לרקוד בחשכה (המאבק שלי IV) / קרל אובה קנאוסגורד

dance_master

הספר הרביעי ביצירתו המונומנטלית של קרל אובה קנאוסגורד, "המאבק שלי", מתמקד בשנותיו כנער צעיר, בן שש-עשרה עד תשע-עשרה בקירוב. כשסיים את לימודיו בגימנסיה, ארז קרל אובה, יליד דצמבר 1968, את תקליטיו ואת מכונת הכתיבה שלו, ועבר מן העיר קריסטיאנסנד שבדרום נורבגיה אל הופיורד, כפר קטן ובו מאתים וחמישים תושבים, בצפון הרחוק והמיושב בדלילות. הוא נענה למודעה לשמש מורה זמני בישוב לא משום שההוראה בדמו – שני הוריו מורים – אלא משום שגמר בנפשו להפוך לסופר, וסבר ששעות העבודה הנוחות והריחוק של הכפר יאפשרו לו לשקוע בכתיבה. הספר מתאר את השנה בכפר, וגם את שנות הגימנסיה האחרונות. כמו ב"גבר מאוהב" וב"ילדוּת", גם כאן עוצמתו של הספר נובעת מן הריאליזם החד, מהירידה לפרטי הפרטים המרכיבים את היומיום, ומכֵּנות חושפנית.

"לרקוד בחשכה" הוא כנראה הספר הטוב ביותר שקראתי על החוויה של היות בן-עשרה. קרל אובה אמנם מתאר נערות שהיא אולי יחודית לצירוף הנסיבות של המקום, הזמן (שנות השמונים) וקורות חייו של המספר עצמו, אבל נדמה לי שכל מי שזוכר את ימיו כנער יזהה משהו מעצמו בסערה ובהפכפכות של ההתבגרות. הוא מעיד על עצמו כך: "רציתי לגנוב, לשתות, לעשן חשיש ולהתנסות בחומרים אחרים, קוקאין, אמפטמין, מסקלין, לרדת לגמרי מהפסים ולחיות את חיי הרוק-אנד-רול הגדולים, לשים זין מוחלט על הכל ולשקוע בזה כל כולי. הוי, כמה שזה היה מפתה! אבל בה בעת היו בי קולות אחרים שרצו שאהיה תלמיד מצטיין, בן טוב, אדם הגון. לו רק יכולתי לנפץ אותם לחתיכות!". ובמקום אחר הוא כותב שוב על הבלבול ועל ריבוי הפנים: "כשהייתי בחברתה [של אמי] הייתי אני האמיתי. והייתי אני האמיתי גם בחברת הילדֶה. וגם אני האמיתי כששתיתי לשכרה בחברת אֶסְפֶּן או תלמידים אחרים מהגימנסיה. הייתי אני האמיתי, אבל האמיתות השונות סתרו זו את זו".

קרל אובה הנער שקול ומתוכנן וגם נמשך לסכנה. הוא כותב נחוש ובעל משמעת ברזל וגם תלמיד המרבה להעדר מבית הספר. הוא כמֵה לאהבה ובורח ממנה. הוא בעל בטחון עצמי חיצוני כשבתוכו קלחת רותחת של פחדים חברתיים, מוקף חברים, אבל מתנהל לבדו בעולמו הפנימי, הבודד, במאבק יומיומי לא לחשוף את לבדיותו. הוא פורק עול, אבל מתמיד בשתי עבודות במקביל. הוא להוט לרַצות ולהוט להביא לידי ביטוי את יחודיותו. את כל הטלטלות האלה הוא מתאר ללא התנצלות וללא מבוכה בספר. הוא מספר על הצלחות וגם על כשלונות, כמו בעית השפיכה המוקדמת שלו, ומתייחס לעצמו בביקורתיות עניינית (על ילד בכתתו הוא מספר: הוא היה ילד מתועב ביותר. הוא הזכיר לי את עצמי כילד קטן). בסקירות קודמות על ספריו כתבתי כי קריאת היצירה שלו יש בה משום התבוננות של הקורא אל תוך נפשו שלו. למרות ששום דבר בחיי אינו דומה לחייו, חוויתי זאת גם כאן. כזהו כוחה של הכתיבה האינטימית-חושפנית הנפלאה.

הסופר לא נתן שמות לשישה הספרים שכתב תחת הכותרת "המאבק שלי". שמו של הספר בעברית, "לרקוד בחשכה" מושאל מן התרגום לאנגלית, ויש בו, כך נראה לי, שתי משמעויות. הוא מבטא את הערפול בחיי הכותב, שהיו באותה תקופה חסרי מיקוד ושזורים מוסיקה וריקודים. והוא מתייחס גם אל השנה בכפר הצפוני, שבמשך חודשים ארוכים היה שרוי בחושך מוחלט, אותו הוא מתאר במלים, "החושך הזה המית הכל […] הכל נעלם, הכל התפוגג בחושך הגדול שבו חיינו". חודשי האור היו מוזרים לא פחות: "השמש כבר לא שקעה, היא שוטטה בשמים במשך כל שעות היממה, ואור כמו זה שבו שטפה את הנוף הפראי, לא ראיתי מימי. הוא היה אדמדם וסמיך, כאילו היה שייך לקרקע ולהרים, כאילו הם אלה שפלטו קרינה, כמו אחרי אסון". למרות שהיה מורה מוצלח למדי, למרות שהִרבה לבלות, ולמרות שהתקדם בכתיבתו (אם כי סיפוריו נדחו על ידי הוצאה לאור), התקופה בכפר נחרטה בזכרונו כסיוט.

