סוס אחד נכנס לבר / דויד גרוסמן

על הבמה במועדון סטנדאפ בנתניה עומד דּוֹבָלֶה ג'י. הקהל, שחלקו מכיר אותו מהופעות קודמות, מצפה לערב של בדיחות. ירידות על הקהל, במינון סביר, יתקבלו בברכה, כמו גם הקנטה עצמית – או שבחים עצמיים – של השחקן. אחד הצופים, השופט בדימוס אבישי לזר, הוא בבחינת יוצא דופן. דעתו על מופעי סטנדאפ שלילית – וכמו מהדהד אותו יאמר דובלה במהלך המופע: "כי מה זה סטנדאפ, חשבתם פעם? תשמעו ממני, נתניה: זה סך הכל בידור די פתטי, בואו נודה על האמת, ואתם יודעים למה? כי מריחים לנו את הזיעה! את המאמץ להצחיק! זה למה!" למרות זאת, על פי בקשה טלפונית מפתיעה של דובלה, חבר ילדות שהקשרים עמו נותקו לפני עשרות שנים, הוא מגיע לצפות. "אני רוצה שתסתכל עלי", מנמק דובלה את ההזמנה הבלתי צפויה, "שתראה אותי טוב-טוב. ואחרי זה תגיד לי. מה ראית".

המופע, שנפתח בשורות מחץ הרודפות זו את זו, משנה כיוון, והופך לחשיפה אישית כואבת; בתחילה תערובת מבלבלת של וידוי עם הלצות, ואחר-כך, כשמרבית הקהל נוטש, התערטלות מושלמת וחשיפת ארוע מכונן בחייו. הבקשה המעורפלת שביקש מאבישי מקבלת משמעות כשמתבהר בהדרגה עד כמה היה דובלה בלתי נראה כילד. בן לאם ניצולת שואה רדופת סיוטים, ולאב שהיכה אותו, קורבן נוח להתעללות של ילדים, ובארוע השיא שאליו חותר המופע – בלתי נראה לחבריו ולמבוגרים שסביבו. ומה רואים הצופים במופע? חלקם רואים בדרן שהכזיב, הבטחה לבילוי מהנה שהופרה. בודדים פורשים בשלב מוקדם, אחרים נשארים, אולי כי כבר שילמו והם עדיין מצפים לתמורה, ואולי בגלל המשיכה שקשה להתנגד לה להציץ אל הגיהינום של הזולת. גם אלה ברובם יפרשו כשמינון ה"שריטה" והבידור ייטה לגמרי לצד הראשונה.

דויד גרוסמן כתב בחיות מרשימה. מן העמוד הראשון ועד האחרון הקריאה בספר כמוה כנוכחות של ממש במועדון. לאורכו של הספר כולו הוא שולט לחלוטין בשפתם של שני הדוברים בגוף ראשון – אבישי, שנזכר בילדותם המשותפת וגם מבכה את אהובתו שמתה, ודובלה, שמלהטט בין שתי לשונות, זו הסלנגית של הסטנדאפ, וזו שיוצאת מלבו. תשומת לב מוקפדת ניתנה גם לדמויות, צדדיות אך חיוניות, אנשים מתוך הקהל המגיבים באופנים שונים על המחזה המשונה שלפניהם.

ספר מיוחד ומומלץ.

הספריה החדשה

2014

אתי החיים משחק הרבה / דויד גרוסמן

שלוש נשים יוצאות למסע אל עברן. וֶרה בת התשעים, פרטיזנית לשעבר, עלתה לארץ עם בתה לאחר שאיבדה את בעלה, אהובה היחיד, ולאחר ששהתה במשך שלוש שנים בגולי אוטוק, מחנה מאסר ועבודת כפיה שבו נכלאו מתנגדיו של טיטו. נינה, בשנות השישים לחייה, בתה של ורה, נושאת כל השנים משא עמוק של טינה כלפי אמה, שמבחינתה נטשה אותה כשנכלאה,, ודנה אותה לילדות אומללה. גילי, על סף גיל ארבעים, בתה של נינה, אשת קולנוע, חוותה אף היא נטישה, כשאמה קמה והסתלקה מחייה. נינה, שהתנכרה כל חייה למשפחתה, היא שיזמה את המסע, הזדמנות אחרונה מבחינתה לחקור את העבר לפני שתשקע בדמדומי האלצהיימר הצפוי לה. מתלווה אליהן רפאל, שהוא בנה החורג של ורה, בעלה של נינה ואביה של גילי, במאי קולנוע ועובד סוציאלי. ארבעתם שמים פעמיהם אל יוגוסלביה, למסע שורשים שתחילתו במקום בו נולדה ורה ושיאו בגולי אוטוק.

הסיפור מסופר מפיה של גילי, נכדתה של ורה, הרואה בה בת דמותה, וטוענת כי "הירושה" דילגה על דור. גילי, שרוב הזמן מוחמאת מן ההשוואה, תתקומם נגדה ככל שהמסע יתמשך, ומשתתפיו יתחככו זה בזה כפי שלא עשו מעולם: "איך יכולתי להתפתות? איזו מטומטמת הייתי, איך הרשיתי לה לתכנת אותי ככה לגרסה שלה?" גילי, וכמוה רפאל, מתפקדים בעלילה תחת שני כובעים. כבני משפחה הם מעורבים על צוואר במתרחש, וכאנשי קולנוע, המנציחים את המסע, הם נדרשים להחלטות מקצועיות העומדות לעתים בסתירה לתחושות האמפתיה שלהם.

הקורא, באמצעות גילי, מודע לקיומו של סוד מייסר, שורה בחרה לשתף בו את גילי, אך להסתירו מנינה. תוכנו של הסוד יתברר רק לקראת סיום. בעיני, המתח המצטבר לקראת הגילוי הוא בגדר טריק ספרותי מיותר. טבעי יותר היה לשמוע מפיה של גילי, שהיא דברנית חסרת מעצורים, את כל מה שהיא יודעת, ולהשאיר באי ידיעה רק את השאלה אם ורה תחליט לספר הכל לנינה, וכיצד הגילוי ישפיע עליה.

ורה היא דמות מעוררת השתאות. כאשה צעירה עברה עינויים בלתי נתפסים, ובארץ שיקמה את חייה, הצטרפה למשפחתו של טוביה, אביו של רפאל, והפכה לחלק בלתי נפרד ממנה, מקובלת ואהובה. היא נמרצת, חדה, דבקה במה שחשוב בעיניה. נינה, לעומתה, היא אישיות אבודה, אינה מסוגלת להתמיד בדבר, נסחפת אחר תשוקותיה. היא יודעת שהיא לכודה בטראומת ילדותה, ובשל חולשתה זו – או אולי החולשה היא רק תירוץ – היא פוגעת בכל סובביה. ברגע של כנות כלפי עצמה היא תוהה מיוסרת: "תסבירו לי עכשו למה אני עוד תקועה שם, בגולי? למה אני לא יכולה לקבל את זה יותר פשוט? […] זרקו את האשה הזאת ורה נובאק לשלוש שנים בגולג, ועל הדרך גם דפקו לבת שלה את החיים, ביג דיל, מה קרה? מה קרה? היה, נגמר, ממשיכים. ראש למעלה!" חייה של בתה גילי, שלכאורה שונה ממנה בכל, מתנהלים אף הם בצל הנטישה והאיבה: "מי אני בכלל בלי לשנוא את נינה?"

לגברים בספר ניתן תפקיד מכיל ותומך. טוביה, שהתאלמן מאמו של רפאל, ידע לקבל את ורה כפי שהיא, על כל עקרונותיה ומטעניה. רפאל אינו מסוגל, ואינו רוצה, להשתחרר מנינה, בה התאהב כשהיו בני-עשרה, ובכל נדודיה וסחרוריה הוא הציר היציב, האדם שאליו תוכל לחזור ועליו תוכל לסמוך. מאיר, בן זוגה של גילי, הוא גבר שקט וסתגלן, ממתין לפסק דינה של גילי באשר ליחסיהם.

דוד גרוסמן ביסס את ספרו על קורות חייה של אווה פאניץ'-נהיר, אך נטל לעצמו את חירותו של הסופר לברוא פרטים עלילתיים מדמיונו. בפי גיבוריו הוא שם אמירות מעניינות רבות, ההופכות אותו ליותר מסיפור משפחתי-עלילתי, ויכולתו ללכוד על הכתב את דרכי ההתבטאות השונות שלהם מרשימה. גרוסמן הוא סופר מיומן ורב-כשרון, והספר שכתב מרגש. יחד עם זאת, כמעט עד מחציתו, לפני שהארבעה יוצאים למסעם, התקשיתי למצוא בו ענין. נינה הכעיסה אותי, גילי כמעט שעממה אותי, והיתה לי תחושה של אי-התקדמות. למרות שהספר מבוסס על דמויות אמיתיות, יש מן ההפרזה וההקצנה באפיונן, למעט כשהדברים אמורים בוֶרה, אותה אי אפשר שלא לאהוב, גם לאחר חשיפתו של הסוד, וכתוצאה מכך הדינמיקה ביניהן נדמתה לי לא לגמרי אמינה. למרות הסתיגויות אלה, הספר נוגע ללב, מחכים, ונותר בלב גם אחרי סיום קריאתו.

הספריה החדשה

2019