איש בגן החיות / דייויד גארנט

איש בגן החיות

ג'ון וג'וזפין, שני נאהבים צעירים, מבקרים בגן החיות, ותוך כדי התבוננות בבעלי החיים הכלואים ממשיכים ויכוח שהחלו בו בדרכם לכאן. בלב ההתנצחות עומדת טענתו של ג'ון, לפיה על ג'וזפין להתמסר אך ורק לו, ולהתנכר לכל שאר בני האדם, שכן "או שאת מאוהבת בי, או שלא. אם את מאוהבת בי, לא תתקשי לוותר על אנשים אחרים למעני". ג'וזפין, בהגיון בריא, טוענת כנגדו כי "אם תכריח אותי לבחור בינך ובין כל האנשים, אהיה טפשה אם אתמסר לך". בלהט הויכוח היא מכנה אותו "פרא טיפש" ו"חיית פרא", וקובעת כי מן הראוי היה לסגור אותו בכלוב ולהציג אותו לראווה, בין הגורילה לשימפנזה. ג'ון הנסער כותב באותו ערב אל הנהלת הגן, ומציע את עצמו כמוצג. הגחמה הבלתי הגיונית שלו מתקבלת על ידי ההנהלה בשל גחמותיה שלה.

מכאן ואילך מתגלגל סיפור, שכמו מנבא את תרבות הריאליטי והפומביות של ימינו. הקהל נוהר לצפות במר קרומרטי (שמו הפרטי אינו מוזכר עוד, כאילו קולפה ממנו עצמיותו כל עוד הוא שוהה בכלוב). קרומרטי מעמיד פנים כאילו אינו חש בעשרות העיניים הנעוצות בו, אך אינו יכול שלא לשמוע את ההערות הפוגעניות המופנות כלפיו. בדומה לתכניות מזן האח הגדול, הקהל נהנה לצפות בו כשהוא מבצע פעולות יומיומיות שגרתיות ומשעממות, אבל הנאתו מגיעה לשיאה כשמול עיניו מתחוללת סצנה אלימה. ג'וזפין, שנשבעה למחוק אותו מחייה בעקבות הצעד המטופש שנקט, מתקשה לבצע את החלטתה. חלקית משום שהיא כנראה אוהבת אותו (מסיבה עלומה כלשהי), אבל בעיקר בגלל "הרשתות החברתיות" של התקופה, הווה אומר העיתונים, השמועות והרכילות, שמספרים עליו – #שימפנזה_מימין_אורנגאוטן_משמאל #קרקל_המחמד #החיים_בכלוב #לבד_בסבבה – ומונעים ממנה את האפשרות להתעלם מקיומו. צריך לזכור גם שג'וזפין, כמו ג'ון, צעירה מאוד, ורגשות מכבידים, כפי שכותב גארנט, אצל צעירה בריאה ונלהבת הם אינם מחזיקים מעמד זמן רב. שני גיבורינו מיטלטלים אפוא בין תיעוב לאהבה, יציבים כמו שבשבת, עד להחלטתם באשר לקשר ביניהם. ההחלטה העלתה את חמתי, אך מטעמי קלקלנים אמָנע מלהתווכח איתה בתוך הסקירה.

הטקסט שעל כריכת הספר מתייחס להיבטים נוספים בעלילה, ביניהם השאלה מי אנושי יותר, האדם או החיה. ההיבט הזה לא עלה בדעתי תוך כדי קריאה (למרות אמירות מפורשות, כמו משאלה שמביעה ההנהלה: "יש לקוות שעם הזמן יפתח אישיות משלו ממש כאילו היה דוב או קוף"), אולי יצוף בקריאה חוזרת. מכל מקום, נראה לי כי כמו ב"מאישה לשועלה", גארנט כתב ספר רב פנים, ולפיכך רב פרשנויות, וכל קורא יוכל למצוא בו זוית ראיה מעניינת משלו. "איש בגן החיות" פחות אלגורי מקודמו, אבל לא פחות מגרה למחשבה ולעיסוק בשאלות החברתיות העולות ממנו. הוא שזור אמירות ציניות ושנונות בנושאים חברתיים מגוונים, ומומלץ ליותר מקריאה אחת כדי לעמוד על דקויותיו ועל רבדיו.

 A Man in the Zoo – David Garnett

תשע נשמות

2019 (1924)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

מודעות פרסומת

מאישה לשועלה / דייויד גארנט

מאישה לשועלה

ביום נאה אחד הופכת אשה צעירה לשועלה. דייויד גארנט, כך הוא מעיד על עצמו, מסתפק בסיפור העובדות, ומוסיף כי "לא אנסה להניא את קוראַי מנסיון להסביר את אותו נס כביכול, שהרי עד כה לא נמצא לו כל הסבר המניח לגמרי את הדעת". ובכן, הנה הנסיון שלי.

סילביה וריצ'רד טֶבְֹּריק, זוג צעיר בשנת נישואיהם הראשונה, יצאו בתחילת שנת 1880, בשעת אחר צהרים מוקדמת, לטייל בחורש. באותה עת עדיין נהגו כאוהבים, ולא משו איש מרעותו, אבל מתחת לפני השטח האידילים נרמזו חריקות בחיי הנישואים: פעמיים מסופר כבר בעמודים הראשונים של הספר כי סילביה לא רצתה לצוד, אולי בגלל חוויה שארעה בילדותה במהלך ציד, ומר טבריק הצליח לשכנע אותה, אך הדבר עלה לו במאמצים רבים, והיא לא ששה לרעיון. במהלך שיטוטם בחורש שמעו קולות של מסע ציד, ומר טבריק נחפז לחזות בו. אשתו פיגרה מאחור, והוא אחז בידה וכמעט גרר אותה. ממש בטרם יצאו מן החורש, משכה סילביה את ידה מתוך ידו, פלטה צעקה, וכשהסתובב גילה שהפכה לשועלה. משהו כנראה פקע בה באותו הרגע, וסילביה, שזכתה לחינוך מחמיר מידי אומנת קפדנית ודוד איש דת, קצה בצייתנות. כך, מכל מקום, אני מבינה את הפרק הראשון בסיפור, ואת המוטיב המרכזי בספר.

מכיוון שהסופר אינו מספק שום רקע על ריצ'רד טבריק, ואף מכנה אותו כל הזמן מר טבריק, כאילו שמו ועולמו הפרטיים חסרי משמעות, אי אפשר לנתח לעומק את הסתגלנות שהוא מגלה. בעוד סילביה הולכת והופכת לחית-בר, לא רק במראה אלא גם בהתנהלות, ריצ'רד מקבל בהשלמה כל שינוי וכל הרעה, ומתאים עצמו לנסיבות. המחשבה לוותר על אשתו אינה עולה בדעתו כלל. האם ריצ'רד הוא אות ומופת לנאמנות זוגית? אולי סתגלנותו אינה אלא חולשה שמעידה על חוסר יכולת להתנתק מן המסגרת, או אולי ההפך הוא הנכון והתנהגותו מעידה על ניתוק מן המציאות? האם סילביה מנסה לבחון את גבולות סבלנותו, כשהיא משילה עוד ועוד סממנים אנושיים, או אולי היא פשוט מניחה לעצמה בהדרגה להיות היא עצמה?

הספר אינו מספק תשובות, רק שאלות, ובעיני די בכך. פליסיה שרון, באחרית דבר לספר, כותבת את פרשנותה המעניינת לעלילה, פרשנות משכנעת שלא עלתה בדעתי. מסתבר שאפשר לקרוא את הספר ביותר מדרך אחת, ובמקרה הזה הדבר מעיד הן על עומק עלילתי, והן על יכולתו של הסופר לברוא יצירה רבת פנים, שאליה יכול כל קורא לגשת עם זוית הראיה היחודית לו.

"מאישה לשועלה" הוא ללא ספק אלגוריה, ולא סיפור אגדה בלבד, אבל גם אם מתנערים מכל נסיון להסבר, עדיין לפנינו סיפור נעים מאוד לקריאה, סיפור על אהבה, על בגידה ועל נאמנות, מותח, שזור הומור, ועתיר דמיון. חווית קריאה מומלצת.

Lady into Fox – David Garnett

תשע נשמות

2017 (1922)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום