העדינות / דויד פואנקינוס

375145601000100490749no

נטלי ופרנסואה נפגשו במקרה ברחוב. הוא ניגש אליה, אמר את המלים הנכונות. היא נענתה להצעה לשתות קפה. הקסם התרחש, הזרות התפוגגה, האהבה לבלבה. אחרי מספר שנים יפות יחדיו פרנסואה נהרג כשהתפרץ בריצה לכביש. דויד פואנקינוס מתאר את ההלם, את הקושי לשוב לשגרת חיים, את הכפור המכסה את הלב ואוטם את הרגש, ואת תחושת הפתיעה כשהאהבה מגיחה במקום בלתי צפוי.

לכאורה זהו סיפור פשוט על אובדן ועל בנית שלמות חדשה מבין השברים. סגנונו של הספר הוא שהופך אותו לשונה ולכובש לב. כתיבתו של פואנקינוס אמנם נקראת מן הדף, אך מעניקה תחושה של האזנה למספר מיומן. הנה קטע קצר מאחד העמודים הראשונים המדגים זאת: לא אחת היתה נטלי תשושה בסופי השבוע. ביום ראשון אהבה להשתרע על הספה ולקרוא, וכשהעייפות שלחה אותה אל עולם הבדיון נסתה לדפדף בין עמודים וחלומות. היא הניחה שמיכה על רגליה, ומה עוד כדאי לספר: אה כן, היא אהבה להכין קנקן תה ולשתות אותו בכמה ספלים, בלגימות קטנות, כאילו התה הוא מעיין לא-אכזב.

הקדרות השורה על מרבית פרקי הספר נשברת באמצעות הערות ביניים קצרות, שנקשרות לפרטים שוליים בסיפור, ומספקות הפוגה. כשנטלי מצליחה לבלות ערב במסעדה, ערב שתיאורו מסתיים במשפט המרגש ומעלה החיוך, "התנאים לערב נטול כאבים התקיימו סוף סוף", הערת הביניים הצמודה לפרק זה מפרטת את המצרכים הדרושים להכנת המנה העיקרית שהוזמנה באותו ערב. כשמרקוס, העובד במשרדה של נטלי, שוכח את קוד הכניסה לבנין מגוריו משום שהוא מסוחרר מנשיקה שקיבל, הערת הביניים היא הקוד הנשכח. לפעמים ההערה היא מילות שיר שהוזכר קודם לכן, לפעמים משפט הגותי קצר, וכיוצא באלה הפסקות נשימה קצרות שמעניקות לסיפור נגיעות חייכניות.

למרות התחושה המטעה לפעמים של קלילות, הנובעת מן הכתיבה נטולת המאמץ ומן הענייניות שבסגנון, פואנקינוס מספק אבחנות מדויקות על הלך נפשם של גיבוריו ועל תגובות סביבתם. כשנטלי האבלה מוקפת בתשומת לב, הוא כותב, "איש אינו מקשיב לאדם שמביע רצון להיות לבדו". כשמרקוס מתנהג בדרמטיות בפגישה עם נטלי, הסופר קולע אל חוט השערה באומרו, "כן, אפשר לחשוב שמרקוס מייצר דרמות מופרזות. ובריחתו עשויה להיראות מטופשת. אבל צריך לחיות שנים בתוך האין כדי להבין איך אפשר להבהל פתאם מסיכוי". אבחנות אלה הן שמעניקות לספר עומק, ומבדילות אותו מסיפורים דומים אחרים.

את פואנקינוס הכרתי בספרו "שרלוטה", שאמנם הערכתי בשל תוכנו ובשל הכאב העמוק שהובע בו, אבל סגנונו היה מוזר בעיני. "העדינות" שונה ממנו, וכשמו כן הוא. בפתח הספר הוא מספר על נטלי: "היא אהבה לצחוק, היא אהבה לקרוא. בדרך כלל לא התממשו שתי האהבות בעת ובעונה אחת משום שהיא העדיפה סיפורים עצובים". פואנקינוס, לעומת זאת, מצליח לממש, שלובים זה בזה, את העצב ואת החיוך, את היאוש ואת התקווה.

ענת וקנין אפלבאום עיצבה עטיפה עדינה ההולמת את רוח הספר. לי עברון תרגמה בכשרון ובשטף. ספר מומלץ בהחלט.

La Delicatesse – David Foenkinos

כתר

2012 (2009)

תרגום מצרפתית: לי עברון-ועקנין

שרלוטה / דויד פואנקינוס

שרלוטה

"שרלוטֶה" הוא סיפור חייה של הציירת שרלוטה סלומון, שנרצחה באושוויץ בחודש החמישי להריונה, כשהיתה בת עשרים ושש בלבד. שרלוטה היתה בת למשפחה יהודית, ילידת גרמניה, שחייה היו אפופי מסתורין מותה של אמה. האם, שסבלה מדכאון, בדומה לרבים מבני משפחתה – אחותה, אמה, דודה, בת דודה – התאבדה כששרלוטה היתה עדיין ילדה, ונסיבות מותה נשמרו בסוד מפני בתה. כשרונה יוצא הדופן של שרלוטה כציירת איפשר לה באורח יוצא דופן להתקבל ב-1935 לאקדמיה לאמנות בברלין, למרות יהדותה. לאחר ליל הבדולח שלחו אותה אביה ואמה החורגת, נגד רצונה, להציל את נפשה אצל סבה וסבתה בדרום צרפת. גם הגבר שאהבה בגרמניה, אלפרד וולפסון, לחץ עליה להמלט. ההורים עצמם הצליחו לעבור מאוחר יותר להולנד, ואלפרד עבר ללונדון. בצרפת סבלה שרלוטה טלטלות ונדודים, עד שהוסגרה – אולי בעקבות הלשנה – לידי הנאצים, יחד עם בעלה, שיכול היה להסתתר תחת ניירות אריים, אך בחר להצהיר על יהדותו כדי להנשא לה, וכדי לחבור אליה כשגורשה מצרפת. לפני שעזבה את הכפר בו גרה, הפקידה בידי הרופא המקומי את ציוריה באומרה: "אלה כל החיים שלי".

למה היא מתכוונת בדיוק?

אני נותנת לך יצירה שמספרת במלואו את סיפור חיי.

או: אני נותנת לך יצירה שהיא חשובה לא פחות מחיי.

ואולי: אלה כל חיי, כי חיי נגמרו.

יצירתה של שרלוטה, "חיים? או תיאטרון?" משלבת כשמונה מאות ציורים עם קטעי טקסט, הכתובים על דף שקוף שניתן להניחו על הציורים, ועם הנחיות האזנה למוסיקה. היצירה מספרת את סיפורה האישי ואת סיפור תקופתה. ניתן לראות את היצירה ולקרוא הסברים אודותיה באתר המוזיאון ההיסטורי היהודי.

תחילה לא היה סגנונו של הספר לרוחי. הספר כולו כתוב בשורות קצרות, המכילות משפטים קצרים וחלקי משפטים קטועים. כל שורה מסתיימת בנקודה, והקריאה כתוצאה מכך בלתי רציפה, נתקעת, ובאופן כללי די מעצבנת. גם ההסבר – המשכנע, יש להודות – של הסופר לא הקל עלי את הקריאה:

פעמים רבות כל כך ניסיתי לכתוב את הספר הזה.

אבל איך?

האם אני צריך להיות נוכח?

האם אהפוך את הסיפור שלה לרומן?

איזו צורה תלבש האובססיה שלי?

התחלתי, ניסיתי, ואחר כך נטשתי.

לא הצלחתי לכתוב שני משפטים רצופים.

הרגשתי שאני נעצר בכל נקודה.

לא יכול להתקדם.

זאת היתה תחושה גופנית, מחנק.

הרגשתי צורך לעבור לשורה חדשה כדי לנשום.

אז הבנתי שכך יש לכתוב אותו.

אבל אז הגעתי לסוף הספר, וכשסגרתי אותו קלטתי בבת אחת שקראתי קינה לזכרה של אמנית מוכשרת, לזכרם של חיים שאבדו כך סתם, לכבודו של כשרון שנגדע באיבו. כל הסתיגויותי התפוגגו מול העצב העמוק על הבזבוז, על הסתמיות, על הקלות הנוראה של הרצח, שחלחל מבין השורות החנוקות.

Charlotte – David Foenkinos

כתר

2016 (2014)

תרגום מצרפתית: לי עברון-ועקנין