זייתון / דייב אגרס

d796d799d799d7aad795d79f

זהו סיפורה האמיתי של משפחת זייתון, שנקלעה לתוך הכאוס – הפיזי והחברתי – של הוריקן קתרינה. בחרתי לקרוא את הספר הזה בלי כל מידע מוקדם עליו, משום שדייב אגרס הוא האיש שכתב את "מהו המה", ספר חובה (לדעתי) אודות אפריקה מוכת הרעב והמלחמות. פחות אהבתי את "יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה" ואת "עוד תדעו את מהירותנו", אבל בזכות "מהו המה" אנסה כל ספר שלו. "זייתון" בהחלט עומד בציפיות. הוא מעניין, עוכר שלווה, מעורר מחשבה בכמה וכמה נושאים, ולמרות שהכתיבה שלו כמעט דוקומנטרית הוא מושך לקריאה כמו ספר פרוזה טוב.

עבדול רחמן זייתון נולד בסוריה. אגרס משלב בספר ארועים מתולדות משפחתו של זייתון, שמפריכים את הדעה הקדומה שכל מהגר נושא עמו איזשהו עבר אומלל שממנו הוא בורח. זייתון נמשך מילדותו לים, ולאחר שנים כימאי החליט להתיישב בניו אורליאנס ולהקים משפחה. קאתי, הצעירה ממנו בארבע-עשרה שנים, בת למשפחה בפטיסטית מרובת ילדים, מצאה עצמה עוד לפני גיל עשרים גרושה עם ילד, במצב כלכלי מעורער, ועם תהיות רבות לגבי עצמה. את שלוותה מצאה באיסלם. זמן מה אחרי שהתאסלמה הצטלבו דרכיהם של השניים. כשההוריקן היכה הם היו נשואים כבר אחת-עשרה שנים, ונולדו להם שלוש בנות. יחד ניהלו עסק שיפוצים, רכשו נכסים להשכרה, וראו ברכה בעמלם.

כשההוריקן התקרב, וההמלצות לפנות את האזור התרבו, נסעו קאתי והילדים אל משפחתה בבאטון רוז`. זייתון בחר להשאר בעיר. נראה לו נכון יותר להשגיח מקרוב על נכסיו. כשהעיר הוצפה מים, הוא שייט ברחובות בקאנו, חילץ אנשים שנלכדו בבתיהם, האכיל כלבים שהושארו מאחור, וניסה כמיטב יכולתו לשמור על ביתו מפני ההרס. באחד מן הבתים שהשכיר נותר קו טלפון פעיל, וממנו התקשר מדי יום לקאתי. יום אחד חדל להתקשר, ובמשך שבועיים לא היה למשפחתו מושג מה עלה בגורלו. ההשערה הסבירה ביותר היתה שנפל קורבן לכנופיות הבוזזים החמושות שהסתובבו בעיר המוכה.

זייתון לא נפל קורבן לשודדים אלא לכוחות הבטחון. שוטר חשד שהוא עוסק בביזה (ולמרבה האירוניה השוטר עסק בזה בעצמו…), ועצר אותו יחד עם שלושה מחבריו. במשך השבועיים הבאים היה זייתון נתון בסחרחורת קפקאית, כשאינו יודע במה הוא מואשם. לא ניתן לו להתקשר עם איש, הוא נכלא בכלוב שדמה במידה מפחידה לגואנטנמו, עבר בדיקה גופנית משפילה, היה נתון יחד עם האסירים האחרים לשרירות ליבם הסדיסטית של השומרים, הושם בתא קטן עם חמישה אנשים נוספים ולאחר מכן בבידוד. העובדה שהוא מוסלמי הוסיפה לחרדתו: לא פשוט להיות מוסלמי בארה"ב שאחרי מגדלי התאומים, וגם הוא וגם קאתי חוו בעבר חשדנות ודחיה. הפחד הגדול שלו היה שייחשד איכשהו בטרור.

