בית סבתא שחרב / ישראל זרחי

בספרו האוטוביוגרפי, "סיפור על אהבה וחושך", סיפר עמוס עוז על הסופר ישראל זרחי, שבתקופה מסוימת חלקו הוא ומשפחתו דירה עם יהודה אריה קלוזנר, אביו של עוז. הוא מזכיר לשבחו של זרחי, שלא יכול היה לראות בצערו של ידידו, אשר רוחו נפלה כי ספרו לא נמכר. למרות שזרחי עצמו סבל מחסור, הוא רכש בסתר את שלושת העותקים של ספרו של קלוזנר שהוצגו בחנות השכונתית. עוד מציין עוז כי קרנו של זרחי, שהיה סופר פורה ופרסם כחמישה-עשר ספרים לפני שנפטר ב-1947 בהיותו כבן שלושים ושמונה, ירדה עם השנים, והוא כמעט נשכח מלב. המעבר מספרו של עוז לספרו של זרחי נראה לי לפיכך מתבקש.

"בית סבתא שחרב" הוא קובץ של שלושה סיפורים, שונים זה מזה. הראשון, שעל שמו נקרא הספר, מתאר את קורות חייה של סבתו של המספר, החל מאירוסיה בעודה ילדה צעירה בעיירה, דרך חיי הנישואים, עבור בטלטלות שחוו יהודי פולין – מפוגרום למלחמה, מעוני לשגשוג, וחוזר חלילה. דמותה של הסבתא עולה וזורחת מתוך הסיפור, אופטימית ומשרה בטחון, עמוד התווך של המשפחה, גם כשבצוק העתים החלו צאצאיה להתפזר בעולם. זרחי מיטיב לתאר את תחושת הרדיפה עם פרוץ מלחמת העולם השניה, ואת הבלבול ואת חוסר הוודאות. בדרך לא דרך חזרה הסבתא, ואתה אחדים מצאצאיה, אל עיירת הולדתה, שם, למזלה, זכתה למות מוות טבעי בטרם נפלו יהודי המקום אל ציפורניי הכובש הגרמני.

הסיפור השני, הטוב בעיני מבין השלושה, "מלון אורחים", מתרחש בירושלים בשנות השלושים. עולים מברלין, שמצאו עצמם תלושים וזרים בארץ, התקבצו במלון שהקימה גברת נתן, אחת העולות. בעלה, שעולמו חרב עליו כשפוטר מעבודתו בבנק בשל יהדותו, הפך בארץ חסר אונים, מתעניין אך ורק בחתולתו. גברת נתן נטלה את המושכות, רכשה בית, והכשירה אותו לשמש כמלון. חדריו היו פשוטים ופונקציונליים, אבל הסלון, מרכז הבית, המקום בו התכנסו האורחים לאכול, הפך לברלין בזעיר אנפין, על רהיטיו והליכותיו. אחדים מן האנשים ניסו להשאיר את העבר מאחור ולהשתלב בארץ הזרה, אך לא כולם היו מסוגלים לכך. עולמם של אלה האחרונים השתבש כליל עם פרוץ המלחמה. הקשרים הקלושים עם המולדת התנתקו, ותחושת התלישות איימה למוטט אותם. "בערוב ימי נגדעתי משורשי ושוב אין לי לבלוב חדש", כותב אחד מהם. זרחי מפגין כאן כושר התבוננות פסיכולוגי דק, והלב נחמץ.

הסיפור החותם את הספר, "על שום מה", הוא, בניגוד לקודמיו, סיפור פרטי קטן על אהבה שנגמרה. אשה, שנישאה מתוך התלהבות כמעט קפריזית, גילתה שלמרות שלא מצאה בבעלה שום פגם עדיין אהבתה אליו הצטננה כפי שהתלקחה. כפי שמשתמע משם הסיפור, לה עצמה אין שמץ של מושג על שום מה התאהבה ועל שום מה חדלה לאהוב.  

למרות ששפת הספר עשויה להחשב מיושנת, הקריאה בו נעימה ושוטפת. הסיפורים מעניינים, מצטיינים בתיאורים חיים ובכושר התבוננות אל הסביבה ואל הנפש פנימה, וראויים מאוד להקרא.

את הסיפורים מעטרים איוריו של דני קרמן.

הספר ניתן לקריאה בפרויקט בן יהודה

ספרית תרמיל

1988

על הדברים החשובים באמת / חיים שפירא

"את הדברים החשובים באמת איש לא יכול ללמד אותנו – עלינו ללמוד לבד" – אוסקר ויילד

שלושה פרקים מרכיבים את הספר, כל אחד מהם סובב סביב ספר שלכאורה נועד לילדים אך הוא עמוס תובנות שראויות לתשומת לבם של קוראים בני כל הגילים. הפרק הראשון עוסק באושר, ומוביל אותו פו הדב בשילוב עם וודי אלן. הפרק השני דן בזכרונות, בחלומות ובזהות, ובמרכזו אליס בארץ הפלאות. הנסיך הקטן מוביל את הפרק השלישי שנושא ידידות ואהבה.

בדפים הראשונים מצהיר חיים שפירא כי " את המפתח לאושר לא תמצאו במדריכים הסטנדרטיים ולצערי גם לא בספר הזה", ובדף האחרון הוא מסכם את התובנות הפשוטות לכאורה: "אולי אין שום משמעות למה שאנו עושים תחת השמים. אולי באמת הכל הבל הבלים. אם בכל זאת יש משמעות כלשהי במעשינו, היא נמצאת בדברים פשוטים אך חשובים: היכולת להשאר קצת ילד, היכולת להיות ידיד למישהו, ומעל לכל – היכולת לאהוב פרח אחד ויחיד". הדרך מן הפתיחה אל הסיום עוברת בדיונים מרתקים, כתובים בחן ובהומור שאינם מרדדים את רצינותם, ומשובצים בשפע מובאות ממקורות שונים, ספרותיים, פילוסופיים, מדעיים ואחרים, המעשירים את התוכן ומרחיבים את זוית הראיה.

אמנם שפירא מצהיר כבר בתוכן הענינים שכל אחד משלושת הפרקים עומד בפני עצמו, אך לטעמי יש סיבה טובה לאיגודם יחדיו, כי למרות שונותם הם באמת עוסקים במה שכותרת הספר מבטיחה לעסוק. אי אפשר לנתק את הדיון באושר מן השאלות של זהות ושל אהבה הנידונות בשני הפרקים העוקבים. קריאה רציפה, אם כך, מתאימה כאן, לפחות בקריאה ראשונה. לאחר מכן כדאי לשמור את הספר בהישג יד לעיון חוזר בקטעים ממנו.

בגלל עושרו התוכני קשה לדחוס את הספר לסקירה, ולכן אזכיר רק שני נושאים שלכדו את תשומת ליבי. הראשון הוא ההבדל בין הדברים שמשמשים גברים ונשים כחומרי גלם לרגעי האושר: בהתבסס על סקר שערך טוען שפירא כי גברים קרובים יותר לפילוסופיה של פו הדב, שמוצא אושר בדברים פעוטים. נשים, לעומת זאת, זקוקות לרוב לדברים גרנדיוזיים יותר כדי למצוא אושר. הנושא השני מעניין עוד יותר, ונוגע להגדרת הזהות האישית: הפילוסוף ג'ון לוק מזהה את ה"אני" עם רצף יציב של זכרונות, או במילים אחרות, אני הוא הזכרון שלי. הרעיון נתמך בכמה הסברים והוכחות, אחת מהן היא בחירתן של הבריות כשמציגים לפניהן את שתי האפשרויות הללו – לחוות חוויה נפלאה ולשכוח אותה כליל, או לא לחוות אותה אבל ליטול כדור שיגרום לקיומם של זכרונות מלאי חיים כאילו נחוותה החוויה. הרוב בוחרים באפשרות השניה.

הסופר הגדיר את מטרתו של הספר במילים, "לשנות את אופן ההסתכלות שלנו על כל דבר כמעט בחיים, ובראש וראשונה על רעיון האושר". כמו בספריו האחרים, ביניהם "זכרון ילדות יפה במיוחד" ו"אני חושב משמע אני טועה", גם כאן זה בדיוק מה שחיים שפירא עושה, וזה מה שגורם לקריאה בספריו להיות כה מרתקת. בכל עמוד, בכל פיסקה, הוא מציג את נקודת הראות שלו, שאינה מסתפקת בדברים כפשוטם, אלא הופכת בהם והופכת בהם, ותמיד מעוררת מחשבה. לפעמים מסקנת הקורא עשויה להיות שונה מזו של הסופר, אבל אין בכך כדי לפגום בהנאה, אפילו להפך. יש קסם בדיון.

ובכל זאת, האושר מהו? אם תשאלו את פו, "הרגע המאושר ביותר בחיים הוא השניה שלפני אכילת הדבש. זו שניה שאין שניה לה".

"על הדברים החשובים באמת" הוא ספר מעניין, מהנה, ואף נאה לעין תודות לאיוריו של דני קרמן. מומלץ מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2009

אני חושב משמע אני טועה / חיים שפירא וגייל גלבוע פרידמן

62512011028b

כותרת משנה: על משחקים סיכויים ושקרים

ספר זה עוסק בטעויות חשיבה, באשליות, במקרים בהם האינטואיציה שלנו מטעה אותנו. הכותבים הם מתמטיקאים, וכלי העבודה שלהם הם תורת המשחקים, סטטיסטיקה והסתברות, אבל אל תתנו לזה להפחיד אתכם. אין צורך בדוקטורט בתחום המספרים כדי לעקוב אחר ההגיון המתמטי שהשניים מפעילים, בבואם להדגים כיצד פועלים מנגנוני קבלת החלטות, ניהול משא ומתן, והערכת סיכויים וסיכונים. הכותבים מודים שמודלים מתמטים אינם תמיד משקפים את המציאות המורכבת, ובכל זאת יש בהם תועלת מרובה:

הבעיה היא שלא תמיד המציאות מסכימה לציית למודל מתמטי […] בדרך כלל המציאות שונה מהמודל […] אז מה הטעם לבנות מודל? שאלה טובה. והתשובה היא: תובנה! מודלים בתורת המשחקים מעניקים תובנות על העולם ומאירים נקודות מעניינות בתוך התמונה הכללית.

ובשביל התובנות הללו כדאי בהחלט לקרוא את הספר. הן פוקחות עיניים, מערערות על מוסכמות, ומאתגרות את הקורא לחשוב.

הנה דוגמא ממש מתחילת הספר: מליונר מציע לשני אנשים סכום של מליון דולר, ובלבד שיגיעו תוך שעה להסכמה כיצד לחלק אותו ביניהם. לכאורה זו ההחלטה הכי פשוטה בעולם – חצי-חצי. האמנם? אחד מן השניים, סחטן באופיו, מציע חלוקה של 900 אלף לעצמו, ורק 100 אלף לחברו. לא אכפת לו לא לקבל כלום. מופתעים? גם אני הופתעתי, והספר מסביר כי זוהי אשלית הקונצנזוס:

אשליית הקונצנזוס היא נטייתם של אנשים לחשוב שרבים חושבים כמוהם. הדבקות של פרטים בעמדותיהם ובדעותיהם גורמת להערכת יתר של עמדות ודעות אלה באוכלוסיה וליצירת false-consensus effect. כמו כן, ההטיה הקוגניטיבית הזאת מתיחסת לקבוצות של אנשים שחיים על פי ערכים ונורמות מסוימים ומאמינים בנכונותם לגבי כלל האוכלוסיה.

ידעתי מאז ומתמיד שלא כולם חושבים כמוני? כן. אני זוכרת את הכלל הזה ביומיום? לא תמיד. כדאי לזכור.

וכך גם בהמשך הספר, עוד ועוד נקודות למחשבה, חלקן אינטואיטיביות, חלקן זקוקות לתזכורת מתמדת, וכולן הגיוניות.

