כשאלוהים היה ארנב / שרה וינמן

d79bd7a9d790d79cd795d794d799d79d-d794d799d794-d790d7a8d7a0d791-4

חצאי ספוילרים בסקירה

"כשאלוהים היה ארנב" הוא ספר ביכורים הנופל לשתי המלכודות הקלסיות של סופרים מתחילים: הרצון להכיל בתוך ספר אחד תכנים שיספיקו לשלושה, ושימוש בטריקים שהטכניקה בהם בולטת ומשתלטת על הסיפור.

אז מה היה לנו מצד התוכן, או בעצם מה היה לאלי, שמפיה מסופר הספר? אב דכאוני שמתייסר בגלל התאבדות של עדה במשפט שבו שימש סנגור. דודה לסבית שמאוהבת באם, ואם מאוהבת גם בבעלה וגם באחותו. שכן יהודי זקן חולה נפש שמתחזה לניצול שואה, ומבצע איזשהו אקט לא ברור של התעללות מינית באלי. אח הומו שמאבד את אהובו. אהוב אבוד שנחטף למטרות כופר. חברה תמהונית, בת לאם ששוכבת עם כל העולם. בן זוג של האם שמתעלל בחברה. חברה שרוצחת בעל מתעלל. חבר משפחה הומו מזדקן. חברתו האקסצנטרית של החבר. נהג פרטי עם עבר פלילי מסתורי. שוד אלים בניו יורק. ואם ניו יורק, אז כמובן מגדלי התאומים. אובדן זכרון. עוני והתעשרות פתאומית. ועוד כהנה וכהנה, וכל זה נגוע בהבלחים של מיסטיות מגוחכת.

ומצד הכתיבה: הספר כתוב רוב הזמן בערפול מכוון – בחירה די מוזרה ולא הגיונית כשמדובר בסיפור בגוף ראשון: או שאת מספרת או שלא. השיטה המייגעת הזו לומר רק חצאי דברים, שנועדה מן הסתם ליצור מעין מתח, לא עוררה בי שום ענין לדעת מה קרה באמת. בעיתיות נוספת היא בקווי העלילה המרובים מדי, שלא משתלבים לכלל סיפור חיים בעל אמירה.

חבל, כי גרעין הספר יכול היה להבשיל לכדי יצירה משמעותית ונוגעת ללב. במרכז העלילה מדובר בילדה שלא משתלבת, ילדה חושבת, לא שטחית, שיש לה קשר עמוק עם אחיה הבכור ועם ילדה אאוטסיידרית ממשפחה לא מתפקדת. יש בספר קטעים רבים שכתובים יפה לכשעצמם, יש כמה הברקות, יש לכותבת כשרון להעמיד סצנות עצובות לצד סצנות משעשעות. הבעיה היא בחיבור ובעומס.

When God was a Rabbit – Sarah Winman

כנרת זמורה ביתן

2012 (2011)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

פגישה עם החיים / ססליה אהרן

d7a4d792d799d7a9d794-d7a2d79d-d794d797d799d799d79d-d7a1d7a1d799d79cd799d794-d790d794d7a8d79f3

אני לא קוראת ספרים שמקוטלגים תחת הסוגה הגשמה עצמית / העצמה / הכר את עצמך וכדומה. "פגישה עם החיים" הוא בעצם ספר שכזה, אבל הוא כתוב בחן ובהומור, ומספר סיפור נעים לקריאה, כך שהמסרים חומקים מתחת לרדאר, אם כי אינם חומקים מן התודעה. רק ברבע העמוד האחרון אפשר למצוא סוג של נאום קצר עם הנחיות לחיים, אבל עד לשם זהו פשוט ספר כיפי.

לוסי היא רווקה על סף גיל שלושים. כמעט שלוש שנים לפני התרחשות העלילה החבר שלה עזב אותה. בהסכמה הדדית הם החליטו לספר לחבריהם שהיא זו שעזבה אותו, ומכאן לוסי הלכה והסתבכה בפקעת של שקרים, פוטרה מעבודתה וספרה שהתפטרה, עזבה את דירתה לטובת דירת סטודיו צפופה, שאליה היא לא מכניסה איש, מצאה עבודה חדשה תוך זיוף פרטים בסעיף הכישורים בקורות חייה, ובסך הכל הזניחה את עצמה. ג'ון לנון כתב באחד משיריו "החיים הם מה שקורה לך כשאתה עסוק בעריכת תכניות אחרות", וזה מה שמתרחש אצל לוסי. נדמה כאילו היא וחייה מתנהלים בנפרד. בני משפחתה מחליטים להתערב, ומארגנים לה פגישה עם החיים, שמתגלים בדמות בחור דוחה למדי. ברגע הראשון חשבתי שהרעיון מטופש, אבל די מהר הלכתי ונכבשתי לדינמיקה שביניהם.

כדרכם של ספרים שכאלה, לוסי תמצא את עצמה, ותשכין שלום בין נפשה המסוכסכת למציאות חייה. בדרך היא תעבור תהפוכות נפשיות, כמה משברים, תגלה מחדש את קרוביה ואת חבריה, תעשה כמה החלטות מטופשות וכמה החלטות טובות, ותצליח להשתחרר מרשת השקרים שטוותה.