גיל שש-עשרה היה נקודת מפנה בחייו, כשהוריו התגרשו, ואביו, שהיה בעבורו נוכחות מאיימת ומגמדת כל השנים, כפי שתואר ב"ילדות", עזב את הבית. קרל אובה, שתיאר את עצמו בראיון כמתוכנת לרַצות, ניסה לשמור אתו על קשר, לפעמים נדחה, לפעמים התקבל. במקביל לשקיעה שלו עצמו בשתיה, הוא מתאר את שקיעתו של אביו, שנותר מתוח, תקיף, מרוסן, כפי שהיה כל השנים, אך נעשה תלוי יותר ויותר באלכוהול. בתמונה קשה יושבים קרל אובה ואחיו אינְגְבֶה עם אמם, ומעלים זכרונות מיחסיהם עם האב: אמרתי שפחדתי ממנו כל הזמן. אינגבה אמר שאפילו עכשו אבא שולט בו ובמחשבותיו […]. אמא נשמה נשימה עמוקה. "הייתי נאמנה לו. לא הייתי צריכה להיות נאמנה לו בענין הזה. זו היתה טעות מצדי. טעות גדולה". בתמונה קשה אחרת מתקשר האב אל הוריו אחרי שהוא מתחתן בשנית: הוא בכה. הדמעות זלגו על לחייו. כשדיבר, פניו התעוותו לבלי הכר. "התחתנתי היום! ואתם סירבתם לבוא! אפילו פרחים לא שלחתם! לחתונה של הבן שלכם!". הוא טרק את הטלפון וזמן מה רק בהה נכחו. הדמעות הוסיפו לזלוג על לחייו. האם ילדות קשה היא שגרמה לאב להפוך את חיי ילדיו לגיהינום? בעיני זהו תירוץ, לא סיבה. קרל אובה רק מניח את הדברים על הנייר.

תרגומה של דנה כספי טבעי וזורם, ואני מקווה שתתרגם גם את שני הספרים האחרונים של היצירה. "המאבק שלי" הוא פרויקט יחודי, מרשים ביותר, שלמרות היותו מאוד פרטי, ואולי דווקא משום כך, הוא נוגע באופן אינטימי גם בקוראים. אמנם מדובר ביצירה שלמה אחת, אך אפשר לקרוא כל ספר כעומד בפני עצמו (אבל למה לוותר על מלוא החוויה?).

Min Kamp 4 – Karl Ove Knausgård

מודן

2018 (2010)

תרגום מנורבגית: דנה כספי

מודעות פרסומת

הרמאית הישרה / טובה ינסון

c_haramait_hayeshara

בכפר קטן בפינלנד גרה קַתְרִי קלינג, אשה כבת עשרים וחמש. אביה נעלם כשהיתה צעירה, והותיר את אמה עם שני ילדים. כשהאם נפטרה, ירשה קתרי את עבודתה בחנות מכולת, ובעת פתיחת הספר היא מתגוררת בדירה קטנה מעל החנות יחד עם אחיה מַטְס בן החמש-עשרה. את העבודה במכולת נטשה, אבל היא חולמת על התעשרות כדי שתוכל להעניק לאחיה את הסירה בה הוא חושק. קתרי סגורה בתוך עצמה, אינה מרבה לחייך, מעוררת חשד ורתיעה בקרב שכניה. למרות יחסם זה, הם מכירים במעלותיה – היא מצטיינת בכל מה שקשור במספרים, ומסוגלת להיות בוררת נטולת פניות – ומסתייעים בעצתה. אולם אליה וקוץ בה: עצותיה של קתרי נדונו ברחבי הכפר והתקבלו כנכונות ופקחיות מאוד. אולי יעילותן הרבה נבעה מנקודת המוצא שלה – שבאופן טבעי כל משק בית עוין את שכניו. אבל למפגשים האלה אצל קתרי התלוותה לעתים קרובות תחושת בושה מוזרה.

באותו כפר, בבית מבודד, גרה אנה אמלין, ציירת מבוגרת, שספרי הילדים שהיא מאיירת זוכים לפופולריות, הן בזכות הנטורליזם של אדמת היער שהיא מרבה לצייר, והן בשל הארנבים הפרחוניים שעליהם עיקר פרסומה. בשאיפתה להשיג כסף, קתרי מתבייתת על אנה, יוצרת איתה קשר, ומתמרנת כך שתוזמן יחד עם מטס להתגורר אצלה. בניגוד לקתרי המחושבת והערמומית, אנה היא אדם תמים, נותן אמון. למרות שהיא אוהבת את בדידותה, ולמרות שהחיוך של קתרי בכובע הפרווה הזכיר לה את הזאב הגדול והרע, היא מאפשרת לה לגור איתה ולערער אותה.

למה רמאית וישרה גם יחד? קתרי הרמאית, המניפולטיבית, צריכה להצדיק בפני עצמה כל צעד מרושע ופוגעני שהיא נוקטת. היא מוחזקת ישרה לא רק בעיני עצמה, אלא גם בעיני סובביה, שאינם מבחינים בין ישירות ליושר. את שיטת הפעולה שלה היא מסכמת באוזניה של אנה: "זה ענין של שגרה ותו לא. להשליט סדר בדברים כמיטב יכולתך, ואחר כך לחכות ולראות". לא הרס, לא נזק, רק השלטת סדר והמתנה לתוצאות. נדמה שהיא מאמינה באמת שזה כל מה שהיא עושה, גם כשהיא נוטלת פיקוד על ביתה של אנה, משליכה רהיטים, מצנזרת דואר, ומקצה למטס אחוזים מרווחיה של אנה. תחילה הזכירה לי קתרי את "הטבח", אדם אניגמטי, שקור רוחו והתכליתיות שלו עוררו צמרמורת, אך בניגוד לו, קתרי אינה עמידה בפני השלכות מעשיה.

כל זה אולי נשמע מעניין, אבל אם בפרקים הפותחים הרגשתי שהספר מושך במוזרותו, בהמשך הוא הפך להיות מוזר ללא טעם, מבולבל, לא אמין אפילו כמשל, נסיון יומרני לספק אמירה על אופיו של האדם שכשל בשל עודף התחכמות. הפרקים הראשונים עוד זכו להכתב בפשטות יחסית, למרות מורכבות הדמויות, ותיאורי הנוף מדויקים ומשמעותיים לכל אורכו של הספר, אבל בהדרגה נדחסו עוד ועוד סמלים ומשמעויות לכל משפט, והדחיסות המאולצת והמאומצת הכשילה את הסיפור. חבל.

Den Ärliga Bedragaren – Tove Jansson

כתר

2018 (1982)

תרגום משוודית: דנה כספי

חסרי הנחת / לין אולמן

989010

לין אולמן, בתם של הבמאי השבדי אינגמר ברגמן ושל השחקנית הנורבגית ליב אולמן, תכננה לכתוב יחד עם אביה ספר על ההזדקנות. מבחינתה היתה זו גם הזדמנות לשאול אותו שאלות אישיות שמעולם לא נדונו, כמו מדוע הביא לעולם תשעה ילדים משש נשים (היא עצמה היתה השמינית במנין). במשך כשנתים דנו מדי פעם ברעיון, אבל רק חודשיים לפני מותו קבעו פגישות שמטרתן היתה הקלטת שיחותיהם כדי לאסוף חומר גלם ליצירה. ברשותה של הבת נותרו שש קלטות בלתי ערוכות, אורכה של כל אחת מהן כשעתים, שקטעים מהן מצוטטים בספרה.

הספר נפתח במפגש בין הוריה של הסופרת ומסתיים במותו של אביה. בין הפתיחה לסיום נשמרת לינאריות מסוימת, אך המספרת מתפזרת לצדדים, נעה קדימה ואחורה, לפעמים מניחה לאסוציאציות להוביל אותה. הספר מצטייר לעתים כאוסף פרגמנטים בלתי קשורים, אך הוא מתכנס שוב ושוב אל הרצף, והתחושה בסיום היא של פסיפס שחלקיו משתבצים למקומותיהם.

אחד מן ההיבטים של "חסרי הנחת", ששמו ניתן לו בהשראת "ספר האי-נחת" של פסואה, הוא ההזדקנות, כנושאו של הספר שהסופרת תכננה לכתוב עם אביה. אינגמר ברגמן היה קרוב לגיל חמישים כשלין נולדה, ובתקופה בה דנו בכתיבה המשותפת התקרב לגיל תשעים (הוא נפטר ב-2007 בהיותו בן שמונים ותשע). בקטעים המצוטטים משיחותיהם המוקלטות הוא מאבד מלים, מתבלבל באמצע משפט, מתעייף בקלות. בתו מתארת אדם קפדן, בעל כללים ברורים ובלתי משתנים, צמוד להרגלים, דייקן מאוד. השיחות, וגם התיאורים שהיא מתארת אותו בערוב ימיו, הם תיעוד של דעיכה, גופנית ומנטלית, שסימנה הראשון היה איחור שלו לפגישה. הוא מרותק לכסא גלגלים, מתעוור בעין אחת, אינו מסוגל לכתוב. הוא מתכנן ביקור אצל אמו שנפטרה עשרות שנים קודם לכן. לין שומעת אותו לוחש לרופאו, כשהיא עוזבת את החדר, "אני חושב שהיא קרובת משפחה, אני לא בטוח". בקטעים רבים, בעיקר בציטוטים מן השיחות, חשתי לעתים תחושת מציצנות בלתי נעימה.

היבט אחר של הספר הוא בדידותה הקשה של הסופרת כילדה. הוריה נפרדו בעודה פעוטה. אביה נשאר בביתו באי שבמחוז גוטלנד, ולין בילתה אצלו חודש בשנה. בשאר הזמן חיתה עם אמה, או ליתר דיוק חיתה עם אמה כשזו לא היתה בנסיעות. הילדה עברה מדי פעם לחסותה של סבתה, או שגודלה על ידי מטפלות. גם כשהשתיים עברו לארצות הברית לתקופה ממושכת, הילדה התגוררה עם מטפלות בבית שכור בעיירה, והאם שהתה רוב הזמן בערים אחרות, מקדמת את קריירת המשחק שלה. בעוד כלפי אביה לין לא טיפחה ציפיות כלשהן, כלפי אמה טיפחה תלות קשה.

למען האמת, לא משנה לי שאבא עבר לגרמניה. כשאני לא בהמרס אני לא חושבת איפה הוא נמצא. כשאמא נוסעת, אני מתגעגעת אליה כל הזמן. אני מתגעגעת מהרגע שהיא יוצאת ועד הרגע שהיא חוזרת. אני מתגעגעת כל כך עד שאני זקוקה לגוף נוסף: גוף לעצמי, וגוף לגעגוע.

לפני טקס ההטבלה שלי בגיל שנתים כתב אבי במכתב: אני מאחל לך געגועים ותקוות אין קץ, כי בלי געגוע אי אפשר לחיות.

למה התכוון? בלי געגוע אי אפשר לחיות. לא יתכן שהתכוון לדבר הזה, המנוגד לטבע. לא לרעב הזה. לפחד הזה. אני מתגעגעת לאמא כל הזמן […] אני פוחדת לאבד אותה, פוחדת שלא תחזור, פוחדת שהיא תעלם.  

הסופרת אינה נוקטת בשיפוט גלוי, אך הביקורת שלה על אמה ברורה. גם בהיבט הזה של הספר חשתי אי נוחות מסוימת: בעוד אל האב היא מתיחסת כאל כוח טבע, מושא להערצה, אדם שאין להפריע לו, אמה הכאוטית, שלא חשה במצוקותיה של הילדה, או שלא הניחה להן להפריע לה, נשפטת על הורות כושלת. רק באחד הקטעים המאוחרים בספר, כשהיא מתארת קנית בגדים בחברה אמה, שהסיטואציה היומיומית הזו קשה לה, נפתח הפתח להבנה, לא בהכרח למחילה. חוסר האיזון הזה, ותיאורים אחרים מחיי האם, מותירים טעם מריר משהו של סגירת חשבונות פומבית.

למרות חוסר הנחת שלי מהיבטים מסוימים בסיפורם של שלושת חסרי הנחת, מצאתי ענין ואיכות בספר. לין אולמן כותבת בכנות חושפנית, ומבקשת לעמוד על סודות חייה ועל האופן בו נבנית המערכת המשפחתית שחבריה משפיעים הדדית זה על זה לאורך כל חייהם, וגם בגסיסתם ובמותם. תיאוריה חיים ומדויקים, שופעי רגש, והספר, הנוגע בנושאים חוצי לאומים ודורות, מעורר מחשבה.

De Urolige – Linn Ullmann

הכורסא

2018 (2015)

תרגום מנורווגית: דנה כספי

ילדוּת (המאבק שלי ɪɪɪ) / קרל אובה קנאוסגורד

986112

בראיון שנערך עם קרל אובה קנאוסגורד לרגל זכייתו בפרס ירושלים הוא סיפר כי בארצות-הברית ניגשה אליו אישה אינדיאנית ואמרה לו, "כתבת ספר על אישה אינדיאנית – אתה יודע את זה?". המשפט הזה הזכיר לי שכשכתבתי על ספרו "גבר מאוהב", השני בסדרת "המאבק שלי", ציטטתי ביקורת שקבעה כי קריאה בספר היא כמו מציאת סודותיך שלך כשאתה קורא ביומנו של אחר. נראה לי שאם הייתי צריכה לשים את האצבע על סוד הצלחתם של ספריו של קרל אובה (הפמיליאריות הזו טבעית ומובנת למי שקרא את הספרים), זו הנקודה שהייתי בוחרת: היכולת המופלאה לכתוב את הספר הפרטי ביותר, מבלי לגרום לקורא לחוש כמציצן, אלא לספק לו חוויה אישית מאוד של התבוננות בעצמו תוך שהוא חי את הדמות שביצירה. קרל אובה הילד – בן שש עד שלוש-עשרה בתקופה המתוארת בספר – אינו אני. נופי ילדותו אינם נופי ילדותי, הוריו אינם הורי, אופיו אינו אופיי. ובכל זאת, ככל שהספר התקדם נוכחתי לדעת שלומר שאני מבינה את הילד זו אמירה שמרדדת את תיאור החוויה. במידה רבה, הייתי הילד.

הספר נפתח בשנות השבעים, כשמשפחתו של הסופר, אז תינוק בן פחות משנה, עברה לגור בשכונת בנה ביתך חדשה. האב היה מורה, האם עובדת סיעודית, והאח אינגבה כבן חמש. לכאורה משפחתה נורמטיבית, מתפקדת, למעשה אזור טרור מבלבל ומטריד עבור הילדים. בעוד האם היתה עליזה ורוב הזמן קשובה, האב היה טיפוס קודר, בעל עינים קרות, כפי שמתאר בנו, מגדיר שורה של חוקים נוקשים, וכופה אותם על ילדיו באלימות: אסור לרוץ בבית, אסור לגעת בכלי העבודה שלו, אסור לאכול יותר מתפוח אחד ביום, אסור לשבת כפוף, אסור להזמין חברים, אסור להכין לבד משהו לאכול, אסור לפטפט מול הטלויזיה. הוא היה מסוגל לפרצי אבהות תקינה כמו גם לפרצי זעם קשים. קרל אובה, ילד פחדן, בכיין, חששן, הוציא הרבה מזמנו על רמיה ושקרים ומניפולציות, כדי לא לחשוף את "פשעיו", ועל נסיונות לרַצות, מסתיר את רצונותיו ואת העדפותיו כדי לא לעורר את חמת זעמו של האב. כך תיאר בראיון את השפעתו של האב על חייו: "כל היצירתיות שלי והמאמצים שלי היו מושקעים בו, בלנסות להבין מה הוא חושב, מה ישמח אותו. החיים אתו עיצבו אותי קצת כמו כלב. החושים שלי, עד היום, מכוונים לרַצות. אני מאוד מיומן בלהיות קשוב ומודע לאחרים. פליזֶר. אם יש משהו שמכניס אותי לחרדה גם כמבוגר זה עימותים. מספיק שירימו לידי את הקול ואני קופא".

על אמו, שאיתה יכול היה לפטפט שעות על כל נושא, הוא מספר שהיא נעדרת כמעט כליל מזכרונותיו, והוא מתקשה להבין מדוע. הוא יודע שתמיד היתה שם, אבל מתקשה לזכור זאת. מצד אחד הוא אומר, "היא הצילה אותי, כי אלמלא היא הייתי גדל לבדי עם אבא, ובמוקדם או במאוחר הייתי מתאבד בדרך זו או אחרת". מצד שני, "השאלה היא אם די בזה. השאלה היא אם אינה אחראית לכך שהיינו חשופים אליו במשך שנים כה רבות, גבר שהטיל עלינו פחד תהומי, תמיד, בכל רגע. השאלה היא אם די בכך שאיזנה את החושך. היא בחרה, היא נשארה אתו, ודאי היתה לה סיבה לכך".

הרהורים הגותיים כאלה מופיעים בספר לעתים רחוקות, בשונה מן הספר הקודם, "גבר מאוהב". לא שאין לסופר יכולת להתבונן בכל פרט מחייו במבט מפוכח, הוא כבר הוכיח את יכולתו ההגותית-רעיונית. הבחירה כאן היא לספר על הילדות כפי שהילד חווה אותה. הוא אמנם חי בעולמם הבלתי הוגן של המבוגרים, וצלו של אביו היה בגדר נוכחות מאיימת מתמדת, אך היו לו חיים מלאים גם מחוץ לבית, וגם כשלא היו מאושרים, כילד לא היתה לו המודעות המספקת כדי לנתח את חוסר הנחת. הוא מתאר את עצמו כילד שמשתגע מפחד, מכמה וכמה פחדים למעשה, כשחצן יודע-כל, כבלתי מתחבב בקלות, מבלה עם חברים אך לא ממש מקובל, כזה שבהצבעה לתפקיד בכתה הצביע לטובת מועמדותו שלו, ובדיעבד התברר שקיבל רק קול אחד. כמו ילד עבר בקלות מכאב להקלה, או כדבריו, " והרי כך זה בילדות, המרחק בין טוב לרע ולכואב קצר בהרבה מכפי שהוא בגיל מבוגר. צריך רק להוציא את הראש מהדלת ומיד התרחש משהו נפלא".

בסיום הספר קרל אובה כותב כי "לארועים הקטנים שהתרחשו בילדות אין יותר משקל מאשר לאבק שמיתמר אחרי מכונית חולפת, או לפלומת שן הארי בתום פריחתו, כשפה קטן נושף עליה ומפיצה לכל עבר. נכון שזה דימוי יפה? אירוע אחר אירוע נפוצים באוויר על פני האחו הקטנטן של ההיסטוריה הפרטית שלך, צונחים בין גבעולי הדשא ונעלמים?". ובכל זאת שנים אחרי הוא מגלה שכל פרט קטן נחקק בזכרונו שאינו שוכח דבר, תוך שהוא מכיר במגבלות הזכרון: "הזיכרון הוא לא מימד מהימן בחיים. והוא אינו מימד מהימן מהסיבה הפשוטה שהזיכרון אינו מציב את האמת כערך עליון […] הזיכרון הוא פרגמטי, הוא ערמומי ומחבל תחבולות, אבל לא באופן עוין או מרושע. להפך, הוא עושה הכל כדי להשביע את רצון מארחו".

כמו ב"גבר מאוהב", גם כאן הכתיבה מפורטת מאוד, שמה לב לפרטי הפרטים הקטנים המרכיבים את השלם. "ילדוּת" כתוב בכנות חושפנית, אך אינו ספר זכרונות גרידא. בעיני הוא מצטייר כמיקרוסקופ החודר אל בין הזכרונות הפרטיים, ומאינספור הרכיבים הקטנים מרכיב משמעות לחווית הילדות. הסיפור מתקדם כרונולוגית, אבל הארועים אינם כרוכים זה בזה כחרוזי שרשרת, אלא מצטברים ונערמים זה על זה, כך שעוצמת הספר הולכת וגוברת, וסיפור שנראה בתחילתו פרטי ומקומי הופך לחוויה טוטאלית.

עדיין לא קראתי את הספר הראשון בסדרה, "מוות במשפחה", שעוסק בעיקר ביחסיו עם אביו. נראה לי שסדר קריאת הספרים אינו מחייב, ואולי כעת דווקא אמצא מימד נוסף בספר, לאחר שהכרתי את פרשת ילדותו של הסופר. מכל מקום, הן "ילדות" והן "גבר מאוהב" עומדים לגמרי בפני עצמם, ואני ממליצה מאוד על שניהם.

Min Kamp 3 – Karl Ove Knausgård

מודן

2017 (2009)

תרגום מנורבגית: דנה כספי

השמידו את כל הפראים! / סוון לינדקוויסט

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d7a9d79ed799d793d795_d790d7aa_d79bd79c_d794d7a4d7a8d790d799d79d2

סוון לינדקוויסט, היסטוריון של הספרות, יצא למסע פיזי וספרותי בעקבות "לב האפלה" מאת ג'וזף קונרד. בספר זה, ששמו הוא ציטוט מתוך ספרו של קונרד, לינדקוויסט פורש את הרקע ליצירתו של קונרד, ודן בהרחבה בתפיסות החברתיות האירופאיות שגרמו לברוטליות הקולוניאליסטית. הוא מרחיב את הדיון הספרותי לכלל יצירתו האנטי-קולוניאליסטית של קונרד ולהשפעות של יוצרים אחרים עליו, כמו ה"ג וולס ור"ב קנינגהם גרהם, ומרחיב גם את הרקע העיוני לכלל השמדות העם שבוצעו על ידי האירופאים.

הספר עוסק במגוון נושאים, שכולם מתנקזים בסופו של דבר לתפיסה האירופאית שתמציתה "השמידו את כל הפראים". בין השאר הוא סוקר את תיאוריות הגזע החל מן המאה השש-עשרה, ואת קורות הכיבושים הקטלניים האירופאים החל מן המאה החמש-עשרה. הוא דן בהתפתחות תעשית הגומי שהביאה לניצול מזעזע של המקומיים באפריקה, בקונצנזוס בדבר נחיתות הגזע השחור, בעליונות הנשק החם שחרץ את גורלה של אפריקה, בתחרות בין הבריטים לצרפתים ולגרמנים שהביאה לעוד ועוד כיבושים והשמדות עם (כמו גירושם של שמונים אלף בני שבט ההררו על ידי הגרמנים ומותם במדבר מצמא ומרעב), ובריחוק מהמולדת שאיפשר מעשי זוועה. הוא מספר על הנרי מורטון סטנלי (הידוע בעיקר בזכות המשפט החינני, "ד"ר ליווינגסטון, אני מניח"), כרוצח, על באדן פאוול, מייסד הצופים, כלהוט לירות בילידים, על דרווין שראה ב"פראים" חוליה מקשרת בין הקופים לאדם המתורבת וניבא את השמדתם. הספר שופע פרטים מרתקים, חלקם היו ידועים לי, חלקם בגדר חידוש.

בחלקו האחרון של הספר הוא חורג מגבולות אפריקה, ומספר על ההשמדה המוחלטת של הטסמנים ועל ההידלדלות המסיבית של האינדיאנים באמריקה, ודן גם בשואה. בדפים הראשונים של הספר לינדקוויסט הצהיר כי המילה "אירופה" מקורה במילה שמית שפירושה בדיוק "חושך". הסבר זה הינו אחד מרבים, והפחות מקובל שבהם, אבל ללינדקוויסט יש אג'נדה בספר הזה, וההסבר הזה משרת אותה. בגלל ההצהרה הזו קראתי את הספר בחשדנות – לא כלפי הנושא בכללותו, כי אין ויכוח על התפיסה האירוצנטרית ועל תוצאותיה, אלא כלפי הפרטים, והרביתי לחפש אישוש תוך כדי קריאה. הדיון הקצר בשואה מוטה גם הוא לטובת האג'נדה. בניגוד להיסטוריונים רבים אחרים, לינדקוויסט טוען שהשמדת היהודים נבעה אך ורק מן התפיסה הקולוניאליסטית הגרמנית: איתרע מזלם של היהודים, והם גרו בשטחים שהגרמנים כבשו וייעדו להתישבות. בלהיטותו ליצור רצף של עוולות הקולוניאליזם האירופי לאורך מאות שנים, לינדקוויסט פשוט מתעלם מעובדות.

