קולט / ג'ודית תורמן

kolet_big

סידוני-גבריאל קולט, שנודעה בשם העט קולט, היתה סופרת צרפתיה שפעלה בשלהי המאה התשע-עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים. בשיא תהילתה נבחרה כחברה באקדמית גונקור, שהיתה, ברוחו של מייסדה אדמונד דה גונקור, סגורה בפני נשים ובפני יהודים, וב-1949 אף נבחרה כנשיאתה. כעשור קודם לכן בחרו בה הסופרים הצרפתים כסופרת הטובה ביותר מבין כותבי הצרפתית החיים עדיין. דרכה אל התהילה היתה מפותלת ואף רווית גינויים ובוז, וחייה הסוערים ויוצאי הדופן ראויים לביוגרפיה המצוינת שכתבה ג'ודית תורמן.

קולט נולדה ב-1873 בכפר במרכז צרפת, בת לאם ססגונית, שאף חייה שלה יכלו לשמש נושא לספר, ולבעלה השני, יוצא צבא שאיבד את רגלו. אמה נוכחת רבות בספריה, כמו ב"הולדת יום", שבסיפור "סידו" הנכלל בו מוקדש פרק לאביה וליחסים בין הוריה. בהיותה בת עשרים נישאה לסופר אנרי גוטייה-וילאר, שהיה מבוגר ממנה בחמש-עשרה שנה. אנרי, שכתב תחת שם העט וילי, היה ידוע כמי שנסמך על כותבי צללים. הוא היה מעלה רעיון לספר, מניח לאחד מסופריו לעבד אותו, משכתב את העיבוד, ומעביר אותו לסופר נוסף או שניים. סופרי הצללים היו מקבלים את שכרם, ווילי חתם על היצירה המוגמרת, ונהנה מן הפרסום ומן התגמולים. שיטת העבודה שלו היתה נושא להלצות: כשסירב לחתום על עצומת תמיכה בדרייפוס, העיר אחד ממכריו כי "היתה זו הפעם הראשונה שווילי סירב לחתום על משהו שלא הוא כתב". וילי הקדים את זמנו כאשף יחסי ציבור, וטיפח את עצמו כידוען. תורמן סבורה כי הכסף היה הפֶטיש האמיתי של וילי, והסגידה לו התישה בסופו של דבר את כל כוחו, הרעה את אופיו, והרסה את נישואיו לקולט.

יום אחד מצא וילי כתב-יד של אשתו, "קלודין בבית הספר", פרסם אותו תחת שמו, בהסכמתה, ובשנים הבאות חתם גם על ספרי ההמשך שכתבה. שנים אחר-כך, כשכבר היו פרודים, מכר את זכויות ההסרטה של הספרים, ונטל את התגמולים לעצמו. אחרי מותו תבעה קולט ששמו יוסר מן הספרים, ותביעתה נענתה, אבל אחרי מותה תבע בנו של וילי ששם אביו יוחזר אל הספרים, וגם הוא זכה.

לאחר הגירושים רוויי הרגשות והסערות, שלוו ביצירות ספרותיות בהן השמיצו זה את זה (מנהג שהמשיכו בו גם שנים אחרי פרידתם), פתחה קולט בקריירה עצמאית כפנטומימאית וכשחקנית. היא עוררה סערה ומחלוקת בהופעותיה הפרובוקטיביות, שכללו קריעת חולצה וחשיפת שד על הבמה. גם בחייה הפרטיים בחרה בדרך משלה, מבלי להתחשב במוסכמות. היא החליפה מאהבים ומאהבות, התלבשה כרצונה, לעתים כגבר למרות שהחוק (לא ייאמן) אסר על נשים ללבוש בגדי גברים מחוץ לבמה. ג'ודית תורמן עומדת יפה על רוחה של התקופה בקרב הבורגנות הצרפתית מוכת השעמום, תקופה שהתאפיינה בהדוניזם, בהתמכרות לסמים ולאלכוהול, בהומוסקסואליות כמעט כנורמה, במשיכה למיסטיקה ולמוות סוטה ואלים. למרות שנראה כי אורח חייה של קולט השתלב יפה באוירה זו, תורמן קובעת כי "בכל כלי שיט שמיטלטל בסערה ומלא בגופיהם של אנשים שמתעוותים בהקאות, יש לרוב נוסע אחד שהוא בריא באופן מוזר ומשונה, והוא מטייל על הסיפון המתנודד ברגליים יציבות בעודו אוכל ברוב חוצפתו כריך בשר חזיר. קולט היתה חריג מעין זה בשלהי המאה התשע-עשרה". היא שתתה להנאה מבלי להשתכר, עישנה לעתים רחוקות, נמנעה מסמים ממכרים. קולט פיתחה אמות מידה משלה למהוגנות מינית, ונהגה כאילו אורח חייה הראוותני והשערורייתי טבעי לגמרי.

העיסוק המקצועי במשחק, בשנים הראשונות של המאה העשרים, היה מילה נרדפת לזנות, והבגידה במעמד הבורגני היתה אף גרועה יותר. תורמן מאפיינת כך את מניעיה של קולט לבחור בעיסוק זה, בנוסף למניע הפשוט של השתכרות עצמאית לאחר גירושיה: קריירת המשחק שלה היתה מעשה מורכב של מרד, התנגדות מינית ואסרטיביות, שהאומץ והאידיאליזם של המהפכן נמהלו בו בזעם, בצהלה, באנוכיות ובילדותיות של נערה מתבגרת. הביקורת על בחירותיה ליוותה אותה של חייה. בני משפחתו של בעלה השני, אנרי דה ז'ובנל, התקשו לקבל אותה, והוא עצמו, למרות שהתעלם תחילה מדעת הקהל, התרחק מאשתו בעל המוניטין המפוקפק כשהחליט להתמסר לפוליטיקה. לא סייעה ליחסיהם, בלשון המעטה, גם העובדה שקולט ניהלה רומן ממושך עם בנו של בעלה מנישואיו הראשונים – היא היתה כבת חמישים, הוא היה בן שש-עשרה – משקפת בחייה את דמותה של לאה, גיבורת "שרי" (מאוחר יותר אף שיחקה את לאה על הבמה).

ב-1931 זעזעה שוב את החוגים החברתיים של צרפת כשפנתה לעסוק בתעשית היופי, פיתחה מוצרים ופתחה מכונים, שבהם עבדה אף היא עצמה. כדרכה היתה אדישה לטענות הסביבה שהיא מוכרת את כשרונה בעבור תעשיה נחותה.

גם אחרי מותה של קולט, למרות תהילתה הספרותית, ולמרות שהצרפתים מחלו לה על מעשים חמורים יותר מהתערטלות על הבמה, כמו פרסום יצירותיה בעתונים אנטישמיים ותומכי נאצים בתקופת הכיבוש, סירב הארכיבישוף של פריז לקיים טקס דתי בכנסית סן-רוש. הפריזאים, לעומתו, נהרו באלפיהם לעבור על פני ארונה, והרפובליקה ערכה לה הלוויה ממלכתית.

בשונה משני נישואיה הראשונים, שבהם, כך טוענת תורמן, ביקשה לעצמה אדון, נישואיה האחרונים התאפיינו בשלווה יחסית. מוריס גודקה היה צעיר מקולט בשנים רבות, איש עסקים, וידע לכבד את עצמאותה ולספק לה תמיכה כשנזקקה לה. ב"הולדת יום", שנכתב בתחילת יחסיהם, היא מתייחסת אל בן-דמותו כידידה היחיד. מוריס היה יהודי, ובעת הכיבוש הנאצי נלקח מביתו ונעצר. קולט משכה בכל חוט אפשרי, והצליחה להשיג את שחרורו. במהלך החודשים שבין שחרורו ממעצר ושחרורה של פריז מהכיבוש, הסתתר בלילות בחדרה של משרתת בעלית הגג. בימים, בקלות דעת שאפיינה את שני בני הזוג באותה תקופה, ירד לשהות במחיצתה של קולט. השניים נותרו נשואים עד מותה ב-1954.

קולט היתה סופרת פוריה, שהלכה והשביחה עם השנים. "שרי" ו"הולדת יום", שתורגמו לעברית, הם יצירות מרשימות. ג'ודית תורמן מתייחסת בפירוט לכל אחד מן הרומנים של קולט, וכורכת יפה בין אישיותה של הסופרת והנושאים שהעסיקו אותה, לתכני ספריה. כך, לדוגמא, ספרי קלודין, אחרי שמקלפים את התיאורים המרובים שופעי המיניות, עוסקים בדילמה שעמדה בפני נשות התקופה: הן נאלצו לבחור בין השמירה על יוקרת נשיותן, מה שהשאיר אותן לחסדי הגברים שלהן, לבין ההתכחשות לאותה יוקרה לטובת אוטונומיה וחירות יצירתית כשל גבר, מה שהשאיר אותן נסחפות בסביבה עוינת לנשים משוחררות, הן מבחינה פסיכולוגית והן מבחינה כלכלית. קל להתפתות ולחפש את קולט עצמה בספריה, למרות שכתבה ב"הולדת יום",  "האם עלה על דעתכם, הקוראים את דברי, שאת דמות עצמי אני מציירת? אל נא בחופזה: רק דוגמה ומשל נתתי לי". למעשה, תורמן מצביעה על הפערים בין המציאות של קולט למציאות המתוארת בספריה, וטוענת כי במקרים רבים קולט בודקת בספריה התרחשויות חילופיות לחייה שלה, ובכך פוטרת עצמה מהתנסות בהם.

נוסף לכתיבת ספרי פרוזה, קולט כתבה גם מחזות, תסריטים ואף ליברית לאופרה. היא היתה גם עתונאית עסוקה, כתבה מאמרי ביקורת על ספרות ועל תיאטרון, דיווחה מן החזית במלחמת העולם הראשונה, לשם נסעה מרצונה כדי להיות קרובה לז'ובנל, טסה בספינת אויר ובמטוס, סיקרה כמה משפטים מתוקשרים, היתה עורכת ספרותית של יומון פריזאי, כתבה טור עצות על נושאים נשיים מסורתיים, וגם כתבה בחריפות על מצוקתן של נשים גרושות ומובטלות ושל נשים הלכודות בנישואים אכזריים ובמשרות שוליות. בשנותיה המאוחרות טיפחה בנדיבות כותבות אחרות.

ג'ודית תורמן מעריצה את קולט הסופרת, וגם את קולט האשה שבחרה את דרכה שלה בשוויון נפש ובטבעיות מבלי לעלות על בריקדות פמיניסטיות, למרות שנושאים הקשורים למעמדה של האשה ולרווחתה העסיקו אותה. הערצה זו אינה הופכת את הביוגרפיה למצג של פולחן אישיות. תורמן כותבת באריכות על ההורות של קולט, שהיתה אם לבת יחידה מנישואיה לז'ובנל. הבת, ששמה קולט, חיתה בשנותיה הראשונות בנפרד מהוריה, נתונה לפיקוחה של אומנת בריטית נוקשה, וכשגדלה היא נשלחה להתחנך בפנימיות. לקולט לא היתה סבלנות להתמודד עם גידול ילדה, והתנהגותה כלפי בתה מעוררת שאט נפש וזעזוע. הבת, יש לציין, מינתה עצמה לשומרת המורשת של אמה, ונמנעה מלומר עליה מילה רעה. הפער בין המציאות לספרים, שהוזכר קודם, בא לידי ביטוי גם בנושא יחסיה עם בתה, כמו ב"הולדת יום", בו היא מסבירה כי בשל האהבה היתרה שהיא רוחשת לילדה, וגם לחיות הבית, היא אינה מרבה לכתוב עליהן. תורמן מגנה את קולט גם על האנטישמיות שלה, שאמנם לא היתה שכלתנית אלא "מוּלדת", אבל היא באה לידי ביטוי בהתבטאויות מסוימות בעל פה ובכתב. בשנות השלושים, כשרדיפת היהודים כבר היתה ידועה ברבים, כתבה קולט ספר ארסי אודות נישואיה השניים, והתיחסה בו בין השאר לאשתו היהודיה של בעלה, כולל התבטאויות סטראוטיפיות על ההון היהודי, מבלי לתת את דעתה על ההשלכות. בתקופת הכיבוש, כאמור למעלה, התפרסמו סיפוריה בעתונות תומכת נאצים, לעתים באותו עמוד עם מאמרי שטנה אנטישמיים. התעלמותה העקבית לאורך השנים מכל נושא פוליטי, כמו גם טענתה כי "נולדתי בסימן פסיביות", הם בגדר תירוץ עלוב לשוויון נפשה ולהתמדתה בפרסום יצירותיה באכסניה בלתי הולמת. מעניין לציין כי בעוד אישים רבים הועמדו למשפט בגל הטיהורים ששטף את צרפת אחרי השחרור, שיתוף הפעולה הפסיבי של קולט זכה להתעלמות.

ג'ודית תורמן כתבה ביוגרפיה מקיפה, שמציבה את קולט בהקשר החברתי והתרבותי של תקופתה. רשימת האישים שהשתלבו בחייה ארוכה, ביניהם ראוול, שהלחין את הליברית שכתבה לאופרה "הילד והקסמים", קוקטו, שהיה שכנה בתקופת הכיבוש, ושאותו תיארה כאחיה, פרוסט, שהיווה השראה לאחת הדמויות בספר "קלודין נשואה", סימון דה בובואר, שהכתירה את קולט כסופרת גדולה, ורבים אחרים. השילוב בין הביוגרפיה הכרונולוגית לרקע התקופתי ולהתעמקות בכתיבה של קולט, מעמיד יצירה ספרותית מרתקת, ומאוד מומלצת לקריאה.

Secrets of the Flesh – Judith Thurman

דביר

2004 (1999)

תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש

מודעות פרסומת

תעלומת הכתר / מתי פרידמן

959861

כותרת משנה: המצוד אחר כתב היד החשוב ביותר של התנ"ך

כתר ארם צובא הוא ספר תנ"ך, ששורשיו מגיעים עד טבריה במאה העשירית. שלמה בן־בויאעא הסופר כתב, ואהרן בן אשר הוסיף הערות בשולי הדפים. הספר נועד לשמש כמדריך, סיכום של מאות שנות ה"מָסוֹרָה", והוא נחשב לנוסח המדויק ביותר של התנ"ך. ישנן מספר השערות באשר לגלגוליו מאז ועד היום, אך המסלול המקובל על רוב החוקרים מוביל את הכתר מטבריה לירושלים, לאחר שנרכש על ידי הקראים, ומירושלים במאה ה-11 למצרים, שם שימש את הרמב"ם בחיבורו "משנה תורה". במאה ה-14 העביר נכד נינו של הרמב"ם את הכתר לסוריה, שם הוטמן על ידי קהילת חַלֶבּ במערה באחד מבתי הכנסת שבעיר. קהילת חלב היא שהעניקה לכתר את שמו – ארם צובא – וייחסה לו כוח לשמור על שומריו. למעלה מחמש-מאות ושבעים שנה אחר-כך הוצא הכתר ממחבואו בידי פורעים שפשטו על בתי היהודים בעקבות הכרזת כ"ט בנובמבר. למרות שהכתר ניצל, ראשי הקהילה הכריזו שנשרף ואבד, כדי למנוע חיפושים אחריו. כעבור עשור הועבר הכתר לישראל ביוזמת הנשיא יצחק בן-צבי, שעמד בראש מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח. לפני מספר שנים הוכר הכתר על ידי אונסקו כנכס תרבות עולמי.

מתי פרידמן, עתונאי חוקר, התחקה אחר שני היבטים עיקריים בסיפורו של הכתר מאז הפרעות. ההיבט האחד הוא התהליך שהוביל להפקעתו של הכתר מידי הקהילה החלבית ולהעברתו למכון פרטי ומשם להיכל הספר. ההיבט השני הוא המסתורין האופף את הדפים החסרים בספר המצוי כיום בידינו.

יצחק בן-צבי, שהורשה להציץ בכתר ב-1935, ניסה להביא אותו לארץ בשנים שקדמו לקום המדינה, בנימוק שמקומו של הספר החשוב ביותר ביהדות הוא בירושלים וכאן יישמר היטב, אך נסיונותיו לא צלחו. לאחר הפרעות, כשקהילת חלב החלה לעזוב את סוריה, הגיעו ראשי הקהילה למסקנה שיש למצוא דרך להביא את הכתר אל חוף מבטחים. מסירתו לידי העולים לארץ לא באה בחשבון, משום שאלה הבריחו גבולות, והסיכון שייתפסו היה גבוה. הזדמנות פז נקרתה כשאדם בשם מרדכי פאחם, בעל נתינות אירנית, גורש מסוריה, ולפיכך יצא ממנה באופן חוקי. הכתר הוחבא בתוך מכונת כביסה שלקח אתו. בארץ נמסר הכתר לידי שלמה זלמן שרגאי, ראש מחלקת העליה בסוכנות היהודית בירושלים, והוא העביר אותו למכון בן-צבי. מכאן ואילך נחלקות הדעות: פאחם טוען שרבני חלב הורו לו למסור את הכתר לידי אדם ירא שמים, והוא בחר בשרגאי. רבני חלב טוענים שהיה עליו למסור את הכתר לרב חלבי שישב בארץ, והוא מעל בשליחותו. האם שוּחד פאחם או רומה? האם מתוך תפיסת הממלכתיות המתהווה, או מתוך יצר חקרנות בוער, ואולי בשל זלזול ביכולתם של החלבים לשמור על הכתר בארץ, השתלט המכון על הספר יקר הערך? מתי פרידמן יצא למצוד אחרי מסמכים עלומים, כולל פרוטוקול המשפט שהתנהל בעקבות תביעתם של נציגי הקהילה, ואת ממצאיו הוא מתאר בספר.

תעלומה גדולה יותר אופפת את הדפים החסרים. כמעט כל חומשי התורה, וכן חמשת הספרים האחרונים בתנ"ך, נעלמו. ההנחה המקובלת היא שמרבית הדפים הללו הושמדו או נלקחו בעת שריפת בית הכנסת. מתי פרידמן סבור אחרת, וטוען כי הדפים נשדדו בארץ. הוא מביא ראיות לכך שהספר היה כמעט שלם לחלוטין בעת שנלקח מחצר בית הכנסת אחרי הפרעות, מצביע על כל החוליות החלשות בדרכו לארץ, ומפנה אצבע מאשימה כלפי מי שהיה המנהל הראשון של המכון. בתחקיר שערך תאגיד השידור העלה אחד המשתתפים את ההשערה שידו של בן-צבי עצמו היתה במעל בשל יצר החוקר שבו, טענה שנראית לי מופרכת מעיקרה.

מתי פרידמן כתב ספר מרתק. לצד הפן הבלשי שבו שילב תיאורים חיים של תחנות בחייו של הכתר, הסביר יפה את חשיבותו של התנ"ך עבור עם נטול ארץ, שפה ומקדש, הציץ לעולמם של חוקרים ושל אספנים, והרחיב בהיבטים החברתיים והפוליטיים המהווים רקע לגלגוליו של הספר. מרבית העדויות, אלו שאינן מגובות במסמכים, נסמכות על זכרונם של עדים או של צאצאיהם, ולפיכך מותר לפקפק בהן, אבל ניכר שעשה עבודת נמלים שקדנית, וממצאיו יכולים להתקבל על הדעת. גם אם בוחרים לדחות את מסקנותיו, נותרים עם ספר מרחיב דעת כתוב היטב ובהחלט מומלץ.

The Aleppo Codex – Matti Friedman

כנרת זמורה ביתן דביר

2012 (2012)

תרגום מאנגלית: עליזה רז-מלצר

גבלס / פטר לונגריך

gbbels_cover_front2

כותרת משנה: ביוגרפיה של רוצח במלים

ביוגרפיות רבות נכתבו על יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי וראש משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם. ההיסטוריון פטר לונגריך מזכיר אותן בסיומו של הספר, ומוסיף כי דעותיהם של הכותבים חלוקות לגבי אישיותו של מושא ספריהם. לונגריך מציג בספרו את גבלס, כפי שהוא מצטייר בעיניו, בהתבסס על יומניו, על דעתם של אנשי מקצוע, ועל שורה ארוכה של מקורות מידע. עם כמה ממסקנותיו אני מתקשה להסכים.

בפתח הספר, וגם באחרית דבר, קובע לונגריך כי גבלס הפך לאיש שהיה בעיקר בשל הפרעה נרקיסיסטית. הערכתו את עצמו היתה גבוהה מאוד, מרבית הזמן ללא קשר למציאות, אך בהערכה זו לא היה לו די, והוא נזקק באופן קבוע להכרה ולהערכה של הזולת. ההכרה שהיתה חשובה לו ביותר היתה זו של היטלר, האליל שבחר לעצמו. בעיני זו קביעה פשטנית, שאינה מסבירה דבר. התיאור הזה מתאים לאנשים רבים, ורובם לא יהפכו להיות גבלס אפילו בהנתן ההזדמנות, כפי שלא כל צייר בינוני שאינו מתקבל לאקדמיה יהפוך להיות היטלר. לונגריך מסתמך מן הסתם על פסיכיאטרים כשהוא תולה את מבנה אישיותו של גבלס בכשלון לפתח עצמאות בגיל שנתים-שלוש ובתלות שלו באמו. הפלפולים המקצועיים האלה הם, בעיני, חוכמה שבדיעבד, והסבר חלקי בלבד. בנוסף, אני סבורה, בדומה לאיאן קרשו, שהביוגרפיה הפרטית של הדמויות ההיסטוריות שולית לצרכי מחקר, שכן, כדברי קרשו, הדיקטטורה עצמה היא הטעונה בדיקה, ולא הדיקטטור בלבד.

גבלס הצעיר מצטייר כאדם רגיל, שגרתי. הלאומנות שלו צפויה למדי בשל היותו תושב חבל הריין. האנטישמיות שלו לא בידלה אותו מצעירים אחרים בני זמנו, אם כי אצלו היא היתה בגדר אובססיה, וגם בזה הוא לא היה יחיד. הוא התנסה בלימודים, באהבה, בקשרי ידידות, שלח ידו בכתיבה ללא הצלחה יתרה. שום דבר לא בישר את הקריירה העתידית שלו, עד שבהיותו כבן עשרים וארבע, כשהוא מתוסכל מאי הצלחתו בכל התחומים, אימץ לעצמו את היטלר, שדעותיו היו קרובות במידה מספקת לשלו, כמנהיג בלתי מעורער, ומצא לעצמו תחום עיסוק שיוכל להצטיין בו.

מעניין לציין שבשנים הראשונות להיכרותם חלק גבלס על כמה מעמדותיו של היטלר, אך מעולם לא הוריד אותו מן הכַּן השמור לאלילים. באופן דומה, גם בשלבים האחרונים של המלחמה הביע ביומנו תסכול בשל התנהלותו של היטלר, עד כדי תהיה אם הוא מסוגל להנהיג, אך בצמוד לביקורת הביע את שכנועו העמוק ביכולותיו של מנהיגו להתוות את הדרך הנכונה ולהביא לביצועה. וכמו שרימה את עצמו באשר להיטלר, כך רימה את עצמו גם באשר לתהילתו שלו. יומניו מלאים שבחים עצמיים לנאומיו הפומביים ולהערצה ההמונית שבה התקבלו, כמו גם להצלחותיו בארגון ארועים מרשימים, כשהוא אינו טורח לציין שתגובת ההמון היתה בדרך כלל מוסדרת מראש. לונגריך קובע כי העובדה היא שגבלס לא היה מסוגל לבדוק באופן מציאותי את תמונת האחדות הלאומית כפי שציירה התעמולה שלו עצמו בשילוב עם אמצעי הטרור הדכאניים שהפעיל המשטר. החזות הזוהרת של הדברים, שבחלקה הגדול היתה חזות שיצרה התעמולה שלו, היתה בשבילו המציאות החשובה היחידה.

במהלך קריאת הביוגרפיה היתה לי הרגשה שאני לא לומדת ממנה דבר וחצי דבר על דעותיו של גבלס. הוא עבד כמו בולדוזר, שאף להציג הצלחות, ניסה ללא הרף לסלק מתחרים, אבל המניע הרעיוני שלו נותר בלתי ברור. למעשה, הרושם שקיבלתי הוא, שמלבד האנטישמיות כל תפיסה אחרת לא היתה עקרונית לגביו, והוא היה מסוגל להיפוך דעה בהתאם לעמדותיו של היטלר. בשל ההרגשה הזו הגדרתי רוב הזמן את הביוגרפיה כמשעממת, כאוסף של פרטים עובדתיים ללא תובנות. כשהגעתי לאחרית דבר, מצאתי שלונגריך גם הוא אינו באמת יודע להצביע על עקרונותיו של גבלס, וזאת למרות שהאיש הותיר אחריו תיעוד מדוקדק: "גם לאחר בחינה קפדנית של שפע החומר שכתב, לקורא לא ברור לחלוטין מה היתה בעצם התפיסה הפוליטית של יוזף גבלס ואילו עקרונות פוליטיים הוא ניסה לקדם. עם זאת ברור שהלאומנות, שהתחזקה בו במידה רבה בעקבות תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה והנוכחות של מדינות ההסכמה בחבל הריין, מילאה תפקיד חשוב. כזאת היתה גם נטייתו למערכת סמכותנית שבראשה דמות חזקה של מנהיג, ולכך נוספה האנטישמיות שבערה בו כל חייו".

לעומת ההסכמה על העדר משנה פוליטית סדירה, דעתו של לונגריך על האנטישמיות של גבלס שונה מדעתי. לתפיסתו, שנאתו של גבלס ליהודים לא נבעה ממניעים גזעניים, והוא השתמש ב"יהודים" כמושג הופכי ל"גרמנים". לונגריך פונה שוב לתורת הנפש, וקובע כי שנאתו כלפי היהודים היתה ביטוי של התרעומת שחש כלפי הממסד הבורגני המשכיל, זה שבשנות העשרים מנע (לפי ראייתו) את ההתקדמות שהגיעה לו. לונגריך טוען עוד כי גבלס לא התמיד לפעול בשיטתיות על פי "תכנית" אנטישמית כלשהי, אולם הביוגרפיה שכתב סותרת את הקביעה הזו. גבלס היה אנטישמי הרבה לפני שחבר להיטלר. על חברתו הקרובה אלזה אמר, שנים לפני חוקי נירנברג, "הייתי שמח לו היתה אשתי, אילו רק לא היתה בעלת דם מעורב". על פעילותו הפוליטית הראשונה למען הנאציונל-סוציאליסטים כתב, "ביסודו של דבר דברנו על אנטישמיות […] למען המילניום הבא, כמו שאומר מיכאל פורמן" (פורמן הוא דמות ספרותית בנובלה שכתב). להיטותו לסלק את היהודים משטחי הרייך רוסנה מדי פעם משיקולים של תעמולה, אך הוא שב אל התכנית במשנה מרץ בכל פעם שאפשרו זאת הנסיבות. בעיקר שם דגש על פינוי היהודים מברלין, שהוא היה מושלה. הוא אף היה הרוח החיה מאחורי רבים מן הרעיונות ה"יצירתיים" שנועדו להפוך את חיי היהודים לגיהינום. בהקשר זה כדאי לציין שכותרת המשנה של הספר, "ביוגרפיה של רוצח במלים", רחוקה מלהיות מדויקת. גבלס לא סמך על מלים בלבד, אלא נקט צעדים מעשיים כדי להפוך אותן לפעולות.

מעניין לציין, שלמרות הקירבה האישית והרעיונית בין היטלר לגבלס, האחרון הודר פעמים רבות מן המעגל הקרוב של מקבלי ההחלטות, ואלה הובאו לידיעתו כשהיה צורך לגייס את מערכת התעמולה לטובת הכשרת דעת הקהל לקבלתן. אפשר ללמוד רבות על התנהלותו של היטלר כמנהיג מן הקשר שבינו ובין שר התעמולה שלו. היטלר הבטיח לגבלס תמיכה ברעיונותיו ובבקשותיו, ולא תמיד קיים. מצד שני, ידע להחניף לשר בשיחות אינטימיות שגרמו לאחרון להרגיש קרוב ורצוי. תחומי האחריות של גבלס חולקו גם לאחרים, כמו לשרות התעמולה של משרד החוץ, והיטלר במתכוון נמנע מלקבוע גבולות ברורים בין הגופים השונים. נוח היה לו להסתפק במתן הנחיות, ולהניח לכפופים לו להתווכח ביניהם על הביצוע. אף אחד מאנשי ממשלו לא נהנה משליטה מוחלטת בתחומו, תמיד נותרו שטחים אפורים וכפילויות. בדרך זו שימר את כוחו כפוסק יחיד. גבלס חיקה אותו במידה רבה באופן בו ניהל את משרד התעמולה.

לונגריך מרבה להתייחס למשולש היטלר-גבלס-מגדה. ידעתי שמגדה גבלס שימשה במידה רבה כגברת הראשונה של הרייך. לא ידעתי שהיטלר, כך על פי הביוגרפיה, היה מאוהב בה, ודחק בגבלס לשאת אותה לאשה כדי שתשאר בקרבתו. לונגריך, מן הסתם מתוך זהירות מקצועית, אינו כותב על קשר אינטימי בין מגדה להיטלר, אך מציין את אינספור הפעמים שבהן מצא גבלס את היטלר בחברת אשתו, ואת הפעמים הרבות בהן שהתה מגדה בביתו של היטלר ללא נוכחות בעלה, והמבין יבין. הוא אף מעלה את ההשערה שהקשר הזה היה העילה להתאבדותה של גלי ראובל, אחייניתו של היטלר. היה קשר כזה או לא היה? מן הסתם לא נדע לעולם. בכל אופן, התלות של משפחת גבלס בחסדו של היטלר היתה מוחלטת, ולא מפתיע שבחרו להתאבד בעקבותיו.

הספר עוסק רבות באופן פעולתה של התעמולה מבית מדרשו של גבלס. בדוח משנת 1929 טען כי בני האדם הם "בעיקר תקליטים המנגנים את הדעה הציבורית כפי שזו באה לידי ביטוי בעתונות, בכרזות, ברדיו, בבית הספר, באוניברסיטה ובחינוך הכללי. אך הממשלה היא הבעלים של הגופים האלה". ב-1942 כתב באותה רוח כי, "האנשים פרימיטיבים הרבה יותר מכפי שאנו משערים", ולכן "תמצית התעמולה היא אפוא שתהיה פשוטה ותכיל חזרות רבות". כשדוחות מצב הרוח של הציבור לא השביעו את רצונו, שינה את שיטת ההערכה. הוא שאף לשליטה מוחלטת במה שהציבור שומע ורואה, החל בנאומים פוליטיים וכלה ברמת הבידור המותרת בסרטים. אין להכחיש כי רוב הזמן היה מוכשר מאוד בתחומו השטני, וידע כיצד לשחק באמצעים שברשותו כדי לשמור על כוח עמידתו של העם ועל רמה סבירה של שביעות רצונו.

הפרקים שריתקו אותי במיוחד הם אלה העוסקים בשנות המלחמה, בעיקר בתקופה שאחרי נצחונות הבזק, כשהצבא החל לספוג תבוסות. הניתוק של ההנהגה מן המציאות הלך וגבר, ולמרות התבוסה הבלתי נמנעת הוסיפו ראשי הרייך להאמין בכוחה של גרמניה, בהתפוררות קרובה של קואליצית בעלות הברית, ובנשק יום הדין שיכריע את המערכה. גבלס מתאר ביומנו רעיונות מתחלפים לשלום חד צדדי עם בריטניה או עם ברית המועצות, בעוד חייליהן של אלה כבר שועטים על אדמת גרמניה. בעיצומם של קרבות המאסף, ממש עד היום האחרון, עוד התנהלו מריבות בצמרת בעניני סמכויות ותחומי שליטה, בין השאר התעורר מחדש הסכסוך עתיק היומין בין משרד התעמולה למשרד החוץ. גבלס, שהיה חסיד המלחמה הטוטאלית, הווה אומר גיוס כללי של כל המשק לטובת המלחמה, הוסיף לפעול להשגת מטרה זו גם כשכבר לא היתה לו מדינה ממנה יכול היה לסחוט אמצעי לחימה וכוח אדם. ומי אשם בתבוסה? היהודים. הנה מה שהיה להיטלר לומר אחרי מפלת סטאלינגרד: "בכל מדינות האויב פועלים היהודים ככוח מניע, ולנו אין גורם דומה להתמודד מולם". קוזאק הנגזל. האם התחרט על שהכוח המניע היהודי המאגי אינו עומד לרשותו? המסקנה שלו מובילה, כמובן, לפתרון הקבוע: "המשמעות היא שעלינו לחסל את היהודים לא רק בשטחי הרייך, אלא באירופה כולה".          

הביוגרפיה סובלת, לדעתי, משני כשלים עיקריים. הראשון שבהם הוא חוסר איזון בנושאים העולים בו. לא ספרתי, כמובן, את העמודים המתיחסים לכל נושא, אבל התחושה שלי היא שפרשת יחסיו של גבלס עם מגדה תופסת בערך אותו נפח כמו יחסו של גבלס ליהודים. אולי מעצם המונח "ביוגרפיה" נגזרת הענקת משקל משמעותי לחיים הפרטיים, אבל כשמדובר בתופעה כמו גבלס, ההיבטים ההיסטוריים משמעותיים ומרתקים לאין ערוך מחיי המשפחה שלו. הבעיה השניה בעיני היא המונוטוניות הכרונולוגית של הכתיבה, שבשלה, למען האמת, די השתעממתי, בעיקר בפרקים שמתארים את התקופה שלפני המלחמה. עם זאת, כאמור, בסופו של דבר מצאתי ענין בביוגרפיה, ואף למדתי עובדות מרתקות שהעשירו את הידע שלי על התקופה.

Joseph Goebbels: A Biography – Peter Longerich

דביר

2018 (גרמנית 2010, אנגלית 2015)

תרגום מאנגלית: יכין אונא ואביה אונא-ברוכי

המיתוס של היטלר / איאן קרשו

2046

כותרת משנה: תדמית ומציאות ברייך השלישי

בביוגרפיה שכתב על היטלר התייחס איאן קרשו למיתוס שצמח סביב הפיהרר, ולפער בינו ובין האיש שבשמו נקשר. בספר זה, שקדם בכעשור לביוגרפיה, עוסק ההיסטוריון בחידת המיתוס, בשורשיו, בהתפתחותו ובקריסתו.

בספרו "לגיהינום ובחזרה", בפרק שעסק בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, הצביע קרשו על המגמות הכלל-אירופאיות שהובילו תחילה לסילוק המשטרים המלוכניים לטובת רפובליקות, ומשאלה הכזיבו הסתמנה נטיה ברורה להעדפת משטרים סמכותניים. אפשר להסביר את צמיחת המיתוס של היטלר גם על רקע זה, אך קרשו חושף את שורשי רעיונות המנהיגות ה"הרואית" בגרמניה כבר במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. לאורך עשרות שנים הובעה כמיהה למנהיג נוקשה, חסר רחמים, החלטי, בלתי מתפשר, קיצוני. התבוסה במלחמת העולם הראשונה, כשלון הדמוקרטיה הויימארית, והמשבר הכלכלי והחברתי, העצימו כמיהה זו.

כבר ב-1922 החל היטלר להסתמן כפיהרר שלו גרמניה מחכה, אבל רק בחוגים המצומצמים של המפלגה הנאצית. ארבע שנים אחר-כך כבר הוחלה חובת ברכת הייל היטלר בחוגי המפלגה. המיתוס הנאצי השולי הפך לנחלת הכלל החל מ-1933, עם חילופי השלטון. על רקע היאוש של האזרחים מן המצב בגרמניה שגשגה התעמולה המתוכננת בקפידה של גבלס ושל שותפיו. שורשי התעמולה מצויים כבר במיין קאמפף, בו התיחס היטלר לתפיסה לפיה אין כמעט גבול לאפשרות לתמרן את ההמונים. התעמולה, שרוממה את היטלר למעמד של אדם עליון, ושלא נעדרו ממנה סממנים משיחיים, אולי לא היתה משיגה את מטרותיה במקום אחר, אך, כפי שמציין קרשו, התעמולה יעילה רק במקום שנכונות להתפתות להאמין במנהיגות פוליטית חסרת-מעצור כבר טופחה וזכתה לתפוצה רחבה, ובגרמניה, כאמור, היתה נכונות מלאה להאמין.

קרשו משתמש במתכוון במונח "מיתוס" בבואו לדון ביחסם של הגרמנים אל היטלר, שכן בין התדמית לבין האיש עצמו נפער פער עצום. פער זה בא לידי ביטוי בין השאר ביחס השונה של רוב הציבור אל המפלגה ואל העומד בראשה. התקווה שהשלטון החדש יכונן סדרים חדשים ומתוקנים התבדתה עד מהרה, אך כעסו של הציבור הופנה אל הדרגים הנמוכים ולא אל מי שהנהיג אותם. האמירה הנפוצה ביותר היתה, "אילו היטלר היה יודע", שכן הציבור האמין בנקיון כפיו ובכוונותיו הטובות של הפיהרר. הציבור האמין בכך גם נוכח מעשים ברוטליים, דוגמת ליל הסכינים הארוכות ורדיפת הקומוניסטים אחרי שריפת הרייכסטאג: מי שסלדה נפשו מאלימות בחר להאמין שהיטלר לא היה מודע לה, ואלה שתמכו באלימות בחרו לראות בה צעד נכון ומוצדק של חיסול סכנה לאומית ושל אקטיביזם בריא. דוגמא נוספת לפער בין התדמית למציאות אפשר לראות בהתיחסות להסכמי מינכן: בעוד הציבור צוהל על השגת הסכם שמנע מלחמה, ומכתיר את היטלר כגאון דיפלומטי, היטלר עצמו זעם על שתומרן לפתרון מדיני שגזל ממנו את המלחמה הנחשקת.

המיתוס הגיע לשיאו ב-1936, לאחר הפלישה לחבל הריין, ובשלב זה היטלר עצמו החל להאמין בו. המלחמה שפרצה כעבור שלוש שנים, כנגד רצון הרוב, אולי ערערה מעט את האמון של העם במנהיגו, אבל הנצחונות הקלים והמהירים שיקמו אותו. נקודת המפנה, שממנה החלה התדרדרות, ארעה עם המפלה בסטלינגרד. יחד עם זאת, למרות התבוסות המצטברות וההפצצות על הערים, המיתוס הוסיף להתקיים. קרשו מגדיר אותו כ"מעין סם הנצרך כל אימת שמצטברים ספקות, דאגות ואי-ודאויות". אולי מדהים מכל הוא המשך קיומו של המיתוס גם אחרי המלחמה. ביטוי מובהק לכך ניתן בזכרונות שכתבו מנהיגי הנאצים, האנשים שהכירו את היטלר האמיתי מקרוב ובכל זאת האמינו במיתוס. יתרה מזו, סקר דעת קהל שערכו שלטונות הכיבוש באחת מערי גרמניה העלה, כי אחוז גבוה להפתיע (42 אחוז מן הצעירים ו-22 אחוז מן המבוגרים) חשבו שהדרך הטובה לשקם את גרמניה היא באמצעות "פיהרר חדש וחזק". בקיץ 1952 עדיין היתה לרבע מאוכלוסית גרמניה "דעה טובה" על היטלר. רק לאחר שהחלה פריחה כלכלית במדינה, צנחה הפופולריות-לאחר-המוות של היטלר, ונותרה נחלת הקיצוניים.

קרשו מציג את המיתוס באופן כרונולוגי מאז הופעת היטלר על הבמה הפוליטית ועד אחרי המלחמה. פרק נפרד מיוחד בסיומו של הספר לאנטישמיות, ועיקרו השאלה האם לשנאת היהודים של היטלר היה חלק בנהיה ההמונית אחריו. קרשו סבור שהשנאה האלימה שלה נתן ביטוי משכה אליו את מי שהיו פעילים אנטישמים קודם לכן במסגרות אחרות. כשעלה לשלטון מיתן היטלר את התבטאויותיו בנושא זה, והעמיד במוקד שנאתו את הבולשביזם, שאותו כרך ביהדות העולמית. ה"מתינות" היחסית הזו נבעה ברובה משיקולי מדיניות חוץ, אבל גם שיקולי יוקרה פנימית גרמו לה, שכן רוב הציבור סלד מאלימות בלתי מרוסנת. צעדים "חוקיים", לעומת זאת, דוגמת חוקי נירנברג, התקבלו בהבנה ולא ערעור, והיטלר, שהיה מודע לדעת הקהל, נזהר מלקשור את עצמו עם הצד הברוטלי של תורתו (בהקשר של האנטישמיות, מעניין להזכיר דוח של סופאד, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית הגולה, ובו נכתב כבר בינואר 1939 (!) כי "מה שמתרחש עכשו הוא חיסול מיעוט בלא התנגדות, שניתן להשוותו לרצח העם שעשו הטורקים בארמנים במלחמת העולם הראשונה, אך בגרמניה הוא מתנהל באיטיות רבה באיטיות רבה יותר ובאופן מתוכנן יותר"). עם פתיחת המלחמה שב היטלר והעלה את שנאת היהודים אל קדמת הבמה. לרוב הציבור, למען האמת, פשוט לא היה אכפת. מבחינתם השאלה היהודית היתה צריכה לבוא על פתרונה, ומכיוון שהפתרון לא בוצע על סף דלתם, הרחיקו אותו מדעתם.

בביוגרפיה של שפאר כתב יואכים פסט כי שפאר, יותר מהיטלר, מאלץ אותנו להכיר בשבריריות של אמצעי הזהירות שחברה נוקטת כדי להגן על עצמה מפני דיקטטורים, בהיותו אדם בעל רקע ערכי מהוגן שאִפשר את שלטונו של היטלר. סיפור המיתוס של הפיהרר, כמתואר בידי קרשו, מדגים אף הוא סכנה זהה.

איאן קרשו, היסטוריון מעמיק וכותב מוכשר, מרשים שוב בספר מחקר משכנע, קריא ומומלץ.

The Hitler Myth – Ian Kershaw

דביר

1998 (1987)

תרגום מאנגלית: דוד שחם

קיצור תולדות האנושות / יובל נח הררי

1-2691b2

במהלך השנים שחלפו מאז הפך "קיצור תולדות האנושות" ללהיט, נמנעתי מלקרוא אותו, משום שסברתי שהנסיון לתפוס את ההיסטוריה האנושית על כל היבטיה בספר אחד, על ידי אדם אחד שתחום התמחותו מוגדר ולכן מוגבל, הוא יומרני ופופוליסטי. לאחר שהספר היה ל"תופעה", וגם המשכיו זכו לתמיכה ולהתנגדויות, החלטתי להתנער מן הדעה המוקדמת שלי ולנסות לקרוא אותו. לא הצטערתי.

יובל נח הררי סוקר את קורות האדם מימיו כיונק זניח ועד למעמדו היום בראש שרשרת המזון. הוא מתאר את שלוש המהפכות החשובות בהיסטוריה – הלשונית, החקלאית והמדעית – ומצביע על מגמת הגלובליזציה, שמוליכה מן הקבוצות הקטנות והנפרדות של ציידים-לקטים אל תרבות אחת, המבוססת על השילוש חרב-כסף-דת ומאגדת מיליארדי בני אדם. הוא מתבונן בתהליכים ברמת המאקרו, מתרכז במגמות ארוכות שנים, ומתעלם במתכוון מחריגים, בחירה הכרחית כשמכווצים תחומי ידע רבים ועשרות אלפי שנים לספר אחד.

אפשר להתווכח עם תוכנו של הספר כמעט בכל היבט. כמה ויכוחים ינבעו מרמת המיקרו, שכן בגלל ההכרח לקצר הסופר נוקט בהכללות רחבות מאוד. ויכוחים אחרים עשויים לנבוע מתפיסות עולם. בכל מקרה, הספר מציע שפע של ידע מרתק, מציג תפיסות מעניינות, שלפחות מבחינתי חלקן בלתי צפויות (כך לדוגמא הצגת המהפכה החקלאית לא כמשפרת מצבו של האדם, אלא כמֵרעה), ולמרות מגמתיות מסוימת הוא מגרה למחשבה ולהעמקה.

תפיסת ההיסטוריה של הררי היא בעיקרה ביולוגית, והוא עומד על כך כבר בדפים הראשונים: בני האדם הם עדיין בעלי חיים, ויכולותיהם הגופניות, הרגשיות והקוגניטיביות ממשיכות להיות מעוצבות על ידי הדנ"א שלהם. כל הקשיים שחווה האדם במעבר מחיים בקבוצה קטנה להתאגדות בקבוצות ענק, מיוחסים ל"תכנות" האבולוציוני שלא הכשיר אותו להתמודדות עם מספר גדול של בני אדם אחרים. קושי אחד, לדוגמא, נעוץ בהכרח לקיים יחסי שוק מורכבים, שאינם יכולים להתרחש ללא מערכת מוניטרית. לטענת הררי, המוח האנושי מתקשה לזכור מספרים כי לקטים לא הצטרכו להתמודד עם מידע מתמטי מונוטוני, ולכן מסחר מורכב יכול היה להתפתח רק אחרי המצאת אמצעים שיבצעו פעולות כאלה – נוסחאות, ספרי חשבונות, לבלרים. המסקנה ודאי נכונה, יש לי ספקות לגבי ההנחה, והררי, למרבה הצער, אינו מספק סימוכין. זו, אגב, אחד מחולשותיו של הספר בעיני: הטקסט מפנה אל מספר קטן מדי של מקורות. מכיוון שהוא מודה שרוב הידע שלנו על תקופות קדומות נשען על מספר קטן מאוד של ממצאים, אסמכתאות לקביעוֹת הן בגדר הכרח. ועוד אגב, קביעה שנשענת על אחד המקורות שבדקתי (בנושא הארכת חיים באמצעות הנדסה גנטית) אינה משקפת במדויק את המקור, אם כי רוח הדברים נשמרת.

הנה עוד דוגמא לנושא שמן הסתם מעורר ויכוח. בציר הזמן הפותח את הספר אי אפשר שלא לתהות על היעדרה של היהדות. לפני 5,000 שנה מופיעות הדתות הפוליתאיסטיות, לפני 2,500 שנה מופיע הבודהיזם, אחריו הנצרות ובעקבותיה האיסלם. מכיוון שהנצרות והאיסלם צמחו מן היהדות, היעדרותה מן הציר כמבשרת המונותיאיזם מוזרה. הפרק הנקרא "כוח עליון" מתייחס לענין זה. הפוליתאיזם ייחס לאלים אינטרסים ופניות אישיות, והקשר של בני האדם עם האלים היה אישי ואינטימי. האל היחיד על פי המונותיאיזם של הנצרות ושל האיסלם הוא אל אוניברסלי, שאת בשורתו יש להפיץ ברבים. האל היהודי, טוען הררי, עומד בין שתי התפיסות: אלוהים הוא כוח עליון אוניברסלי, אבל בדומה לאלים הקדמונים יש לו העדפות, במקרה שלו היהודים וארץ ישראל. כתוצאה מתפיסה זו, היהדות אינה מיסיונרית, ובכך שונה מהדתות שהתפתחו ממנה, והיא אינה מייצגת בשלמות את המונותיאיזם. אפשר לטעון שההתנגדות לדעה זו בקרב קוראים ישראלים נובעת מפרובינציאליות. אפשר לטעון, באותה רמה של שכנוע, שתמיכה בדעה זו היא הקטנה עצמית והיגרפות לקוסמופוליטיות. כך או כך, ה"אמת" פחות מעניינת מהדיון. עוד בהקשר של הדתות, הררי עומד יפה על "פלישת" הפוליתאיזם אל המונותיאיזם: הנצרות פיתחה פנתיאון של קדושים, חלקם גלגול של אלים קדמונים, כל אחד והטריטוריה שלו או קבוצת האנשים המועדפת עליו. היהדות שילבה אל תוכה מלאכים, שדים וצדיקים, כל אחד והתמחותו. ואם בדת עסקינן, מעניינת התיאוריה על התפתחותה יד ביד עם המהפכה החקלאית.

בדיון בשאלה מה טבעי לאדם ומה אינו טבעי, הררי מציע כלל אצבע: "הביולוגיה מאפשרת, התרבות אוסרת", ומוסיף כי "כל מה שאפשרי, הוא בהכרח טבעי". האבחנה הזו נכללת בדיון על יחסים בין המינים, על זכויות האשה ועל יחסים הומוסקסואלים. בעוד גבר ואשה מוגדרים ביולוגית, דפוסי ההתנהגות המוכתבים על ידי התרבות משקפים את מה שהוא מכנה "סדר מדומיין". למרות כלל זה, ולמרות התפיסה הביולוגית של ההיסטוריה האנושית, הררי נוטה להחריג מן הדיון התנהגויות אנושיות מסוימות, והבולטת שבהן היא היחס אל בעלי החיים. הלב נחמץ אל מול סבלן של החיות, שהפכו להיות פס יצור בתעשית המזון, ואפשר לדון במוסריות של היחס הזה, אבל אם מה שאפשרי הוא בהכרח טבעי, אפשר לטעון שגם עליונותו האכזרית של האדם היא טבעית, שונה רק בהיקף ובמיכון מאכזריותה של קבוצת לביאות המפרידה תאו צעיר מאמו (כן, לאדם יש אלטרנטיבות, ללביאה אין, אבל לא זה הדיון). ובהרחבה, אם האבולוציה העניקה לאדם תודעה (=נפש=מוסר), תוצריה גם הם פרי האבולוציה.

לאן מועדות פניה של האנושות? היסטוריה, כך כותב הררי, אינה נלמדת כדי לנבא את העתיד. היא נלמדת כדי להרחיב את האופקים, וכדי להבין את שפע האפשרויות המזומנות בכל רגע נתון. מכיוון שלדבריו חקר ההיסטוריה מסוגל לענות על השאלה "איך קרו הדברים" ופחות על "מדוע קרו", ברור מדוע הוא נמנע מלנבא, ובוחר לסיים את הספר בפניה אל חוש האחריות: האם יש דבר מסוכן יותר מאשר אלים חסרי סיפוק וחסרי אחריות שאינם יודעים מה הם באמת רוצים?

עד כאן מעט מזעיר מן ההערות שרשמתי לעצמי, כל אחת מהן פתח לדיון. האחרות נותרו על הנייר, ועוד אשוב להרהר בהן. דווקא בשל ההתנגדויות שהספר עשוי לעורר, אני ממליצה עליו. הוא אינטליגנטי, נהיר ומושקע, מספק מבט רחב על ההיסטוריה, וקריאתו בראש פתוח ממריצה ומעוררת, ומספקת שפע חומר גלם למחשבות וללימוד נוסף.

דביר

2013

דה וריאנט שב הביתה / ארנולד צווייג

דה וריאנט שב הביתה

סיפור חייו של יעקב ישראל דה האן, שרציחתו ב-1924 נחשבת לרצח הפוליטי הראשון בישראל בעת החדשה, מרתק. הוא נולד בהולנד למשפחה יהודית דתית (אחותו קרי ון ברוכן כתבה ספר מקסים על ילדותם, "הבית הקטן שליד התעלה"). בבגרותו זנח את הדת, ואף נישא לאשה נוצריה. הוא הזדהה תחילה כמרקסיסט, אחר-כך שב אל היהדות והפך לציוני. אחרי מלחמת העולם הראשונה עלה לארץ, אך לא הצליח להשתלב במוסדות הציוניים. נסיונותיו להשתלב באקדמיה – דה האן היה משפטן – כשלו אף הם. אולי בשל האכזבה הצטרף לעדה החרדית, ונרתם למאמציה להלחם בציונות. בשל מאמצים אלה החליטה ההגנה להתנקש בחייו. דה האן, שניהל אורח חיים חרדי, היה הומוסקסואל פעיל, שהתרועע עם צעירים ערבים. הוא היה גם סופר ומשורר פורה, ובשירתו הביע הן את תשוקותיו המיניות והן את פקפוקיו האמוניים. למרות היותו של דה האן הומוסקסואל, ולמרות שירי הכפירה שלו, העדה החרדית הכתירה אותו כקדוש (ראו למטה כרוז שפורסם על ידי נטורי קרתא ביום השנה השמונים ושמונה למותו). בהולנד מולדתו נקרא על שמו רחוב באמסטרדם, ובעיני הקהילה הלהט"בית הוא נחשב כמי שנרצח גם בשל נטיותיו.

הסופר היהודי-גרמני ארנולד צווייג, שביקר בארץ בראשית שנות השלושים של המאה העשרים – בשנת 1934 אף עלה לארץ (וחזר לגרמניה ב-1948) – ביסס את הספר "דה וריאנט שב הביתה" על פרשת הרצח. צווייג נטל לעצמו את חירות הסופר, שינה שמות, וקיבץ מספר ארועים יחדיו. הרצח שהוא מתאר מתרחש סמוך לתשעה באב 1929, ימים ספורים לפני פרוץ מאורעות תרפ"ט. זהות מתכנני הרצח ומבצעיו היתה בלתי ידועה בעת כתיבת הספר, וצווייג ייחס אותו ליוזמת יחיד של עולה חדש, קנאי לאמונתו הציונית, מתוסכל בשל מעצרו בידי הבריטים עם הגיעו לארץ, ואולי גם מטושטש עד אובדן חושים מן החום שלא הורגל לו. את העלילה מוביל אירמין, איש השרות החשאי הבריטי, שבניגוד לקיצוניות המאפיינת את הדמויות האחרות ואת התקופה, הוא דווקא שומר על איזון מסוים ועל פתיחות.

הספר מרתק לא רק בשל פרשת הרצח, אלא בעיקר משום שהוא מתאר את החיים בארץ-ישראל בזמן אמת, מקיף שלל דמויות מכל קצווי הקשת, ומאפשר פתחון פה למגוון דעות. מרביתה של העלילה מתרחשת בירושלים, אך הספר נודד עם דמויותיו אל חיפה ואל הגליל, מבקר בישובים העומדים על נפשם בפני המאורעות, יורד אל ים המלח שהמפעלים לחופיו מצויים בשלבי הקמה ראשונים, נוכח בויכוחים מדיניים, מעמת תפיסות עולם, נכנס אל בית ערבי בעיר העתיקה ומקשיב לדיון המתנהל בו. המתרגם בפתח הספר, ושלמה נקדימון באחרית דבר, כותבים על היחס העוין בו התקבל הספר בישוב היהודי, משום שהעלה נושא שרצו בהשתקתו, ואולי גם משום האוביקטיביות שבה התייחס הסופר אל דה האן למרות העמדות הציוניות המוצהרות שלו עצמו, שבאו לידי ביטוי גם כאן. בעיני האוביקטיביות הזו היא מיתרונותיו של הספר. צווייג כתב ברהיטות, בסבלנות, בכושר תיאורי ניכר, וגם באמפתיה, ולמרות תרגום צולע הספר קריא ומעניין.

מכיוון שהספר מהווה בין השאר תיעוד של חיי הישוב, אי אפשר שלא למצוא תוך כדי קריאה מקבילות בין אז לעכשו. המאבק על אופייה של רחבת הכותל התקיים אז ממש כמו היום. בשיח הציבורי על הדרת נשים עלה לאחרונה מספר פעמים הארוע שהתרחש בכותל באותם ימים, כשהבריטים הרסו מחיצה שבנו היהודים כדי להפריד בין גברים לנשים, וארוע זה מתואר בספר. אחרי שנים ארוכות של סכסוך קצת עצוב לקרוא שבאותה תקופה, לפחות על פי תפיסתו של צווייג, בכל מקום בארץ ניתנות דוגמאות לכך ששכנות טובה עדיפה על לאומנות, שעתידה של הארץ מופקד היטב בידי שני העמים. בשיחה בין שתים מן הדמויות בספר עולה התהיה כיצד יסתדרו ביניהם יהודים המגיעים ממקומות שונים, זרים לגמרי אלה לאלה, ומובע הבטחון שהזרות תיעלם בתוך דור, כי הילדים הגדלים יחדיו טוו רשת של תודעה זהה, אידיאלים זהים, קשיות עורף זהה וכישורים זהים בכל רחבי הארץ, והבטיחו את קיום העם בדור הבא. ועדיין יש המפיחים חיים חדשים בשד העדתי שאמור היה להעלם מכבר. האם האקדמיה צריכה לאפשר למרצים חופש דעה, זו שאלה ששבה ועולה, וצווייג מספר שדה וריאנט, הוא דה האן, נאלץ להפסיק ללמד בקורס למשפטים כי הסטודנטים לא אהבו את דעותיו המדיניות. בקישור נחמד ל"יהודה איש-קריות", שקראתי לאחרונה, אירמין, בנסיעתו לגליל, מתייחס למיתוס של ישו, וקובע כי כל אתר זכרון שהקימו כאן באורח מלאכותי רק הראה בבירור את המגמתיות שלאחר מעשה. ואם בספרים עסקינן, הספר הזה מתחבר לי יפה אל החוויה הירושלמית שתחילתה ב"קשר לאחד".

"דה וריאנט שב הביתה" הוא ספר מעניין היסטורית וכתוב היטב, ולכן מומלץ.

De Vriendt Kehrt Heim – Arnold Zweig

דביר

1991 (1932)

תרגום מגרמנית: צבי אַרגון

דה וריאנט שב הביתה - כרוז

הדודנית בט / אונורה דה בלזק

639304

"הדודנית בט", אחד מספריו האחרונים של בלזק, נושא את שמה של אשה בשולי הבורגנות, שהיא, בדומה לגיבור "הדודן פונס", קרובה עניה הסמוכה על שולחנם של אחרים. בזאת מסתיים הדמיון בין הדודן והדודנית. בעוד פונס מתואר כאיש תם וישר, שכל מענייו באוסף האמנות שלו, וחטאו היחיד הוא גרגרנות, בט היא אשה מרושעת ונקמנית, תככנית המושכת בחוטים מאחורי הקלעים מתוך רצון להרע.

בט היא דודניתה של הברונית אדלין הילו. אדלין היתה ילדה יפה, אחת מאותן יפיפיות מושלמות, מדהימות, בט היתה רחוקה מלהיות יפה, גבותיה צפופות ומחוברת בציצת-שיער, ידיה ארוכות וחזקות, רגליה עבות, שומות אחדות בפניה הקופיות. אדלין פונקה על ידי משפחתה, בט עבדה את האדמה. אדלין נישאה לאיש עשיר, בט נותרה ברווקותה והוסיפה לעבוד למחייתה כרוקמת מוכשרת. לא ייפלא איפה שבט אכולת קנאה. טינתה כלפי משפחתה של אדלין מתעצמת כשהורטאנז, בתה של אדלין, שובה את לבו של אמן פולני, בן חסותה של בט, שעליו השגיחה בחיבתה של אם, בקנאתה של אשה ובקשיותו של דרקון, והשניים נישאים. בט חוברת אל פילגשו של הברון הילו, בעלה של אדלין, וזוממת לנקום בכל בני המשפחה.

עלילת הספר מונעת בעיקר על ידי תכונותיהם של שניים מגיבוריו, הברון הילו ובט. הברון הילו הבוגדני מטפח פילגש אחר פילגש, כל אחת מהן יקרה יותר מקודמותיה. הוא שוקע בחובות, ממשכן את רכושו ואת רכושם של ילדיו, מתעלם מאשתו המסורה לו ללא תנאי וללא ביקורת. נפילתו הגדולה מכל מתרחשת כשהוא הולך שבי אחרי ואלרי מארנף, אשה מושחתת המלהטטת בין ארבעה מאהבים. בט, כאמור, פועלת מתוך קנאה שהתגלגלה לרוע לשמו. היא מעמידה פני ידידה בעודה בוחשת בארועים ומטה אותם לכיוון הרצוי לה. בלזק, למרות נטייתו המובהקת אל הדמויות החיוביות, מחלק בסופו של דבר גמול ועונש באופן שנראה אקראי למדי, כמו במציאות בעצם.

בלזק מכנה את הדרמה שיצר "מחקר רציני ומזעזע זה על אורח החיים בפאריס". הספר אמנם מספר בעיקר על קורות משפחה אחת וקרוביה, אך כל אחת מהדמויות אינה מייצגת את עצמה בלבד. על ואלרי מארנף כותב בלזק במפורש כי היא מייצגת את הנשים שמייעדות את עצמן למקצוע המביש של זונת-פאר, הווה אומר נשים המשתמשות ביופין כדי להשיג גברים עשירים שיממנו אותן ברוחב-יד. כשהוא מתאר את האורחים בטרקלינה של ואלרי הוא כותב: שותפותם של רמאים, זכרו נא מושכל ראשון זה, היא "הברית הקדושה" האמיתית בפאריס. הבחינות השונות של טובתם של האנשים מפלגות אותם לבסוף; המושחתים מתפשרים תמיד זה עם זה. המשרתים כולם גנבים, או בלשונו של הסופר, בכל משק בית, נֶגע המשרתים הוא כיום הקשה שבכל הצרות הכספיות. קרוב משפחה שנשלח לאלג'יר מייצג את השחיתות הקולוניאליסטית. הורטאנז, לכאורה צעירה תמימה, מייצגת את קור ליבם ואת תפנוקיהם של הבורגנים שאינם מניחים לשאלות מוסריות להטריד אותם. הורטאנז זו, אגב, שאינה דמות מרכזית בספר, היא דווקא אחת המעניינות שבו: תחילה הוא מתוארת כנערה ישרה ותמה, וההחלטה שלה לגזול את בן חסותה של בט, עוד לפני שהכירה אותו, אינה מתיישבת עם הרושם הראשוני. אחרי נישואיה נדמה שהיא העתק של אמה, כשהיא מבטלת את עצמה לחלוטין בפני בעלה, ושוב היא מפתיעה כשהיא קמה ועוזבת אותו.

מכיוון שהספר הקודם שקראתי עסק ביחסי גברים ונשים בספרות הרוסית, ולא באתי על סיפוקי באשר לשאלת יחודיותה של ספרות זו בהיבט זה, שמתי לב לנושא גם כאן. עושה רושם, וזו הכללה בלתי מלומדת, שבדומה למה שתואר באותו מחקר, גם אצל בלזק, לפחות בספר זה, האשה היא החזקה והתככנית והשתלטנית, ויש בידה הכוח לרמוס את הגבר בהיותו חלש אופי, נגרר אחרי תשוקות מזדמנות. כשואלרי מזמינה אצל האמן הפולני עבודה שתתאר את שמשון ודלילה, היא אומרת, "שמשון אינו ולא כלום כאן. הוא פגרו המת של הכוח. דלילה היא התשוקה המהרסת את הכל". אולי, אם כך, זו רוח התקופה ולא רוח המקום.

את מאה ועשרה העמודים הראשונים של הספר מגדיר בלזק כמבוא לסיפור. בעמודים אלה הוא מציג את הנפשות הפועלות, ואת מערכת הקשרים ביניהן, ופורש את הרקע לדרמה שתתחולל בהמשך. למען האמת, לולא כתב מפורשות "כאן מסתיים במידה מסוימת המבוא לסיפורנו", לא הייתי מבחינה בעצמי שהגעתי לנקודת ציון בטקסט, שכן ה"מבוא" דרמטי לכשעצמו, והדרמה שאחריו מפורטת ואיטית כמו החלק שקדם לה. בלזק מקצין את מרבית דמויותיו, אך משכנע באמינותן, ומבטו מקיף את הבורגנות הפאריסאית ואת היקום החברתי בו היא מתקיימת לרוחב ולעומק. הספר, בהיותו חלק ממכלול היצירות המרכיבות את "הקומדיה האנושית", מכיל התיחסויות לדמויות ספרותיות מוכרות, כדוגמת סיזאר בירוטו, וכן לדמויות היסטוריות שאכלסו את פאריס במאה התשע-עשרה. "הדודנית בט" הוא ספר מורכב ומרתק שליחו לא נס.

La Cousine Bette – Honoré de Balzac

דביר

1983 (1846)

תרגום מצרפתית: בבה ינאי

האדם מחפש משמעות / ויקטור פרנקל

haadam_mechapes_mashmaut_big

לוגותרפיה, המכונה גם האסכולה הווינאית השלישית לפסיכותרפיה, היא דוקטרינה הגורסת שהשאיפה למצוא משמעות – השאיפה לפֵשֶר – היא הכוח המניע הראשוני של האדם, זאת בניגוד לשאיפה לעונג על פי פרויד ולשאיפה לכוח על פי אדלר. אבי הדוקטרינה הוא ויקטור פרנקל, יליד 1905, שלפני כליאתו במחנות ריכוז בעוון יהדותו כיהן כפרופסור לנוירולוגיה ולפסיכיאטריה וכמנהל מחלקה נוירולוגית בבית חולים. בספרו משנת 1946, "האדם מחפש משמעות", שכותרת המשנה שלו היא "מבוא ללוגותרפיה", הוא מתאר את שעבר עליו במחנות הריכוז – אושוויץ, דכאו ואחרים – וקושר את חוויותיו אל משנתו.

פרנקל מודה בפתח הדברים כי קשה להציג את מהותן של חוויות מחנה הריכוז מתוך ריחוק מדעי, כשהן נשענות על התנסותו האישית. צריך לאזור אומץ כדי לספר על חוויות אינטימיות, לטוב ולרע, ולכן שקל לפרסם את ספרו בעילום שם, אך בסופו של דבר החליט שהסתתרות מאחורי אנונימיות תפחית מערכו של הספר. הוא אינו עוסק בזוועות הגדולות, כהגדרתו, אלא בעינויים הקטנים, ובעיקר בשאלה כיצד השתקפו חיי היום-יום ברוחו של האסיר הממוצע.

פרנקל מונה שלושה שלבים בחיי האסיר: ההלם הראשוני, ההסתגלות לשגרה, וההסתגלות לחופש שאחרי שחרור המחנה. הוא מתייחס בהרחבה להשפעה של כל שלב על נפשו של האסיר, תוך שהוא מביא דוגמאות ממה שעבר עליו עצמו. הספר פותח במסע ברכבת אל אושוויץ, בהלם ובבלבול המתלווים להגעה אל המקום, ובסלקציה שבעקבותיה נותר אך מיעוט מן הבאים בחיים. בהמשך הוא מתאר את שגרת המחנה, ומספר בגילוי לב על אדישותו נוכח מחזות מזוויעים, אדישות שבאה עם ההרגל: "בעוד ידי הקרות לופתות קערת מרק חם שגמעתי ממנו בשקיקה, הבטתי בעד החלון. הגוויה, שהוצאה זה עתה, נעצה בי עיניים מזוגגות. לפני שעתים דברתי עם אותו אדם. עכשו המשכתי לגמוע ממנת המרק שלי". הוא מספר על המזל ששיחק תפקיד מרכזי בקביעת גורלות, על זעם הנובע לאו דווקא מן האלימות אלא מן העלבון שבהצטמצמותו של אדם לכלל מספר סתמי, על הצורך ברגעי בדידות, על שמחות קטנות, ועל רגעים ספורים של יופי. בסיום הוא מתאר את חווית החופש, את העיוותים המוסריים מחמת השחרור הפתאומי ממועקה נפשית, ואת המרירות והאכזבה בנסיון לשוב אל החיים הקודמים.

מכיוון שמטרתו של פרנקל אינה תיעודית בלבד, הוא מרחיב מעבר לעובדות החיים עצמן אל ההיבטים הפסיכולוגים של חיי האסיר. הוא מאמין בכוחה של רוח האדם לחזק לא רק את הנפש, אלא גם את הגוף: "אמנם אנשים בעלי-לב, שהיו רגילים לחיים אינטלקטואלים עשירים, אפשר שנתייסרו ביסורים קשים (רבים מהם היו חלושים בגופם), אבל הפגיעה בישותם הפנימית היתה קטנה יותר. הם יכלו לפרוש מסביבתם הנוראה אל חיי עושר פנימי וחירות רוחנית". הוא עצמו, כך הוא מעיד, נושע לעתים בזכות אהבתו לאשתו, שבאותה תקופה לא ידע אם היא חיה או מתה: "שעות על שעות חצבתי במעדרי באדמה הקפואה. הזקיף עבר והטיח בי דברי עלבון, ושוב התייחדתי עם אהובתי. חשתי יותר ויותר כי היא נוכחת, כי היא עומדת במחיצתי; היתה בי ההרגשה כי אני יכול לנגוע בה, להושיט את ידי ולאחוז בידה. הרגשה זו היתה חזקה מאוד. היא היתה שם".

פרנקל מאמין כי בידי האדם יש חופש בחירה, ונסיון חיי המחנה מוכיח זאת. הוא היה עד פעמים רבות למקרים שהיה בהם מיסוד הגבורה, מקרים שהוכיחו שאפשר היה להתגבר על האדישות, לדכא את הכעס, ולשמור על חירות רוחנית ועל עצמאות המחשבה: "יום-יום, שעה-שעה, נקראת לחתוך הכרעות, הכרעות שקבעו אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם ישותך, את חירותך הפנימית; שקבעו אם תהיה או לא תהיה כדור-משחק בידי הנסיבות, אם תוותר על חירותך ועל הדרת-כבודך ותתגלגל בדמות האסיר הטיפוסי".

לילה אחד, בסיומו של יום רע, כשחשכה נפלה על הצריף, התבקש פרנקל לעודד את רוחם של האסירים. הוא בחר לדבר על האפשרות להחזיר את מה שאבד – בריאות, משפחה, אושר, מעמד, על העתיד שבו אולי מה שעבר עליהם יוכל להועיל להם (כדברי ניטשה, "מה שאינו הורג אותי, מחשל אותי"), על העבר המאיר את חשכת ההווה ("אשר חווית – שום כוח שבעולם לא יוכל לגזול ממך"), ועל פשר החיים שאינו פוסק לעולם ותהיינה הנסיבות אשר תהיינה.

ספרו של פרנקל נכתב סמוך לתום המלחמה, הוא עובדתי וענייני, ומהווה לפיכך מסמך מרגש ומהימן בגוף ראשון על מחנות הריכוז. בשל זוית הראיה המקצועית של הפסיכיאטר, הספר מקבל עומק נוסף, כשאינו מסתפק בתיאורים חיצוניים בלבד, אלא חודר אל נפשם של האסירים. תיאורי המחנות תופסים את רובו של הספר, ולאחריהם הוסיף פרנקל פרק אודות מושגי היסוד של הלוגותרפיה למבקשים להעמיק בנושא.

ויקטור פרנקל אינו מספר בספר על חייו לפני המלחמה. מויקיפדיה למדתי כי היתה לו אפשרות להגר לארצות הברית ולהציל אל עצמו, אבל הוא בחר להשאר בוינה ולנסות לגונן על הוריו מכוח מעמדו. משפחתו כולה, פרט לאחותו, נספתה בשואה.

"האדם מחפש משמעות" הוא מסמך מרתק ומומלץ מאוד לקריאה.

Man's Search for Meaning – Viktor Frankl

דביר

1970 (1946)

תרגום מאנגלית: חיים איזק

השקר מסרב למות / הדסה בן-עתו

17290

כותרת משנה: 100 שנות "הפרוטוקולים של זקני ציון"

ב-1864, בתקופת שלטונו של נפוליאון השלישי, החליט הסופר ועורך הדין מוריס ז'ולי לפרסם את ביקורתו על המשטר. בספרו "דיאלוגים בגיהינום בין מקיאוולי ומונטסקייה" הפגיש בין שתי דמויות היסטוריות: מצד אחד מונטסקיה, האיש שדגל במשטר רפובליקני תוך הקפדה על הפרדת רשויות, ומצד שני מקיאוולי, המייצג שלטון כוחני ועריץ ונטול מוסר. חלק הארי של הדיאלוגים מושמע מפיו של מקיאוולי, שבאמצעותו הציג ז'ולי את עוולות משטרו של נפוליאון. ז'ולי נעצר, וספרו נאסר לפרסום.

בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה היה פטר איוונוביץ' רצ'קובסקי ראש המשטרה הפוליטית הרוסית בצרפת. רצ'קובסקי לא בחל באמצעים במאבקו באויביה של רוסיה, ואחד מכלי נשקו העיקריים היה זיוף בקנה מידה נרחב, לא רק של מסמכים, אלא גם של ארגונים שלמים. רצ'קובסקי חש צורך למצוא אשמים במצבה המעורער של רוסיה, והיהודים – לא בפעם הראשונה בהיסטוריה – היו מטרה נוחה. בשיתוף פעולה רוסי-צרפתי, על רקע האנטישמיות הגואה בצרפת בניצוחו של אדואר דרימון ועל רקע פרשת דרייפוס, הועתקו קטעים נרחבים מספרו של ז'ולי, כשבכל מקום בו הוזכר נפוליאון השלישי הוחלף שמו ביהודים. לקטעים המועתקים נוספו פרקים משלימים, שזיופם ניכר בעיקר בשל הצרפתית הקלוקלת בה נכתבו, ולאלה צורפה העלילה מתוך ספרו של הרמן גוטשה אודות המפגש של נציגי שנים-עשר השבטים בבית הקברות היהודי בפראג. כל אלה יחד הפכו ל"פרוטוקולים של זקני ציון", ובהם פירוט התכניות הפנטסטיות של היהודים להשתלט על העולם. כמה שנים אחר-כך נטען כי הפרוטוקולים האלה הם העתק מדויק של דיוני היהודים בקונגרס הציוני הראשון.

מאז ועד היום הפרוטוקולים שבים וצצים במקומות שונים ברחבי העולם, מותאמים לצרכי מפיציהם. הנרי פורד הפיץ אותם בארצות הברית, היטלר עשה בהם שימוש נרחב, בארצות ערב הם נפוצים גם היום. נדמה שאין מדינה בעולם בה לא ראו אור בשלב זה או אחר. הפרוטוקולים הוכחשו לא אחת בפרסומים מלומדים: העתונאי פיליפ גרייבס והטיימס הלונדוני הוכיחו כי מדובר בזיוף, כך גם המלומד האנגלי לוסיאן וולף בספרו "האמת על הפרוטוקולים של זקני ציון", והדיפלומט הרמן ברנשטיין, שתבע את הנרי פורד, בספרו "תולדותיו של שקר – הפרוטוקולים של זקני ציון". הרוסים עצמם, אבותיו של המסמך, לא השתמשו בו כראיה במשפט בייליס המפורסם, בו הואשם יהודי כי השתמש בדם ילד נוצרי להכנת המצות לפסח, כי ידעו שמדובר בזיוף ולא רצו להתבזות בחשיפתו.

טיעונים מלומדים לא הצליחו להשמיד את הזיוף. כשהשקרן מצליח למצוא לעצמו במה, כשמשתפים אותו בויכוח לגיטימי, הוא השיג את מטרתו, שכן הוא זקוק להכרה, לא לאשרור. עתה מוטל על ציבור הקוראים לשפוט את השקר. אם הוא קולע לדעות קדומות קיימות, אם הוא נותן לגיטימיות לשנאה עתיקת יומין, אם הוא מספק הסבר לבעיות בוערות וכואבות, אם השקרן הוא בעל מוטיבציה מספיק גבוהה, מובטחת הצלחתו. לציבור אין כלים לשפוט את השקר; כמעט שלא ניתן להוכיח שלילתו של מסמך מודפס. לעתים קרובות זהו מבצע חסר סיכוי.

הדסה בן-עתו הקדישה שש שנים לחקר הפרוטוקולים, ולשם כך עזבה את כס המשפט. בספר היא מתחקה אחר יצירת הפרוטוקולים ואחר האישים המעורבים בהפצתו ובהכחשתו. עיקר הספר מוקדש למשפט ברן, ובן-עתו עוקבת אחר כל מהלכיו, החל מן הרגע בו קיבל על עצמו ג'ורג' ברונשוויג, עורך-דין יהודי שוייצרי צעיר, לייצג את הקהילה היהודית בתביעתה נגד הארגון הנאצי "החזית הלאומית" שהפיץ את הפרוטוקולים, דרך המחקר המקיף של ברונשוויג בהיסטוריה של המסמך, ועד פסק הדין בשתי ערכאות. בערכאה הראשונה קבע השופט כי הפרוטוקולים הם זיוף, והם נכנסים להגדרת "תועבה", כמשמעותה בחוק השוייצרי, ולפיכך אסורים בפרסום. בערכאה השניה נקבע אמנם כי מדובר בתועבה, אך לא כהגדרתה בחוק, ובצעד חריג חויבו הנתבעים בכל הוצאות המשפט של התובעים. המשפט נערך בשנות השלושים, על רקע עלית הנאציזם, ומי שניהל את ההגנה היה אולריך פליישהאוור הגרמני, מי שעמד בראש ארגון Weltdienst, שדאג להפצת הפרוטוקולים ברחבי העולם כדי להצדיק את עמדתו של היטלר כלפי היהודים.

זיופים רבים נעלמו כשהוכחה הרמאות שיצרה אותם. הפרוטוקולים של זקני ציון מחזיקים מעמד. כשבנימין סיגל, עתונאי והיסטוריון, שכתב ב-1924 את "הפרוטוקולים של זקני ציון – השקר הגדול ביותר בהיסטוריה", התפלא מדוע השקר מסרב להיעלם, נאמר לו: "יש לך ציפיות מוגזמות מהמדע […]. מדע מסוגל להאבק באמצעים מדעיים; נגד איוולת אפילו האל הוא חסר אונים!". האם יש סיכוי למאבק נגדם? הדסה בן-עתו סבורה שאסור להרים ידים, וחייבים להמשיך למחות כל הזמן בכל דרך. את דעתה הביעה בין השאר במאמר "העם היהודי שותק. שוב" ובספרה האוטוביוגרפי "פנינים ורודות משנחאי".

"השקר מסרב למות" הוא ספר מושקע, מרתק, משלב מחקר היסטורי עם הידע המעמיק של הסופרת בעולם המשפט, וכתוב היטב. אני ממליצה מאוד על קריאתו.

דביר

1998, 2006

 

השקר מסרב למות - כריכות

כריכות אופייניות של הפרוטוקולים של זקני ציון

 

 

 

 

 

שישה ימים של מלחמה / מיכאל אורן

43174

כותרת משנה: המערכה ששינתה את המזרח התיכון

במלחמת ששת הימים הייתי ילדה. מתקופת הילדות יש לי מספר זכרונות מובחנים, וזכרון המלחמה הוא בין החדים שבהם. אני זוכרת היטב את ימי המתח שקדמו למלחמה, את המוזרוּת שבמקלט ובאזעקות, ואת האופוריה שאחרי, שהתבטאה בין השאר בהערצה לגיבוריה. אוסף מחזיקי המפתחות, אחד מתחביבי התקופה, התעשר בדיוקנאות ראשי המדינה וראשי הצבא.

ההיסטוריון מייקל אורן – בעבר שגריר ישראל באו"ם, והיום חבר כנסת וסגן שר במשרד ראש הממשלה – כתב ב-2002 את הספר "שישה ימים של מלחמה", ובו הוא סוקר שעה אחר שעה את ימי המתח שקדמו לה ואת כל אחד מימי הקרבות. הספר נפתח בסקירה היסטורית של ההתישבות היהודית והישראלית בארץ ושל תולדות הסכסוך הישראלי-ערבי, ומסיים בבחינת השאלה עד כמה שנתה המלחמה את פני האזור ואת מערך היחסים המקומי והגלובלי. למרות היותו ספר עיון וספר מלחמה, כתיבתו בהירה ונגישה, והוא נקרא בשטף כספר פרוזה.

לא אכנס כאן לכל פרטי הספר. חלק מהדברים מוכרים וידועים, ואת האחרים כדאי לקרוא בהרחבה בספר ולא להסתפק בתמצית. מצאתי ענין רב בתהליכים המדיניים, בתיאורי האישים המעורבים, ובהיבטים החברתיים שסביב הארועים. אורן מתאר את אחורי הקלעים בארץ, במדינות ערב, בקרב המעצמות ובאו"ם, ופורש תמונה שלמה ומפורטת של כל אשר התרחש בכל רגע החל מפרוץ המשבר ועד קבלת החלטה 242 בנובמבר 1967.

מצאתי בספר ענין רב בתחומים שקודם לכן לא הרביתי להרהר בהם, אך בחרתי לקרוא את הספר בעיקר משום שהייתי סקרנית ללמוד לעומק אודות כמה שאלות: האם אשכול באמת היה חלש והססן כפי שהצטייר בנאומו המגומגם לפני המלחמה? עד כמה היה משמעותי תפקידו של דיין, שמונה לתפקיד שר הבטחון ימים ספורים לפני המלחמה? מה גרם להתמוטטות של רבין ואיך התאושש? האם ישראל יצאה למלחמה עם שאיפות כיבוש והתפשטות? אורן מתייחס לכל אלה בפירוט ובאופן משכנע.

מפתיע – או אולי לא מפתיע – לגלות עד כמה הונעה המלחמה משיקולים של אגו, של כבוד, של יוקרה אישית. מפתיע גם ללמוד עד כמה מלחמת בזק כל-כך חד-צדדית (אם לשפוט לפי תוצאותיה) התגלגלה והתפתחה למעשה מרגע לרגע, עוקבת אחר אסטרטגיות לחימה שתוכננו ותורגלו, אך ללא אסטרטגיה מדינית סדורה שגובשה מראש ונשמרה בעקביות. החלטות הרות גורל, כמו ההשתלטות על ירושלים ועל הגולן, התקבלו בתהליכי זיגזג, במידה רבה בשל אישיותו המורכבת והאניגמטית של שר הבטחון. נדמה שאם תוצאות המלחמה לא היו כל-כך מרהיבות, ועדות חקירה היו עורפות כמה וכמה ראשים בשל תהליך קבלת החלטות בלתי תקינים. כך, לדוגמא, הממשלה החליטה, בעיקר בשל עמדת דיין, להמנע מפתיחת חזית מול סוריה, וזמן קצר אחר-כך שינה שר הבטחון את עמדתו והורה לדדו, אלוף פיקוד הצפון, לצאת לדרך, מבלי להביא את ההוראה הזו לאישור הממשלה, שהועמדה בפני עובדות בשטח.

למרות שכותרת המשנה של הספר היא "המערכה ששינתה את המזרח התיכון", אורן סבור שגם בפרספקטיבה של עשרות שנים אחרי המלחמה אי-אפשר לקבוע חד-משמעית שאכן המלחמה חוללה שינוי. מלחמת ששת הימים פרצה על רקע של סכסוך נפיץ, היא יכלה לפתוח פתח למהלכים של שלום – ואכן הובילה למספר תהליכים שכאלה, אבל הסכסוך לא שכך והוא נפיץ מתמיד.

"שישה ימים של מלחמה" זכה בפרסים, בביקורות משבחות, ובמעמד של רב-מכר. למדתי ממנו רבות והועשרתי מקריאתו, ואני מצטרפת למשבחים וממליצה עליו.

Six Days of War – Michael B. Oren

דביר

2004 (2002)

תרגום מאנגלית: מנשה ארבל