ידעתי למה הציפור הכלואה שרה / מאיה אנג'לו

מאיה אנג'לו, סופרת ומשוררת ופעילה מרכזית בתנועה לזכויות האזרח, העלתה את קורות חייה על הכתב בששה ספרים ביוגרפיים. "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" הוא הראשון מביניהם, והיחיד שתורגם לעברית. שמו של הספר נלקח מן הפואמה "סימפטיה" שכתב פול לורנס דנבר, משורר אפרו-אמריקאי, בן להורים שהיו עבדים. הסופרת, שנולדה ב-1928 בשם מרגריט ג'ונסון (מאיה הוא הכינוי שניתן לה בהשראת אחיה, ואנג'לוּ הוא השם שאימצה לאחר גירושיה מאדם ששם משפחתו אנג'לוס), מתארת בספר את חייה מאז היתה ילדה בת שלוש, ועד לידת בנה כשהיתה בת שבע-עשרה.

מאיה ואחיה ביילי, המבוגר ממנה בשנה, נולדו בסנט-לואיס. כשהיתה בת שלוש ההורים נפרדו, והילדים הועלו על רכבת ונשלחו אל סבתם, אם אביהם, בארקנסו. מוֹמָה, כפי שכונתה הסבתא, גידלה אותם במסירות תחת שורה של עקרונות נוקשים שעיצבו את חייה של הילדה. כעבור ארבע שנים ראו לראשונה את אביהם, שבא לבקרם ולקח אותם אתו אל בית אמם. על האב מעידה בתו שהיה שחצן ומרוכז בעצמו – לחג המולד שלח לילדיו תמונה של עצמו. האם, לעומת זאת, היתה מושא הערצתם של הילדים, אשה שמחה, זוהרת, לוקחת את החיים בקלות (בראיון עם אופרה וינפרי אמרה מאיה אנג'לו, שאמה היתה אם גרועה לפעוטות אבל מושלמת למתבגרים). שנה אחת בלבד חיו ביילי ומאיה עם האם ועם בן זוגה. כשהיתה מאיה בת שמונה נאנסה על ידיו. הארוע הקשה, העדות שנאלצה לתת במשפט, הרצח של האיש, ככל הנראה על ידי בני משפחת האב, לאחר שפרקליטו הצליח לחלץ אותו מישיבה בכלא – כל אלה גרמו לה לחדול כליל מדיבור ולהסתגר בתוך עצמה. יכול להיות שהאם לא הצליחה להתמודד עם הקדרות שאפפה אותה, והילדים נשלחו שוב אל מומה. חמש שנים אחר-כך טולטלו שוב, ועברו לגור עם אמם בסן-פרנציסקו. יתכן שמומה חשה שהיא מזדקנת, ואין בכוחה לטפל בהם, או אולי הטראומה שחווה ביילי, כשראה את גופתו של קורבן לינץ' נמשית מן המים, היא שדחפה אותה לשלוח את נכדיה אל מקום טוב יותר. ביילי נותר חסר מנוחה, אך מאיה מצאה בית אצל אמה.

שני נושאים מרכזיים שזורים בסיפור חייה של מאיה אנג'לו, הילדות הבלתי שגרתית והיחסים בין שחורים ללבנים. הסופרת מתארת באמינות רבה את תחושותיהם של ילדים קטנים, שהורחקו על לא עוול בכפם מהוריהם. הם אולי לא הרבו להרהר בכך ביומיום, אבל לא יכלו להמנע מכך כשהמציאות טפחה על פניהם. פרק קורע לב מתאר את הפעם הראשונה בה שלחו להם ההורים מתנות לחג המולד. המתנות, שהעידו בבירור על הניכור והזרות ששררו ביניהם, אילצו אותם להתמודד עם העובדה שההורים אכן חיים אי שם, ולא מתים, כפי ששכנעו את עצמם, שהרי אם לא מתו מדוע לא הביאו את הילדים אליהם? "המתנות פתחו את הדלת לשאלות שאיש מאתנו לא רצה לשאול. למה הם שלחו אותנו מעליהם? ומה עשינו שהיה רע כל כך?" ביילי, שלמרות גילו הצעיר היה הסלע היציב בחייה של אחותו, שכנע את הילדה, ואולי גם את עצמו, שאם אמם שלחה להם מתנות, היא ודאי מתכוונת לבוא לקחת אותם. שלוש שנים עברו בטרם התגשמה אשליה זו. פרק עצוב נוסף, שהתרחש בתקופת שהותם השניה של הילדים אצל מומה, מתאר כיצד ביילי, שהלך לקולנוע ולא שב הביתה בשעה שהיה אמור לשוב, סירב להסביר את היעדרו, ולא פצה פה גם כשהוענש במלקות. למאיה סיפר אחר-כך שראה בסרט שחקנית שדמתה דמיון מפליא לאמם, ויצא לשוטט משום שלא מצא מנוחה לנפשו.

