מתופף אחר / ויליאם מלווין קלי

ביום רגיל של מאי 1957 נפל דבר בעיירה סאטון שבדרום ארצות-הברית. טאקר קאליבן, צעיר שחור עור, זרה מלח על אדמות החווה שרכש כחצי שנה קודם לכן, ירה בסוס ובפרה שבבעלותו, העלה את ביתו באש, ועזב את המקום עם אשתו ההרה ועם בנו התינוק. באותו יום, ובימים שאחר-כך, הלכו בעקבותיו אנשי הקהילה השחורה שבעיירה ובמדינה ופניהם צפונה. מספר הסיפורים של המקום מאמין שדמו של אחד מאבותיו של טאקר, גבר בעל כוח אגדי שהובא לארצות-הברית בכפייה ומרד בגורל שנועד לו כעבד, החל לבעבע בצאצאו.

ויליאם מלווין קלי יכול היה לספר את הסיפור מפיו של טאקר, או מפיהם של שחורים אחרים שחוו חיים דומים לאלה שלו, אבל בחר להמחיש את תחושות הקהילה השחורה באמצעות נקודת המבט הלבנה, והתוצאה רבת עוצמה. בני משפחת וילסון, צאצאים למייסד המדינה וגנרל בצבא הפדרציה, הם מעסיקיהם של בני משפחת טאקר לדורותיה. הם מספרים על חייהם שלהם, ולמרות שהם ליברלים בעיני עצמם, הם אומרים משפטים שניחוח גזענות ועליונות עולה מהם. הבת דימפנה, שמחבבת את בתרה, אשתו של טאקר, מתייעצת איתה בנושא המעיק עליה ומעירה כי "נשמע ממש מוזר לשאול מה דעתה של מישהי כהת עור". אביה כתב ביומנו בצעירותו, "אני מנסה להמנע מללטוש עיניים בכל פעם שאדם שחור מתקרב אלי", וזמן מה לפני התרחשות הארועים, כשטאקר דיבר אליו בזעף, הודה כי "אולי אני באמת דרומי למרות הכל, כי הגישה הכמעט זעופה שלו ערערה אותי וגערתי בו". דיואי, בנו של דייויד, זוכר כי ביום הולדתו העשירי, לאחר שהפציר בטאקר שילמד אותו לרכב על אופניים בסיומו של יום עבודה, נענש האחרון בהצלפה משום שהחזיר את הילד הביתה בשעה מאוחרת. טאקר, יש להזכיר, היה שכיר, לא עבד, אבל המעמד הפורמלי נדחק מפני הגזענות המושרשת. הילד הרולד לילנד, שנלווה אל אביו המתבטל עם הגברים סביב מספר הסיפורים, שם לב שהאב פונה אל גבר שחור המבוגר ממנו בשמו הפרטי, בעוד השחור עונה לו ב"אדוני". בשיטת הסיפור של קלי אין לנדכאים צורך להביע במפורש רגשות קיפוח או השפלה, המדכאים עושים זאת עבורם מבלי משים. יש לציין כי בני וילסון ולילנד הם אנשים טובים, נורמטיביים, לא אדומי-צוואר פרימיטיביים, ודווקא משום כך מומחשות במלוא היקפן ועומקן ההפרדה הגזעית והאפליה על רקע צבע עור. קשה לדמיין חיים בצד הסופג את התחושות הללו, קשה לאין ערוך לשאת אותם יום אחר יום, דור אחר דור.

בתרה, אשתו של טאקר, חברה באיגוד הלאומי לענייני שחורים. הכומר בנט ברדשו, ידידו של דייויד וילסון, הוא מן הפעילים בארגון. טאקר, שאינו משכיל ואינו פעיל, אינו מאמין בהתארגנויות מעין אלה, או בלשונו של הנרי דייויד תורו, המצוטט במוטו לספר, "אוזנו כרויה למתופף אחר". ברתה מאמינה כי בניגוד למשכילים שחושבים על לעשות דברים ואינם עושים דבר, טאקר "פשוט יודע מה הוא צריך לעשות". הוא אינו מרבה דיבור, אבל כשהוא מחליט שהגיעה השעה לעשות מעשה, גם אם אינו יודע עדיין מה יהיה מעשה זה, הוא יודע להסביר את כוונותיו בבירור: "אני יכול רק להגיד שהתינוק שעומד להוולד לי לא הולך לעבוד בשבילכם. הוא יהיה הבוס של עצמו. עבדנו בשבילכם מספיק זמן, מר וילסון. ניסיתם לשחרר אותנו פעם אחת, אבל אנחנו לא עזבנו, ועכשו אנחנו צריכים לשחרר את עצמנו". גם אם קלי לא היה שם בפיו אמירה מפורשת כזו, קל להבין, על רקע דברי הלבנים, מדוע פקע בו משהו.

התרוקנותה של העיירה ממחצית תושביה משנה בהכרח את אופי החיים בה. האם תשפיע גם על תפיסת העליונות הלבנה? האם תשנה את המבט שמפנים הגברים הלבנים הבטלים אל עבר השחורים, מבט שעליו כותב קלי כי הוא "סימֵן את כיבוי המתג ששולט במנגנון העושה אדם ליצור אנושי"?

"מתופף אחר", ספר הביכורים של ויליאם מלווין קלי, משמיע קול יחודי ועוצמתי, כשהוא מספר סיפור שיש בו שילוב של קוים פנטסטיים עם ריאליזם חריף. רעות בן יעקב תרגמה היטב, וטוב עשתה ההוצאה שהביאה אל הקורא הישראלי את הספר, שכוחו לא פג למרות כששים שנותיו. מומלץ בהחלט.

A Different Drummer – William Melvin Kelley

הכורסא

2021 (1962)

תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

רקע טרגי / ארסקין קולדוול

12187812069718

"רקע טרגי" מתרחש בשכונת מצוקה, המכונה קרית-דלות,  בדרום ארצות הברית בשנת 1944. ספנס דודיט עזב את ביתו בביסלי-קאונטי, יחד עם אשתו מוד ושתי בנותיו, ליבי ומייויס, כדי לעבוד בבית חרושת ליצור חומרי נפץ, תעשיה שפרחה בשל מלחמת העולם השניה. כל עוד המפעל סיפק תעסוקה, המשפחה חיתה ברווחה יחסית. כשהמפעל נסגר לקראת סיום המלחמה, מצאו עצמם הפועלים ללא מקורות מחיה. רובם לא יכלו אף להרשות לעצמם את דמי הנסיעה חזרה למקומות מהם הגיעו, וכמובן לא היה באפשרותם לשלם עבור צרכים בסיסיים כמו מזון ודיור.

כשהגיע הנה לראשונה מצא דלת פתוחה בכל אשר פנה […]. כל זה, כמובן, מכיון שעבד בבית-החרושת לחמרי-נפץ, וכל שלישי-בשבוע היה מקבל את התשלום של ששים-ושניים דולאר וחמישים סנט […]. לאחר שנסגר בית-החרושת דומה שנשתנו תכונות האנשים בן-לילה. המכונית ורוב רהיטי החדר הוחרמו, וגובי-מסים התחילו מופיעים מדי יומיים ומאיימים עליו בגירוש. וכשהרעב החל לכרסם אותו ואת משפחתו סירבו החנוונים לתת לו בהקפה.

במציאות החדשה אנשים חיו מן היד אל הפה, ילדות יצאו לצוד גברים תמורת פת לחם, נשים חלו מיאוש, גברים מצאו מפלט במשקה. מזלה של משפחת דודיט שפר עליה יחסית, בזכות הבת הבכורה ליבי בת העשרים, שהצליחה להתפרנס, כנראה ביושר, ומדי פעם נתנה להוריה כסף. ליבי המפוכחת הבינה שעליה לחלץ את עצמה מקרית-דלות ולשוב לביסלי-קאונטי, וכאשה לבדה לא תוכל לעשות זאת. חתונה עם עריק מן הצבא היתה הכרטיס שלה החוצה. לעומתה, מייויס בת השלוש-עשרה, בדומה לרבות מבנות גילה, הסתגלה למקום, אולי מפני שבשל גילה הצעיר לא חשה געגועים למקום בו נולדה. משום שאביה לא חדל לדבר על שיבה הביתה, קמה מייויס והסתלקה, ומצאה לעצמה מקום בבית בושת.

בשל גורלה של מייויס הגיעו אל הבית עובדות סוציאליות, האחת צעירה בתחילת דרכה, תמימה ולהוטה להצליח, השניה ותיקה נטולת אשליות. מטרת שתיהן להרחיק את המשפחה מקרית-דלות כדי להציל את מייויס, שבעצמה אינה מעונינת להנצל. מאמציהן יעלו בתוהו, ורק כספו של בעלה של ליבי יצליח להזיז את ספנס הבטלן ממקומו. לא רק העובדות הסוציאליות חשות יאוש. הסופר חש כמותן, כשהוא שם בפיו של ספנס את המלים "אני כבר התרגלתי לקרית-דלות, ואני מפחד שאתגעגע מאוד אם אצטרך להשאר הרבה זמן שם בביסלי-קאונטי".

ארסקין קולדוול כתב על הבעיות החברתיות בדרום ארצות הברית, על העוני ועל הגזענות. כתיבתו זכתה לשבחי הביקורת, אך היתה שנויה במחלוקת באזורים עליהם כתב. כשקוראים את הספר הזה אפשר להבין את ההסתיגויות. אצל סופר אחר, ספנס ומייויס היו מוצגים כקורבנות של חברה מתועשת נטולת לב, המשתמשת באנשים כשיש בהם צורך, ומשליכה אותם כשאינם נחוצים לה. אצל קולדוול, ספנס וחבריו הם לא רק קורבנות, אלא גם אשמים. ספנס הוא חדל-אישים, נטול יוזמה, בעל תפיסת מציאות מעוותת, וחסר כל מודעות עצמית. הוא אדיש להסתלקותה של מייויס, חרד מעזיבתה הצפויה של ליבי רק בשל הכסף שתחדל לתת לו, גונב מאשתו, ממסמס בלי יסורי מצפון את הכסף שיועד לנסיעה. לא המצב הפך אותו לטיפוס השלילי שהנו, המצב רק העצים את תכונותיו. כשהעובדת הסוציאלית מכנה אותו ביאוש "בן-כלבים", לאחר שלא עמד בהבטחותיו, הוא מגיב כמעט בשמחה: "את מדברת בדיוק כמו אנשים משלנו בביסלי-קאונטי […]. "דודיטים בני-הכלבים" היו קוראים לנו. אני פשוט נחלה מגעגועים כשאני שומע את זה. יש שם עוד משפחה אחת בשם דודיט, קרובים-רחוקים שלנו, ולהם קוראים רק: הדודיטים. ואותי ואת משפחתי מכנים כמעט כולם בביסלי-קאונטי בשם: הדודיטים בני-הכלבים. מוזר איך שעלה על דעתך לומר את אותו הדבר". נראה לי שקולדוול ראה את שני צידי המטבע, גם את אי-השוויון המקומם, וגם את האפתיות של גיבוריו. בפיו של ספנס הוא שם את הנימוק לחוסר המעש שלו, נימוק שאולי אינו משכנע כשהוא בא מספנס, אך הוא מייצג נסיבות והלך-רוח: "באיזה אופן שלא תסתכל על זה הסיכום תמיד יהיה אחד. ונדמה לי באמת שדלפונים כמוני וכמוך קיבלו מהחיים תמיד רק קדחת בלי להתחשב עם מאמציהם. וזאת אולי הסיבה שהחלטתי לא לנקוף אצבע יותר. אין פשוט טעם לבזבז את כל החיים על מלחמות והתגברות תמיד, כשאתה יודע שבין-כך הסך-הכל הוא אחד תמיד".

דן בן אמוץ, אביר השפה המדוברת, תרגם ב-1949 בהידור נאה. שעשע אותי הכיתוב שנבחר לתרגום שמות: Maud הפכה למהוד, Libby נכתבה ב-ב' כפולה – ליבבי, וויסקי אוית והיסקי, משמר את ה-h שבמקור whiskey.

בשורה התחתונה: ספר מעניין, ריאליסטי, שלמרות מרחק הזמן והמקום עדיין רלוונטי. בהחלט מומלץ

Tragic Ground – Erskine Caldwell

ספרית פועלים

1949 (1944)

תרגום מאנגלית: דן בן אמוץ