סקופ / אוולין וו

696970

סופר צעיר ומצליח בשם ג'ון בוט מבקש מידידתו מרת סטיץ', אשה מקושרת היטב, למצוא עבורו משרה שתרחיק אותו מאנגליה, לאחר שהסתבך בפרשית אהבים שלא עלתה יפה. האשה מבקשת מלורד קופר, בעליו של עתון, לשגר את בוט לישמעאליה, מדינה אפריקאית במשבר, ככתב לעניני חוץ. טעות בזיהוי מביאה למינויו של בוט אחר, ויליאם בוט, לאותו תפקיד. ויליאם הוא בעל אחוזה, המנהל חיי בטלה בחברת קרוביו ומכריו. כתחביב הוא כותב טור שולי לעתונו של לורד קופר, ובו הוא מספר על בעלי החיים בסביבתו. אחותו, שחמדה לה לצון, החליפה באחד מטוריו את שמות בעלי החיים, וויליאם, שכל שאיפותיו מסתכמות בשמירה על אורח חייו בדיוק כפי שהוא, מסכים לצאת לישמעאליה מתוך תחושה שהשליחות היא בעצם עונש על הטור השגוי, ואי הסכמה תוביל לביטול הטור. קומדית הטעויות הזו תעבור גלגולים נוספים בהמשך.

בלי שום רקע מעשי בעתונאות, יוצא איפה ויליאם לדרך, תמים כבן כפר. בתוך זמן קצר ימצא עצמו בחברה צינית,  שדרכיה תוסברנה לו על ידי קורקר, כתב של סוכנות ידיעות עתיר נסיון, עט להשכיר. העתונות, כך מתברר, אינה מדווחת על חדשות, אלא מייצרת אותן, ולאיש לא אכפת. קורקר מספר על כתב בכיר, שנרדם ברכבת בדרכו למדינה תחת מהפכה, והגיע למדינה שלווה. זה לא הפריע לו לכתוב כתבה משכנעת על הבריקדות ברחובות. תוך זמן קצר שוגרו לאותו מקום כתבים נוספים, שנאלצו לשלוח לעתוניהם דיווחים זהים, כדי לא לסכן את משרותיהם. המדינה נכנסה לפאניקה, ובתוך שבוע אכן פרצה שם מהפכה. "הנה, זה בשבילך כוחה של העתונות", סיכם קורקר את סיפורו. ויליאם יגלה כי התחרות בין העתונאים מתנהלת ללא חוקים, וכל אמצעי כשר כדי לייצר סקופ ולמנוע מאחרים לייצר אותו. כשעתונים בבית לוחצים לקבל ידיעות, והתנאים בישמעאליה אינם מצדיקים ידיעות כלשהן, אין לעתונאים ברירה אלא לגרד חדשות ככל שיעלה בידם. עתונאי אחד מסתגר בחדרו, ומעמיד פנים שהוא במקום אחר במדינה, משם הוא שולח דיווחים בלעדיים. עתונאי אחר משקיע "מאמץ", שואל את בעלת המלון לדעתה על המתרחש בארצה, ומתשובתה הבלתי עניינית הוא רוקח ידיעה. כשתושב זר בישמעאליה שולח את אשתו חזרה לארצם, נולדת כתבה על "הפליטים אחוזי הפאניקה". את בעלי העתונים והעורכים לא באמת מעניינת האמינות, כמו שמעניינת התפוצה, וכל אחיזת העיניים הזו, כך מסתבר, אינה מעניינת כהוא זה את הקוראים האדישים.

אוולין וו כתב את "סקופ" בהסתמך על חוויותיו שלו ככתב באתיופיה בזמן מלחמת איטליה-חבש השניה. בנוסף לביקורת הסאטירית שהוא מטיח בעתונות, הוא מפנה מבטו אל האריסטוקרטיה הבריטית המנוונת, כפי שהיא משתקפת בחבורה הלהגנית, חסרת התועלת, והמלאה בתחושת כבוד נבובה, המתגוררת באחוזתו של ויליאם. הוא מתייחס גם להתנהלות הקולוניאלית הדורסנית של מדינות אירופה באפריקה, ולגישתן המתעלמת לגמרי מתנאי המקום וממנהגיו. גם השלטון המושחת שמתפתח ברפובליקות האפריקאיות אינו יוצא נקי תחת עטו. בכל אלה הוא משלח בליסטראות, וביניהן הוא יורה חצים דקים ומושחזים ביעדים שונים. כך, לדוגמא, הוא מביא מדבריו של הלורד קופר: "דלתי תמיד פתוחה אפילו לאחרון"… לורד קופר עצר בחיפוש אחרי דוגמה מוחצת… "אפילו לאחרון מבקרי הספרות". כדאי לשים לב לפרטים הקטנים המרכיבים את התמונה כולה, כמו שמו הטורפני של העתון, Daily Beast (וו עצמו עבד עבור ה-Daily Mail).

"סקופ" הוא ספר הומוריסטי וקליל לכאורה, אבל הסאטירה המושחזת שלו חושפת היבטים חברתיים רבי ענין, שברובם רלוונטים היום כפי שהיו בעת שנכתבו. נעים לקריאה, מעורר מחשבה, ומומלץ.

Scoop / Evelyn Waugh

זמורה ביתן

1990 (1964)

תרגום מאנגלית: דוד שחם

מודעות פרסומת

המיתוס של היטלר / איאן קרשו

2046

כותרת משנה: תדמית ומציאות ברייך השלישי

בביוגרפיה שכתב על היטלר התייחס איאן קרשו למיתוס שצמח סביב הפיהרר, ולפער בינו ובין האיש שבשמו נקשר. בספר זה, שקדם בכעשור לביוגרפיה, עוסק ההיסטוריון בחידת המיתוס, בשורשיו, בהתפתחותו ובקריסתו.

בספרו "לגיהינום ובחזרה", בפרק שעסק בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, הצביע קרשו על המגמות הכלל-אירופאיות שהובילו תחילה לסילוק המשטרים המלוכניים לטובת רפובליקות, ומשאלה הכזיבו הסתמנה נטיה ברורה להעדפת משטרים סמכותניים. אפשר להסביר את צמיחת המיתוס של היטלר גם על רקע זה, אך קרשו חושף את שורשי רעיונות המנהיגות ה"הרואית" בגרמניה כבר במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. לאורך עשרות שנים הובעה כמיהה למנהיג נוקשה, חסר רחמים, החלטי, בלתי מתפשר, קיצוני. התבוסה במלחמת העולם הראשונה, כשלון הדמוקרטיה הויימארית, והמשבר הכלכלי והחברתי, העצימו כמיהה זו.

כבר ב-1922 החל היטלר להסתמן כפיהרר שלו גרמניה מחכה, אבל רק בחוגים המצומצמים של המפלגה הנאצית. ארבע שנים אחר-כך כבר הוחלה חובת ברכת הייל היטלר בחוגי המפלגה. המיתוס הנאצי השולי הפך לנחלת הכלל החל מ-1933, עם חילופי השלטון. על רקע היאוש של האזרחים מן המצב בגרמניה שגשגה התעמולה המתוכננת בקפידה של גבלס ושל שותפיו. שורשי התעמולה מצויים כבר במיין קאמפף, בו התיחס היטלר לתפיסה לפיה אין כמעט גבול לאפשרות לתמרן את ההמונים. התעמולה, שרוממה את היטלר למעמד של אדם עליון, ושלא נעדרו ממנה סממנים משיחיים, אולי לא היתה משיגה את מטרותיה במקום אחר, אך, כפי שמציין קרשו, התעמולה יעילה רק במקום שנכונות להתפתות להאמין במנהיגות פוליטית חסרת-מעצור כבר טופחה וזכתה לתפוצה רחבה, ובגרמניה, כאמור, היתה נכונות מלאה להאמין.

קרשו משתמש במתכוון במונח "מיתוס" בבואו לדון ביחסם של הגרמנים אל היטלר, שכן בין התדמית לבין האיש עצמו נפער פער עצום. פער זה בא לידי ביטוי בין השאר ביחס השונה של רוב הציבור אל המפלגה ואל העומד בראשה. התקווה שהשלטון החדש יכונן סדרים חדשים ומתוקנים התבדתה עד מהרה, אך כעסו של הציבור הופנה אל הדרגים הנמוכים ולא אל מי שהנהיג אותם. האמירה הנפוצה ביותר היתה, "אילו היטלר היה יודע", שכן הציבור האמין בנקיון כפיו ובכוונותיו הטובות של הפיהרר. הציבור האמין בכך גם נוכח מעשים ברוטליים, דוגמת ליל הסכינים הארוכות ורדיפת הקומוניסטים אחרי שריפת הרייכסטאג: מי שסלדה נפשו מאלימות בחר להאמין שהיטלר לא היה מודע לה, ואלה שתמכו באלימות בחרו לראות בה צעד נכון ומוצדק של חיסול סכנה לאומית ושל אקטיביזם בריא. דוגמא נוספת לפער בין התדמית למציאות אפשר לראות בהתיחסות להסכמי מינכן: בעוד הציבור צוהל על השגת הסכם שמנע מלחמה, ומכתיר את היטלר כגאון דיפלומטי, היטלר עצמו זעם על שתומרן לפתרון מדיני שגזל ממנו את המלחמה הנחשקת.

המיתוס הגיע לשיאו ב-1936, לאחר הפלישה לחבל הריין, ובשלב זה היטלר עצמו החל להאמין בו. המלחמה שפרצה כעבור שלוש שנים, כנגד רצון הרוב, אולי ערערה מעט את האמון של העם במנהיגו, אבל הנצחונות הקלים והמהירים שיקמו אותו. נקודת המפנה, שממנה החלה התדרדרות, ארעה עם המפלה בסטלינגרד. יחד עם זאת, למרות התבוסות המצטברות וההפצצות על הערים, המיתוס הוסיף להתקיים. קרשו מגדיר אותו כ"מעין סם הנצרך כל אימת שמצטברים ספקות, דאגות ואי-ודאויות". אולי מדהים מכל הוא המשך קיומו של המיתוס גם אחרי המלחמה. ביטוי מובהק לכך ניתן בזכרונות שכתבו מנהיגי הנאצים, האנשים שהכירו את היטלר האמיתי מקרוב ובכל זאת האמינו במיתוס. יתרה מזו, סקר דעת קהל שערכו שלטונות הכיבוש באחת מערי גרמניה העלה, כי אחוז גבוה להפתיע (42 אחוז מן הצעירים ו-22 אחוז מן המבוגרים) חשבו שהדרך הטובה לשקם את גרמניה היא באמצעות "פיהרר חדש וחזק". בקיץ 1952 עדיין היתה לרבע מאוכלוסית גרמניה "דעה טובה" על היטלר. רק לאחר שהחלה פריחה כלכלית במדינה, צנחה הפופולריות-לאחר-המוות של היטלר, ונותרה נחלת הקיצוניים.

קרשו מציג את המיתוס באופן כרונולוגי מאז הופעת היטלר על הבמה הפוליטית ועד אחרי המלחמה. פרק נפרד מיוחד בסיומו של הספר לאנטישמיות, ועיקרו השאלה האם לשנאת היהודים של היטלר היה חלק בנהיה ההמונית אחריו. קרשו סבור שהשנאה האלימה שלה נתן ביטוי משכה אליו את מי שהיו פעילים אנטישמים קודם לכן במסגרות אחרות. כשעלה לשלטון מיתן היטלר את התבטאויותיו בנושא זה, והעמיד במוקד שנאתו את הבולשביזם, שאותו כרך ביהדות העולמית. ה"מתינות" היחסית הזו נבעה ברובה משיקולי מדיניות חוץ, אבל גם שיקולי יוקרה פנימית גרמו לה, שכן רוב הציבור סלד מאלימות בלתי מרוסנת. צעדים "חוקיים", לעומת זאת, דוגמת חוקי נירנברג, התקבלו בהבנה ולא ערעור, והיטלר, שהיה מודע לדעת הקהל, נזהר מלקשור את עצמו עם הצד הברוטלי של תורתו (בהקשר של האנטישמיות, מעניין להזכיר דוח של סופאד, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית הגולה, ובו נכתב כבר בינואר 1939 (!) כי "מה שמתרחש עכשו הוא חיסול מיעוט בלא התנגדות, שניתן להשוותו לרצח העם שעשו הטורקים בארמנים במלחמת העולם הראשונה, אך בגרמניה הוא מתנהל באיטיות רבה באיטיות רבה יותר ובאופן מתוכנן יותר"). עם פתיחת המלחמה שב היטלר והעלה את שנאת היהודים אל קדמת הבמה. לרוב הציבור, למען האמת, פשוט לא היה אכפת. מבחינתם השאלה היהודית היתה צריכה לבוא על פתרונה, ומכיוון שהפתרון לא בוצע על סף דלתם, הרחיקו אותו מדעתם.

בביוגרפיה של שפאר כתב יואכים פסט כי שפאר, יותר מהיטלר, מאלץ אותנו להכיר בשבריריות של אמצעי הזהירות שחברה נוקטת כדי להגן על עצמה מפני דיקטטורים, בהיותו אדם בעל רקע ערכי מהוגן שאִפשר את שלטונו של היטלר. סיפור המיתוס של הפיהרר, כמתואר בידי קרשו, מדגים אף הוא סכנה זהה.

איאן קרשו, היסטוריון מעמיק וכותב מוכשר, מרשים שוב בספר מחקר משכנע, קריא ומומלץ.

The Hitler Myth – Ian Kershaw

דביר

1998 (1987)

תרגום מאנגלית: דוד שחם

כן, אפילו רצח / דוד שחם

572583

את "כן, אפילו רצח" רכשתי בטעות, משום ששמתי לב רק לשם המשפחה של הסופר, וחשבתי שמדובר בנתן שחם. אחיו, דוד שחם, אף הוא איש ספרות – סופר, עתונאי ומתרגם – הוא שכתב את הספר ב-1996, כשנה לאחר רצח רבין. הספר נפתח ברגע בו מתבשר ראש שרותי הבטחון על רצח ראש הממשלה, חוזר תשעה חודשים אחורה בזמן, ומתקדם כרונולוגית חזרה אל יום הרצח.

"כן, אפילו רצח" אינו ספר דוקומנטרי, אלא רומן המבוסס על ארועי התקופה. דוד שחם מכחיש, כמקובל, בפתח הספר כל קשר בין דמויותיו לאנשים שהיו מעורבים ברצח, אבל דמויותיו הבדויות מעוגנות עמוק במציאות, ומרבית פרטי העלילה נלקחו ממנה, החל ברקע הפוליטי וכלה בקריאת "סרק, סרק". הסופר רקח סיפור מתח מפותל, הנע בין תל-אביב, קרית-ארבע, ניו-יורק ומוסקבה, ששולטות בו חשדנות ומניפולטיביות ויד איש באחיו. אנשי השי"ר, שירות הבטחון, מסוכסכים ביניהם משיקולים של אגו ושל ריב על יוקרה ועל סמכויות. בקרב אנשי המחנה הדתי-לאומי שתולים סוכנים, שחלקם מדווחים בנאמנות למפעיליהם וחלקם פועלים ממניעיהם שלהם. הרבנים מתלבטים בין נאמנות להלכה לאחריות חברתית, הפוליטיקאים נואמים נאומים צפויים, הכסף משחק תפקיד מרכזי, וגם המאפיה הרוסית בוחשת בקדרה.

בויקיפדיה מצאתי שדוד שחם היה פעיל בצד השמאלי של המפה הפוליטית, אבל הספר, למרות הנושא, אינו פוליטי חד-צדדי. איתמר, הצעיר שיבצע את הרצח, מתואר כאידאולוג ולא כעשב שוטה, והרב שני, שקבע כי על ראש הממשלה חל דין רודף, ובכך חרץ את גורלו, מתואר כאדם מצפוני. רצח הוא רצח הוא רצח, אבל שחם כתב ספר חף מלהט פוליטי.

לא ברורה לי מטרת הספר. האם לדוד שחם היה מידע פנים, שהוא מבקש לשחרר במסווה של עלילה בדויה? האם יש לו תיאורית קונספירציה משלו על המסתורין הכרוך ברצח? האם תפס טרמפ על האקטואליה? הספר אמנם כתוב בשטף ובכשרון, אבל כשלא ברור מה אמת ומה בדיה קשה לקחת אותו ברצינות. ואם קשה לקחת אותו ברצינות, לא ברור למה נכתב. אני תוהה אם ב-1996 היה לספר זה משקל מהותי יותר משיש לו כיום, כשהפרשה כבר נסחטה מכל הכיוונים.

לדעתי, אפשר לוותר

כנרת זמורה ביתן

1996

מבצע שיילוק / פיליפ רות'

d79ed791d7a6d7a2_d7a9d799d799d79cd795d7a7

"מבצע שיילוק" נפתח בתיאור חוויה מערערת שעבר פיליפ רות': בשנת 1987, בעקבות ניתוח שלא עלה יפה, נזקק הסופר לכדורי שינה כדי להעביר את לילותיו ללא כאבים. בדיעבד התברר שלכדורים שנרשמו לו היו תופעות לוואי קשות, ובמשך חודשים הלך מצבו הנפשי והידרדר. הוא סבל מחרדות, חש זר לעצמו, התקשה לתפקד, ונטה למחשבות אובדניות. כשאובחן הקשר בין הכדורים לסבל הנורא שחווה, נגמל מהם, והחל לשוב בהדרגה לאיתנו. בשלב זה, כשבטחונו בעצמו ובזהותו עדיין מעורער, קיבל שתי שיחות טלפון מישראל, האחת מקרוב משפחתו והשניה מידידו הסופר אהרן אפלפלד. שניהם סיפרו לו שמסתובב בישראל אדם המציג עצמו כפיליפ רות' הסופר, והוא מטיף לרעיון התפוּצָנות, שבמרכזו רעיון שיבת היהודים לתפוצות, התזה ההופכית לציונות.

הניתוח והמשבר שבעקבותיו ארעו במציאות. האם גם הופעתו של הכפיל המתחזה ארעה במציאות? פיליפ רות' עושה מאמצים ספרותיים לשכנע באמיתותו. בהקדמה הוא מספר לקורא על השינויים שנאלץ להכניס בזהות כמה מן הדמויות בספר מסיבות משפטיות, ובהמשך הוא משלב את העימות מול הכפיל בהתרחשויות אמיתיות ומתועדות. כשקיבל את שיחות הטלפון מישראל, היה בעיצומן של הכנות לנסיעה לירושלים, כדי לשוחח עם אפלפלד, שיחה שנכללה מאוחר יותר בספרו "ענייני עבודה". קטעים מן השיחה נכללים גם ב"מבצע שיילוק" (שמחתי, כמו בפגישה עם מכר אהוב, למצוא כאן בין השאר את אותו הציטוט שבחרתי לסקירה שכתבתי על "ענייני עבודה"). בביקורו בארץ תכנן לשבת בבית המשפט במהלך משפטו של ג'ון דמיאניוק, וכך אכן עשה, במציאות ובספר. לאורכו של הספר כולו, ממש עד לסיומו, משובצים בו אנשים מחייו, כולל פגישה מקרית המתוארת באפילוג, עם מבקר ספרות, שציטוט מביקורת שכתב על "מבצע שיילוק" מופיע על כריכת הספר. ואז, בדף האחרון, מגיעה הערה לקורא בזו הלשון: "הוידוי הזה הוא שקר".

היה או לא היה? מן הסתם לא היה, אבל בלשונו של רות', "ספרות בדיונית מספקת למספר את השקר שבאמצעותו ניתן לחשוף את האמת שאי-אפשר לדבר עליה".

בניגוד לעצת בת-זוגו, בחיים ובספר, השחקנית קלייר בלום, הוא מחליט לאתר את המתחזה ולהתעמת אתו. התוצאה היא סחרחרת ארועים אליהם הוא נסחף, בלבולי זהויות בינו ובין בן-דמותו, וניצול הסיטואציה החריגה על ידי כוחות אחרים באזור – ידידו הפלשתינאי, נציג המוסד ואחרים. אף אחד ושום דבר אינם מה שהם מתיימרים להיות, ועד הסוף לא ברור מי המפעיל ומי המופעל.

חילופי זהויות וערפול זהויות הם מוטיב מרכזי בספר: רות' וכפילו, ג'ון דמיאניוק / איוון האיום, ששאלת זהותו עמדה במרכז המשפט, אפלפלד שכילד בן תשע ברח ממחנה ריכוז וחי בזהות שאולה, אורחת קתולית של אפלפלד שסבורה שהיא יהודיה שננטשה כתינוקת במלחמה. רות' עומד על ההבדל שבין ספרים על כפילים לארועים שהוא מתאר ב"מבצע שיילוק". בעוד בספרות תפקידו של הכפיל לחשוף את השחיתות שמתחת למעטה המכובד, כאן הכפיל נפרד לחלוטין ממקורו:

מי שנרשם בסוויטה 511 של מלון "המלך דוד" לא היה האני האחר שלי, האני השני, האני הבלתי-אחראי, האני הסוטה, האני הנגדי, האני החוטא, האשם, המגלם את ההזיות הרעות שיש לי עצמי […] לחשוב עליו כעל כפיל הרי זה להעניק לו את המעמד ההרסני של הארכיטיפוס המפורסם, הקיים, בעל היוקרה, והכינוי מתחזה גם הוא אינו משפר את המצב […]. כדי לבדל עצמו מרות' המזויף, הוא מכנה אותו מוישה פיפיק, ביטוי ביידיש שמשמעותו הברנש הקטן שרוצה להיות כמו גדול, הילד המשתין במכנסים, מישהו שהוא קצת מגוחך, קצת מצחיק, קצת ילדותי, הצל הקומי שלצדו גדלנו, האישיות הפולקלורית הקטנה. השם המבטל הזה אינו מקטין בפועל את נוכחותו של המזויף בחייו של רות'.

כמו בספריו האחרים של פיליפ רות', גם כאן הוא עוסק בנושאים שאינם חדלים להטריד אותו – העם היהודי, הגורל היהודי, ישראל, האנטישמיות:

הנושא שלא זכור לי באמת כי בחרתי בו ללוותני כך כצל, עד מוות; הנושא שאת בחינתו האובססיבית חשבתי תמיד כי יבוא יום ואוכל להשאירה מאחורי; הנושא שלא תמיד קל להבין את חדירתו המתמדת לכל ענין בכל מקום; הנושא המחלחל, החובק-כל, המייגע, המגלם בחובו את הבעיה הגדולה ביותר ואת החוויה המדהימה ביותר של חיי, ואשר חרף כל נסיון נכבד לעמוד בפני קסמו, נראה עכשו כי הוא הכוח הלא-רציונלי השולט בחיי – וכפי שהדברים נשמעים, לא בחיי בלבד… הנושא הקרוי היהודים.

"מבצע שיילוק" כולל אזכורים רבים של ספריו של רות' ושל דמויות מתוכם. כבר בתחילתו של הספר, לפני הנסיעה לישראל, כשהוא תוהה על היתכנותו של הכפיל, הוא נסחף לכיוונה של השערה שאחד האלטר-אגו שלו, כמו נתן צוקרמן, יצא מן הספרים והתממש כדמות בשר ודם. בהמשך, משום שהוא מופיע בספר בדמותו שלו, ומשום שהוא מתמודד כל חייו עם ביקורת מצד הקהילה היהודית על תוכנם של ספריו, יצירתו תופסת מקום בעלילת הספר הנוכחי.

הספר תוסס במגוון של דעות ועמדות בנושא היהודים וישראל, חלקן פרובוקטיביות ומקוממות. אלה, יחד עם המציאות המתעתעת של ההתרחשויות, מחייבות קריאה עירנית. רות' מכניס אצבעות ספרותיות היישר למוחו של הקורא, מעסה קצת, מבלגן קצת, ומפתה להקדיש מחשבה לא בהכרח קונפורמית לשאלות קיומיות.

מומלץ, כמובן

Operation Shylock – Philip Roth

זמורה ביתן

1999 (1993)

תרגום מאנגלית: דוד שחם

סיפור הכיסוי הכפול של אמא שלי / נתן שחם

sipur_kisuy1

"סיפור הכיסוי הכפול של אמא שלי" נכתב על ידי נתן שחם במטרה להציב יד זכרון לאמו. הסופר ואחיו, הסופר דוד שחם, ידעו מעט מאוד אודות חיי הוריהם – הסופר אליעזר שטיינמן ורעיתו ורדה – טרם לידתם, וגם המעט שסופר לא היה עקבי, והסתיר יותר משחשף.

כשנחשפה הגרסה האחרת על ילדותה ונעוריה הבנתי שאמא ואני נפגשנו על הגשר הצר של הזיקה שבין אם לבן, ומעולם לא הזמינה אותי להתוודע אל מי שהיתה כאשר עדיין לא היתה אמי.

כמוטו לספר (אחד משלושה) בחר נתן שחם להתייחס לנטיה לחטט בעבר ולהתרפק עליו:

לא אחת הוזהרנו מן המבט לאחור. אשת לוט היתה לנציב מלח ואורפיאוס יצא מן השאול בגפו. אף על פי כן, אנו מתרפקים על העבר בהנחה מוטעית שאפשר להקיש ממנו על העתיד.

לטעמי, יותר משהמוטו הזה מייצג את הספר, מייצגת אותו אמירתו של ביאליק בהתייחס לביוגרפיות, אמירה המצוטטת בספר:

"ובכלל אין בדעתי מקום בספרות לביוגרפיה סתם פרוטוקולית ופספורטית אלא לביוגרפיה של הרוח והתפתחותו, וזה הוא חוכמה בפני עצמה, חוכמה הקרובה יותר לאמנות".

אמירה זו תופסת יפה את כוחו של הספר שלפנינו. ספר ביוגרפי, או אוטוביוגרפי, המכיל אנקדוטות מחייו של גיבורו, ומסופר כדרך שמסופרות אנקדוטות שכאלה במסיבת רעים ("פרוטוקולית ופספורטית" בלשונו של ביאליק), משקלו בדרך-כלל משקל נוצה. על מנת שלספר ביוגרפי יהיה משקל של ממש, עליו להיות בעל ערך מוסף, מה שביאליק מכנה "ביוגרפיה של הרוח והתפתחותו". לספרו של נתן שחם יש ערך מוסף שכזה.

אליעזר שטיינמן ורוזה לבית בריסמן נפגשו באודסה. הוא כבר היה אז עמוד תווך בספרות העברית, היא הכשירה עצמה להיות זמרת אופרה. לאחר שנישאו, נאלצו להמלט לפולין בשל המשטר הסובייטי.

"אחרי שהוציאו להורג אדם בגלל קילו סוכר החלטתי שהמהפכה הזאת היא רצחנית ולא תשנה דבר", אמר לי פעם, וכשתמהתי: "בגלל אדם אחד?" הוא ענה לי בשאלה: "כמה צריך?"

בורשה הקדישה רוזה – שמאוחר יותר שינתה את שמה לשושנה ואחר-כך לורדה – את זמנה ללימוד העברית, שבעלה היה מנושאי הדגל שלה, ונרשמה ללימודי גננות שהתאימו לה מאוד בשל נטייתה לילדים. נסיון להשיג סרטיפיקט לארץ לא צלח, משום שארץ-ישראל – כך נאמר להם – היתה זקוקה לרועי צאן ולא לאנשי רוח. כשהחלו השניים לשקול הגירה לארצות-הברית, התערב ביאליק, שהציע לשטיינמן להיות עורכו של כתב עת ספרותי בארץ. למוסדות הציוניים היה קשה לסרב למשורר הידוע, והזוג, שכבר היה מטופל בילד וציפה לילד השני, עלה ארצה.

אצל כותב שטחי יותר ומיומן פחות מנתן שחם, פרשת התערבותו של ביאליק בסוגית הסרטיפיקט היתה נותרת בגדר אנקדוטה להשתבח בה. אצל נתן שחם הפרשיה הזו מתוארת כפרק ממערכת היחסים שבין אביו לביאליק, שבין השאר מובילה לתובנה שריב עקרוני לחוד וכבוד הדדי לחוד: דרכיהם של השניים נפרדו בשל חילוקי דעות עקרוניים, אך ביאליק המשיך להיות מעורב בחיי המשפחה, ובין שני הסופרים שררו יחסי רעות קרובים.

הנה עוד סיפור, שיכול היה להשאר בגדר מעשיה להתגדר בה, אבל אצל נתן שחם הוא מהווה אמצעי להמחשת אבהותו של אביו. בניגוד לאמו, שהיטיבה לתקשר עם ילדים, כמו גם עם מבוגרים, לאביו האבהות היומיומית לא באה בקלות. מי שמילא אצל הילדים כמה מתפקידי האב היה המשורר אברהם שלונסקי. בין שאר הפרטים ששחם בוחר לספר בהקשר זה, הוא מספר על הולדתו של הספר (המקסים) "עלילות מיקי מהו". אביו ושלונסקי נסעו יחדיו בשליחות לחו"ל. מהאב לא קיבלו מכתבים, ומי שכתב לילדים שנותרו בארץ היה שלונסקי, ובמכתביו אלה למעשה יצר בהמשכים את מה שיהיה אחר-כך הספר.

הספר מתאר יפה את הסביבה הספרותית של אותה תקופה, אבל לבו הוא הנסיון לפצח את דמותה של האם. הילדים הכירו אשה דאגנית, חששנית, שהיתה גם אשת חיל, עובדת שעות ארוכות מחוץ לבית ומתחזקת דירה ומשפחה. דבר לא היה ידוע על ילדותה, למעט הפרטים המעטים שבחרה לספר, וגם אלה לא היו עקביים. פעם סיפרה שאביה היה בעל טחנת קמח עשיר, ופעם שהיה רק מנהל חשבונות בטחנה. רק שנים אחרי מותה, כשאחת מאחיניותיה עלתה לארץ, נחשפה ילדותה האמיתית. לא היו שם סודות אפלים, רק ילדות קשה, וילדה נחושה שפילסה את דרכה. כמה תהיות שעלו במהלך השנים מצאו את פתרונן, ותהיות אחרות צצו במקומן.

מוטיב חוזר בספר, וכמובן בחיי המשפחה, הוא המאמץ של הבנים לא לצער את אמם. הרבה תרגילי הטעיה ננקטו כדי למנוע ממנה דאגה ועוגמת נפש, ששיאם ההמנעות מלספר לה על גירושיו של דוד, שאת אשתו אהבה מאוד. כל הנוגעים בדבר שיתפו פעולה – הבנים דוד ונתן, האשה שממנה דוד נפרד ושתי בנותיהם, האשה שאיתה חי ושני ילדיהם. יש, בעיני, משהו מבייש בהתיחסות הזו, שמקורה אמנם טהור, אך יש בה משום זלזול ביכולת של האם להכיל את מצוקות החיים. זו, כמובן, הערה בלתי ספרותית בעליל, אבל מכיוון שהסופר חוזר שוב ושוב אל הפן הזה ביחסיו עם אמו – ולמעשה בו הוא פותח וגם סוגר את הספר – לא יכולתי להמנע מלהתייחס אליו.

בשורה התחתונה: ספר שנכתב באהבה כיד זכרון לאשה אחת, ומכיל עולם שלם. מומלץ. 

 

כנרת זמורה ביתן

2015