הנושא השני, הכתוב אף הוא בכנות ובאמינות, ממחיש את הרגשות הקולקטיביים של האפרו-אמריקאים. מומה חינכה את ילדיה ללכת בנתיבים הבטוחים שהיא ניסתה והכשירה עבורם – לא לדבר אל הלבנים, לא להתייחס אליהם בגסות אפילו בהיעדרם. "אילו נשאלה אם היא פחדנית או לא, היתה אומרת שהיא ריאליסטית". במציאות שבה אשה מכובדת כמומה, בעלת חנות, מצליחה כלכלית, ומלווה כספים ללבנים ולשחורים, נאלצת לסבול הקנטות מצד ילדי "זבל לבן"; שבה הפעם היחידה שלבנים התיחסו אליה כ"מיסיס" היתה בטעות; שבה המשפחה מחביאה עד יעבור זעם צעירים שחורים מפחד לינץ'; שבה רופא שיניים לבן, שפעם הלוותה לו כסף מבלי לגבות ריבית, עונה לתחינותיה שיטפל בנכדתה במילים "המדיניות שלי היא שאני לא מטפל בצבעוניים […] המדיניות שלי היא שאני מעדיף לתקוע את היד שלי לפה של כלב ולא של ניגר"; שבה גברים ממשיכים לעבוד בקטיף כותנה, חופשיים אך מנוצלים; שבה מעסיקתה של מאיה מחליטה שהשם מרגריט אינו טוב דיו ומשנה אותו; במציאות כזו אין פלא שנכדתה של מומה מספרת כי במשך זמן רב לא האמינה שהלבנים אמיתיים, וכשנאלצה לעבור מן האזור השחור של העיר אל האזור הלבן, חשה כי "היינו מגלי ארצות היוצאים בלי נשק אל טריטוריה של חיות טרף". תחושת הקהילה, ההרגשה כי כל הישג של היחיד הוא הישג של הקולקטיב, נובעת מן המציאות הזו. באחד הפרקים מתארת הסופרת את חשיבותו של הקרב, שבו הגן המתאגרף השחור ג'ו לואיס על תוארו, עבור תושבי המקום שהצטופפו בחנות בדאגה ובתקווה: "בני עמי נאנקו. האנשים שלנו הם שנפלו. זה היה עוד לינץ', עוד שחור שנתלה על עץ. עוד אשה שהתעללו בה ואנסו אותה. נער שחור שהולקה והוטל בו מום. כלבים רודפים אחרי אדם נמלט בביצות מרופשות. אשה לבנה מצליפה במשרתת מפני ששכחה משהו […] אם ג'ו יפסיד, אנחנו חוזרים לעבדות באין מושיע. הכל יהיה נכון, ההאשמות שאנחנו בני אדם מסוג נחות. נעלים במקצת על הקופים. נכון שאנחנו טפשים ומכוערים ועצלים ומלוכלכים, והגרוע מכל, שאלוהים עצמו שונא אותנו וגוזר עלינו להיות חוטבי עצים ושואבי מים, לנצח נצחים, עד עולם ועד אינסוף". מכיוון שלואיס ניצח בסופו של דבר, נותרו חלק מן האנשים בסביבה ולא שבו לביתם באותו ערב, כי "לא כדאי לשחור ומשפחתו להתפס בדרך כפרית שוממה בלילה שבו הוכיח ג'ו לואיס שאנחנו האנשים הכי חזקים בעולם".

