שם כבר לא תפחדי / מוניקה הלד

d7a9d79d_d79cd790_d7aad7a4d797d793d7991

הספר נפתח בפרנקפורט ב-1964, בעיצומו של משפט אושוויץ השני. היינר רוסק, אוסטרי שהיה אסיר פוליטי, ושרד כשלוש שנים במחנה, נקרא להעיד במשפט. העומס הרגשי, יחד עם מצבו הגופני הרעוע, גורמים לו להתמוטט במסדרון בית המשפט, ולנה, מתורגמנית העובדת במקום, חשה לעזרתו. היינר בשנות הארבעים לחייו, לנה צעירה ממנו בעשור. הוא אוסטרי, שאינו מסוגל לשאת את חברתם של גרמנים, היא גרמניה ילידת דנציג (גדנסק), שמשפחתה היגרה לשווייץ עם פרוץ מלחמת העולם. המלחמה לא הותירה בהלנה עקבות, היינר מתמודד יום יום ושעה שעה עם עומס זכרונותיו. החיבור ביניהם נראה בלתי אפשרי, והיינר מתייחס לכך כשלנה מבקשת ממנו לבוא לגור איתה בגרמניה:

אני חייב לחזור ולהגיד: אני לא יכול לחיות בגרמניה […] אתם לא רוצים לדעת מה ראיתי, אתם רוצים להבין את הפושעים ולברר אם גם אתם הייתם מסוגלים להפוך למפלצות. אתם מבררים את הרקע לרוע ומגלים הורים דפוקים, ילדים שאולפו לציית, והכל מסתדר, הרע נובע מהרוע, ואתם נרגעים.

קשה לחיות עם היינר, שעוסק באובססיביות בזכרונותיו, מתקשה להחזיק מעמד בעבודה סדירה, סובל ממחלות, ומציג לכל אורח מזדמן את קומץ אפר הגופות שהוא שומר אתו. אחרי המלחמה נישא לאהובתו מנוער, ואף נולדה להם בת, אך האשה לא יכלה לשאת את חוסר היכולת ואת חוסר הרצון שלו להניח לעבר בעבר, ועזבה אותו. לנה, למרות הקשיים, חיה לצדו בטוב וברע לאורך שנים. האהבה ביניהם היא אחד ההיבטים המרגשים של הספר, והיא שזורה ללא הפרד במטענים הבלתי אפשריים שהיינר נושא אתו.

הספר נחלק לשלושה חלקים. הראשון מתרחש, כאמור, בשנות ה-60 על רקע משפט אושוויץ השני. בניגוד למשפט הראשון, שנערך סמוך לסיום המלחמה בכפוף לחוק הבינלאומי של פשעים נגד האנושות, המשפט השני התנהל בגרמניה תחת החוק הפלילי המקומי, מה שגרם תסכול רב לעדים. העונשים שהוטלו על הפושעים היו בחלק מן המקרים בלתי הולמים, חלקם אף חמקו ללא עונש. היינר נואש מן התקווה לצדק, מזועזע מטיעוניהם של הנאשמים, מהעדר תחושת אשמה מצדם:

את נאומי הסנגור הכוכב לאטרנזר קרא היינר לאט ובקול רם, כדי להבין את הזוועה. הסלקציות לא הגבירו את מעשי הרצח, הן עצרו בעדם. היטלר נתן את הפקודה להרוג את כל היהודים, את כולם, ומי שמיין ושלח אותם לעבודה, כלומר, לא שלח את כולם לתאי הגז, הקטין את מספר הקורבנות […] הרוצח כמציל חיים.

הוא רצה לשרוד את המחנה כדי להיות עד. הוא שרד את המחנה – מה היה הטעם? הפושעים נשפטו, ריצו את עונשיהם בלי להתחרט, בלי תובנה, בלי להזדעזע ממה שעשו.

חלקו השני של הספר מתרחש בשנות ה-80 על רקע הממשל הצבאי בפולין וצמיחתה של תנועת סולידריות. היינר ולנה מגייסים תרומות, ונוסעים במשאית עמוסת מזון, תרופות ובגדים, לפולין, כדי לסייע לניצולי הנאצים הסובלים ממחסור. הסופרת עצמה השתתפה במאמץ הזה, והתיאורים מבוססים על סיפוריהם של אנשים שהכירה.

בחלקו הראשון של הספר נחשפנו לחוויותיו של היינר באושוויץ. בחלקו השני אנו מתוודעים לחבריו מן המחנה, ולמה שעבר עליהם. תיאורי הזוועות קשים לקריאה, גם אם הם מסופרים בעובדתיות יבשה. לכל אחד מן הניצולים דרך התמודדות משלו. אנו מכירים את סופיה עדינת הנפש שאיבדה את שפיותה, את מייטק, שיצא מן המחנה דק כגבעול, והתמכר לספורט, את סטניסלב שהפך לשחקן המציג את התנסויותיו הנוראות על הבמה, וחסרים נוספים.

בחלקו השלישי של הספר היינר כבר בן שבעים, ומסיבות בריאותיות השניים עוברים לגור במקום חדש. היינר מתבקש על ידי הכומר המקומי לשאת דברים בפני קהל המתפללים בערב חג המולד, וכדרכו, למרות התנגדותה של לנה, הוא מספר על חג המולד המזעזע באושוויץ ב-1942. לקהל המשותק הוא אומר: המסר צנוע. אנחנו עצמנו קובעים אם מלאכים אנחנו או שטנים.

אסכם במילותיה של הפסיכואנליסטית מרגרטה מיצ'רליש, שכתבה אחרית דבר לספר: זה שהדבר קרה אומר שהוא יכול לקרות שוב […] החובה הארורה שלנו אחרי אושוויץ היא לעולם לא לשכוח.

Dar Schrecken Verliert Sich Vor Ort – Monika Held

כתר

2014 (2013)

תרגום מגרמנית: דפנה עמית

אמון סבא שלי היה יורה בי / ג'ניפר טגה וניקולה זרמייר

31-6004_b

אמון גת היה, בין שאר תפקידיו באס-אס, המפקד הסדיסט הידוע לשמצה של מחנה הריכוז פלאשוב. בביתו הסמוך למחנה ניהל חיים נוחים בחברת בת זוגו רות אירנה קאלדר. לידידיו ערך מסיבות, במשרתות היהודיות שלו, הלן רוזנצווייג והלן הירש, התעלל, ולהנאתו יצא מדי פעם למרפסת לירות באסירים מזדמנים. ב-1946 הוצא אמון גת להורג בעוון פשעיו הרבים – רצח כ-8,000 איש בפלאשוב, סיוע לרצח 2,000 איש בגטו קרקוב, ומאות רציחות נוספות. בעת מותו היתה הבת המשותפת לו ולרות אירנה, מוניקה, בת 10 חודשים. רות אירנה, שטענה שלא היה לה מושג מה התרחש במחנה (שמרפסת ביתה השקיפה עליו…), הצליחה להשיג מעמד של אלמנה, ושנתה את שם משפחתה לגת, כשמו של אהובה. עד יום מותה היתה תמונתו תלויה מעל מיטתה.

רות אירנה היא סבתה של ג'ניפר טגה, שסיפורה מובא בספר. ג'ניפר גדלה מבלי לדעת דבר על המורשת המשפחתית. אביה הניגרי נפרד מאמה עוד לפני שנולדה, ואמה – אותה תינוקת מוניקה – מסרה אותה בהיותה בת כמה שבועות למוסד לילדים. לא ברור אם לא יכלה להרשות לעצמה לגדל אותה, או שלא רצתה בכך. מכל מקום ג'ניפר גדלה במוסד בשלוש השנים הראשונות לחייה, ופגשה את אמה לעתים רחוקות. אחר-כך נמסרה למשפחה אומנת, שכעבור ארבע שנים אימצה אותה. למרות שהשתלבה היטב במשפחתה החדשה, תחושת התלישות והתהיה על שורשיה ילוו אותה כל חייה. בנוסף לקשיים אלה, היא חשה תמיד יוצאת דופן בשל עורה השחור. ג'ניפר נישאה מאהבה, והיא אם לשני בנים, אך מצוקות עברה המסובך קיבלו מדי פעם ביטוי בדמות התקפי דכאון משתקים.

בהיותה בת 38 נתקלה ג'ניפר במקרה בספר שעל כריכתו התנוססה תמונת אמה. מן הספר נודע לה לראשונה מי היה סבה. למרות השאלות המטרידות, כמו מה מאופיו של הסב עבר אליה ואל ילדיה, יתכן שהיתה מצליחה להתנער במידה מסוימת מן הקשר המשפחתי. אחרי הכל היא לא הכירה את סבה, וגם אמה לא הכירה אותו, ואין מה לדבר פה על אשמתה שלה בזוועות של סבה. אבל ג'ניפר מרגישה מעורערת בגלל סבתה: בילדותה המוקדמת הסבתא, רות אירנה, היתה מקור של נחמה, אי של אהבה. והנה מסתבר שאותה סבתא אוהבת לא חדלה להעריץ את אמון גת, ולמרות הכחשותיה היא היתה ערה לכל מה שהתרחש בביתם המשותף ובמחנה הסמוך. בנוסף, לג'ניפר יש חברות קרובות בישראל, והיא חשה שאין בכוחה לשמור איתן על קשר בשל הגילוי.

הספר מתאר את דרכה של ג'ניפר מן הגילוי ועד ההשלמה. הוא כתוב לסרוגין על ידי ג'ניפר, המספרת על עצמה בגוף ראשון, ועל ידי העתונאית ניקולה זרמייר, המשלימה את הסיפור, מעבה את העובדות ההיסטוריות, ומספרת על ג'ניפר כפי שהיא רואה אותה.

הספר משקף את הדור השני והשלישי בגרמניה, צאצאי אנשי האס אס שביצעו את מעשיהם הנוראים, ואחרי המלחמה טרחו לטשטש אותם. הצאצאים מגיבים בקשת של תגובות, החל מהערצה, עבור בהכחשה, וכלה בגינוי ובנשיאת אשמה. אחייניתו של הימלר הרחיקה לכת ועברה עיקור, כדי לא ליצור הימלרים נוספים. במשפחתו של אמון גת התגובות מעורבות: אשתו מעריצה ומכחישה את מעשיו, בתו מעורערת, נקרעת בין תחושת מחויבות לאביה לבין תיעוב. הדהים אותי לקרוא שנכדתו, אחותה למחצה ג'ניפר, קראה לבנה על שם אמון. ובענין שמות, ג'ניפר נושאת שלושה שמות פרטיים, שהשלישי שבהם – סוזנה – ניתן לה על ידי רות אירנה. סוזנה היה השם שנתן אמון גת לאחת משתי המשרתות היהודיות בביתו. בעיני זו ציניות מזעזעת.

מבחינה ספרותית גרידא, זה אינו ספר גדול. יחד עם זאת הוא ראוי לקריאה בשל הנושא המעניין.

קישור לתיאור מפגש של מוניקה עם בתם של ניצולי מחנה פלאשוב

Amon: Mein GroBvater hatte mich Erschossen – Jennifer Teege & Nikola Sellmair

ספרית הפועלים

2015

תרגום מגרמנית: דפנה עמית