בחזרה מעמק רפאים / חיים באר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d797d796d7a8d794_d79ed7a2d79ed7a7_d7a8d7a4d790d799d79d2

"בחזרה מעמק רפאים" נפתח בלוויה. הסופר הידוע והמוערך אלישע מילגרוים, שנפטר בעת שהותו בוורוצלב שבפולין, מובא למנוחות בבית הקברות הנוצרי בעמק רפאים. לצד קברו כורעת ברך אלמנתו, נעמי זלקינסון, ושְדֵמה, קריינית רדיו, לוחשת למספר, במאי סרטים תיעודיים המנציח את הארוע, "איך היא היתה בתור אשתו אני לא יודעת, אבל בתור אלמנה היא תהיה מצוינת". שלושה הנושאים שבלבו של הספר מיוצגים בפתיחה זו. האחד הוא הזיגזוג של יהודים לאורך הדורות בין היהדות אליה נולדו לבין הנצרות על פתוייה. השני הוא הטיפול בעזבונו של סופר שהלך לעולמו. והשלישי הוא סיפורה של נעמי, שדמותה עוברת שינויים, אשר בעיני המספר, שאינו יודע כל, הם בגדר מהפכים של ממש. במבט לאחור, לאחר שכל הסודות נחשפים, היא די עקבית וצפויה, ואני חולקת על הקביעה שעל הכריכה שרואה בה "אשה חידתית שהולכת ועוברת טרנספיגורציה מדהימה".

את הסיפור מספר, כאמור, במאי סרטי תעודה. היכרותו עם אלישע ונעמי החלה כשצילם סרט תדמית על הסופר בעקבות מועמדותו לפרס על ספרו "נעטרי הקוצים". הספר, ששמו מרמז על עיסוקו בישו, לא זכה בפרס בשל נושאו השנוי במחלוקת. נעמי היא שהזמינה את המספר להנציח את טקס הלוויה, והוא סבור כי כהמשך טבעי לכך יעבוד על סרט מקיף אודות הסופר. נעמי, שתחילה מצטיירת כלהוטה לשמר את זכרו ואת פועלו של בן זוגה, הופכת בהדרגה את עורה, ומפזרת את עזבונו לכל רוח. התהיה על מניעיה מניעה את העלילה, אך עיקר הענין, בעיני, הוא בשפע הידע שחיים באר מעתיר על קוראיו, ובקישור שבין הדמויות הבדויות להיסטוריה.

נעמי, דמות בדויה, היא לכאורה צאצאית של יצחק אדוארד זלקינסון, יהודי מומר בן המאה התשע-עשרה, שהיגר מפולין לאנגליה, התנצר, ותרגם את הברית החדשה וכמה ממחזותיו של שקספיר לעברית. בספר משולבת דמותו של יחזקאל סטניסלב הוגה, שעשה מסלול דומה כמה עשרות שנים קודם לכן. בסיור בבית הקברות בעמק רפאים מצביע מילגרוים על קברה של דולה ויטמן, בתו של אליעזר בן יהודה, שנישאה לנוצרי. האיזכורים שלהם, ושל אישים מרתקים נוספים, משתלבים להפליא בעלילה, ונובעים מעולמם הרוחני העשיר של גיבוריו. דמותו של אלישע מילגרוים "מתכתבת" שוב ושוב עם זו של אלישע בן אבויה, ה'אחר' שקיצץ בנטיעות (מילטון שטיינברג כתב אודותיו בספרו המצוין "כעלה נידף"). הספר הוא במידה מסוימת מעין מחווה לסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שדברים שכתב השפיעו על הסופר יוסף חיים ברנר, שאף לו יש נוכחות בספר, ועל הדמויות הבדויות. דילגתי פעמים רבות בין הספר לאינטרנט, ונהניתי הנאה מרובה מגודש הידע.

חיים באר מתאר בספר כמה מפניו של עולם הספרות בארץ. שתי הדמויות הבולטות בהקשר זה הן של סוחר הספרים רב הידע ישעיהו הומינר ושל חוקר הספרות מתתיהו חלפי. באר מתייחס לטיפול בעיזבון על ידי שארי הסופרים, לביקורת העתונאית, לפלגיאטים, למוציאים לאור ועוד. חשתי אי נוחות מסוימת מן ההתיחסות לאלמנות הסופרים, אבל הדברים נאמרו מפיו של חלפי, טיפוס יהיר למדי, אז ניחא. גם בהיבט זה יש אנשים המוזכרים בשמם האמיתי, ויש שנבדו. נסיון לברר אם יש כאן אלמנטים של רומן מפתח נראה לי מיותר ורכילותי. באר עצמו כותב בסיום כך: "מחבר שמורֶה היתר לעצמו לדלג בספריו בין אמת לבדיה אל יופתע אם תגיח אליו המציאות המתעתעת ממקום לא צפוי ותוציא לו לשון".

התענגתי עד מאוד משפתו של הספר, השואבת מן המקורות. הסופר שם בפי גיבוריו שפה גבוהה, אצל אחדים היא טבע שני, אצל אחרים התייפיפות והתגנדרות, ובכל מקרה היא זורמת, מהנה ומעשירה.

הכריכה הנאה בעיצובה של דורית שרפשטיין מציגה את "נעטרי הקוצים" של מילגרוים, כשהלוגו של עם עובד מתנוסס עליו – הברקה נחמדה.

פה ושם חשתי חולשות בעלילה. כך, לדוגמא, אני לא יודעת דבר וחצי דבר על הבמאי המספר ועל מניעיו. מצד שני, אולי זה בסדר, אולי הבמאי, או הסופר, או כל יוצר, אמורים להשאר ברקע ולתת את הבמה כולה ליצירה. כאמור למעלה, לא סברתי שנעמי היא דמות חידתית, והנסיונות שעשו גיבורי הספר האחרים לפענח אותה לא ממש עוררו בי ענין. ושוב, מצד שני, אנשים נוטים להתפס לרכילות ולחטטנות, והספר משקף זאת. בכל מקרה, מה שנתפס כחולשות בעיני בטל בשישים לעומת עושרו ויופיו של הספר, ולכן אני ממליצה עליו בלב שלם.

עם עובד

2018

מודעות פרסומת

נחלה / רוזינה ליפי

935031

לפני שקראתי את הספר היתה לי עמדה מעורבת כלפיו: מצד אחד ההמלצות שדברו בעדו, ומצד שני מקום התרחשות באוסטריה (פוי, נאצים), ופרקים שכולם נושאים שמות נשיים (אוף, ספר מגדרי). אז באתי אליו עם קצת אנטי, אבל גם עם רף ציפיות גבוה, והייתי סקרנית לדעת איזו סקירה תצא לי מכל המיש-מש הזה.

יוצאות לי רק מילים טובות.

אני אוהבת את הספרים האלה שמקבצים סיפורים המרוכזים כולם סביב מקום אחד, ויוצרים פסיפס שלו לאורך שנים (בהקשר הזה יצוינו לטובה "וינסבורג אוהיו", "טקסס" ו"הארכיקטורה בחבל האוזרק בארקנסו"). "נחלה" מתרחש בשנים 1909 עד 1977 בכפר אוסטרי השוכן בעמק מבודד. תושבי הכפר אינם מרבים לצאת מן העמק, נישאים בינם לבין עצמם, ומקיימים מיני קוסמוס קטן ושלוו. פשטות החיים שובה את ליבי, ההשלמה עם מה שיש, השמחות המשובצות בתוך חיים של עבודה חקלאית מפרכת. גם כשאנשים חשים אי שביעות רצון, גם כשהם נתקפים תאוות נדודים, הנחלה היא נקודת המוקד, האבן השואבת, הבית שאותו לא עוזבים, וגם אם כן – אליו שבים.

השנים העוברות, המלחמות שבעטין שכל הכפר בנים רבים, הטכנולוגיה המודרנית, התקשורת הגלובלית – כל אלה אינם משנים את הפסטורליה הכפרית ואת תפיסת העולם המשלימה עם הקיים של תושביו. בפרק האחרון, המתרחש בשנת 1977, מתוארות לאורה ובתה כשהן דוחפות יחד עגלה עמוסת כדי חלב, כאילו לא השתנה דבר בעשרות השנים האחרונות. כשטבעת הנישואין של לאורה נשברת בגין העבודה הקשה, מה שהיה מן הסתם מהווה טריגר להרהורים ולמסקנות ניו-אייג`יות במקום אחר, לאורה חשה החמצה לרגע כשבעלה אינו קולט את עצבותה ובמקום מילות נחמה הוא מפטיר "אמא גמרה ארבע טבעות, אם אני לא טועה, ואז היא הפסיקה לענוד אותן". אבל כמה עמודים אחר-כך הסיפור לוקח כיוון שונה לגמרי מה"מצופה" בעידן המודרני, ולאורה, כמו כל הנשים לפניה, משלימה עם חייה. זו אינה השלמה של חוסר ברירה, שתחתיה כוסס חוסר סיפוק. זו השלמה מלאה, מרצון, והיא מאפיינת לא רק את הנשים בספר, אלא גם את הגברים. כי כשמושרשים בנחלה, האלטרנטיבות אינן מהוות פיתוי של ממש.

על כך שנקשרתי לספר תעיד העובדה שלא הזדקקתי לאילנות היוחסין שבסופו, כאילו חייתי בכפר שנים ומשפחותיו היו למשפחתי.

העטיפה המלבבת עוצבה ע"י דורית שרפשטיין.

ספר מקסים.

Homestead – Rosina Lippi

הוצאת עם עובד

2010

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן