ימים של שקט / ליזי דורון

40939

לאה צוקר "בילתה" את ימי ילדותה בבור, מסתתרת מהנאצים. כשיצאה ממנו אחרי המלחמה, והיא כבת ארבע-עשרה, כל מה שזכרה מעברה הוא שמה. תלושה ובודדה הועברה לבית ילדים בפולין, ממנו חילץ אותה מרדכי הארץ-ישראלי והביא אותה לקיבוצו. גם כאן היתה בודדה, לא השתלבה, ובלטה בחריגותה. נישואין מוסדרים לשרוליק, ניצול שואה אלמן, שגילו כפול משלה, הביאו אותה לתל-אביב, והיו בעבורה ישועה של ממש. כששרוליק מת, והיא אלמנה צעירה אם לילד, "אימץ" אותה זייצ`יק, בעל מספרה בשכונתה. לאה מספרת את סיפורה ואת סיפור דיירי השכונה לאחר מותו של זייצ`יק.

עולמה של לאה הוא עולמם של ניצולי השואה. אנשים שסוחבים שריטות וצלקות, אבל אף פעם אינם מספרים סיפורים מ"שם". יוצאי דופן הם אלה שאבדה שפיותם, כמו האשה המספרת על עברה רק לכלב שלה. כדי לדעת מה "אוכל" את שכנה א` יש לשאול את שכנה ב`, שגם היא שומרת על "פאסון", ורק שכן ג` יכול לספר מה עבר עליה. נוגעת ללב הנאמנות האינסופית שהם שומרים זה לזה, ההיחלצות לעזרת מי שמגלה סימני שבירה, כי איש אינו מיטיב לדעת מהם את עומס הכאב המאיים יום יום ושעה ושעה לשבור את עמידותם.

נושא מרכזי נוסף בספר הוא סיפור הקשר בין לאה לבין בנה. למרות שהיא מגלה כלפיו התנהגות של אמא פולניה במירעה, הלב יוצא אליה, אל חוסר יכולתה להיות האמא הטובה שהיא רוצה להיות, כי מעולם לא היתה לה דוגמא, והכל נסלח לה בשל בדידותה הזועקת.

כמו ב"למה לא באת לפני המלחמה" הסגנון די מינימליסטי, אבל ב"ימים של שקט" הגיבורה מרשה לעצמה גילוי רגשות שבספר הקודם לא בא לידי ביטוי. נראה לי, וזה ניחוש גרידא, שמכיוון שהספר הראשון היה די ביוגרפי, הסופרת שמרה על ריחוק רגשי מסוים, כי שחרור הרסן היה פותח סכר של רגשות, בעוד בספר הזה הדמויות בדיוניות יותר, ולכן ניתן להן חופש להביע את רגשותיהן.

אודה ולא אבוש, הספר הביא אותי אל סף הדמעות.

הספר הזה הזכיר לי את "רחוב ושמו ממילא" של אביגדור דגן, ספר מצוין המתאר פסיפס של דמויות ברחוב הירושלמי, חלקן ניצולות שואה. "ימים של שקט" ניחן באותה איכות שקטה, באותה יכולת לשרטט דמויות בקוים בהירים מעטים, ובעיקר ביכולת לקרב את הדמויות אל לבו של הקורא.

מאוד מאוד מאוד מומלץ

הוצאת כתר

2003

למה לא באת לפני המלחמה / ליזי דורון

למה לא באת לפני המלחמה

ספרה הדק של ליזי דורון, קובץ סיפורים קצרים מחיי אמה ומחייה כילדה, הוא מעט המחזיק את המרובה. בשפה פשוטה, בתיאור ארועים שגרתיים לכאורה, היא מספרת את הסיפור הנורא של אחרי השואה. הלנה אמה, ניצולת בוכנוואלד (עובדה הנחשפת רק לקראת סיום), לא באמת ניצלה מן השואה. פיזית כן, למרות נזקים בלתי הפיכים לבריאותה, אבל נפשית הטראומה המשיכה להניע אותה עד יום מותה. היא לא דברה על מה שהיה "שם", אבל ה"שם" הזה נוכח אפילו בעתות שלווה, וכמובן בזמנים של מצוקה (כמו לפני מלחמת ששת הימים) ובימים של סערת רגשות (ימי משפט אייכמן). בכל רגע ורגע היא מנהלת מלחמת הישרדות פרטית, מנסה לשמור לפחות על חזות של חיים רגילים, מוצאת תירוצים והצדקות למוזרויותיה, ושומרת על זקיפות קומה למרות המשא הנורא שהיא נושאת.

ליזי דורון מספרת, לא שופטת, לא מנסה לעורר רחמים או כעס, כמעט ולא מתיחסת למה שעשו החיים בצל אמה לאישיותה שלה. ודווקא ה"רגילות" הזו של הסיפור מעצימה את הצמרמורת.

מאוד מאוד מאוד מומלץ.

הוצאת חלונות

1998

ימי שני כחולים / ארנון גרונברג

1102032

ארנון גרונברג, סופר יהודי הולנדי המתגורר כעת בארה"ב, מספר בספר ביכורים משנת 1994 על חייו בשתי נקודות זמן – בגיל חמש-עשרה כנער מבולבל ומרדן, ובגיל עשרים ושתים כאיש צעיר מבולבל לא פחות.

משפחתו של ארנון היא מתכון לאסון: האם ניצולת שואה, שהתנהלותה בבית גובלת בטירוף. האב שיכור חסר עמוד שדרה, שעיסוקו אינו ברור. אחותו הסתלקה מהבית בהזדמנות הראשונה, ועלתה לארץ, שם היא מתגוררת בדירה מוכת מקקים. ארנון בן ה-15 מעביר את ימיו בערפל של אלכוהול, נכשל בכל המקצועות בבית הספר, מושעה, מתאהב לכאורה בבת גילו רוזי, שנפרדת ממנו ללא סיבה ברורה, ובאופן כללי מתעב את העולם, ועושה כל שביכולתו להרוס את עצמו. תחילה חשבתי שאני לא האדם המתאים לכתוב סקירה על הספר: בדרך-כלל לא מדברים אלי הגיבורים המבולבלים האלה. אבל עכשו, יומיים אחרי שסיימתי אותו, אני חושבת שהבעיה היא לא באינטראקציה ביני ובין גיבור הספר, אלא בכתיבה. תיאור סתמי של התנהלות מבולבלת אינו מספק: חסרה תובנת המבוגר הכותב, חסרות נקודות התיחסות שיעניקו לעלילה צידוק הגיוני ורעיוני כלשהו. כך, לדוגמא, הוא זורק פעמיים באגביות, ובשלב די מאוחר בספר, רמזים על היותה של אמו ניצולת שואה, אינו אומר כמעט מילה על הדרך בה גידלו אותו וכו'. הכל מאוד מפוזר ולא מגובש.

בחציו השני של הספר, כשגיבור הספר בן 22, מסתבר שהתוצר של אותם נעורים מבולבלים הוא איש צעיר חסר שורשים, חסר אחריות, מתקיים בקושי, ומבלה את מרבית זמנו בחברת זונות. בפרקים שבהם הוא בן 15 עדיין יש עלילה כלשהי, יש איזה זעם של בן-עשרה שאפשר לחפור ולמצוא לו צידוק. בפרקים של גיל 22 גם אלה אינם, ואנו נותרים עם תיאור אחר תיאור של מפגשים מיניים חסרי טעם, שגם הוא עצמו, למרות חיבתו לאהבה קנויה, יוצא מהם בהרגשת תפלות.

הנה קטע לדוגמא, המסכם יפה את רוח הספר:

ידעתי שלאף אחד לא אכפת ממך, וממה שאתה עושה, ושלאף אחד גם לא יזיז אם תתפגר או לא. לכל האנשים יש תחליף,בדיוק כמו לשקית פלסטיק. הם רק חושבים שהם מיוחדים במינם, יוצאי דופן, ושהילדים שלהם אפילו הרבה יותר מיוחדים מהם. אין לך ברירה אלא לחשוב ככה, אם אתה רוצה להמשיך לחיות, וכל זמן שאתה רוצה בכך, אתה חייב לסתום ולא לקשקש יותר על שקיות פלסטיק. מהתקופה שבה עבדתי במשרד, ומתקופות מאוחרות יותר, אני יודע שאין דבר נורא יותר מאנשים שחושבים שאין להם תחליף. במה שנוגע לי, אני יודע שאחסר למישהו בערך כמו הזרזירים שמחרבנים בכל פינה בתחנה המרכזית, וכמה אנשים שאני מאוד מחבב, גם הם יודעים את זה.

הספר זכה בפרס לספר ביכורים, והפך להיט בהולנד.

ייאמר לזכותו של ארנון גרונברג שידו קלה על המקלדת, והוא מצליח לייצר תמונות קטנות בכשרון לא מבוטל. חובבי אמירות ציניות ימצאו בספר כמה משפטים נאים לציטוט. הבעיה היא שאין בכך די כדי לייצר ספר. צריך שיהיה בו משהו נוסף, עומק כלשהו שיעניק משמעות לקטעים הנפרדים.

לדעתי, אפשר לוותר.

ראיון עם הסופר

Blue Mondays – Arnon Grunberg

הוצאת בבל

2011 (1997)

תרגום מהולנדית: אירית ורסנו

ורד הלבנון / לאה איני

669271

הייתי בטוחה שלא אוהב את "ורד הלבנון". שני נסיונות סרק לקרוא את "אשתורת" של לאה איני הוציאו לי את החשק לקרוא כל דבר אחר שלה. אבל הספר התגלגל לידי, ושמעתי כמה הערות מלהיבות מאנשים שאני מעריכה, אז החלטתי לנסות.

תחילה חשתי שאני לא מתפעלת ולא מאוכזבת, הערה פושרת ששיקפה את יחסי לספר לאחר כ-100 עמודים. לשמחתי החלטתי להמשיך אתו, וכעת – לאחר סיום הקריאה – נראה לי שהוא ימשיך להעסיק אותי גם אחרי שאעבור לספרים אחרים.

תחילה הנה מה שלא אהבתי בו: לא אהבתי את הנימה הפוליטית שהשתרבבה לתוכו בנושא מלחמת לבנון. לא משום שאין לסופרים זכות הבעת דעה בספריהם, אלא משום שההדבקה של דעותיה של איני בנושא זה לספר מלאכותית ומאולצת. אני מבינה שהרקע של מלחמת לבנון השניה השפיע עליה למקם את הספר בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, וברור שלבנון עומדת ברקע סיפורו של החייל שאליו היא מדברת, ובכל זאת הדבקת העמדות הפרטיות שלה לא משתלבת יפה.

לא כל-כך הבנתי את הסיבה לשלב את סיפורו של אותו הנער בסיפורה שלה, אבל גם לא הסתייגתי

מה כן אהבתי?

אהבתי את האיפוק. לאה איני מגוללת סיפור של ילדות אומללה: אב ניצול שואה, שמפמפם לה מגיל אפס סיפורי זוועה, ושולח אליה מבטים תאוותניים וידים ממששות. אם קרה, שאומרת לילדה ללא כחל וסרק שחבל שנולדה, ומתעללת בה פיזית ונפשית. אח ואחות שפורקים עליה את סבלם ואת זעמם. היא גדלה כעוף מוזר, לבושה קרעים, רשאית להתרחץ פעם בשבוע, מוכה ופגועה, דחויה ע"י משפחתה וע"י הסביבה. בשלב די מאוחר בספר היא מתארת סצנה שבה פרץ ממנה זעם בלתי נשלט, והיא התפוצצה אל תוך צעקות וכלים מושלכים. לאור נסיבות ילדותה אפשר היה לצפות שהספר כולו יהיה מחול זעם שכזה, או לפחות ספוג רחמים עצמיים יבבניים. אבל למרות שהכאב העצור כל-כך בולט, היא פוסעת בזהירות על התפר שבין כתיבה מאופקת לכתיבה רגשית. לטעמי, האיפוק מעניק לספר משנה עוצמה.

אהבתי את היכולת לא ליפול לידיו של השד העדתי. כבת דורה (בערך) של לאה איני אני יכולה להעיד שהאוירה אכן היתה כפי שהיא מתארת. למדתי בבית ספר תל-אביבי שרובו ככולו אשכנזי, כשבסביבות כתה ה´, אולי ו´, צירפו אלינו בנות מדרום ת"א, דהיינו ספרדיות. היו מחנות, אם כי לא היו עימותים, אבל כן היתה גישה של אנחנו המוצלחות לעומתן שלא. אז כשלאה איני מספרת ששמעה מישהי מתיחסת אליה כאל פרימיטיבית, אני מאמינה לעדות שלה. גם התחושה של התסכול מול האשכנזים המבוססים שלקחו לידם את השלטון היה לה באותם ימים על מה להסתמך. אי אפשר לספר סיפור מקיף מאותה תקופה בלי להתייחס גם לנושא הזה. עם זאת היא לא הופכת אותו לנושא מרכזי, לא משתמשת בקיפוח כתירוץ.

אהבתי שהספר סיפק לי נושאים למחשבה. כשהיא מתארת, לדוגמא, את התנהלותה בטירונות, אני לא יכולה שלא להזכר בטירונית שכולנו ראינו בה ארטיסטית. היינו אולי צעירות מכדי לקלף מעט את הקליפה, לראות אולי יש מצוקה מתחת להתנהלות הסהרורית. רשמתי לעצמי: לא למהר לשפוט.

ובהיבט הלא ספרותי, אהבתי והערכתי את היכולת שלה לפרוח מתוך הילדות הבלתי אפשרית.

הספר מאוד נגע לליבי, ואני ממליצה עליו.

כנרת זמורה ביתן

2009