בחציו הראשון הספר נקרא כסיפור פשוט על זוג חביב שנקלע לסערה. החל ממעצרו של זייתון הסיפור הופך לסיוט. אוזלת יד, שחיתות, סדיזם, אדישות נפשעת – כל אלה משמשים בערבוביה, ובני הזוג זייתון נמעכים תחת המכבש החוקי-ביורוקרטי.

וזהו בעצם ליבו של הספר, ומה שהופך אותו כל-כך עוכר שלווה וכל-כך מעניין. שאלות רבות מתעוררות, ולא ממש מוצאות מענה: אטימות שלטונית, שחיתות של המופקדים על החוק, חולשתו של היחיד, דעות קדומות, הקלות הבלתי נסבלת שבמעבר מחיי שגרה שלווים לתוהו ובוהו מעשה ידי אדם.

משפחת זייתון השתקמה. הבית שופץ והורחב, העסק משגשג. אבל השלכות החוויות הקשות שעברו לא נמחו. יותר מכולם הושפעה קאתי. היא, שגדלה על ערכי הדמוקרטיה האמריקאית, נשברה דווקא אחרי שהתברר שבעלה חי, כשלא אפשרו לו לקיים שימוע פתוח במטרה לשחררו מהכלא. היא אמנם חזרה לחיים שגרה, וגם ילדה בן נוסף, אבל עד היום היא סובלת מתופעות פוסט-טראומטיות. וכשאני חושבת לעצמי שהסיוט הזה התרחש בדמוקרטיה הגדולה בעולם, אצל מנהיגת העולם החופשי, אני מרגישה שותפה לחרדותיה.

כל ההכנסות מהספר מוקדשות לקרן זייתון, שמטרתה לעזור בשיקום ניו אורליאנס ולקדם את כיבוד זכויות האדם בארצות הברית ובעולם.

בשורה התחתונה: ספר ראוי מאוד לקריאה.

העטיפה הנאה וההולמת מאוד את הספר עוצבה על ידי רחל סאמפטר

Zeitoun – Dave Eggers

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012 (2009)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

מהו המה / דייב אגרס

0902044

זהו סיפורו האמיתי של ולנטינו אצ'אק דנג, וסיפורם של "הילדים האבודים" של סודן. בשנות ה-80 של המאה הקודמת, פרצה – ולא בפעם הראשונה – מלחמת אזרחים בסודן: העילה הפעם – התנגדותם של בני הדרום הנוצרים להחלת חוקי האיסלם של השלטון בחרטום. אבל נדמה שזהו רק תירוץ: המתיחות בין השבטים ובין הדתות היא עתיקת יומין. ביומיום הם מצליחים להגיע לסטטוס קוו שכולם נהנים ממנו, אבל קל מאוד להלהיט את היצרים ולנצל אותם לצרכים של משחקי כוח ותאוות בצע. מעורבים פה נפט ואדמות מרעה, וגם גורמים מבחוץ בוחשים ומנסים להפיק תועלת לעצמם. מעשי אכזריות הופכים לשגרה, משפחות נקרעות, נשים נאנסות, ילדים נחטפים לעבדות. בני הדרום מתחילים לנהור בהמוניהם אל מעבר לגבול, ובתוכם אלפי ילדים.

הספר מתאר את מסעו של אצ'אק מכפרו ההרוס אל עבר אתיופיה, משם חזרה לסודן, ואחר-כך לקניה, עד שהוא מגיע בסופו של דבר לארצות-הברית, במסגרת מחווה של זו האחרונה לישוב "הילדים האבודים".

כואב מאוד לקרוא את הספר, וקשה לכתוב על כל הדברים הכואבים שבו. הכאב הוא בתמונה הגדולה, אבל גם בפרטים הקטנים שהוא מזכיר כבדרך-אגב. לדוגמא, ממש לפני ההגעה למחנה הפליטים הזדמן להולכים להמיר את מעט חפציהם באוכל. היו כאלה שמכרו את הבגדים שלגופם, כי זה כל מה שהיה להם. במשפט קצר, כאילו אגבי, הוא מספר שמאוחר יותר הם התחרטו על כך, כי במשך חצי שנה הם התהלכו עירומים, פשוטו כמשמעו. עד שהעולם שמע על המתרחש בסודן, עד שהתארגנו כוחות הסיוע, הם נותרו ללא בגדים. קשה להעלות על הדעת עליבות והשפלה שכאלה.

