכפיפה לחלוטין את רצונותיה לשלו.

"לאן?" חזרתי ושאלתי.

"אבא יגיד לנו, כשהוא יהיה מוכן לכך".

גם לה לא היה כל מושג! בדיוק כמו לנו. באותו רגע חשתי קירבה רבה אליה, ובדמי זרמה תמיסה של אהבה ועצב, ויותר מכך, מפני שהיא היתה שלווה וקרת-רוח לחלוטין. נאמנותה לאבא חיזקה אותי.

אלי רוכש ציוד שיידרש לו לחיים בטבע, מותיר את ביתו על תכולתו מאחור, ויחד עם אשתו וארבעת ילדיהם – צ'רלי, ג'רי והתאומות אייפריל וקולבר – שם פעמיו דרומה. המשפחה עולה על אנית משא, ועושה את דרכה להונדורס.

"היי שלום, אמריקה," אמר, "אם מישהו ישאל עלינו תגידי שנעלמנו בלב ים. שלום לזבל שלך ולכל הגועל-נפש! ושיהיה לך יום יפה!"

את קורות המשפחה בהונדורס לא אתאר כאן מחמת הספוילרים (וכדי להמנע מספוילרים אני ממליצה להמנע מלקרוא את הטקסט שעל הכריכה). אומר רק שאם כי ההתחלה מבטיחה הענינים הולכים מדחי אל דחי, ולמרות שזה אינו ספר מתח הוא נקרא ככזה.

פול תרו הוא סופר מסעות מחונן, ואני ממליצה מאוד על ספרו "האקספרס הפאטאגוני הישן" וגם על "יריד הרכבות הגדול". יחודו בעיני הוא בשילוב מוצלח של חוויות הטבע עם החוויות האנושיות, בהן הוא מתבונן בראיה בוחנת ומפוכחת. כשרונו זה בא לידי ביטוי גם בספר הזה, כשהמקומות בהם מתיישבת המשפחה עולים חיים וצבעוניים – או מאובקים – מתוך הדפים. אבל זהו לא רק ספר מסע. זהו גם סיפורו של אדם מאמין – לא באלוהים, אלא בעצמו – שמתמסר לאמונתו בלהט מסיונרי, בטוח בצדקת דרכו למרות מכשולים וכשלונות, מוכן להקריב כל דבר וכל אחד על מזבח אמונותיו, והתמודדותו מול האדם ומול הטבע מרתקת.

מה זה חשוב, אמר, אם הוא שגה בכמה פרטים קטנים וטפלים? האירועים הגדולים הוכיחו את צדקתו. ומה שראינו במרוצת השנה האחרונה לא היה כי אם הצורה הנעלה ביותר של מעשה יצירה. הוא גבר בחוכמתו על מטה הזעם המאיים על העולם בכך שמילט אותנו מתרבות שבירה ובת-חלוף.

וזהו גם – ואולי בעיקר – סיפורה של דינמיקה משפחתית בצל שגעונו לדבר אחד של העומד בראשה. אלי הוא חסיד של פעילות אינטנסיבית מצאת החמה ועד שקיעתה, והוא אינו מאפשר מנוחה לילדיו, לועג להם כשהם מתפנקים, מעמיד אותם במבחני אומץ מטורפים, דורש מהם עמידה בסטנדרטים הבלתי אפשריים שהוא מציב לעצמו. אשתו, שכאמור מקבלת את סמכותו, אינה עומדת בינו ובין הילדים, ובכל זאת היא בעבורם אי של נחמה.

היא לקחה את הדברים בקלות ותמיד שאלה אותנו אם אנחנו רעבים או עייפים או יש משהו שאנחנו רוצים. בעידודה יצאנו לשוטט ולתור ביער ובנינו את מחנה הג'ונגל שלנו ב"דונם". אבא התייחס אלינו כאל מבוגרים, ופירושו של דבר היה שהטיל עלינו עבודות לעשותן. אבל אנחנו היינו ילדים. מחצית הזמן התגעגענו הביתה ויתר הזמן פחדנו מהחשיכה ולא היינו חזקים. אמא ידעה זאת.

אלי מספר למשפחתו שארה"ב חרבה, ועוקר מלבם את התקווה לשוב אי-פעם הביתה ("הביתה" היא מילה אסורה). הספר מתאר יפה את התגובות של כל אחד מהם לידיעה הזו ולתנאי חייהם: צ'רלי המעריץ את אביו, אך אמונו מתערער, ג'רי השונא את האב, הבנות הצעירות מכדי לחוות דעה, וכמובן האם התלויה בבעלה, אך עם חלוף הזמן ובוא הצרות הולכת ונקרעת בין תלות לביקורת.

שאלתי את אמא מה קרה לארצות הברית? האם היא נחרבה?

השאלה שלי גרמה לה עצב. אך היא אמרה: "אני מקווה שכן."

"לא," אמרתי.

"כן." היא הסירה את שערי מעיני וחיבקה אותי. "מפני שאם כן, הרי שאנו האנשים בני המזל שבעולם כולו."

"ואם לא?"

"אז אנחנו עושים טעות איומה." אמרה.

בשורה התחתונה: "חוף מוסקיטו" הוא ספר מרתק, עשיר בתכניו וכתוב בכשרון גדול.

The Mosquito Coast – Paul Theroux

כנרת זמורה ביתן

1986 (1981)

תרגום מאנגלית: יואב הלוי