הנה כמה דוגמאות:

…קוראים לזה הטיית השרידות. זאת הנטיה לראות רק מנצחים, ולפיכך לגבש תפיסה מעוותת של סיכונים וסיכויים.

"אחד הדברים הראשונים שלומדים בשיעורי סטטיסטיקה הוא כי המתאם אינו הסיבתיות… זהו גם אחד הדברים הראשונים שנשכחים" (תומס סאוול, כלכלן, פילוסוף פוליטי וסופר)

והאהובה עלי מכולן, משום שהיא קולעת לחלוטין לעמדתי באשר ל"חוכמת ההמונים" הכה-פופולרית:

בשנים האחרונות ההסתמכות על דעת ההמונים זכתה לתימוכין בספר "חוכמת ההמונים" של ג'יימס סורוביצקי. לפי סורוביצקי, שיעור ההצלחה של החלטותיו של מומחה נמוך בהרבה משיעור ההצלחה של החלטה משותפת של הדיוטות. […] אולם יש כאן כשל לוגי, והוא טמון בעובדה שמספר התומכים בדעה כלשהי אינו רלוונטי כאשר צריך לאמת או להפריך אותה. […] אזכיר בהקשר זה את מה שכתב (בצדק) הנרי דייויד תורו: "איש אחד הצודק יותר מאחרים, כבר מהווה רוב".

אם התרשמתם עד כה שמדובר בספר רציני, צדקתם. אבל זהו גם ספר שגרם לי לא אחת להתגלגל מצחוק. הוא כתוב במעין קלילות, הדוגמאות שהוא מביא להמחשת רעיונותיו משעשעות, וניכר בו שנכתב בהנאה. אהבתי את צורת העריכה של הספר: בתוך הטקסט משובצות הגדרות "מילוניות" של המונחים המרכזיים, כולל ציטוטים רלוונטים, הכותבים מניחים לפתחם של הקוראים בעיות לתרגול, ופיתוח הנוסחאות המתמטיות מוגש בנפרד, כך שהנרתעים ממתמטיקה יכולים לדלג עליהן מבלי לפגוע ברצף הקריאה.

בשורה התחתונה: ספר מלהיב

כנרת זמורה ביתן

2015

איורים: דני קרמן

ג'ויה / ברוך תור-רז

3100059589b

"ג'ויה" מאגד יחד שבעה סיפורים על חיי היהודים בסלוניקי. הסיפורים מתמקדים באנשים הפשוטים, חתן לאחר שבוע חגיגות הכלולות, אדם שככל שינסה לא יימלט מגורלו להיות רוכל סדקית, חולה הנודרת נדר כדי להחלים ועוד. לברוך תור-רז, שהלך לעולמו זמן קצר לפני הוצאת הספר לאור, היה כשרון תיאור ועין לפרטים. הסיפורים, למרות היותם קצרים מאוד, מזקקים בדיוק את מה שנדרש כדי להציג דמויות חיות, והאנשים והנופים חיים בין הדפים.

החולשה של הספר מבחינתי, ומן הסתם יהיו אוהבי ספר שיחלקו עלי משום הרגלי הקריאה והטעמים השונים, היא בהיקפו המצומצם – 54 עמודים, כולל איורים ועמודים ריקים בין סיפור לסיפור. הסיפורים מסתיימים עוד לפני שאני מספיקה לצלול לתוכם, וכך בעצם הספר כולו. אם נצמצם את הטקסט של כל הסיפורים יחדיו לפורמט של ספר ממוצע, לא נגיע אפילו לעשרים עמודים. אני מתקשה לזכור סיפורים קצרים, קל וחומר סיפורים קצרצרים, ובמקרה הזה טעמם הטוב של הסיפורים מתפוגג עוד לפני שהתחיל לחלחל. אם סוג זה של פרוזה אינו מקשה עליכם, אני מאמינה שתיהנו מן הספר, שכן, כאמור, כשרונו של הסופר אינו מבוטל כלל.

את הספר מעטרים איורים נאים מפרי מכחולו של דני קרמן.

הקיבוץ המאוחד

2014