הספר כולו קורע לב. הנה קטע שלא אשכח לעולם:

(הבהרה: הראי שעליו הוא מדבר במשפט הראשון אינו ראי של ממש. הילדים מנחשים את מראה פניהם על פי מראה חבריהם)

בראי של ויליאם ק' לא נראיתי טוב ביום ההוא. הלחיים שלי היו שקועות, העיניים מוקפות טבעות כחולות. הלשון שלי היתה לבנה, עצמות האגן שלי בלטו מבעד למכנסים הקצרים. הרגשתי כאילו הגרון שלי מצופה עץ ועשב. הנסיון לבלוע גרם כאב עצום. ילדים דברו בידים מונחות על גרונם, מנסים לעסות לחות אל תוכם. אני שתקתי, והמשכנו ללכת. אחר הצהרים היה איטי מאוד. לא היינו מסוגלים ללכת בקצב שמתקרב לקצב שהלכנו בו בתחילת המסע. התקדמנו מעט כל כך. ביום ההוא ויליאם ק' ביקש לעצור לעתים קרובות.
רק לעצור ולעמוד לרגע, הוא אמר.

והיינו עוצרים וויליאם היה נשען עלי, מניח יד על כתפי. הוא היה נושם שלוש נשימות ואומר שהוא מוכן להמשיך. לא רצינו לפגר מאחור.
אני מרגיש כבד כל כך, אצ'אק. אתה מרגיש כבד ככה?
כן, כן, ויליאם, כולם מרגישים.

אחר הצהרים התקרר, והיה קל יותר לנשום את האוויר. עברה שמועה לאורך הטור שמישהו מצא נבלה של דיק-דיק. הם הבריחו את הנשרים, ועכשו ניסו למצוא מעט בשר אכיל על עצמות החיה.
אני צריך לנוח שוב, לחש ויליאם ק`. – כדאי שנשב קצת.

לא הסכמתי שכדאי שנשב, אבל ויליאם ק` כבר עשה את דרכו אל עץ, ועד מהרה ישב תחתיו, ראשו שעון על הגזע.
אנחנו צריכים ללכת, אמרתי.

ויליאם ק' עצם את עיניו. – אנחנו צריכים לנוח. תנוח איתי, אצ'אק.
הם מצאו דיק-דיק.
זה נשמע טוב.

הוא הביט אלי וחייך.
אנחנו צריכים להשיג משהו מהבשר. הוא ייגמר בתוך שניה, ויליאם.

הבטתי בשעה שעיניו של ויליאם ק' עפעפו, עפעפיו נעצמו לאיטם.
תכף, הוא אמר. – אבל שב שניה. זה עוזר לי. בבקשה.

עמדתי מעליו, מצל עליו, נותן לו רגעים אחדים של שלווה. ואז אמרתי שהגיע הזמן ללכת.
עוד לא, הוא אמר.
הבשר ייגמר.
לך תקח קצת. אתה יכול לקחת קצת ולהביא לי?

יסלח לי אלוהים, אבל חשבתי שזה רעיון טוב.
אני אחזור, אמרתי.
יופי, הוא אמר.
אל תעצום עינים, אמרתי.
בסדר, הוא אמר. הוא הביט בי והנהן. – אני צריך את זה. אני מרגיש שזה עוזר לי.

עיניו נעצמו לאטן, ואני רצתי להביא את חלקנו בחיה. בזמן שלא הייתי שם, החיים אזלו מויליאם ק' ובשרו חזר לאדמה.

את העטיפה המרשימה אייר ועיצב אמרי זרטל.

What Is the What: The Autobiography of Valentino Achak Deng – Dave Eggers

הוצאת מחברות לספרות

2009 (2006)

תרגום מאנגלית: שאול לוין