מאיה אנג'לו מתארת את תחושותיה של ילדה בשילוב תובנותיה המאוחרות של האשה המבוגרת. פרק נוקב במיוחד, שלמרבה הצער לא איבד את תקפותו, ממחיש את הזוועה שעוברת קורבן אונס. לא רק הכאב וחוסר האונים ותחושת חוסר ערך הם המייסרים אותה, אלא גם, ואולי בעיקר, הבושה והאשמה. בושה על שנבגדה, על שנסחטה לשתוק תחת איומו של התוקף שיהרוג את ביילי. בושה על שבעולמה נטול המגע החם רצתה לרגע במגעו של האיש שחיבק אותה וניצל אותה. אשמה על שהסתירה את הסוד מביילי. אשמה על ששיקרה במשפט, ולא סיפרה על המגעים התוקפניים שקדמו למעשה האונס. ואפילו אשמה על מותו של הגבר.

עוד נמצא בספר את ההתבגרות המינית של נערה, שגדלה בסביבה שמרנית, וחונכה לשתוק ולא לדבר מפורשות על נושאים אינטימיים. כדי לפתור בינה לבין עצמה את תהיותיה על זהותה המינית, בחרה לעצמה בחור, והציעה לו ישירות לקיים יחסי מין. שלושה שבועות אחר-כך גילתה שהיא בהריון.

אין ערוך לחשיבותן של דמויות תומכות בחיי ילדים. מאיה אנג'לו, בתוך חייה הלא קלים – "כשרונם של הילדים לסבול נובע מחוסר ידיעתם על קיומן של אלטרנטיבות" – זכתה במומה, בביילי ובאמה, וגם בגברת פלאוארס, האריסטוקרטית השחורה, שבעידודה הסמוי של מומה הזמינה את הילדה אל ביתה, הכינה עוגיות ושתיה במיוחד בשבילה, העניקה לה את מה שהן כינו מאוחר יותר "שיעורי האיך-לחיות", וקירבה אותה אל השירה. "חיבבו אותי, ואיזה הבדל זה היה. כיבדו אותי לא כנכדתה של מיסיס הנדרסון או כאחותו של ביילי, אלא רק כמרגריט ג'ונסון", צהלה הילדה בדרכה חזרה הביתה.

מאיה אנג'לו מוכרת כדמות אייקונית, המשוררת שזכתה בכבוד הנדיר להקריא שיר משלה בטקס ההשבעה של הנשיא קלינטון, ושקיבלה את המדליה הנשיאותית מן הנשיא אובמה. "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" חושף את שורשי אישיותה המרשימה, ואת תחילת דרכה מנקודת מוצא שולית אל מרכז הבמה. הפרקים הבאים של האוטוביוגרפיה מספרים על המשך גלגוליה, כולל עבודות שונות ומשונות וקריירה בימתית כרקדנית וכזמרת, חבל שלא תורגמו אף הם.

"ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" כתוב בחשיפה אישית כנה ומפוכחת. הוא אמנם מגולל סיפור אישי, אך חשיבותו חורגת מן הפרטי אל הציבורי. תיאוריה של מאיה אנג'לו מדויקים וכובשים, והספר מאיר עיניים ומרתק.

Still I Rise

I Know Why the Caged Bird Sings – Maya Angelou

זמורה ביתן

2000 (1969)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

מאגם הרקיע / ויקראם סת

0770000168545

כותרת משנה: מסע דרך שינג'יאנג וטיבט

ויקראם סת, בטרם הפך לסופר, למד כלכלה ודמוגרפיה, וכחלק מן הדוקטורט שלו יצא, בראשית שנות השמונים, לערוך מחקר שדה בסין. את שהותו שם ניצל גם לטיול ברחבי המדינה. הטיול, כנהוג בסין באותה תקופה, נערך בחברתם של סטודנטים זרים אחר, ובליווי צמוד של מדריך, שקבע את המסלול ואת לוח הזמנים, וטיפל בהשגת כל האישורים שנדרשו כדי לנוע ממקום למקום. בהגיעם לאגם הרקיע שבצפון-מערב סין, קצה נפשו של סת' במגבלות שהוטלו על הקבוצה. ביקור בטיבט היה משאת נפש כמעט אובססיבית מבחינתו, ואיכשהו הצליח לקבל אישור מעבר ללהסה. מכיוון שאשרת השהיה שלו בסין עמדה לפוג בתוך חודש, תכנן לעבור מטיבט לנפאל, ומשם לחזור אל משפחתו בהודו.

"מאגם הרקיע" מתאר את המסע רצוף הקשיים, בהעדר תחבורה ציבורית מסודרת, בשל תשתיות רעועות הנתונות לשגיונות מזג האויר, ובשל ביורוקרטיה מייסרת. הסופר מתפעם ממראות נוף עוצרי נשימה, ומתאר את חייהם של התושבים. הוא קושר שיחה עם אנשים לאורך הדרך, ולומד על השפעותיה של מהפכת התרבות, ועל הרפורמות שבעקבותיה, ומצביע על תופעות הממחישות את הטוטליטריות המתמשכת גם בעידן שאחרי מאו. בלהסה הוא מבקר באתרים מרכזיים, מתאר את פרטי היומיום, כגון טקסים ומאכלים, ומנסה לעמוד על הלך רוחם של בני המקום.

מעניין להשוות בין הספר הזה ל"אבק אדום" מאת מא ג'יאן, שבו מתאר הסופר מסע בן שלוש שנים ברחבי סין וטיבט. סת' וג'יאן, בשלהי שנות העשרים שלהם, יצאו לדרך בערך באותו הזמן. שניהם כתבו ספרי מסע, המתבוננים בנוף ובתושבים גם יחד, ובכל זאת נושא כל אחד מהספרים אופי שונה. סת' למד סינית ולכן מסוגל לשוחח עם התושבים בשפתם, והוא מוכיח בקיאות ברקע הפוליטי והתרבותי. הוא אימץ לבוש סיני, וניכר שהוא נוטה חיבה לעם הסיני, הנדיב והשש לעזור, לדבריו. אבל סת' הוא אורח: הוא לא חווה את מהפכת התרבות על בשרו, ולמרות כל המגבלות הוא נהנה מכמה זכויות יתר של זרים. לשהות שלו בסין יש תאריך תפוגה. מא ג'יאן הוא סיני, חניך שלטונו של מאו, צלם בשרות התעמולה, נרדף על ידי השלטונות בשל "זיהום רוחני". המסע שלו אינו מונע מסקרנות ומהרפתקנות, אלא מתחושת חנק, וכדי לאפשר אותו הוא זייף תעודות מסע. כששב לבייג'ינג נעצר ונחקר. סת' הוא תייר אוהד, מתבונן חיצוני; ג'יאן מספר מבפנים, ער לפרטים שסת' אינו יכול להיות מודע אליהם. שני הספרים טובים ומומלצים, כל אחד מנקודת מבטו.

ויקראם סת' ייחד את תשומת לבו, בכל אחד מספריו המוכרים יותר, לנושא הקרוב ללבו – החברה ההודית ב"שידוך הולם", מוזיקה ב"מוזיקה שקולה", ודודו ודודתו ב"חיי שניים". "מאגם הרקיע", הראשון שבהם, מתאפיין אף הוא בהיכרות קרובה עם המסופר בו, וסימני ההיכר של הסופר – בקיאות והרכבת סיפור מאינספור פרטים קטנים – מתחילים להנץ בו. חובבי מסעות, ולא רק הם, ייהנו ממנו.

 

From Heaven Lake – Vikram Seth

זמורה ביתן

2001 (1983)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

העובדות / פיליפ רות'

0770000150632

כותרת משנה: אוטוביוגרפיה של סופר

בגיל חמישים וחמש, כשהחל לחזור אל עצמו אחרי ניתוח שהסתבך וגרר אשפוז מתיש, שבתורו גרר דכאון, ישב הסופר פיליפ רות' לכתוב אוטוביוגרפיה. הספר כולל שישה פרקים, ההולכים ומתרחבים מן המשפחה אל השכונה, אל הקולג', אל נישואיו הראשונים, ואל הקריירה הספרותית מ"היה שלום, קולומבוס" ועד "מה מעיק על פורטנוי". כפי שאפשר לצפות מרות', אין מדובר בכרונולוגיה המתרכזת ב"אני", אלא ב"אני בתוך התקופה ובתוך הרקע התרבותי והחברתי", ולמרות שמו של הספר אין מדובר בהנחת עובדות על הנייר, אלא בהתבוננות חוקרת ומעמיקה, העושה רושם כן וחשוף.

כמו ב"נחלת אבות" מוצג בספר הפער שבין בית הוריו של הסופר לזה שקיבל יצוג נרחב ביצירותיו. אחד מפרקי הספר מוקדש לטענות הקשות שהעלו נגדו קוראים יהודים בעקבות הסיפור "מגן האמונה" שנכלל ב"היה שלום, קולומבוס", האשמות באנטישמיות ובשנאה עצמית, שאותן הוא מפרק אחת לאחת. לאורכו של הספר שב ועולה האופן בו החיים משתקפים בספרות או משפיעים על יצירתה, וגם האופן בו הספרות משליכה על החיים. סגנונו של "מה מעיק על פורטנוי", אולי השנוי במחלוקת ביותר בין ספריו, מוסבר בהרחבה על רקע הפוליטיקה של תקופתו, ועל רקע חייו של רות'. זהותו היהודית, והיות יהודי בארצות הברית של אמצע המאה העשרים, גם הם נושא מרכזי בספר. ועוד כיוצא באלה שפע נושאים ותת-נושאים השזורים יחד ברוב ענין.

ובכן, כך סתם יושב לו סופר, שהפך את חייו לבדיון שוב ושוב בספר אחר ספר, וכותב את העובדות? לא פיליפ רות'. לגביו, גם הכתיבה הזו היא ענין המזמין חקירת עומק. לשם כך הוא מגייס את נתן צוקרמן, הדמות שבדה בתשעה מספריו, ושמהווה במידה רבה אלטר אגו שלו עצמו. הספר נפתח במכתב מרות' לצוקרמן, ובו הוא מסביר את מניעיו לכתיבת האוטוביוגרפיה, ומבקש חוות דעת כנה על כתב היד. תשובתו הארוכה של צוקרמן חותמת את הספר, והיא מרתקת לא פחות מכל מה שנכתב לפניה. בין השאר שולל צוקרמן את רעיון האוטוביוגרפיה מכל וכל: "כך אנו מקבלים את ההקרנה האוטוביוגרפית הבדיונית הזאת המראה אותך באופן חלקי. אפילו אם קצצת בסך הכל אחוז אחד, זהו האחוז הקובע […]. אך אין זה בלתי רגיל, בעצם. באוטוביוגרפיה יש תמיד עוד טקסט, הֶקְשֵר, אם תרצה, נוסף לזה המוצג לראווה. קרוב לוודאי שזו הצורה הספרותית המניפולטיבית מכולן". הוא מטיח ברות', "אתה מציג לראווה תשוקה סודית שכל העולם יפנק אותך", וסבור כי "כתבת מטמורפוזה על עצמך פעמים כה רבות עד שאין לך מושג עוד מה אתה או מה היית אי פעם. עכשו אינך אלא טקסט מהלך". צוקרמן מתייחס גם ל"טריק" הספרותי של חליפת המכתבים בין השניים, וטוען כי "המכתב הזה בסוף הוא תחבולה של הגנה עצמית כדי לאחוז במקל בשני קצותיו". רות' לוקח צעד נוסף בעירוב העובדות ויצוגן הספרותי, ומאפשר לצוקרמן הבדוי להראות את כתב היד לאשתו הבדויה ולהשמיע את הערותיה, שלאחריהן "לבדה, בחדר השינה החשוך היא שוכבת, חרדה שמא לעולם לא תהיה לנו האפשרות להיות אלא מה שאתה, עם הביוגרפיה הכפייתית שלך, מחליט"…

ספר מבריק.

The Facts – Philip Roth

זמורה ביתן

1992 (1988)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

מוזיקה שקולה / ויקראם סת

muzikashkula

מייקל הולם הוא כנר שני ברביעיה קאמרית. חייו של מייקל סובבים סביב המוזיקה, מאז ששכנה אמידה גילתה את כשרונו בילדותו, עודדה אותו כשבחר להתמקד בתחום למורת רוחם של הוריו, ואף השאילה לו כינור יקר ערך שמלווה אותו כבר שנים. עשר שנים לפני תחילת עלילת הספר נטש מייקל את אהבת חייו, ג'וליה הפסנתרנית, כשיחסיו עם מורו עלו על שרטון, והוא בחר לעזוב את וינה, ואת ג'וליה, בלי הסבר, ולחזור לאנגליה. מאוחר יותר, כשניסה לחדש את הקשר, עמדו הוריה וחבריה בינה ובינו, וסירבו למסור לו את כתובתה. שתי האהבות הללו – לכינור ולג'וליה – מתוארות במשולב בספר, ספר שכולו מוזיקה.

ויקראם סת, שמעיד בהערת המחבר בסיומו של הספר כי "המוזיקה יקרה לי אפילו יותר מהדיבור", ידוע בעיקר בזכות "שידוך הולם", בו אמנם התמקד במשפחה אחת, אך באמצעותה התייחס לבעיותיה החברתיות והפוליטיות של הודו. ב"מוזיקה שקולה", לעומת זאת, הסיפור פרטי, אישי, מסופר מפיו של אדם אחד, וסובב אך ורק סביב הנושאים המרכיבים את חייו. דרך פרטי הפרטים של חייו של כנר – כולל טכניקות של נגינה, קביעת היצירות המרכיבות קונצרט, יחסי אמן-מבקר ועוד – הקורא מתוודע לתובענות שבהתמסרות המוחלטת לחיים המוקדשים למוזיקה. לא את כל הפרטים הבנתי לעומקם, אבל אין בזה כדי להפריע להנאה מן הספר: הוא ספוג להט היצירה וחדוות הנגינה, ואלה מדבקים. צירוף כל המרכיבים הקטנים של היומיום, גם אם לעתים הוא מצטייר כ"יותר מדי", בונה תמונה שלמה ומשכנעת, ושואב את הקורא אל עולמו היחודי של המספר.

יום אחד, עשר שנים אחרי פרידתם, מייקל נתקל באקראי בג'וליה. כשהקשר ביניהם מתחדש, מתברר שהיא נשואה ואם לילד, ושהיא מסתירה סוד טרגי. שני צירי העלילה – חייו המוזיקליים של מייקל, והאהבה בינו ובין ג'וליה, שגם היא מוזיקאית פעילה – מתוארים מכאן ואילך במשולב. יחסיו עם חברי הרביעיה מושפעים מיחסיו עם אהובתו, קשייה משליכים על כושרו להופיע, הבלבול שהוא חש בשל מחויבותה לבעלה ולבנה מתערב בבחירותיו המוזיקליות, הפחד לאבד את כינורו משתווה בעוצמתו לפחד לאבד את אהובתו.

"מוזיקה שקולה" אמנם מתעכב על פרטי פרטים, אך הוא כתוב בקצב קדחתני משהו, אינטנסיבי ורגשי. ויקראם סת הביא אל הספר לא רק את אהבתו למוסיקה, אלא גם ידע מעמיק, שצבר בעבודת תחקיר מדוקדקת, וכשרון כתיבה מרשים. הזדהיתי עם הערצתו את באך, שבאה לידי ביטוי בהזדמנויות רבות בספר, כגון במשפט הבא:

חזיונותינו הסינכרוניים מתמזגים, ואנחנו אחד: זה עם זה, עם העולם, ועם האדם הכביר ההוא שאת כוחו אנחנו מקבלים דרך חזונו המבואר וההברה היחידה והזורמת של שמו.

אי אפשר להמנע מלהשמיע תוך כדי קריאה את קטעי המוזיקה המוזכרים בספר, והשילוב של ההאזנה עם הקריאה מעצים את ההנאה. לא מפתיע לגלות שבעקבות הספר הופקו שני דיסקים, הכוללים את היצירות שבספר, ונמכרים תחת השם "מוזיקה שקולה".

מוזיקה, מוזיקה כזו, היא מתנה מספקת. למה לבקש אושר; למה לקוות לא להצטער? די בכך שמתמזל המזל, לחיות מיום ליום ולשמוע מוזיקה כזו – לא יותר מדי, כי הנפש לא תוכל להכילה – מזמן לזמן.

מומלץ

An Equal Music – Vikram Seth

זמורה ביתן

2000 (1999)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

אמנות הפוגה מאת יוהן סבסטיאן באך

על החוף / נוויל שוט

d7a2d79c-d794d797d795d7a3-d7a0d795d795d799d79c-d7a9d795d798-d794d795d7a6d790d794-d79ed797d795d793d7a9d7aa-d79bd7a8d799d79bd794

בשנת 1963 (שהיתה עדיין העתיד בעת כתיבת הספר ב-1957) פורצת מלחמה גרעינית בחצי הכדור הצפוני. האוכלוסיה שמצפון לקו המשווה מושמדת, וענן רדיואקטיבי עושה דרכו באיטיות אך בהתמדה אל חצי הכדור הדרומי. בתוך חצי שנה ימותו כל בני האדם. כמה מבעלי החיים יחזיקו מעמד תקופה נוספת, עד למותה של הארנבת האחרונה. זהו גזר דין שאינו ניתן לערעור, ואין שום דבר שניתן לעשות כדי למנוע את מימושו. מרבית הספרים הפוסט-אפוקליפטים מציגים בשלב זה תוהו ובוהו, אנרכיה מוחלטת, פריקת כל עול, היסטריה. העולם בעיני נוויל שוט אחר לגמרי: פה ושם הוא מספר כבדרך-אגב על אנשים שמוצאים מפלט באלכוהול, אבל מרבית גיבוריו מתנהלים כאילו עולם כמנהגו נוהג: לומדים, מתאהבים, זורעים זרעים שישאו פרחים ופירות הרבה אחרי היום האחרון, מצייתים לחוקים. כאילו יש מחר.

העלילה מתרחשת ברובה במלבורן, העיר הגדולה האחרונה לפני אנטארקטיקה. דווייט, מפקדת צוללת אמריקאית, יודע שאשתו ושני ילדיו נכחדו, אבל קונה להם מתנות לקראת היום שבו ייפגשו. מרי, אשתו של קצין הקישור האוסטרלי בצוללת, מתכננת מחדש את גן ביתה, מכשירה את השטח לגן ירק. מוירה, ידידת המשפחה, מתחילה ללמוד קצרנות. פיטר, בעלה של מרי, הוא אולי היחיד שמתכונן לבאות, כשהוא מכין לאשתו ולבתו רעל, אותו יוכלו ליטול בבוא היום כדי להמנע מיסורי המוות.

הספר הזה שונה מסגנונו הקליל הרגיל של נוויל שוט. זהו ספר מלנכולי, נטול תקווה, שגם מעט ההומור שבו נוגה. הפריע לי תחילה הרקע החפיפי משהו, הלא מוסבר, של המלחמה: אלבניה פתחה בה, ישראל מעורבת בה, רוסיה וסין הסלימו אותה. לא לגמרי ברור. אבל צריך להבין שהפרטים ה"היסטוריים" פחות חשובים כאן. חשוב המסר שבמו ידינו אנו עלולים להביא כליה על המין האנושי.

הספר נחשב למשפיע בזמנו, והיה לו חלק בעיצוב דעת הקהל שהתנגדה לניסויים גרעיניים. שנתיים אחרי פרסומו הוא עובד לסרט בכיכובם של גרגורי פק, אווה גרדנר ופרד אסטר, סרט שהסופר תיעב בגלל העיבוד החופשי מדי של הדמויות.

שמו של הספר דו משמעי: "על החוף" הוא מונח בצי המשמש לתיאור מי שפרש משרות פעיל, והוא גם חלק משירו של ט.ס. אליוט, “The Hollow Men”:

"In this last of meeting places // We grope together // And avoid speech // Gathered on this beach of the tumid river."

ספרותית יש לדעתי בספר מספר ליקויים, לדוגמא ההרחבה המיותרת בתיאור שני מרוצי מכוניות המתרחשים כשמקרי הפגיעה הראשונים של הענן הרדיוקאטיבי מתגלים בעיר. נוויל שוט עצמו היה במשך תקופה קצרה נהג מרוצים, ומן הסתם מסיבה זו התלהב לכלול את הנושא בספר, אבל הוא מקבל דגש יתר בעיני. מכל מקום, מעבר לליקויים שכאלה, ומעבר לשאלת הסבירות של ההתנהלות הכמעט מתעלמת מן המציאות שהוא מייחס לגיבוריו, זהו בסך הכל ספר טוב בעל מסר שצריך לקבל ביטוי.

On the Beach – Nevil Shute

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (1957)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי