
שתי שגיאות שמבצע לבלר עייף ולחוץ בפקודה הגדודית בוראות חיים ומבטלות אותם. סגן נים נברא יש מאין בשל רווח מיותר במילה 'סגנים', שהופכת ל'סגנ נים'. לעומת זאת איתרע מזלו של הסגן המתקדם סינוּחָאיֵב, וליד שמו נכתב כי נפטר. פאבל הראשון, קיסר רוסיה, שחתם על הפקודה, ראה לנכון לתקן את השגיאה הראשונה, ולהפוך את ה'סגנ' ל'סגן', ואף הוסיף בכתב ידו כי יש לשבץ אותו לחיל המשמר. העובדה שהאיש אינו קיים לא הפריעה לאנשי הגדוד להודיע על שיבוצו החדש, ממש כמו שהעובדה שסינוחאיב עמד חי וקיים מול עיני מפקדו לא הפריעה לזה האחרון להכריז כי בשל מותו יש לראותו כמי שהשתחרר מן השרות.
יורי טיניאנוב כתב את סיפורו ב-1928, וביסס אותו על שתי אנקדוטות שנקשרו בתקופת שלטונו של פאבל הראשון, בנה של קתרינה הגדולה. פאבל שלו הוא רודן שפוחד מעמו, והעם הוא המון מדוכא, או אדיש, שנכנע לכל קפריזה אבסורדית של הקיסר ושל עושי דברו. טיניאנוב אמנם הרחיק את סיפורו אל המאה השמונה-עשרה, אך מן הסתם כיוון אל ארצו שאחרי המהפכה.
מקובל לראות את הסיפור כפרודיה על ביורוקרטיה, אבל בעיני הוא מכוון יותר אל העדריות, אל הקלות שבה בני אדם מאמצים את מה שנראה כמקובל והופכים אותו, מבלי לחשוב כלל, לחלק מעצמם. טיניאנוב מתייחס לעדריות הזו ולכוחו של ההמון לא רק בהקשר של החי-המת והמת-החי, אלא גם בהקשרים אחרים, קלילים ומהותיים כאחד. כשהוא מספר על נשות הארמון, הוא מתייחס לאחידות שבאופנה – "כעת הנשים הפכו לרועות צאן עם ראשים מתולתלים". וכשהוא מתאר את תחושותיו של הקיסר כלפי העם, הוא מציין כי "הוא לא פחד מאף אחד מהם בנפרד. אולם יחדיו, הם היו ים והוא טבע בו". בנפרד הם בידיו, אבל אם יחליטו לפנות נגדו, וכמו הים אי אפשר לצפות אם ומתי ולמה יעשו זאת, הוא אבוד.
"הסגן נים" הוא סיפור קצר ומהודק. המתרגם דוד ישראל ארונשטם, שכתב מבוא לספר, מציין בצדק כי למרות האבסורד שבעלילה, ולמרות ההקצנה של דמות הקיסר, הסופר הצליח לא ליצור קריקטורה, והסיפור יכול להקרא כ"פיסת היסטוריה, אזהרה או ביטוי משעשע לאבסורד האנושי".
הסיפור מלווה בהערות שוליים רבות. בחלקן, לטעמי, אין צורך כלל, ורובן צריכות היו להיות מרוכזות בסופו של הסיפור, כדי לאפשר הנאה מקריאה שוטפת. פרט להערה טכנית זו נהניתי מן הסיפור, שליחו לא נס עם השנים.
Подпоручик Киже – Ю́рий Никола́евич (Насо́нович) Тыня́нов
קתרזיס
2022 (1928)
תרגום מרוסית: דוד ישראל ארונשטם