צ'כוב / נטליה גינצבורג

כותרת משנה: פרופיל ביוגרפי

נטליה גינצבורג מספרת ביצירה קצרה זו את קורות חייו של הסופר והמחזאי אנטון צ'כוב. בכתיבה רזה ודיווחית בעיקרה, שיוצרת רושם – מוטעה מן הסתם – של מעשה שנעשה כלאחר יד, היא עוקבת אחר הכרונולוגיה הביוגרפית שלו ואחר יצירתו.

בסקירה על ספר אחר שלה, "המידות הקטנות", ציינתי כי רוב המסות שנכללו בו רק "עברו לידי", לא ממש נגעו ולא השאירו משקע לטווח ארוך. כך חשתי גם הפעם. נדמה לי שהסגנון הוא בעוכרי היצירה. הדיווח הלקוני מטביע בשגרתיות המייגעת שבו פרטים שיכלו אולי לעורר ענין ולהאיר את דמותו של צ'כוב. ירון פריד, במאמר ביקורת מתלהב, מצא יופי בפרטים. קראתי בעיון את המאמר ולא הייתי שותפה למסקנותיו, אבל אני מצרפת קישור לאיזון חוסר ההתלהבות שלי.

בביוגרפיה, לתפיסתי, יש ערך רק אם היא מספקת דבר מה מעבר לעובדות, או למצער מעניקה לדמות נפח ועומק. ביצירה הזו התובנות וההערות המעשירות של גינצבורג די בטלות בשישים.

לספר מצורף אחד מסיפוריו הראשונים של צ'כוב, "איגרת לשכן מלומד" (Письмо к учёному соседу, 1880). הסיפור ממוקם על התפר שבין ההתקדמות המדעית של התקופה לדעות המוצקות והמתקשות להסתגל של הבריות הפשוטות. משעשע ומדויק, ועדיין רלוונטי.

הכריכה המינימליסטית הנאה היא מעשה ידיהם של טליה בן-אבו ודוד בן-הרא"ש.

Anton Cechov – Natalia Ginzburg

תשע נשמות

2021 (1989)

תרגום מאיטלקית: שירלי פינצי-לב

תרגום מרוסית: יונה גונופולסקי

עשר אגורות / לאוניד פקרובסקי

d7a2d7a9d7a8_d790d792d795d7a8d795d7aa2

מכיוון שהתלהבתי מקובץ הסיפורים הראשון של ליאוניד פקרובסקי, "מטאטא וסיפורים אחרים", שמחתי עם צאתו לאור של הקובץ החדש, "עשר אגורות". בספר עשרים סיפורים, שכמו קודמיהם מפגינים עושר תרבותי, ידע נרחב, דמיון ער, ויכולת לפרק את המציאות לרכיביה ולהתבונן בהם מן הזוית היחודית של הכותב.

סיפוריו של פקרובסקי מציגים שלל נושאים. הנה מבחר מהם: בסיפורים "הצרצר" ו"מיאטה", רכישת מכונית חדשה היא עילה להקדיש מסה לצרצר ולפתח תובנות לגבי אופיים של תושבי האיים היפניים. "יידיש" משלב סיפור פיקנטי על מהגר בלתי חוקי מאריתריאה, עם דברי הגות לגבי השפות רוסית, עברית ויידיש. טכנאים גרמנים, שהוזמנו לארץ בפסח, ונאלצו להכין לעצמם כריך עשוי מצה, מעלים אצל הכותב בסיפור "מצה" את זכרון סבו שניצל פעמיים מידי הגרמנים. פושקין, גאון השירה הרוסי, שאחד מאבותיו היה אפריקאי שהוענק לצאר במתנה, מגיע לארץ כמהגר בסיפור "שוּרה פלשמורה", ומשה רבנו זוכה אף הוא להכנס לארץ ב"איך לכתוב סיפור". הסיפור "עשר אגורות", אחד הארוכים בקובץ, משלב ארוע קפקאי במקצת, עם מחשבות על ערכו של הקטן במטבעות, על חיסולו של העתון המודפס, ועל תופעת "ישראל היום", במשולב עם הגותם של קיקרו, סנקה וקפקא. בני ציפר, שכתב אחרית דבר לספר, אפיין את הסיפורים ב"דיאלוג סוקרטי, התדיינות פנימית עם עצמך, שהתמונות החיצוניות הן רק השתקפויות שלה", ואני סבורה שאפיון זה אכן לוכד את תמצית כתיבתו של פקרובסקי.

בשונה מן הקובץ הראשון, שבו הפער בין עיסוקו היומיומי של הכותב לרוחו הממריאה היה נוכח ובולט, בקובץ החדש הפער נוכח בפחות אירוניה וביתר השלמה, כך נראה לי. פקרובסקי, בסיפורים החדשים, פחות עוסק בעיסוקו כשומר בלובי, ויותר משתמש בו כנקודת מוצא ורקע לארועים שהוא בוחר לשקף ביצירותיו. למשבר שעבר עם עזיבת מולדתו והחלפתה במולדת חדשה, כמעט ואינו מתייחס, ומאפשר רק הצצות חטופות אל שעבר עליו. בסיפור "המחברת" הוא כותב כך, בעודו יושב על ענף עץ בגן-עדן ומתבונן בעברו: "עכשו […] אפילו בעיני רוחי אני לא מסוגל לראות מחדש אותו כאב שאחז אז בנפשי, כאב שכמעט גרם לי לעזוב את העולם. חשתי אז בחילה וסחרחורת מהמציאות של ההגירה לישראל. ואלמלא הייתי שופך את הכאב הזה אל עמודי מחברת בית הספר, הורודה והדקה, הייתי עוזב את העולם זמן רב לפני שהייתי לצדיק".

נהניתי לקרוא את מרבית הסיפורים, אך יש להודות שחלקם אינם עומדים ברמתם של סיפורי הקובץ הראשון. מכיוון שהמיוחדות שלהם נותרה בעינה, התקשיתי לשים את האצבע על ההבדל בין שני הקבצים. שוב בא בני ציפר לעזרי, כשכתב באחרית דבר את הדברים הבאים: "כל מעשה הכתיבה של פקרובסקי בנוי על כך שהוא אינו עושה את מעשיו הספרותיים בכוונה אלא סתם כותב לעצמו הגיגים לפי תומו, מפנטז לו פנטסיות תהילה ומשוחח עם עצמו בשעות הפנאי שלו, או בשעת הבטלה מעבודה. על כך עומד הבנין הסיפורי כולו: על האי-כוונה לכתוב ספרות". דברים אלה מדויקים בהתייחס לקובץ הראשון. בקובץ הנוכחי, לעומת זאת, אי אפשר כבר לדבר על אי-כוונה. הכוונה ברורה ומובעת במפורש. אולי זהו מקור ההבדל – ההשתדלות שנוטלת מכמה מן הסיפורים את השלמות הנובעת מהסתפקות של הכתיבה בעצמה. כך או כך, יצירתו של פקרובסקי מיוחדת ומעשירה, ובהחלט ראויה לתשומת לב.

את העטיפה היפה, המשקפת את השילוב בין האמנות, שהיא תחום התמחותו של הסופר, והיומיום הפשוט שבשם הספר, עיצב דוד בן הרא"ש.

ספרית פועלים

2018

תרגום מרוסית: טניה חזנובסקי ותומר שריג