השמידו את כל הפראים! / סוון לינדקוויסט

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d7a9d79ed799d793d795_d790d7aa_d79bd79c_d794d7a4d7a8d790d799d79d2

סוון לינדקוויסט, היסטוריון של הספרות, יצא למסע פיזי וספרותי בעקבות "לב האפלה" מאת ג'וזף קונרד. בספר זה, ששמו הוא ציטוט מתוך ספרו של קונרד, לינדקוויסט פורש את הרקע ליצירתו של קונרד, ודן בהרחבה בתפיסות החברתיות האירופאיות שגרמו לברוטליות הקולוניאליסטית. הוא מרחיב את הדיון הספרותי לכלל יצירתו האנטי-קולוניאליסטית של קונרד ולהשפעות של יוצרים אחרים עליו, כמו ה"ג וולס ור"ב קנינגהם גרהם, ומרחיב גם את הרקע העיוני לכלל השמדות העם שבוצעו על ידי האירופאים.

הספר עוסק במגוון נושאים, שכולם מתנקזים בסופו של דבר לתפיסה האירופאית שתמציתה "השמידו את כל הפראים". בין השאר הוא סוקר את תיאוריות הגזע החל מן המאה השש-עשרה, ואת קורות הכיבושים הקטלניים האירופאים החל מן המאה החמש-עשרה. הוא דן בהתפתחות תעשית הגומי שהביאה לניצול מזעזע של המקומיים באפריקה, בקונצנזוס בדבר נחיתות הגזע השחור, בעליונות הנשק החם שחרץ את גורלה של אפריקה, בתחרות בין הבריטים לצרפתים ולגרמנים שהביאה לעוד ועוד כיבושים והשמדות עם (כמו גירושם של שמונים אלף בני שבט ההררו על ידי הגרמנים ומותם במדבר מצמא ומרעב), ובריחוק מהמולדת שאיפשר מעשי זוועה. הוא מספר על הנרי מורטון סטנלי (הידוע בעיקר בזכות המשפט החינני, "ד"ר ליווינגסטון, אני מניח"), כרוצח, על באדן פאוול, מייסד הצופים, כלהוט לירות בילידים, על דרווין שראה ב"פראים" חוליה מקשרת בין הקופים לאדם המתורבת וניבא את השמדתם. הספר שופע פרטים מרתקים, חלקם היו ידועים לי, חלקם בגדר חידוש.

בחלקו האחרון של הספר הוא חורג מגבולות אפריקה, ומספר על ההשמדה המוחלטת של הטסמנים ועל ההידלדלות המסיבית של האינדיאנים באמריקה, ודן גם בשואה. בדפים הראשונים של הספר לינדקוויסט הצהיר כי המילה "אירופה" מקורה במילה שמית שפירושה בדיוק "חושך". הסבר זה הינו אחד מרבים, והפחות מקובל שבהם, אבל ללינדקוויסט יש אג'נדה בספר הזה, וההסבר הזה משרת אותה. בגלל ההצהרה הזו קראתי את הספר בחשדנות – לא כלפי הנושא בכללותו, כי אין ויכוח על התפיסה האירוצנטרית ועל תוצאותיה, אלא כלפי הפרטים, והרביתי לחפש אישוש תוך כדי קריאה. הדיון הקצר בשואה מוטה גם הוא לטובת האג'נדה. בניגוד להיסטוריונים רבים אחרים, לינדקוויסט טוען שהשמדת היהודים נבעה אך ורק מן התפיסה הקולוניאליסטית הגרמנית: איתרע מזלם של היהודים, והם גרו בשטחים שהגרמנים כבשו וייעדו להתישבות. בלהיטותו ליצור רצף של עוולות הקולוניאליזם האירופי לאורך מאות שנים, לינדקוויסט פשוט מתעלם מעובדות.

"השמידו את כל הפראים!" הוא לא רק ספר עיון, אלא גם ספר מסע. תיאוריו של לינדקוויסט את קורותיו בסהרה כתובים בכשרון ובציוריות רבה, ומעניינים לקריאה. שילובם במכלול הספר לפעמים מוצלח ולפעמים מאולץ, אבל הם מאפשרים לקחת נשימה בתוך ים העובדות המזעזעות שלינדקוויסט כולל בספר.

