המחבוא / קורי טן בום

כשקורי ובטסי טן בום, שתי נשים הולנדיות בשנות החמישים לחייהן, נכלאו במחנה ראוונסבריק, ואמונתן המוצקה בטוב האלוהי הועמדה במבחן קשה, הן הצליחו למצוא משמעות לסבל. הן לא יכלו לתפוס מדוע האחרים סובלים, אבל באשר לעצמן האמינו כי הן נמצאות שם כי "ספר התנ"ך שלנו היה מקור עזרה ותקווה לחוג הולך וגדל. ככל שהשחיר הלילה סביבנו, כך האיר דבר אלוהים באור בהיר יותר, אמיתי יותר, יפה יותר". בביתן שורץ פשפשים, בצפיפות בלתי אנושית ובסיומם של ימי עבודה מפרכים, היו השתיים מכנסות את הנשים, פותחות את ספר התנ"ך שהצליחו להבריח בדרך-לא-דרך, ומנסות לחזק את רוחן של חברותיהן ליסורים.

אמונה, אהבה וסליחה היו העקרונות שהנחו את בני משפחת טן בום לפני המלחמה, במהלכה, וגם אחריה, וכל הרוע שסביבם לא הצליח לערער אותם. המשפחה, שעסקה בשענות, אימצה במהלך השנים אחד-עשר ילדים. קורי השקיעה מזמנה בעבודה עם מפגרים במסגרת הכנסיה, ויחד עם אמה ואחיותיה ביקרה בשכונות עוני ודאגה לרווחת תושביהן. כשפלשו הגרמנים להולנד, פתחו בני טן בום את דלתם בפני יהודים נרדפים. הפעילות הפרטית שלהם השתלבה במהרה בזו של המחתרת, ובשיאה העסיקה כשמונים חברים, ששמרו על מידור קפדני למדי, והצילה כשמונה-מאות יהודים. בחדרה הצר של קורי הוקם קיר נוסף שמאחוריו מחבוא, והיהודים ששהו בבית אפסנו בו את חפציהם, ומצאו בו מקלט כשהתנהלו חיפושים.

קורי טן בום האמינה בכוחה של הסליחה. אחרי המלחמה, ולאחר שארגנה מקום מרפא ומרגוע לניצולים, מסרה את בית המשפחה לידי הולנדים ששיתפו עם הנאצים, מתוך תפיסת עולם שבחרה בריפוי על פני ענישה. באותה רוח יצאה להטיף ולסייע גם בגרמניה, והושיטה יד לחסרי הבית שהיו אויביה. היא חוותה מאסר בכלא, בידוד, שני מחנות – פוכט וראוונסבריק – ובכל מקום ראתה את הכאב, גם של המעונים וגם של המענים, וביקשה להביא מזור לעולם.

על וילם אחיה, שהיה איש כמורה, כתבה קורי כי הוא התנגד לכל צורה של הבדלה דתית. את בית האבות ייסד פתח לנוצרים וליהודים, עד שהפך בצוק העתים מקום מקלט ליהודים בני כל הגילים. אחותה נולי שיכנה בביתה שתי נשים יהודיות בעלות תעודות מזויפות. בטסי וקורי, יחד עם אביהן, חגגו את חנוכה יחד היהודים שהתחבאו אצלם. בלילות אפלים כינסו בסלון ביתם את כל המתחבאים, אחד מהם היה מסובב את גלגלי האופניים כדי להפעיל את הפנס, ולאורו היו קוראים קטעי ספרות ומחזות ללא קשר לזהות כותביהם. למרות אמונתם העזה בישו, ולמרות השתייכותם הדתית, בני המשפחה ראו רק בני אדם ללא הבדל דת ואזרחות.

קורי מתארת בספר את חייה מילדות ועד אחרי המלחמה. יתכן שמטרת הספר היא, בין השאר, להפיץ את בשורת האל, אבל הוא אינו נקרא כהטפה. יש משהו תמים ונקי בספר, למרות הרוע שאפף את התקופה, בעיקר בזכות הכתיבה הפשוטה והכנה. בשונה מבטסי, שבחרה לא להנשא משום שידעה שמסיבות רפואיות לא תוכל ללדת, קורי חוותה אהבה וציפתה להנשא לאהובה, והיא מתארת ללא כחל ושרק, אך גם ללא רחמים עצמיים, את שברון הלב כשבחר באחרת. את בטסי קורי מתארת כאישיות מושלמת, ואת הפגמים היא מוצאת בעצמה. כך, לדוגמא, היא מספרת על משבר שגרמו לה הפשפשים בביתן בראוונסבריק. בעוד בטסי טוענת בלהט כי יש להודות לאל על הכל, כולל הפשפשים, קורי מודה כי "הפעם הייתי בטוחה שבטסי טועה". היא מצטיירת אנושית מאוד, לא רק דמות גדולה מהחיים, כשהיא מספרת שבכתה כשגזזה את מחלפות ראשה של בטסי במחנה פוכט בגלל הכינים. והיא משעשעת כשהיא מתארת את "סדרת החינוך" שהעבירו אותה חברי מחתרת צעירים, שהיו מעירים אותה באישון לילה ושואלים אותה על פעילותה. מטושטשת משינה, ומתוך הרגל לומר אמת, היתה מסגירה את סודות המשפחה ואת מקום המחבוא, עד שלמדה לעבור מנמנום לעירנות בתוך רגע.

ההתנגשות הזו בין החובה לומר אמת ובין החובה כלפי המחתרת וכלפי הנרדפים ייסרה אותה, אבל היא מצאה לעצמה את ההצדקה להעדיף את ההכחשה על פני ההסגרה. אחותה נולי בחרה באמירת אמת. כשנשאלה על ידי שוטרים שחיפשו בביתה אם אחת הנשים יהודיה, ענתה בחיוב. נולי נשלחה למאסר והאשה נכלאה בתיאטרון היהודי. נולי האמינה שעשתה את הדבר הנכון למרות המחיר, וכשהיהודיה הצליחה לברוח בעקבות פריצה אל התיאטרון, המשפחה כולה ראתה בכך את יד אלוהים.

קורי חוותה דילמות מוסריות גם במחנות. היא חשה אנוכית כשפילסה לעצמה דרך אל מרכז קבוצת האסירות כדי לסבול פחות מן הקור. היא חשה בלתי הוגנת כששרה תרופה נדירה עבור אחותה בלבד. "היה זה תכסיסו הגדול של השטן: להציג לפנינו רשע גס כל כך, עד שאנו מתפתים להאמין שחטאינו הקטנים והסודיים אינם חשובים".

קספר טן בום, אבי המשפחה, מת בכלא ההולנדי, עשרה ימים אחרי שנאסר בגלל פעילותו המחתרתית. אילו היה מצהיר כי יחדל לסייע ליהודים היה משתחרר, אך הוא בחר לומר כי ימשיך בדיוק במקום בו נעצר. בטסי גוועה ממחלה בראוונסבריק. וילם, שנדבק בשחפת בעת שהותו בכלא, נפטר זמן קצר אחרי המלחמה. קספר, בטסי וקורי הונצחו בשדרת חסידי אומות עולם ביד ושם.

"המחבוא", שנכתב יחד עם יוחנן ואלישבע שריל, הוא סיפורה של משפחה הרואית, שלא ראתה עצמה כזאת. מעורר השראה ומומלץ מאוד.

The Hiding Place – Corrie ten Boom

ינץ בע"מ

1978 (1971)

תרגום: ד. ישראלי

משפחת טן בום