"השמידו את כל הפראים!" הוא לא רק ספר עיון, אלא גם ספר מסע. תיאוריו של לינדקוויסט את קורותיו בסהרה כתובים בכשרון ובציוריות רבה, ומעניינים לקריאה. שילובם במכלול הספר לפעמים מוצלח ולפעמים מאולץ, אבל הם מאפשרים לקחת נשימה בתוך ים העובדות המזעזעות שלינדקוויסט כולל בספר.

בשורה התחתונה: ספר מעניין, מומלץ לקריאה ביקורתית

Utrota Varenda Javel – Sven Lindqvist

עם עובד

2017 (1992)

תרגום משבדית: דנה כספי

השמידו את כל הפראים - תמונה

 

 

 

 

 

 

תמונת כניעתו של מלך האשנטה פרמפה, זוחל יחד עם אמו אל מגפי הכובש, פורסמה בהרחבה ובגאווה בעתונות ב-1896, ושימשה השראה לדמותו של קורץ

גבר מאוהב (המאבק שלי ɪɪ) / קרל אובה קנאוסגורד

2000532000b

קרל אובה קלאונסגורד, סופר נורבגי המתגורר בשבדיה, מספר על עצמו בסדרה של ששה ספרים תחת הכותרת "המאבק שלי". "גבר מאוהב" הוא הספר השני בסדרה. עדיין לא קראתי את הראשון, "מוות במשפחה", אך התרשמותי היא שלמרות שמדובר במסכת חיים אחת, ניתן לקרוא כל ספר בפני עצמו. אגב, קלאונסגורד עצמו לא העניק כותרות לספריו, ובמקור הם נקראים פשוט "ספר ראשון", "ספר שני" וכן הלאה. שמות הספרים בעברית שאולים מן התרגום לאנגלית.

"גבר מאוהב" מספר על חייו של הסופר, מהיום שעזב את נורבגיה והשתקע בשבדיה, דרך התאהבותו בלינדה, ועד לידת שלושת ילדיהם, וכתיבת הספר הראשון בסדרה. הספר נפתח בתיאור חופשת קיץ של קרל אובה, גבר בשנות השלושים לחייו, עם אשתו לינדה, ועם שלושת ילדיהם הפעוטים, וניה והיידי בגיל הגן, ויון התינוק. על פני כחמישה-עשר עמודים הוא מספר, פרט אחר פרט, על החוויה המתישה של השתרכות בחום ביריד עלוב, עם אשה עייפה וילדים תובעניים. מכיוון שלא הכרתי את המספר, חשבתי שצפוי לי ספר שמתבכיין לאורך יותר מחמש-מאות עמודים על גורלו של גבר הלכוד במשפחתיות. וכמה טעיתי. הספר מניח תחת מיקרוסקופ את החיים כפי שהם, וכדי להבין אותם לעומק פשוט בלתי אפשרי לוותר על הפרטים. אני מנסה להסביר לעצמי מדוע תיאור חייו של גבר זר זה כה ריתק אותי, ונדמה לי שההתבוננות המעמיקה והמפוכחת שלו בעצמו ובסביבתו מקנה לחוויותיו הפרטיות מימד אוניברסלי, ומעודדת התבוננות עצמית, או לפחות סקירה בעינים חדשות של אנשים ותופעות בסביבתו של הקורא. באחת הביקורות על הספר נכתב: like opening someone else's diary and finding your own secrets. יש בזה הרבה מן האמת.

מעבר לחשיבותם של פרטי הפרטים ליצירת הריאליזם הסיפורי והמכלול ההגותי, הם מקסימים לכשעצמם בתמונות המושלמות שהם מציירים. פתחתי את הספר באקראי, והעתקתי מעמוד אחד את שתי הדוגמאות הבאות:

נעצתי את המזלג בחצי תפוח האדמה שנשאר, כמעט צהוב כנגד הצלחת הלבנה, וקירבתי אותו לפי. בזמן שלעסתי אספתי מהצלחת את שיירי הקציצה על המזלג, נעזר בסכין, בתוספת כמה רצועות בצל מהסלט, בלעתי ושבתי וקירבתי את המזלג לפי.

וניה העבירה רגל אחת לפני האחרת בתנועות שהיו נלהבות יותר משהיו תכליתיות, עד שהגענו למדרגות, ושם הרפיתי בזהירות מידיה. לרגע קל עמדה זקופה והתנדנדה קצת. מיד אחר כך קרסה על ברכיה וזחלה את שלוש המדרגות. שעטה במהירות הבזק על ארבע עד שהגיעה לדלת הכניסה, כמו כלבלב קטן. כשהדלת נפתחה התישבה על ברכיה ונשאה את עיניה הגדולות אל הנכנסים.

אחרי הקטע ההגותי הראשון, שהעניק משמעות לתיאור חווית החופשה, חשבתי שהסופר סובל מחיים תחת זכוכית מגדלת אכזרית של מודעות עצמית. טעיתי שוב. הוא אינו חווה את המודעות העצמית החדה שלו כאכזרית. נהפוך הוא. היכולת להבין את עצמו ואת האחרים מעשירה את החיים, מעניקה להם עומק ורבדים מעבר להיסחפות בשגרה. בהקשר אחר, כשהוא מדבר על בידור קל לעומת בידור מורכב, הוא מתייחס לעושר שנובע מהמאמץ, והדברים מתאימים גם בהקשר של להסחף עם החיים מול להבין אותם:

זה היה מטופש, כי החיים האלה לא מעניקים דבר, הם פשוט מעבירים את הזמן […]. הלא ככה זה, העולם תמיד נשאר כמות שהוא, רק הדרך שבה אנחנו מתבוננים בו משתנה. היומיום שלעתים רמס אותנו ככף רגל הרומסת ראש, עשוי גם לרומם אותנו לרגעים מלאי שמחה. הכל בעיני המתבונן.

בניגוד למשתמע משמו המתוק משהו של הספר, הוא אינו ספר רומנטי. יחסיהם של קרל אובה ולינדה יודעים מכשולים מרובים, הנובעים מאופיים השונה ומההיסטוריה הפרטית של כל אחד מהם. אחרי ההתאהבות באה נסיגה, וגם חייהם להבא מאופינים בעליות ובמורדות, ברצונות מתנגשים, בחרדות, בצורך להיות לבד וביחד, ומבחינתו של המספר גם בהתנגשות בין מה שהוא מבין ומקבל כמחויבותו של גבר בעולם שוויוני לבין מסורת ארוכה ומושרשת של היות גבר:

כך מצאתי את עצמי – גבר מודרני שמחובר לצד הנשי שלו – מסתובב ברחובות סטוקהולם ובתוכי גבר זועם מהמאה התשע-עשרה.

עד כמה המספר מדויק? בעבר גרתי במשך שנתיים בשבדיה, ובמהלכן הרביתי לנסוע לנורבגיה. למרות שמדובר במדינות שכנות, עם גבולות פתוחים ושפות דומות זו לזו, אי אפשר להתבלבל ולהכליל אותן כחברה אחת. התרשמתי מאוד מהאבחנות המדויקות של הסופר לגבי ההבדלים התרבותיים שבין שתי המדינות, ומהתיחסותו אל האופי השבדי. תיאוריו את רחובות שטוקהולם, ובעיקר את האוירה בעיר בליל השנה החדשה, החיו אחד לאחד מקומות שראיתי ותחושות שחוויתי. מכיוון שהוא כל כך מדויק בתחום מוכר לי, אני מאמינה שאינו מזייף גם בתחומים אחרים.

איך מרגיש אדם שמעלה על הכתב לעיני הציבור את פרטי הפרטים של החיים האישיים של משפחתו ושל מכריו? הדיון בהיבט הזה של הספר נעדר כליל, וככל הנראה אינו מטריד את הסופר (אבל יש להודות שנדרשתי למאמץ להדחיק את השאלה כדי שלא תעמוד ביני ובין המסופר). הסבר לכך אפשר למצוא בדברים האלה שכתב על עצמו:

זה היה כלל בחיי. כשאני בחברת אחרים אני קשור אליהם, הקִרבה שחשתי היתה אדירה, ההזדהות גדולה […]. אבל ברגע שהייתי לבד לאחרים לא היתה כל חשיבות בעיני […]. הסיטואציה החברתית היא שקשרה אותי, ולא האנשים שבה […].

כשלוקחים בחשבון שהפיסקה שלמעלה מתייחסת גם לאשתו ולילדיו, אפשר לקלוט את העומק שאליו הוא מגיע בחשיפתו את נפשו. מעניין לציין בהקשר זה, שלמרות החשיפה הספר אינו מספק חוויה מגונה של מציצנות, וגם לא חוויה מקרבת של שיתוף, כי הסופר כותב בשביל עצמו ולא בשביל הקורא, אלא חוויה של התבוננות, שהיא הרבה יותר אישית.

הסופר מעיד על עצמו שהוא מתקשה בסיטואציות חברתיות. כשהוא ואשתו מארחים חברים, הוא זה שמבשל ומגיש, כדי שיהיה לו תרוץ לפרוש למטבח ולהמנע מהשתלבות בשיחה. שיחות חולין הן אתגר עבורו. מרתק הפער בין היכולות החברתיות בחיים האמיתיים לכושר הביטוי הבלתי נדלה בכתב. פער מרתק נוסף נמצא בין היכולת שלו לשחזר את העבר על כל פרטיו לבין מה שאומר עליו חברו גייר: "אתה המקום הכי בטוח להפקיד בו סודות. אתה שוכח הכל. המוח שלך הוא כמו גבינה שוויצרית בלי גבינה". נראה כי מה שמגשר על הפער זו המחויבות הטוטלית שלו לכתיבה, שעליה – ועל הימים הראשונים של האהבה – הוא כותב:

אלה שניים מהרגעים הטובים בחיי. ואני מתכוון לכל חיי. את האושר שבו מילאו אותי, והתחושה שהתעוררה בי – היותי בלתי מנוצח – חיפשתי מאז, אבל לא מצאתי.

אפשר לכתוב עוד ועוד אודות הספר, ולנסות להקיף את שלל התחומים שבהם הוא נוגע, אבל אי אפשר למצות אותו בסקירה. לפיכך אעצור כאן, ואסכם בהמלצת קריאה נלהבת.

Min Kamp Andre Bok – Karl Ove Knausgård

מודן

2016 (2009)

תרגום מנורבגית: דנה כספי

מסעה של נינה / לנה איינהורן

1006053

נינה, בת למשפחה יהודיה מלודז`, היתה נערה כבת 14 כשפרצה מלחמת העולם השניה. יחד עם אביה ארתור, אמה פניה ואחיה רודק, התגלגלה אל גטו ורשה, והיתה ככל הנראה אחד היהודים האחרונים שהצליחו להמלט ממנו רגע לפני חיסולו. לאחר המלחמה, כשהתברר שהגרמנים אמנם הובסו אבל האנטישמיות עדיין חיה ובועטת ורוצחת, היגרה עם בן זוגה לשבדיה. בראשית שנות ה-90 הכתיבה את זכרונותיה, וב-1999, לאחר שחלתה בסרטן, רואיינה ע"י בתה לנה, שעיקר עיסוקה בימוי סרטים תיעודיים. הספר "מסעה של נינה" נכתב ע"י הבת, ומתעד את קורותיה של נינה בתקופת השואה.

ספרותית הספר מתחיל בצורה צולעת משהו. הוא נפתח במסע של פניה ונינה לביקור משפחתי ארוך בארה"ב. אמנם ניתן בדרך זו רקע על המשפחה, אבל הסיפור טיפה משעמם. מכאן ואילך אין לי מילה רעה אחת לומר על הספר. הוא סוחף, מרגש, ולמרות היותו כתוב בפשטות עניינית גרם לי לדמוע.

לנה, מפיה של נינה, מתארת את חיי היומיום בגטו. אלה אינם התיאורים המוכרים של הילדים החומקים עם תפוחי אדמה דרך חורים בחומה, או היריות האקראיות ברחובות, אם כי גם אלה אינם נעדרים. נינה ומשפחתה הצליחו פחות או יותר להסתגר בבועה משפחתית. פניה הדומיננטית ורודק בעל התושיה הצליחו לקיים עבורם רמת חיים סבירה בהתחשב בנסיבות, והתעקשותה של פניה שנינה תמשיך בלימודיה יצרה עבור נינה מסגרת של שגרה בתוך הגיהינום. בשלב מאוחר יותר המשפחה הצליחה להשתלב בעבודה באחד המפעלים בגטו, מה שחייב אותם לעבור לגור באזור מופרד מן הגטו הראשי, וסיפק להם הגנה זמנית מפני אקציות. הם חיו חיי עבדים, סבלו מחסור, ואימת גירוש ומוות ריחפה תמידית מעל ראשם. ההצלחה שלהם להחזיק מעמד יחד כמעט עד הסוף היתה רצופה מעשי נסים ומעשי גבורה, כמו גם צירופי מקרים אקראיים שהבדילו בין חיים ומוות.

מתנשאת מעל כולם דמותו של רודק. לנה, בתה של נינה, כותבת באפילוג: איני יודעת כמה פעמים בחיי שמעתי את אמא חוזרת ואומרת שבשום אופן לא היתה ניצלת אלמלא רודק, אחיה. אולי אמרה לנו את זה כדי להזכיר לנו שאותו משפטן, קצת יבשושי ומופנם, שנהגנו לפגוש כמה פעמים בשבוע, ואשר התגורר בקרבת מקום, היה גיבור בחייה. רודק מצטייר, בצעירותו ובבגרותו, כמופנם, מסוגר, איש ספר ורוח. אבל כשהנסיבות חייבו זאת הוא יצא מן הקליפה, ובתושיה מעוררת הערצה הציל, פשוטו כמשמעו, את חייהם שוב ושוב.

קראתי את הספר כמעט בנשימה אחת, כמעט כמו ספר מתח. הסוף הרי ידוע, גם סופם המר של קרוב לחצי מליון יהודי הגטו וגם סופה של נינה, ובכל זאת כמה וכמה פעמים במהלך הקריאה ממש נעתקה נשימתי, ולא יכולתי להניח את הספר לפני שאקרא פרק ועוד פרק.

לנה איינהורן משלבת בספר גם עדויות חיצוניות, מתוך יומנים ומסמכים של הגרמנים. השילוב מצמרר: הנה מה שידעו היהודים ברגע נתון, והנה מה שתוכנן עבורם באותו רגע.

שנים אחרי המלחמה נינה נהגה לומר: כמי שחוותה את המלחמה הזאת, למדתי מהו סדר העדיפויות הנכון בחיים. זה הדבר החיובי שהפקתי ממה שעבר עלי: אני יודעת מה חשוב ומה לא חשוב. מעבר ללקחים הגדולים והמשמעותיים של השואה, זהו לקח יומיומי שהייתי רוצה לקחת מן הספר.

זוועות השואה מן הדין שיילמדו ולא יישכחו. "מסעה של נינה" תורם את חלקו למסכת העדויות, ועושה זאת על הצד הטוב ביותר.

Ninas Resa – Lena Einhorn

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012

תרגום משבדית: דנה כספי

חצי אח / לארס סובי כריסטנסן

556884

כשכתתו של ברנום ביקרה ב"עיר הקטנה", דגם של עיר שבו לומדים הילדים כללי בטיחות בדרכים, הצביע עליו אחד השוטרים המדריכים ואמר כי הוא, ברנום, ירגיש בדגם העיר הזה בנוח, כשהוא רומז לגובהו הנמוך בהרבה מן הממוצע. מן הפצע שנפער בלבו של ברנום הוא לא מצליח להתאושש, וזוהי בעצם החוויה המעצבת של חייו. בנוסף הוא סובל משמו – אביו העניק לו שם של קרקס, ויש לו חצי אח דיסלקטי שמקוטלג כמופרע ומצדיק את הקיטלוג, ויש לו אב נוכח-נפקד, ובית שמורכב משלושה דורות של נשים שילדו מחוץ לנישואין ללא גבר לחלוק עמו את חייהן, ורוב הזמן אין לו חברים. מה יש לו? כשרון נפלא לחלום, וכשרון לכתוב, ומשלב מסוים יש לו גם שני חברי נפש

הספר פותח בתנופה. תחילה הוא מתאר את חייו האומללים והמבולבלים בהווה, וחוזר אחורה בזמן למעשה נורא שארע לאמו. אחר-כך התנופה נעצרת, והספר נעשה פחות מעניין. הוא פחות מעניין כי רב בו המעורפל על הברור. למה המשפחה כולה, כולל הילדים, תלויה כל-כך במכתב שכתב הסבא-רבא? למה פרד, האח, הוא כפי שהוא? איזה תפקיד משחקת האם בחיי הילדים? אין שום אמהות בדמות שלה. למה הסבתא כל-כך מדוכדכת? רוב הזמן הספר נוגע ללב, אבל בקטן. ז"א פרק פה פרק שם. בגדול קשה להתרשם ממנו בחיוב, כי הוא ממוסמס מדי, מעורפל, אולי לא מתוך כוונה אלא מתוך חוסר יכולת לקשור יחדו את הפרקים הבודדים למסכת מהודקת. יותר מדי הבטחות מפוזרות לפתרון תעלומות בעתיד, והפתרונות אינם מוצגים

אבל מה שהכי הפריע לי זו ההתעקשות של ברנום להרוס את חייו בלי סיבה. אז קוראים לו ברנום, ביג דיל. אז הוא נמוך – יש מליונים כמוהו. אז אחיו מפחיד אותו – באיזשהו שלב בחיים זה עובר, בעיקר כשהאח נעדר. הוא מרחיק את אוהביו, לא מנצל את כשרונו, ובאופן כללי די מתבכיין. לגמרי לא התחברתי אל ברנום המבוגר. מכיוון שנראה לי שהסופר דווקא ציפה שנחבב את גבורו, הספר מפוספס בעיני

 

Halvbroren – Lars Saabye Christensen

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2008 (2001)

תרגום מנורבגית: דנה כספי