בשורה התחתונה: ספר מעניין, מומלץ לקריאה ביקורתית

Utrota Varenda Javel – Sven Lindqvist

עם עובד

2017 (1992)

תרגום משבדית: דנה כספי

השמידו את כל הפראים - תמונה

 

 

 

 

 

 

תמונת כניעתו של מלך האשנטה פרמפה, זוחל יחד עם אמו אל מגפי הכובש, פורסמה בהרחבה ובגאווה בעתונות ב-1896, ושימשה השראה לדמותו של קורץ

מודעות פרסומת

גבר מאוהב (המאבק שלי ɪɪ) / קרל אובה קנאוסגורד

2000532000b

קרל אובה קלאונסגורד, סופר נורבגי המתגורר בשבדיה, מספר על עצמו בסדרה של ששה ספרים תחת הכותרת "המאבק שלי". "גבר מאוהב" הוא הספר השני בסדרה. עדיין לא קראתי את הראשון, "מוות במשפחה", אך התרשמותי היא שלמרות שמדובר במסכת חיים אחת, ניתן לקרוא כל ספר בפני עצמו. אגב, קלאונסגורד עצמו לא העניק כותרות לספריו, ובמקור הם נקראים פשוט "ספר ראשון", "ספר שני" וכן הלאה. שמות הספרים בעברית שאולים מן התרגום לאנגלית.

"גבר מאוהב" מספר על חייו של הסופר, מהיום שעזב את נורבגיה והשתקע בשבדיה, דרך התאהבותו בלינדה, ועד לידת שלושת ילדיהם, וכתיבת הספר הראשון בסדרה. הספר נפתח בתיאור חופשת קיץ של קרל אובה, גבר בשנות השלושים לחייו, עם אשתו לינדה, ועם שלושת ילדיהם הפעוטים, וניה והיידי בגיל הגן, ויון התינוק. על פני כחמישה-עשר עמודים הוא מספר, פרט אחר פרט, על החוויה המתישה של השתרכות בחום ביריד עלוב, עם אשה עייפה וילדים תובעניים. מכיוון שלא הכרתי את המספר, חשבתי שצפוי לי ספר שמתבכיין לאורך יותר מחמש-מאות עמודים על גורלו של גבר הלכוד במשפחתיות. וכמה טעיתי. הספר מניח תחת מיקרוסקופ את החיים כפי שהם, וכדי להבין אותם לעומק פשוט בלתי אפשרי לוותר על הפרטים. אני מנסה להסביר לעצמי מדוע תיאור חייו של גבר זר זה כה ריתק אותי, ונדמה לי שההתבוננות המעמיקה והמפוכחת שלו בעצמו ובסביבתו מקנה לחוויותיו הפרטיות מימד אוניברסלי, ומעודדת התבוננות עצמית, או לפחות סקירה בעינים חדשות של אנשים ותופעות בסביבתו של הקורא. באחת הביקורות על הספר נכתב: like opening someone else's diary and finding your own secrets. יש בזה הרבה מן האמת.

מעבר לחשיבותם של פרטי הפרטים ליצירת הריאליזם הסיפורי והמכלול ההגותי, הם מקסימים לכשעצמם בתמונות המושלמות שהם מציירים. פתחתי את הספר באקראי, והעתקתי מעמוד אחד את שתי הדוגמאות הבאות:

נעצתי את המזלג בחצי תפוח האדמה שנשאר, כמעט צהוב כנגד הצלחת הלבנה, וקירבתי אותו לפי. בזמן שלעסתי אספתי מהצלחת את שיירי הקציצה על המזלג, נעזר בסכין, בתוספת כמה רצועות בצל מהסלט, בלעתי ושבתי וקירבתי את המזלג לפי.

וניה העבירה רגל אחת לפני האחרת בתנועות שהיו נלהבות יותר משהיו תכליתיות, עד שהגענו למדרגות, ושם הרפיתי בזהירות מידיה. לרגע קל עמדה זקופה והתנדנדה קצת. מיד אחר כך קרסה על ברכיה וזחלה את שלוש המדרגות. שעטה במהירות הבזק על ארבע עד שהגיעה לדלת הכניסה, כמו כלבלב קטן. כשהדלת נפתחה התישבה על ברכיה ונשאה את עיניה הגדולות אל הנכנסים.

אחרי הקטע ההגותי הראשון, שהעניק משמעות לתיאור חווית החופשה, חשבתי שהסופר סובל מחיים תחת זכוכית מגדלת אכזרית של מודעות עצמית. טעיתי שוב. הוא אינו חווה את המודעות העצמית החדה שלו כאכזרית. נהפוך הוא. היכולת להבין את עצמו ואת האחרים מעשירה את החיים, מעניקה להם עומק ורבדים מעבר להיסחפות בשגרה. בהקשר אחר, כשהוא מדבר על בידור קל לעומת בידור מורכב, הוא מתייחס לעושר שנובע מהמאמץ, והדברים מתאימים גם בהקשר של להסחף עם החיים מול להבין אותם:

זה היה מטופש, כי החיים האלה לא מעניקים דבר, הם פשוט מעבירים את הזמן […]. הלא ככה זה, העולם תמיד נשאר כמות שהוא, רק הדרך שבה אנחנו מתבוננים בו משתנה. היומיום שלעתים רמס אותנו ככף רגל הרומסת ראש, עשוי גם לרומם אותנו לרגעים מלאי שמחה. הכל בעיני המתבונן.

בניגוד למשתמע משמו המתוק משהו של הספר, הוא אינו ספר רומנטי. יחסיהם של קרל אובה ולינדה יודעים מכשולים מרובים, הנובעים מאופיים השונה ומההיסטוריה הפרטית של כל אחד מהם. אחרי ההתאהבות באה נסיגה, וגם חייהם להבא מאופינים בעליות ובמורדות, ברצונות מתנגשים, בחרדות, בצורך להיות לבד וביחד, ומבחינתו של המספר גם בהתנגשות בין מה שהוא מבין ומקבל כמחויבותו של גבר בעולם שוויוני לבין מסורת ארוכה ומושרשת של היות גבר:

כך מצאתי את עצמי – גבר מודרני שמחובר לצד הנשי שלו – מסתובב ברחובות סטוקהולם ובתוכי גבר זועם מהמאה התשע-עשרה.

עד כמה המספר מדויק? בעבר גרתי במשך שנתיים בשבדיה, ובמהלכן הרביתי לנסוע לנורבגיה. למרות שמדובר במדינות שכנות, עם גבולות פתוחים ושפות דומות זו לזו, אי אפשר להתבלבל ולהכליל אותן כחברה אחת. התרשמתי מאוד מהאבחנות המדויקות של הסופר לגבי ההבדלים התרבותיים שבין שתי המדינות, ומהתיחסותו אל האופי השבדי. תיאוריו את רחובות שטוקהולם, ובעיקר את האוירה בעיר בליל השנה החדשה, החיו אחד לאחד מקומות שראיתי ותחושות שחוויתי. מכיוון שהוא כל כך מדויק בתחום מוכר לי, אני מאמינה שאינו מזייף גם בתחומים אחרים.

איך מרגיש אדם שמעלה על הכתב לעיני הציבור את פרטי הפרטים של החיים האישיים של משפחתו ושל מכריו? הדיון בהיבט הזה של הספר נעדר כליל, וככל הנראה אינו מטריד את הסופר (אבל יש להודות שנדרשתי למאמץ להדחיק את השאלה כדי שלא תעמוד ביני ובין המסופר). הסבר לכך אפשר למצוא בדברים האלה שכתב על עצמו:

זה היה כלל בחיי. כשאני בחברת אחרים אני קשור אליהם, הקִרבה שחשתי היתה אדירה, ההזדהות גדולה […]. אבל ברגע שהייתי לבד לאחרים לא היתה כל חשיבות בעיני […]. הסיטואציה החברתית היא שקשרה אותי, ולא האנשים שבה […].

כשלוקחים בחשבון שהפיסקה שלמעלה מתייחסת גם לאשתו ולילדיו, אפשר לקלוט את העומק שאליו הוא מגיע בחשיפתו את נפשו. מעניין לציין בהקשר זה, שלמרות החשיפה הספר אינו מספק חוויה מגונה של מציצנות, וגם לא חוויה מקרבת של שיתוף, כי הסופר כותב בשביל עצמו ולא בשביל הקורא, אלא חוויה של התבוננות, שהיא הרבה יותר אישית.

הסופר מעיד על עצמו שהוא מתקשה בסיטואציות חברתיות. כשהוא ואשתו מארחים חברים, הוא זה שמבשל ומגיש, כדי שיהיה לו תרוץ לפרוש למטבח ולהמנע מהשתלבות בשיחה. שיחות חולין הן אתגר עבורו. מרתק הפער בין היכולות החברתיות בחיים האמיתיים לכושר הביטוי הבלתי נדלה בכתב. פער מרתק נוסף נמצא בין היכולת שלו לשחזר את העבר על כל פרטיו לבין מה שאומר עליו חברו גייר: "אתה המקום הכי בטוח להפקיד בו סודות. אתה שוכח הכל. המוח שלך הוא כמו גבינה שוויצרית בלי גבינה". נראה כי מה שמגשר על הפער זו המחויבות הטוטלית שלו לכתיבה, שעליה – ועל הימים הראשונים של האהבה – הוא כותב:

אלה שניים מהרגעים הטובים בחיי. ואני מתכוון לכל חיי. את האושר שבו מילאו אותי, והתחושה שהתעוררה בי – היותי בלתי מנוצח – חיפשתי מאז, אבל לא מצאתי.

אפשר לכתוב עוד ועוד אודות הספר, ולנסות להקיף את שלל התחומים שבהם הוא נוגע, אבל אי אפשר למצות אותו בסקירה. לפיכך אעצור כאן, ואסכם בהמלצת קריאה נלהבת.

Min Kamp Andre Bok – Karl Ove Knausgård

מודן

2016 (2009)

תרגום מנורבגית: דנה כספי

מסעה של נינה / לנה איינהורן

1006053

נינה, בת למשפחה יהודיה מלודז`, היתה נערה כבת 14 כשפרצה מלחמת העולם השניה. יחד עם אביה ארתור, אמה פניה ואחיה רודק, התגלגלה אל גטו ורשה, והיתה ככל הנראה אחד היהודים האחרונים שהצליחו להמלט ממנו רגע לפני חיסולו. לאחר המלחמה, כשהתברר שהגרמנים אמנם הובסו אבל האנטישמיות עדיין חיה ובועטת ורוצחת, היגרה עם בן זוגה לשבדיה. בראשית שנות ה-90 הכתיבה את זכרונותיה, וב-1999, לאחר שחלתה בסרטן, רואיינה ע"י בתה לנה, שעיקר עיסוקה בימוי סרטים תיעודיים. הספר "מסעה של נינה" נכתב ע"י הבת, ומתעד את קורותיה של נינה בתקופת השואה.

ספרותית הספר מתחיל בצורה צולעת משהו. הוא נפתח במסע של פניה ונינה לביקור משפחתי ארוך בארה"ב. אמנם ניתן בדרך זו רקע על המשפחה, אבל הסיפור טיפה משעמם. מכאן ואילך אין לי מילה רעה אחת לומר על הספר. הוא סוחף, מרגש, ולמרות היותו כתוב בפשטות עניינית גרם לי לדמוע.

לנה, מפיה של נינה, מתארת את חיי היומיום בגטו. אלה אינם התיאורים המוכרים של הילדים החומקים עם תפוחי אדמה דרך חורים בחומה, או היריות האקראיות ברחובות, אם כי גם אלה אינם נעדרים. נינה ומשפחתה הצליחו פחות או יותר להסתגר בבועה משפחתית. פניה הדומיננטית ורודק בעל התושיה הצליחו לקיים עבורם רמת חיים סבירה בהתחשב בנסיבות, והתעקשותה של פניה שנינה תמשיך בלימודיה יצרה עבור נינה מסגרת של שגרה בתוך הגיהינום. בשלב מאוחר יותר המשפחה הצליחה להשתלב בעבודה באחד המפעלים בגטו, מה שחייב אותם לעבור לגור באזור מופרד מן הגטו הראשי, וסיפק להם הגנה זמנית מפני אקציות. הם חיו חיי עבדים, סבלו מחסור, ואימת גירוש ומוות ריחפה תמידית מעל ראשם. ההצלחה שלהם להחזיק מעמד יחד כמעט עד הסוף היתה רצופה מעשי נסים ומעשי גבורה, כמו גם צירופי מקרים אקראיים שהבדילו בין חיים ומוות.

מתנשאת מעל כולם דמותו של רודק. לנה, בתה של נינה, כותבת באפילוג: איני יודעת כמה פעמים בחיי שמעתי את אמא חוזרת ואומרת שבשום אופן לא היתה ניצלת אלמלא רודק, אחיה. אולי אמרה לנו את זה כדי להזכיר לנו שאותו משפטן, קצת יבשושי ומופנם, שנהגנו לפגוש כמה פעמים בשבוע, ואשר התגורר בקרבת מקום, היה גיבור בחייה. רודק מצטייר, בצעירותו ובבגרותו, כמופנם, מסוגר, איש ספר ורוח. אבל כשהנסיבות חייבו זאת הוא יצא מן הקליפה, ובתושיה מעוררת הערצה הציל, פשוטו כמשמעו, את חייהם שוב ושוב.

קראתי את הספר כמעט בנשימה אחת, כמעט כמו ספר מתח. הסוף הרי ידוע, גם סופם המר של קרוב לחצי מליון יהודי הגטו וגם סופה של נינה, ובכל זאת כמה וכמה פעמים במהלך הקריאה ממש נעתקה נשימתי, ולא יכולתי להניח את הספר לפני שאקרא פרק ועוד פרק.

לנה איינהורן משלבת בספר גם עדויות חיצוניות, מתוך יומנים ומסמכים של הגרמנים. השילוב מצמרר: הנה מה שידעו היהודים ברגע נתון, והנה מה שתוכנן עבורם באותו רגע.

שנים אחרי המלחמה נינה נהגה לומר: כמי שחוותה את המלחמה הזאת, למדתי מהו סדר העדיפויות הנכון בחיים. זה הדבר החיובי שהפקתי ממה שעבר עלי: אני יודעת מה חשוב ומה לא חשוב. מעבר ללקחים הגדולים והמשמעותיים של השואה, זהו לקח יומיומי שהייתי רוצה לקחת מן הספר.

זוועות השואה מן הדין שיילמדו ולא יישכחו. "מסעה של נינה" תורם את חלקו למסכת העדויות, ועושה זאת על הצד הטוב ביותר.

Ninas Resa – Lena Einhorn

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012

תרגום משבדית: דנה כספי

חצי אח / לארס סובי כריסטנסן

556884

כשכתתו של ברנום ביקרה ב"עיר הקטנה", דגם של עיר שבו לומדים הילדים כללי בטיחות בדרכים, הצביע עליו אחד השוטרים המדריכים ואמר כי הוא, ברנום, ירגיש בדגם העיר הזה בנוח, כשהוא רומז לגובהו הנמוך בהרבה מן הממוצע. מן הפצע שנפער בלבו של ברנום הוא לא מצליח להתאושש, וזוהי בעצם החוויה המעצבת של חייו. בנוסף הוא סובל משמו – אביו העניק לו שם של קרקס, ויש לו חצי אח דיסלקטי שמקוטלג כמופרע ומצדיק את הקיטלוג, ויש לו אב נוכח-נפקד, ובית שמורכב משלושה דורות של נשים שילדו מחוץ לנישואין ללא גבר לחלוק עמו את חייהן, ורוב הזמן אין לו חברים. מה יש לו? כשרון נפלא לחלום, וכשרון לכתוב, ומשלב מסוים יש לו גם שני חברי נפש

הספר פותח בתנופה. תחילה הוא מתאר את חייו האומללים והמבולבלים בהווה, וחוזר אחורה בזמן למעשה נורא שארע לאמו. אחר-כך התנופה נעצרת, והספר נעשה פחות מעניין. הוא פחות מעניין כי רב בו המעורפל על הברור. למה המשפחה כולה, כולל הילדים, תלויה כל-כך במכתב שכתב הסבא-רבא? למה פרד, האח, הוא כפי שהוא? איזה תפקיד משחקת האם בחיי הילדים? אין שום אמהות בדמות שלה. למה הסבתא כל-כך מדוכדכת? רוב הזמן הספר נוגע ללב, אבל בקטן. ז"א פרק פה פרק שם. בגדול קשה להתרשם ממנו בחיוב, כי הוא ממוסמס מדי, מעורפל, אולי לא מתוך כוונה אלא מתוך חוסר יכולת לקשור יחדו את הפרקים הבודדים למסכת מהודקת. יותר מדי הבטחות מפוזרות לפתרון תעלומות בעתיד, והפתרונות אינם מוצגים

אבל מה שהכי הפריע לי זו ההתעקשות של ברנום להרוס את חייו בלי סיבה. אז קוראים לו ברנום, ביג דיל. אז הוא נמוך – יש מליונים כמוהו. אז אחיו מפחיד אותו – באיזשהו שלב בחיים זה עובר, בעיקר כשהאח נעדר. הוא מרחיק את אוהביו, לא מנצל את כשרונו, ובאופן כללי די מתבכיין. לגמרי לא התחברתי אל ברנום המבוגר. מכיוון שנראה לי שהסופר דווקא ציפה שנחבב את גבורו, הספר מפוספס בעיני

 

Halvbroren – Lars Saabye Christensen

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2008 (2001)

תרגום מנורבגית: דנה כספי