הספר משעשע, אפילו מצחיק לפעמים, ובו זמנית נוגע ללב. למרות שזהו ספר עם אג'נדה, הוא לגמרי לא דידקטי. הקריאה זורמת, ולמרות הפשטנות היחסית של הדמויות הן משורטטות די במדויק וקל להבין אותן.

 

The Time of My Life – Cecelia Ahern

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (1990)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

יתומה אחת מבגדאד / האלה ג`אבר

יתומה אחת מבגדאד

באפריל 2003, כשההפגזות האמריקאיות ניפצו חלונות בביתו בבגדד, נטל עלי את אשתו ואת שבעת ילדיהם, העמיס מעט חפצים על המונית שלו, וניסה להמלט. הוא האמין שאם יסע בין שתי משאיות, יהיה מוגן מהדף. לרוע המזל שתי המשאיות האלה היו יעד לטילים. אשתו הספיקה להשליך מבעד לחלון את התינוקת חאורה, שיצאה כמעט ללא פגע. שאר בני המשפחה נפצעו ונכוו. חלקם נהרגו במקום, האחרים מתו מפצעיהם באותו היום או למחרת. זהרה בת השלוש, שנכוותה בכל גופה, אושפזה במצב קשה בבית חולים.

האלה ג`אבר, עתונאית לבנונית-בריטית מוערכת, הסתובבה בבתי החולים של בגדד, וליבה נחמץ למראה הקורבנות החפים מפשע, ובעיקר למראה הילדים הסובלים. בעקבות פגישה שלה עם ילד שידיו נקטעו, החליטה להשתמש בכוחה כעתונאית ולגייס תרומות לסיוע לילדים. מערכת ה"סאנדיי טיימס" ביקשה ממנה לאתר ילדה יתומה פצועה שתהיה "הפנים של הקמפיין". לאחר שעברה בכמה בתי חולים הגיעה האלה אל זהרה, ונפשה נקשרה בנפש הילדה, שהיתה מסוממת מתרופות להקלת הכאב, וחבושה כמעט כולה. משהו בפנים היפות של הילדה נגע ללבה של האלה, והיא נרתמה באופן אישי לנסיונות הנואשים להציל את חייה.

האלה ג`אבר כורכת את סיפורה האישי בסיפורה של המלחמה בעירק ושל קורבנותיה. האלה, ילידת לבנון, נשואה לצלם עתונות בריטי. לאחר כמה שנות נישואין התברר לה כי היא עקרה. היא נקלעה למשבר אישי קשה, עברה סדרה מתישה של טיפולים, אך לשווא. עם השנים למדה לחיות עם האכזבה והתסכול, והשקיעה את עצמה בקריירה מרשימה של כתבת חוץ, שסיקרה כמה מזירות המלחמה הקשות ביותר במזרח התיכון. המפגש של האלה עם זהרה הצית בה מחדש את יצר האמהות שמעולם לא כבה. בעצה אחת עם בעלה הציעה לסבתה של זהרה לאמץ את שתי האחיות שניצלו.

הספר מיטיב לתאר את זירת המלחמה הסבוכה בעירק, ומצליח להלך בין הטיפות ולא להפוך לפוליטי. ליבה של האלה נתון לקורבנות שנקלעו לאש על לא עוול בכפם. היא מתארת ארועים, אבל לפחות בספר אינה נוקטת עמדה או מפרשת את הגורמים שמאחורי המלחמה. היא רואה את הטוב ואת הרע בכל צד: בסצנה לקראת סוף הספר, שמדגימה את הגישה הזו, היא מתארת את החיילים האמריקאים ששירתו בעירק כשהם בחופשה בביתם, ומוצאת את הצד האנושי בחיילים הקשוחים שפגשה בעירק.

הספר נוגע ללב בסיפור האנושי של האלה, מעניין בהיבט של חיי העתונאים המסקרים את המלחמה, ופותח חלון אל עולמם של הקורבנות.

The Flying Carpet To Baghdad – Hala Jaber

הוצאת אחוזת בית

2011

תרגום מאנגלית:  דנה אלעזר-הלוי

זייתון / דייב אגרס

d796d799d799d7aad795d79f

זהו סיפורה האמיתי של משפחת זייתון, שנקלעה לתוך הכאוס – הפיזי והחברתי – של הוריקן קתרינה. בחרתי לקרוא את הספר הזה בלי כל מידע מוקדם עליו, משום שדייב אגרס הוא האיש שכתב את "מהו המה", ספר חובה (לדעתי) אודות אפריקה מוכת הרעב והמלחמות. פחות אהבתי את "יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה" ואת "עוד תדעו את מהירותנו", אבל בזכות "מהו המה" אנסה כל ספר שלו. "זייתון" בהחלט עומד בציפיות. הוא מעניין, עוכר שלווה, מעורר מחשבה בכמה וכמה נושאים, ולמרות שהכתיבה שלו כמעט דוקומנטרית הוא מושך לקריאה כמו ספר פרוזה טוב.

עבדול רחמן זייתון נולד בסוריה. אגרס משלב בספר ארועים מתולדות משפחתו של זייתון, שמפריכים את הדעה הקדומה שכל מהגר נושא עמו איזשהו עבר אומלל שממנו הוא בורח. זייתון נמשך מילדותו לים, ולאחר שנים כימאי החליט להתיישב בניו אורליאנס ולהקים משפחה. קאתי, הצעירה ממנו בארבע-עשרה שנים, בת למשפחה בפטיסטית מרובת ילדים, מצאה עצמה עוד לפני גיל עשרים גרושה עם ילד, במצב כלכלי מעורער, ועם תהיות רבות לגבי עצמה. את שלוותה מצאה באיסלם. זמן מה אחרי שהתאסלמה הצטלבו דרכיהם של השניים. כשההוריקן היכה הם היו נשואים כבר אחת-עשרה שנים, ונולדו להם שלוש בנות. יחד ניהלו עסק שיפוצים, רכשו נכסים להשכרה, וראו ברכה בעמלם.

כשההוריקן התקרב, וההמלצות לפנות את האזור התרבו, נסעו קאתי והילדים אל משפחתה בבאטון רוז`. זייתון בחר להשאר בעיר. נראה לו נכון יותר להשגיח מקרוב על נכסיו. כשהעיר הוצפה מים, הוא שייט ברחובות בקאנו, חילץ אנשים שנלכדו בבתיהם, האכיל כלבים שהושארו מאחור, וניסה כמיטב יכולתו לשמור על ביתו מפני ההרס. באחד מן הבתים שהשכיר נותר קו טלפון פעיל, וממנו התקשר מדי יום לקאתי. יום אחד חדל להתקשר, ובמשך שבועיים לא היה למשפחתו מושג מה עלה בגורלו. ההשערה הסבירה ביותר היתה שנפל קורבן לכנופיות הבוזזים החמושות שהסתובבו בעיר המוכה.

זייתון לא נפל קורבן לשודדים אלא לכוחות הבטחון. שוטר חשד שהוא עוסק בביזה (ולמרבה האירוניה השוטר עסק בזה בעצמו…), ועצר אותו יחד עם שלושה מחבריו. במשך השבועיים הבאים היה זייתון נתון בסחרחורת קפקאית, כשאינו יודע במה הוא מואשם. לא ניתן לו להתקשר עם איש, הוא נכלא בכלוב שדמה במידה מפחידה לגואנטנמו, עבר בדיקה גופנית משפילה, היה נתון יחד עם האסירים האחרים לשרירות ליבם הסדיסטית של השומרים, הושם בתא קטן עם חמישה אנשים נוספים ולאחר מכן בבידוד. העובדה שהוא מוסלמי הוסיפה לחרדתו: לא פשוט להיות מוסלמי בארה"ב שאחרי מגדלי התאומים, וגם הוא וגם קאתי חוו בעבר חשדנות ודחיה. הפחד הגדול שלו היה שייחשד איכשהו בטרור.

בחציו הראשון הספר נקרא כסיפור פשוט על זוג חביב שנקלע לסערה. החל ממעצרו של זייתון הסיפור הופך לסיוט. אוזלת יד, שחיתות, סדיזם, אדישות נפשעת – כל אלה משמשים בערבוביה, ובני הזוג זייתון נמעכים תחת המכבש החוקי-ביורוקרטי.

וזהו בעצם ליבו של הספר, ומה שהופך אותו כל-כך עוכר שלווה וכל-כך מעניין. שאלות רבות מתעוררות, ולא ממש מוצאות מענה: אטימות שלטונית, שחיתות של המופקדים על החוק, חולשתו של היחיד, דעות קדומות, הקלות הבלתי נסבלת שבמעבר מחיי שגרה שלווים לתוהו ובוהו מעשה ידי אדם.

משפחת זייתון השתקמה. הבית שופץ והורחב, העסק משגשג. אבל השלכות החוויות הקשות שעברו לא נמחו. יותר מכולם הושפעה קאתי. היא, שגדלה על ערכי הדמוקרטיה האמריקאית, נשברה דווקא אחרי שהתברר שבעלה חי, כשלא אפשרו לו לקיים שימוע פתוח במטרה לשחררו מהכלא. היא אמנם חזרה לחיים שגרה, וגם ילדה בן נוסף, אבל עד היום היא סובלת מתופעות פוסט-טראומטיות. וכשאני חושבת לעצמי שהסיוט הזה התרחש בדמוקרטיה הגדולה בעולם, אצל מנהיגת העולם החופשי, אני מרגישה שותפה לחרדותיה.

כל ההכנסות מהספר מוקדשות לקרן זייתון, שמטרתה לעזור בשיקום ניו אורליאנס ולקדם את כיבוד זכויות האדם בארצות הברית ובעולם.

בשורה התחתונה: ספר ראוי מאוד לקריאה.

העטיפה הנאה וההולמת מאוד את הספר עוצבה ע"י רחל סאמפטר

Zeitoun – Dave Eggers

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי