אלברט שפאר / יואכים פסט

f0_0244_0000_festsper

כותרת משנה: פסק דין סופי

היטלר הגיע לכאורה משום מקום […]. דומיו עתידים לשוב ולצוץ תמיד. ואולם שפאר היה הן מבחינת רקעו והן מבחינת חינוכו תוצר מובהק של התהליך הארוך של כינון התרבות. הוא הגיע מבית מהוגן עם ערכים נוקשים, והתחנך בבית מדרשו של מורה שהקדיש מאמצים רבים כדי להעביר לתלמידיו לא רק ידע מקצועי אלא גם סטנדרטים שנועדו לעמוד בפני פיתויי הדור. שפאר, הרבה יותר מהיטלר, מאלץ אותנו להכיר בשבריריותם של אמצעי הזהירות האלה, ולראות את הסכנה המתמדת שנשקפת לאדמה הזאת שכולנו חיים עליה.

אלברט שפאר, יליד 1905, היה אדריכל צעיר, כשבשנת 1933, בעקבות עבודת שיפוץ במטה המפלגה הנאצית בברלין, פגש לראשונה את היטלר. זו היתה תחילתה של חברות קרובה. שפאר, שהצטרף למפלגה כבר ב-1930, התרשם עמוקות מאישיותו של היטלר. היטלר מצדו חש בנוח בחברת הצעיר, שאתו יכול היה לשוחח ארוכות על אדריכלות ועל אמנות. שנה אחר כך מונה שפאר לאדריכל ראשי, ובשל עבודתו – בצמוד להיטלר – על תכניות לבניה מחדש של עיר הבירה, מונה לתפקיד המפקח הכללי על בנית בירת הרייך. שני הידידים בילו יחד על בסיס יומי: שביל קצר הוביל מלשכת הקנצלר אל משרדו של שפאר, והאדריכל ומשפחתו אף נענו להזמנתו של היטלר לגור בסמוך לביתו. הוא היה האזרח היחיד שנכח בישיבות הערכת מצב במשכנו של היטלר. השניים עסקו רבות בתכנוני מבנים מגלומנים – כל מבנה חייב היה להיות גדול משמעותית מכל מבנה אחר בעולם, להאדרת שמה של גרמניה. שפאר עסק גם בתכנון מצעדים ואספות המונים. בפברואר 1942 קודם שפאר לתפקיד שר החימוש. אם עד כה שמר מרחק מפוליטיקה, כעת הפך רשמית לחלק מן המערכת הפוליטית. האנרגיה, שהופנתה עד כה למאמצי בניה אינטנסיבים, מצאה לה אפיקים חדשים ונרחבים יותר. שפאר הגביר את כוחו מיום ליום, נגס בסמכויותיהם של אחרים – פיקוח על החימוש בארצות הכבושות, תחבורה, בניה, הכספים והחימוש של הוורמאכט, הברזל והפלדה, ועוד – עד ששלט בפועל על כל מערך היצור בגרמניה. בשלב מסוים באותה שנה סומן כמועמד אפשרי להיות יורשו של היטלר.

למרות הקירבה היומיומית שלו להיטלר, ולמרות היותו מעורב עד צוואר בהנהגת המדינה, כשהגיע המועד לתת דין וחשבון על מעשיו טען לאי-ידיעה. יואכים פסט מביא בספר זה עדויות רבות לא רק לידיעה, אלא גם להשתתפות פעילה בפשעים. כבר בינואר 1939 הוסיף שפאר למשרדו – המפקח הכללי על בנית בירת הרייך – חטיבה מרכזית לישוב מחדש. החטיבה רשמה את התושבים שגרו באזור המיועד לפינוי בברלין (בשל תכניות הבניה מחדש של העיר), והעבירה אותם לדיור חלופי. הדיור החלופי היה במרבית המקרים רכושם של יהודים, ואלה נדרשו לפנות את מגוריהם. תחילה נדחסו לבתיהם של יהודים אחרים, ובשלב מאוחר יותר גורשו מן העיר. במזכר ששרד שואל שפאר ישירות, ובקוצר רוח, לעדכון בנושא פינוי אלף יהודים. ידוע כי כמה רישומים מרשיעים בנושא זה נמחקו מהגרסה הרשמית של ארכיון המשרד, אמנם לא ביוזמתו של שפאר, אך בידיעתו. הוא ראה במו עיניו את בית הכנסת החרב בברלין בעקבות ליל הבדולח, וחש אי נוחות לנוכח התגודדותם של היהודים המפונים בתחנות הרכבת. בשלב מאוחר יותר הזדעזע ממצבם של האסירים במחנה עבודה תת קרקעי שסופח למפעל חימוש, והורה לשפר את תנאיהם (הוראה שלא בוצעה). הוא היה שותף להעסקתם של אסירים במפעלים שהוקמו ליד המחנות. לא ראה? לא ידע? לא רצה לראות, ולא רצה לדעת. שפאר, כרבים אחרים, העדיף לשקוע ב-ד' האמות של עבודתו, ולהדחיק את הפוליטיקה על כל מוראותיה. פסט חוזר ומתייחס לענין זה, העומד בלב הנסיון לפצח את אישיותו של שפאר, לאורכו של הספר כולו:

שפאר לא היה תמים עד כדי כך שיוכל להתעלם מכמה מהיבטיו הדוחים של המשטר [..] אבל הסתיגויות כאלה נדחקו הצדה מפני תחושת ההתחלה החדשה ששטפה את הארץ […]. אם נותרו בו הסתיגויות כלשהן, הן נעלמו כליל לנוכח קידומו האישי על ידי היטלר […]. לפיכך אימץ שפאר את הרודנות, את האכזריות המחלחלת בכל, ואת העקרון שדברו של היטלר הוא חוק.

הערתו של שפאר, "אירועים פוליטיים לא העסיקו אותי", היתה, במובנים רבים, מפתח להבנת התקופה ההיא […] גישה זו מונחת ביסודן של הסתירות הרבות אשר אפיינו את מעשיהם כמו גם את מחדליהם של רבים כל כך ממש עד הסוף: התחושה שאפשר לשרת את היטלר "בעיניים עצומות", ובה בעת לבוז לחבר מרעיו ולאופני פעולתו, שאפשר להעריץ את האסטרטגיה שלו וליהנות מהצלחותיה מבלי לחוש אחריות כלשהי לאמצעים המשמשים אותה – התחושה כי אדם יכול להסב לשולחנה של השררה ועדיין להוותר מרוחק ומסויג.

מצב התלות המוחלטת שבו הציב את עצמו גרם להמרת הכל להליכים מנהליים, ולכן בעבורו, גורלם של שבעים וחמישה אלף בני אדם, שאת חייהם שינה באופן טרגי לבלי היכר, התמצה לכדי לא יותר מנהלים אדמיניסטרטיביים במסגרת ה"אמצעים לישום מדיניות הבניה".

בחודשים שלפני ספטמבר 1939 תמך שפאר בצעדים מלחמתיים, והמשיך לתמוך במדיניותו של היטלר עד שלהי 1944. כשהתבוסה כבר היתה בגדר ודאות, עדיין התנהלו במטהו של היטלר מאבקי כוח עיוורים לכל התרחשות חיצונית, ולדברי פסט הוא ראה כעת את מה שבעצם התגלם בחבורה הזאת: לא יותר מבליל של אנוכיות, שנאה יוקדת לעולם ותאוות הרס. היטלר עצמו, שטוף הזיות גדלות ואחוז זעם על התנפצות חלום הרייך השלישי, הכריז על מדיניות חסרת פשרות של אדמה חרוכה. מדיניות זו כוונה לא רק נגד יריביו, אלא גם נגד בני עמו, שלא היו ראויים, לדעתו, לגורל מפואר יותר, ולמעשה בגדו בו ובחזונו. מליוני בני אדם נדרשו לעזוב את ישוביהם, ולהעלותם באש. מפעלי תעשיה ותשתיות נידונו להרס ללא תקנה: "יתכן שנובס. אבל אם ניפול, נקח עולם שלם אתנו". שפאר ניהל החל משלב זה מדיניות כפולה: מצד אחד ניסה לסחוט מתעשית החימוש את שארית עתודותיה, ומצד שני התנגד בגלוי ובנחישות לפקודות ההרס של היטלר: הוא הורה על הקצאת כלי תחבורה לאספקה אזרחית, ביטל הוראה של היטלר להגביר יצור גז רעיל, עצר הרס מפעלים באמצעות יחידות אבטחה והסתרת מטעני הנפץ ועוד. הוא לא היה היחיד, וזכה לעידוד או לפחות להתעלמות מצד בכירים אחרים. שנים קודם לכן כתב היטלר ב"מיין קמפף": "אם אומה מובלת לאבדון על ידי התנהגות ממשלתה, אז המרד אינו רק זכותו של כל אחד מבניה, אלא גם חובתו". שפאר חשב להציג את הקטע הזה בפני היטלר כדי להצדיק את מאבקו נגד ההרס.

למרות שבשלב זה שנא את היטלר ואת התנהלותו המטורפת – הוא תכנן כמה תכניות להתנקשות בחיי המנהיג, אך לא מימש אף אחת מהן – ההיקסמות שלו ממנו לא פגה. כשהתעמת אישית עם היטלר, נכנע שוב לכוחו המאגי העדיף, וכשהיטלר דרש תשובה ברורה לשאלה אם שפאר מאמין שאפשר לנצח במלחמה (במרס 1945…), ענה למרות הכל: "מיין פיהרר, אני ניצב מאחוריך ללא סייג".

בשלהי אפריל 1945, בשעה שמנהיגי הנאצים נמלטו מברלין ומהיטלר בהמוניהם, שפאר עשה את הדרך ההפוכה, ובא להפרד. בזכרונותיו סיפר על מניעים אחרים, כמו פרידה מעמיתים, ורצון לשחרר ידיד שנדון למוות, אך אלה היו תירוצים בלבד. שפאר והיטלר בילו שעות ארוכות ביחידות, בשיחה ובשתיקה, שבו לשוחח כבימים עברו על אדריכלות.

שפאר התבשר על מותו של היטלר, כשניסה לבסס לעצמו מעמד בחצרו של דניץ, שהוכרז כיורש.

באותו ערב, כשנכנס שפאר לחדרו החדש באחד הצריפים ופתח את מזוודתו, הפריט הראשון שנתקל בו היה התיבה המכילה את התמונה עם ההקדשה שהעניק לו היטלר ב-19 במרס. התמונה שעליה, בכתב רועד, הובעו רגשי "חברות לנצח", הכתה בו כמהלומה בלתי צפויה. בעודו מניח את התמונה על השולחן שלצד מטתו, החל שפאר לגעות בבכי שלא פסק זמן רב. 

במשפטי נירנברג היה שפאר הנאשם היחיד שנטל על עצמו אשמה ואחריות, אם כי הוסיף להחזיק בטענת ה"לא ידעתי":

הצהרותיו על אי-ידיעה אינן מפחיתות מאחריותו לזוועות שאל מול פניהן, הוא טען, עצם את עיניו. שפאר הכיר בכך בפירוש […] אבל הוא סירב לוותר על ההבחנה בין ידיעה ודאית על תכנית רצח שיטתית ומכוונת, לבין חשש כללי המבוסס על ניחושים ועל חשדות אפלים ביותר. מבחינה חוקית, אין בידיעה בלבד כדי להרשיעו, אך בהיבט המוסרי היתה לידיעה משמעות רבה. משום כך דבק שפאר בהבחנה זו בכל כוחו.

הטקטיקה שנקט שפאר הצילה את חייו, אך שלחה אותו למאסר של עשרים שנה בכלא שפנדאו. מאז המשפט ועד היום נסבו מחלוקות רבות, ובלתי פתירות, סביב דמותו. בסביבה המיידית של היטלר, שהורכבה מותיקי המפלגה, אידיאולוגים שטופי מוח, רודפי כוח, חסרי כישורים ברובם, הוא היה היוצא דופן. אדם נורמטיבי, רחוק מן האידיאולוגיה הנאצית, שהיתה בעיניו אוסף של הבלים, עסוק בשאיפותיו הפרטיות, אמנם קר רוח וקר לב אך לא רצחני. פסט טוען כי אנשים כמו שפאר הם אלה שאפשרו את המשטר הנאצי. הגרעין הקשה של המפלגה כלל אנשים שלא היה בכוחם לנהל מדינה. מליוני המומחים, דוגמתו של שפאר, שהעמידו את עצמם לרשותם מרצונם החופשי – חלקם מתוך אמונה, חלקם ממניעים פרטיים – הם שהציעו את המצע הנוח לשגשוגו של הרייך.

"אלברט שפאר" מוגדר כביוגרפיה, אך ההתיחסות שלו לחייו הפרטיים של שפאר מעטה. הוא פותח בתיאור הסביבה החברתית בה גדל, כבסיס להבנת תפיסותיו (ולהבנת הנהירה של המעמד הבורגני אחרי היטלר), מזכיר את נישואיו "מתחת למעמדו", ומסתפק בזה. בהערת אגב מתברר איפשהו במהלך הספר שנולדו לו שישה ילדים. גישה זו מרחיקה את הספר לחלוטין מן התחום הרכילותי, וממקדת אותו בנושאים המעניינים באמת: מבט קרוב אל לב ההתרחשויות, ומבט חודר עד כמה שניתן אל לבו של שפאר.

ספר מרתק, מסעיר, ומחייב מחשבה.

Speer – Joachim Fest

דביר

2008 (1999)

תרגום מאנגלית: אסף תמרי ועמית יריב

אני היהודי האחרון / חיל רייכמן

937523

חִיל רייכמן היה בשנות העשרים לחייו כשנכלא במחנה ההשמדה טרבלינקה. מרבית המגורשים למחנה נספו בתאי הגזים מיד עם הגיעם אליו, בודדים נבחרו להמשיך לחיות ולשרת ביחידות העבודה, תחת משטר של אלימות סדיסטית. רייכמן היה אחד מהם. בתחילה עמדה תוחלת החיים של האסירים ה"נבחרים" על מספר ימים, שכן רובם נורו על ידי שוביהם ברגע שהראו סימני חולשה. מאוחר יותר הבינו הגרמנים כי התחלופה הגבוהה של האסירים מעכבת את תהליך ההשמדה, ואפשרו להם "להתמקצע" במלאכות הזוועתיות שהוטל עליהם לבצע. באוגוסט 1943 התקוממו האסירים. בתכניתם היה להשתלט על המחנה ולהמלט, אך רק מאתים מתוכם הצליחו לברוח. שבעים מן הנמלטים הצליחו לשרוד עד תום המלחמה. רייכמן היה אחד מהם. לאחר שהצליח לחמוק מן המצוד הנרחב שנהלו הגרמנים, עשה דרכו לורשה, שם מצא מקלט. בעודו מתחבא העלה על הכתב את חוויותיו הטריות. שנים אחר-כך העיד במשפטי טרבלינקה, כולל במשפטו של דמיאניוק.

לצד מפעלי תיעוד מרשימים שהתקיימו בתנאים לא תנאים, הידועים שבהם בגטו ורשה ובגטו קובנה, נותרו מעט מאוד עדויות של יחידים כדוגמת זו שלפנינו, שנכתבו בשעה שהכותבים היו עדיין נתונים בסכנת מוות. לאחרונה פורסם יומנה של ינינה השלס, שנכתב ב-1943 לאחר שחולצה ממחנה הריכוז יאנובסקי. גם רשימותיו של רייכמן המתינו זמן רב לפרסום. רק ב-2009 תורגמו לראשונה מיידיש וראו אור בצרפתית.

רייכמן לא כתב מנקודת הראות של ההיסטוריון. לפעמים טעה בשמות ובמספרים, ואין זה פלא. אסירי טרבלינקה חיו בניתוק מן העולם, וגם בניתוק פנימי אלה מאלה. אסירי המחנה האחד, בו התנהלה ההיערכות להמתה, לא הורשו לבוא במגע עם אסירי המחנה השני, שם היו ממוקמים תאי הגזים, ושם "טופלו" הגופות פעמיים: תחילה נישאו מתאי הגזים אל הבורות, כשבדרך נעקרו שיניהם ונערך חיפוש בגופם, ומאוחר יותר נחפרו מן הבורות והועלו על המוקד, בתהליך שנועד למחוק כל עקבות לרצח. בנסיבות אלה מדהימה ומעוררת הערצה העובדה שהאסירים הצליחו לארגן פעילות מחתרתית. מכל מקום, כתוצאה מכך שרייכמן כתב כתיבה אישית סמוך כל-כך לארועים, הוא הניח הכל גלוי על הנייר, כל גחמה סדיסטית, כל הליך "סטנדרטי", והאווירה המוטרפת והבלתי נתפסת עולה חיה מתוך המלים.

הרוע חסר גבולות, ההתיחסות לרצח כאתגר לוגיסטי בלתי נתפסת, ההכרה כי אין המדובר בארועים נקודתיים אלא במדיניות שהשתלטה על היבשת מזעזעת. השמדת הגופות בטרבלינקה זהה לזו שבפונאר, כפי שתוארה בספרו של אברהם סוצקבר, תהליכי ההטעיה שנועדו לשמור על "שקט תעשיתי" זהים בכל מקום ואתר, וכך גם ניצול היהודים לביצוע המטלות עד כלות כוחותיהם. מה שהצליח לגרמנים במקום אחד, יושם מיד במקומות אחרים.

אין מלים לתאר את הזוועה, אבל חִיל רייכמן הצליח בכל זאת להעביר אל הקורא ולו שמץ מן היסורים שהיו מנת חלקם של יהודי טרבלינקה. חשוב לקרוא.

 

דביר

2011 (1944)

תרגום מצרפתית: רמה אילון

אריק / דוד לנדאו

100067767b

כותרת משנה: חייו של אריאל שרון

סקירה חלקית או הסברים לנטישה:

אריק שרון היה דמות שנויה במחלוקת, החל בימיו כלוחם, וכלה בפעילותו הפוליטית האחרונה כמיישם ההתנתקות בהיותו ראש ממשלה. דומה שבכל צעד בחייו זכה לתגובות שנעו בין הערצה לתיעוב, ותכונותיו – האמיתיות או כאלה שיוחסו לו – הותקפו כשליליות או שובחו כחיוביות, תלוי במתבונן ובנקודת השקפתו. הוא היה אינדיבידואליסט, שאף פעם לא היה שייך באמת למחנה מזוהה – חבר בתנועת הנוער העובד ובהגנה, אבל לא איש מפלגת העבודה, ממקימי הליכוד, אבל לא מאנשי ז'בוטינסקי ובגין – ומבקריו ומעריציו באו משמאל ומימין.

האם אפשר לכתוב ביוגרפיה נייטרלית אודותיו? אפשר לנסות. דוד לנדאו, לדעתי, לא ניסה. השקפת עולמו ועמדותיו הפוליטיות באות לידי ביטוי כבר במבוא, כשהוא מסביר – ספק מתנצל – מדוע כתב את הספר:

"בזכות כל הדברים שהיו יכולים להיות […] ראוי שרון לכך שנקדיש מאמץ וזמן רב לנסיון להבין את חייו ואת פועלו" – הדברים שהיו יכולים להיות פירושם התנתקויות נוספות, אולי הסדר כולל, ובהינף מקלדת כל דבר אחר בחייו של שרון הופך לא ראוי לתשומת לב.

קראתי עד עמוד 70 ונטשתי. יש לי ענין לקרוא על חייו של שרון, אין לי עניין לקרוא את דעותיו של דוד לנדאו. כותרת המשנה של הספר מצהירה בפשטות: "חייו של אריאל שרון", ומשום כך ציפיתי לביוגרפיה. בפועל מדובר בחייו של אריאל שרון מבעד לעיניו של דוד לנדאו. זכותו של הכותב לכתוב ספרים כרצונו ולהעלות על הכתב את דעותיו, ומי שמתעניין יקרא. אני לא יודעת אם לנדאו התכוון לכתוב ביוגרפיה או לפרוש את משנתו המדינית, אני כן יודעת מה אני רציתי לקרוא, והספר הזה הוא לא מה שרציתי. בנוסף, בדפים שקראתי, שפותחים בילדותו ומסתיימים במלחמת ההתשה, לא מצאתי עובדות חדשות שלא הכרתי קודם. לפיכך החלטתי שדי לי.

Arik – David Landau

דביר

2015 (2014)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

המשומדת / זלמן שניאור

980388

"המשומדת" ראה אור לראשונה בהמשכים בעתון יידי ניו-יורקי בין ינואר 1940 לדצמבר 1941 תחת השם "חתולה יהודיה". ב-1948 יצא לאור כספר. בשנים בהן נכתב עברו על הסופר ועל משפחתו טלטלות, שאילצו אותם לנטוש את ביתם ולבקש מקלט הרחק מאירופה. לטלטלות אלה אין זכר בספר, והוא נטוע עמוק בשנים הראשונות של המאה העשרים בעיר הקטנה שקלוב, מקום הולדתו של זלמן שניאור, העיר שתופסת מקום נכבד ביצירותיו.

הספר נפתח בשמחה מהולה באסון. כששיינה-שרה, אם לשניים, ילדה את בתה ביילה, פלוגת חיילים שהתמרדה פצחה במסע אלים כנגד תושבי האזור, ובמהרה הפנתה את זעמה אל הפרבר היהודי. ליולדת לא ניתנה שהות להתאושש: בעלה, משה-לייב, העלה את בני משפחתו על עגלה רתומה לסוס, ויחדיו נמלטו עד יעבור זעם. הקיום השביר הזה, של חיי שגרה על אדמה מועדת לרעידות, מלווה את הספר.

בשל טראומת הבריחה יבש חלבה של שיינה-שרה, ומצבה של התינוקת הרעבה הלך ונחלש. האשה הנואשת אילצה את בעלה לגשת אל הכפר הנוצרי הסמוך, ולהביא אליה מינקת, אשה שילדה לא מכבר. אביו של התינוק ומשה-לייב היו קשורים בקשרי מסחר, ולאחר תחנונים והבטחת הטבות שונות ניאות לשלוח את אשתו לבית היהודי. כך נוצר הקשר בין ביילה ווַאנקה, אחיה-לחלב.

הקשר בין הפרבר היהודי לכפר הנוצרי היה רב פנים – שילוב של הערכה עם תלות ועם חשדנות – ורגיש עד מאוד לכל שינוי ולכל מהמורה. אין בספר התיחסות מעמיקה לשאלות של דת, והפערים שבין שתי הקבוצות הם בעיקר תרבותיים, ונעוצים במסורת ארוכה של דעות קדומות ושל אמונות תפלות. חברות בין שני ילדים פעוטים עוד התקבלה איכשהו על דעתם של שני הצדדים, אבל כשהחברות התמימה הפכה למשיכה ההורים התערבו. עבור וואנקה היתה ביילה משאת-נפש, בלתי מושגת, נטועה בעולם של לימוד ושל רווחה יחסית. עבור ביילה היה וואנקה סמל של חירות, של טבע ושל מרחבים. אמותיהם של השניים, הדמויות הדומיננטיות בעלילה, שהיו מיודדות לכאורה בעת של צורך הדדי, ניצבו כעת משני עברי המתרס. אמה של ביילה עמדה על המשמר בפני כל קשר בין הצעירים, ואמו של וואנקה, לאחר שהתוודה על אהבתו לביילה, הפעילה "כישופים" כדי שבנה יזכה בנערה. רגשות רבים משחקים כאן בערבוביה, כמו תחושת ההשפלה של וואנקה כנגד ההתנגדות של שיינה-שרה, האמביציה של אמו של וואנקה כדי לחוש עליונות, ועוד, וזלמן שניאור מלהטט בהם באופן משכנע.

העלילה מתקדמת באופן כרונולוגי, כשהיא משלבת סיפורים מקבילים ומנוגדים, שמעצימים זה את זה. הצירוף הבולט הוא בין סיפורה של ביילה לסיפורה של החתולה, שלפעמים מחליפה את ביילה, לפעמים משמשת טריגר, ולפעמים סיפורה נע במקביל לזה של הנערה. צירוף מהותי נוסף הוא של וואנקה ושל גרשון וילנסקי, הבחור היהודי המאוהב בביילה, הבחור הכפרי החסון מול היהודי חלש הגוף, שסיפוריהם נעים בכיוונים מנוגדים, ועוד.

לא אהבתי את התרגום. אילו לא ידעתי שהספר תורגם מיידיש, אולי הייתי פחות ביקורתית. אבל המתרגמת טרחה להוסיף לטקסט הערות שוליים כדי להסביר את בחירותיה, ולטעמי אינן הטובות ביותר האפשריות, ובשל כך נפגע, בין השאר, המשלב הלשוני המגוון שאפיין את המקור, כפי שהמתרגמת עצמה ציינה במבוא: "יש הבחנה ברורה בין שפת המספר ובין זו של הדמויות הפועלות: פשוטי העם בפרוור היהודי […] מדברים בשפה עממית מתובלת במטבעות לשון מאוצרות היידיש; הגויים – בשפה מחוספסת עם התנגנות סלאבית; בני הדור הצעיר […] בעיר המחוז מתבטאים בלשון מלוטשת; והחלוצים בעין-חרוד בתערובת של ניבים ורמות לשון". מכיוון שהיידיש נעלמה לחלוטין במהלך התרגום, ההבחנה הברורה הזו בין השפות השונות נעלמה אף היא, וחבל.

הנה דוגמא לתרגום יתר:

הנוסח המתורגם: העדינות של גרשון היתה לגביה משהו סתמי, חסר טעם.

הערת המתרגמת: לכך מכוון מטבע הלשון שבמקור: "פארווע, אן זאלץ" (לא-בשר-ולא-חלב, בלי מלח).

ואני שואלת: למה לא לתרגם מילולית, ולאפשר לחוש מעט מן הלחלוחית של המקור?

והנה דוגמא לתרגום פרשני מדי:

הנוסח המתורגם: שיינה-שרה לא איבדה את הראש ואת החוכמה והתושיה שלה.

הערת המתרגמת: המספר משתמש במילים "מאנסבילשן קאפ" (ראש של גבר). קשה לי לקבל את הנורמה החברתית שמייחסת תושיה וחוכמה דווקא לגברים, לכן תרגמתי כפי שתרגמתי…

ואני שואלת: ???

למרות ההערות הללו, הספר עשיר ומעניין וכתוב היטב, ולכן מומלץ.

די משומדתטע

דביר

2015 (1948)

תרגום מיידיש: בלהה רובינשטיין

אחרית דבר: לילך נתנאל

אחרי טהראן: חיי החדשים / מרינה נעמת

1-6707b

מרינה נעמת, שנאסרה בהיותה כבת שש-עשרה על ידי משמרות המהפכה האירנים, ושהתה בכלא אווין הידוע לשמצה למעלה משנתים, כתבה את קורות אותם ימים בספרה "האסירה מטהראן". הזכרונות שהדחיקה החלו להציף אותה כמעט עשרים שנה אחרי המאסר, והיא החליטה לשים סוף לשתיקה, ולחשוף את כל מה שלא סיפרה כל אותן שנים.

"אחרי טהראן" ראה אור ארבע שנים אחרי "אסירה בטהראן". לכאורה זהו ספר המשך, אך למעשה הוא מספר שוב את אותו הסיפור באופן אחר ומנקודת מבט אחרת. הספר הראשון סופר בסדר כרונולוגי, החל בילדותה באירן של השאה, ועד שחרורה מהכלא ונישואיה והגירתה לקנדה. מטרתו של הספר, כאמור, היתה מאוד אישית וממוקדת – לפרוק את משא הזכרונות ולהחשף בפני קרוביה. לספר השני יש מטרה הרבה יותר רחבה: לצד סיפורה האישי של הסופרת, שמובא כאן כפרקי זכרונות הקשורים לחפצים מעברה, היא פורשת את משנתה בכל הקשור לדיכוי ולעינויים ולהתמודדות עם טראומות. מאז שהספר הראשון זכה לפרסום, מרינה נעמת הפכה לדוברת בלתי נלאית בגנות העינויים בעולם כולו – החל בגואנטנמו בחסות הדמוקרטיה האמריקאית, וכלה באסירים הנמקים שנים בבתי כלא במדינות דיקטטוריות. כאירנית המתגעגעת למולדת של פעם, היא מבקשת להסב את תשומת לב העולם אל המתרחש תחת השלטון הנוכחי. היא עוסקת בהרחבה גם בנושא החיים בצל הטראומה, ומוצאת קוים משותפים בין ניצולי השואה לניצולי עינויים בבתי הכלא.

מרינה של הספר הראשון עמדה על סף מהפכה בחייה. ההחלטה לחשוף את סיפורה אחרי שנים של שתיקה היתה מפחידה ומייסרת. מכאן ההתמקדות במה שקרה לה, צעד אחר צעד, בנסיון להמחיש למי שלא היה שם איתה את מה שעבר עליה, ומדוע בכל צומת בחרה כפי שבחרה, אם בכלל היתה בחירה כלשהי בידיה. מרינה של הספר השני היא כבר אחרי ההתמודדות עם תוצאות החשיפה. כעת היא משוחררת יותר להתמודד עם מה שעובר עליה בהווה, היא מרגישה בטוחה יותר לספר את סיפורה, והיא פנויה נפשית לעסוק במצוקותיהם של אנשים שחוו אימה דומה. כל אלה הופכים בעיני את הספר השני לרחב יותר וטוב יותר מן הראשון.

After Tehran: A Life Reclaimed – Marina Nemat

דביר

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

האסירה מטהראן / מרינה נעמת

d794d790d7a1d799d7a8d794_d79ed798d794d7a8d79f1

מכיוון שסיפורה של הסופרת ידוע ומוכר, הרשיתי לעצמי לכלול בסקירה ספוילרים

מרינה נעמת, אירנית נוצריה, נעצרה ב-1982 בהיותה בת שש-עשרה, על ידי משמרות המהפכה של חומייני, משום שהביעה את דעותיה נגד המשטר. בכלא עונתה, ונאלצה להתאסלם ולהנשא לאחד מחוקריה. התמזל מזלה, ולמרות תלאותיה ניקרו בדרכה אנשים טובים שהביאו לשחרורה אחרי שנתים. כשיצאה מן הכלא, אפילו האנשים הקרובים אליה לא שאלו דבר על קורותיה, העדיפו לא לדעת, והיא עצמה לא סיפרה דבר. רק כעשרים שנה אחר-כך, והיא כבר תושבת קנדה, נשואה ואם לילדים, התעוררו הזכרונות המודחקים, והתוצאה היא הספר "האסירה מטהראן".

מרינה נותנת בספר קול לא רק לעצמה ולסיפורה, אלא גם לדמויות נוספות, חלקן לא התמזל מזלן להחלץ מציפורני המשטר: החברה שלא עמדה בקשיי הכלא והתאבדה, החבר שנהרג בהפגנה וגופתו הושלכה אי-שם, החברה שאיבדה את שפיותה וכתבה את סיפורה באותיות זעירות על גופה. היא מנסה לפענח גם את הדמויות המורכבות שהתיצבו כנגדה, ובעיקר את עלי: החוקר שאילץ אותה באיומים להנשא לו, ובעצם הציל בזה את חייה, סבל בעצמו מאלימות המשטר הקודם – הדיקטטורה של השאה – ועונה באותו כלא עצמו בו הפך לחוקר אלים. דומה שההיסטוריה נדונה לחזור על עצמה שוב ושוב, דיקטטורה מולידה אלימות, והמעונים של אתמול הופכים למענים של היום. עצוב.

הסופרת מתארת יפה את החיים הנינוחים באירן שלפני חומייני. נקודת המבט שלה היא של ילדה, שמה שמעניין אותה הם החיים הפרטיים שלה ותו לא, ולכן ההתקוממות המוסלמית כנגד השאה נמצאת רק ברקע הדברים, ושירות הבטחון האימתני לא מטריד אותה. למרות הדיקטטורה, החיים מצטיירים כשויוניים, המיעוט הנוצרי אינו מופלה, הילדות אינן מכוסות מכף רגל ועד ראש – חיים רגילים, לפחות במה שנוגע ליומיום של האדם הפשוט. כל זה השתנה, כמובן, עם נפילתו של השאה ועליית חומייני. משמרות המהפכה נוכחו בכל מקום, כולל בבית הספר, וגם נערה כמרינה, שראשה בלימודים ובחברות, לא יכלה להשאר אדישה ונייטרלית. מכיוון שהביעה את דעתה, נענשה.

הספר כתוב בפשטות, בנימה ענינית, ופותח חלון אל החיים תחת המהפכה המוסלמית. מעניין ומומלץ.

ראיון עם הסופרת

Prisoner of Tehran – Marina Nemat

דביר

2010 (2006)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

הכובע של מייג'ור פאראן / דייויד סזרני

meygor_faran1

ב-6 במאי 1947 יצא אלכסנדר רובוביץ', נער בן שש-עשרה, לרחובות ירושלים להדביק כרוזים של הלח"י. עדי ראיה ראו אותו מוכנס בכוח לרכב, ומאז נעלמו עקבותיו. במקום בו ארעה החטיפה נמצא כובע צבאי, ובתוכו רשום במטושטש FAR..AN. רוי פאראן, מראשי היחידה למלחמה בטרור, סיפר למחרת למפקדו שחקר את הנער, חקירה שלוותה במכות, ובסיומה הלם בראשו באבן, מה שגרם למותו. במשך שבועות טויח המקרה וטושטש, עד שהוחלט לעצור את פאראן לחקירה. הספר מגולל את הפרשה, החל בהחלטה הבריטית להקים יחידות מיוחדות נגד פעילות המחתרות, דרך החקירה והמשפט שהוכן ברשלנות והסתיים בזיכוי, וכלה בקריירה המפוארת של פאראן שלא נפגעה כהוא זה מן הרצח.

נדמה לי שזו הפעם הראשונה שקראתי ספר שעוסק במנדט מנקודת הראות הבריטית: למה התעקשו להחזיק בארץ-ישראל, איך השפיעה הפוליטיקה הבינלאומית והמקומית על ההתנהלות שלהם באזור, אילו תפיסות מדיניות ואסטרטגיות הנחו אותם במאבקם בטרור של האצ"ל והלח"י, מה היו המאבקים הפוליטים הפנימיים בתוך בריטניה וכיצד השפיעו על הישוב היהודי. הנושא שמעניין את הכותב במיוחד הוא ההחלטה להקים יחידות מיוחדות ללחימה בטרור והשלכותיה. היחידות הללו התבססו על חיילים שהתמחו בפעילות נועזת ובלתי שגרתית כנגד הגרמנים, וניתנה להם יד חופשית לפעול כהבנתם. סזרני מסביר את כל הליקויים במבנה הזה, ואת הכשלים בהבנת השטח בו נדרשו לפעול, וכתוצאה מכך את העדר התוצאות של פעילותם. באחרית דבר לספר הוא מרחיב לתקופות נוספות ולמקומות נוספים של האימפריאליזם הבריטי, וטוען כי טרור מדיני ממוסד מעולם לא השיג תוצאות כנגד טרור מקומי, והתפיסה שעמדה מאחורי היחידות המיוחדות הניבה פרי ביאושים, כפי שהודגם בין השאר בחקירה וברצח של אלכסנדר רובוביץ': מצבי חירום הבליטו את ההיבטים המרושעים יותר של השיטור של שלהי האימפריה […] ממלחמת הבורים בדרום אפריקה בתחילת המאה, ועד לטקטיקה הברוטלית שננקטה בארץ ישראל ובמאלאיה.

למדתי מהספר גם על הלך הרוח בבריטניה שהושפע מן הארועים בארץ ישראל. הופתעתי והזדעזעתי לקרוא על פרעות כנגד האוכלוסיה היהודית שארעו בכמה ערים באנגליה – סמוך כל-כך לשואה – בעקבות הריגת הסרג'נטים כנקמה על ההעלאה לגרדום של לוחמי המחתרת.

יש משהו מייגע בריבוי הפרטים בספר. אני מבינה שההתעמקות בפרטים היא חלק מעבודת ההיסטוריון, אבל בספר קריאה אפשר היה לסנן. הפריעו לי גם המקומות בהם הכותב חרג מאוביקטיביות היסטוריונית, ובחר להתבטא באופן שמעיד ככל הנראה על דעותיו הפרטיות: "הלח"י מצא עונג מיוחד בהתנקשות בחייהם של שוטרים, חיילים ופקידי ממשל". "האצ"ל והלח"י, בהלך מחשבה מעוות, סירבו להאמין שבווין התכוון למה שאמר". בהיבט האישי, קשה לי לקרוא ללא כעס על ההתפתלויות הפוליטיות שמנעו מיהודים להכנס לארץ ישראל בתקופה בה סרטיפיקט היה ההבדל בין חיים ומוות. בהתעלם מן המגרעות הללו, זהו ספר מעניין, השופך אור על שלהי תקופת המנדט מזווית פחות שגרתית מזו שהקורא הישראלי נחשף אליה בדרך-כלל.

לקריאה נוספת:

מאמר באתר הארץ

מאמר באתר nrg

Major Farran’s Hat – David Cesarani

דביר

2015 (2009)

תרגום מאנגלית: נעמי כרמל

פנינים ורודות משנחאי / הדסה בן-עתו

0770000117001

השופטת בדימוס, הדסה בן-עתו, כנסה בספר שלושה-עשר תיאורים תיעודיים מחייה. לא תמצאו כאן רכילות מאחורי הקלעים של משפטים שניהלה, או סודות מחייהם של אנשים שהשתלבו בחייה, ולמה שתרצו למצוא אותם? מה שהיא בחרה לספר מעניין יותר.

השליש הראשון של הספר מוקדש להוריה ולמשפחתה, כי כפי שהיא כותבת בהקדשה ובמבוא "הכל בא משם". הדסה בן-עתו נולדה בפולין ב-1926, וילדותה – עד גיל תשע – עברה עליה בבית המשפחה המורחבת בעיירה בה נולדה אמה. בשני הפרקים הראשונים היא מספרת את זכרונותיה מאותן שנים, וגם מהשנים הראשונות בארץ, ומתחקה אחרי הסיבות האמיתיות שעמדו מאחורי החלטתם של הוריה לעלות לארץ. ההורים עצמם לא שיתפו, והיא כמעט ולא שאלה, אבל אחרי מות הוריה גילתה שבן דודה בארה"ב, שחקר את אילן היוחסין של המשפחה, עסק בתיעוד ההיסטוריה המשפחתית, והוריה הסכימו לענות בפתיחות על שאלותיו.

מן הקרובים מדרגה ראשונה של ההורים שרד רק אחיו הצעיר של האב. כל שאר בני המשפחה אבדו בשואה, וגורלם המדויק לא נודע. בבית הוריה של בן-עתו שררה השתקה מוחלטת של העבר. זו היתה דרכם להתמודד עם האובדן, או להדחיקו. מעניין לציין בהקשר זה כי שנים רבות אחר-כך התמודד אביה של בן-עתו עם מות אשתו בדיוק באותו האופן: מאותו יום סירב לדבר על אמא ולא הזכיר עוד את שמה עד יומו האחרון […] כאילו לא חי את רוב שנות חייו במחיצתה.

הפרק השלישי מוקדש לסיפור הצלתו של דני, האח הצעיר של האב. ערב ריכוז היהודים בגטו, שכנעו אחיותיו את אביהם לאפשר לצעיר בן העשרה להמלט לבדו. הוא התגלגל במסע עמוס צירופי מקרים ממוזלים  לרוסיה, ליפן ולסין (משם שלח לאחייניתו את הפנינים הורודות שהעניקו לספר את שמו), ולאחר המלחמה היגר לארה"ב.

הפרק הרביעי מוקדש לתיאור ימיה האחרונים של אמה. כל הפרקים האישיים האלה הם יותר מתיאור עובדתי. יש בהם ראיה בוחנת, התחקות אחרי תהליכים, וכושר אבחנה בין טפל לעיקר.

הפרקים הבאים בספר עוסקים בחיים המקצועיים של בן-עתו בשני המסלולים בהם התנהלו חייה – הקריירה המשפטית והעיסוק בעניני העם היהודי. בפן המשפטי היא מקדישה פרק אחד לדוח שנקרא על שמה בנושא הזנות בישראל, ופרק נוסף להשוואה בין מערכת המשפט האנגלית הנהוגה בארץ לקונטיננטלית. אלה אינם פרקים תיאורטיים יבשים, גם משום שהנושאים מעניינים, ובעיקר משום שהם מוצגים בשילוב עם חוויותיה האישיות ועם תפיסת עולמה, והפרק על דוח הזנות אף חושף מעט מאחורי הקלעים של עבודת המחוקק.

בפן היהודי, הבוער בעצמותיה, היא מספרת על פעילותה במהלך השנים כנציגה מטעם המדינה ומטעם עצמה. החל מהשתתפותה בקונגרס הציוני ה-22 בבזל בשנת 1946, כנציגת ויצ"ו הצעירה, עבור בהשתתפותה במשלחת ישראל לאו"ם ב-1975 בעת הדיון בו נקבע כי הציונות היא גזענות, דרך כנס אונסקו בנושא סברה ושתילה ועוד. בכמה פרקים היא מתיחסת לספרה "השקר מסרב למות", בו חקרה את השקר של הפרוטוקולים של זקני ציון, ולמפגשים הרבים והמעניינים שחוותה בעקבותיו.

פרק נפרד מיוחד לשניים מחבריה שהלכו לעולמם, עו"ד יוני בך, שהיה מתמחה אצלה והפך לידיד קרוב, וניצן אבירם, שעמל על סרט דוקומנטרי בעקבות "השקר מסרב למות", אך לא השלים את מלאכתו.

הפרק האחרון הוא מניפסט הקורא להלחם באנטישמיות ולא להשלים איתה, כי בנפשנו הדבר. כפי שכתב לפני כמאתים וחמישים שנה הפילוסוף אדמונד בורק: "כל מה שנחוץ כדי שהרוע יפרח הוא שאנשים טובים לא יעשו דבר", ולכן יש לקום ולעשות, כל הזמן.

"פנינים ורודות משנחאי" הוא ספר מרתק, רגיש, משלב היטב בין האישי לציבורי, ונותן את הדעת על נושאים שהם בלב קיומנו. מומלץ ביותר.

דביר

2008

הנסיכים / גיל סמסונוב

62512010861b

מספר גדול להפתיע של בכירי הפוליטיקה הישראלית בעבר ובהווה – כולל הנשיא וראש הממשלה – חולקים מכנה משותף: הם הדור השני של לוחמי מחתרות אצ"ל ולח"י (לבנת, מרידור, ריבלין, לבני), או צאצאי אנשי חוגו של ז'בוטינסקי (נתניהו). גיל סמסונוב, בעצמו בן לאיש לח"י, ומי שהיה מעורב באופן אישי בתהליכים הפוליטיים שעברו על הליכוד לגלגוליו, הקדיש את עבודת הדוקטורט שלו לחקר תופעה זו, תופעת "הנסיכים" יורשי העצר, וכעת מציג את ממצאיו בספר.

יש בהיסטוריה – העולמית והישראלית – דוגמאות רבות של משפחות שהחיידק הפוליטי עבר בהן מדור לדור (קנדי, וייצמן ועוד). לטענתו של סמסונוב אין עוד מקרה של דור שלם ששעתק את עצמו, כמו דור ההורים של המשפחה הלוחמת. מבלי להכנס לויכוחים חברתיים ופוליטיים – ההבלגה של ההגנה מול האקטיביות של אצ"ל ולח"י, ימין מול שמאל וכיוצא באלה – העובדה היא שקבוצה גדולה של אזרחים ישראלים מצאה את עצמה מנודה ממרכז המפה הישראלית, החל בימים שלפני הקמת המדינה (הסזון), והמשך לאחר הקמתה (ידועה אמירתו של בן-גוריון "בלי חרות ומק"י"), כשמפקדים בכירים במחתרות לא הצליחו לתפוס מקום ראוי בצה"ל, ואנשים ש"הוכתמו" בעבר מחתרתי התקשו למצוא עבודה. החבורה התכנסה בתוך עצמה, אנשיה בחרו לגור בקרבת מקום אלה לאלה, ותמכו בחלשים שבהם. הכותב מספר על סבתו ששלחה אותו עם צנצנות ריבה, שבתחתיתן הודקו שטרות כסף, אל אצ"ג ורויזיוניסטים אחרים. לא בכדי ניתן להם הכינוי "המשפחה הלוחמת": הצעירים התיחסו אל הותיקים כאל "דודים", גם ללא קרבה משפחתית פורמלית. הדור השני ספג את הלהט ואת האמונה, יחד עם תחושת הנידוי, ובהגיע זמנם הצטרפו אל מפלגת האם – חרות, גח"ל, הליכוד – בתמיכה עקבית וחסרת פשרות של "דודיהם" הותיקים.

סמסונוב מתאר בפרוטרוט את התהליכים שעברו על הזרוע הפוליטית של המשפחה. החל מימיו של מנחם בגין כמנהיג נערץ של תנועת חרות – תופעה יוצאת דופן של מנהיג שכשל במשך כמעט שלושים שנה בבחירות, אבל מעמדו היחודי נותר בלתי מעורער, עבור באימוצם ובטיפוחם של מנהיגים כריזמטים בפריפריה (משה קצב ומאיר שטרית), התחזקות מעמדם של דוד לוי ואריאל שרון, המלחמה על ירושת בגין, התפוררות הלכידות של דור הבנים, ועד מאבקי הבחירות לכנסת ה-20 המתנהלים בימים אלה ממש. היום ניתן למצוא את "הנסיכים" גם מחוץ למשפחה – ציפי לבני היא דוגמא בולטת: השנים עשו את שלהן, היציאה מן ההסתגרות בתוך המשפחה הלוחמת, החשיפה לגורמים אחרים בחברה, המעבר מן האופוזיציה הנצחית אל עמדות שליטה, וגם מות ההורים בני דור המחתרות.

"הנסיכים" הוא ספר מרתק, הניתוחים שהוא מציג מעניינים, המבט מבפנים מעניק לספר ערך מוסף, הכתיבה רהוטה, ואין תחושה של קריאת עבודת תזה יבשה, אלא של פרקי היסטוריה שקמים לתחיה ברעננות. זהו ספר שנכתב באהבה, וכתוצאה מכך, למרות שאינו גולש לעמדות פוליטיות, הוא מוטה מתוך הערכה וחיבה. הדוגמא שזכורה לי בעיקר היא קביעתו של סמסונוב שמשום שבגין הצטרף אל ממשלת אשכול במאי 1967, הוא נחרט בזכרון כאחד מגיבורי הנצחון במלחמת ששת הימים. אמנם הייתי אז ילדה צעירה, אבל אני בטוחה שעל מחזיקי המפתחות שאספנו אז בלהיטות הופיעו עזר וייצמן, מוטה הוד, לוי אשכול ומשה דיין, ולא מנחם בגין, שעד היום הוא לא מי שנקשר אסוציאטיבית לנצחון. אני מניחה שבעבור המשפחה הלוחמת היותו של מנהיגם חלק מן השלטון באותם ימים היתה משמעותית מאוד. מכל מקום, הטיה כזו של המסופר מעידה על התחושות בתוך המשפחה, ואינה פוגמת בעובדות האוביקטיביות שהן לב הספר.

בשורה התחתונה: ספר מרתק, מיועד גם לאלה שחשים הזדהות עם גיבוריו, וגם לאלה שההיסטוריה החברתית-פוליטית של ישראל מסקרנת אותם.

הוצאת דביר

2015

ספר הכליונות / דב קמחי

1-2575b1

"ספר הכליונות" ראה אור לראשונה ב-1926 במהדורה מצומצמת בת אלף ומאה עותקים, ורק מעטים מהם שרדו. הספר שלפנינו ראה אור ב-2008, והוא משמר את העיצוב של הספר המקורי לפרטיו, כולל סריקה של הדפים המקוריים וכתמי היושן שעליהם.

באחרית דבר כותבת שלומית זערור, בין השאר, על מקומו השולי של דב קמחי בספרות העברית של זמנו, וטוענת כי "הסיבה המרכזית לשוליותו של קמחי בזירה הציבורית… היא הנורמות הפואטיות ששלטו בימיו במרחב הספרותי הארץ ישראלי. רוב מבקריו של קמחי התיחסו ליצירתו בכלים שאינם מתאימים לפואטיקה שלו… הביקורת שנמתחה על יצירתו מעידה על הסתיגות הן מסגנונו הן מהנושאים שבמרכז יצירותיו". בעיני, נכון להיום, ספריו – "בית חפץ" ו"ספר הכליונות" – הם יצירות מופתיות.

"ספר הכליונות" הוא סיפור אהבה, המתרחש ברובו על רקע מלחמת העולם הראשונה. המספר מגולל במשך שמונה ימים, בהם הוא מתבודד עם בתו הצעירה בכפר ערבי, את סיפור נישואיו והתאלמנותו. את אשתו לינה פגש באירופה של לפני המלחמה, ונדמה כי המוות ריחף מעליהם כבר אז. עם פרוץ המלחמה, כשנשרף היער שבבעלות משפחת אשתו, עקרו לוינה, ושם נפרדו דרכיהם. לינה התנדבה לצלב האדום – המספר סבור שעשתה זאת בשל אהבתה לגבר אחר שנפצע בקרבות -, ואילו הוא עלה עם בתו לארץ לגור עם הוריו בירושלים. הסוף ידוע: לינה מתה ונקברה בהר זיתים, ובמהלך הסיפור נגלה מה קרה בין הפרידה לבין המוות.

בן שלושים ואחת שנה הייתי בהפסק חוט-חיי, בהקרעו.

איפה זה היה? בלנקי? בוינה?

והיא הלכה לה. נסתלקה והלכה.

ואותנו השאירה.

ו א ו ת י השאירה.

…גשי נא הלום, ואדבר אתך משפטים! בואי נא ואשאלך: מדוע הלכת את, ואני נשארתי? מה זכותך הגדולה, שנסתלקת? ומה חטאתי אני, כי נשארתי? – – 

כאמור, בבסיסו זהו סיפור אהבה, אך הספר הצנום הזה הוא בבחינת מעט המחזיק את המרובה. המספר מתאר את הרעב בירושלים בתקופת המלחמה, את המחלות שהפילו חללים. הוא מתייחס ליחיד בתוך המלחמה (ראו צילום למטה), מדבר על האמונה באלוהים ובאורחות חיים שנשמרו לאורך הדורות, מעלה הרהורים על יחסים בתוך המשפחה. קטעים רבים בספר המלנכולי הזה מעלים דמעות: נגע ללבי במיוחד ביקורה של אמו של המספר בכפר בנסיון לעורר בבנה את הרצון לחיות למרות השכול. המספר ער לסביבתו הפיסית, יש לו ראיה אסתטית מאוד, ובאמצעות תיאוריו היפיפיים אנו רואים את הסביבה כפי שהיא מצטיירת בעיניו, כשהיא משפיעה על הלך רוחו, והלך רוחו משפיע על שרואות עיניו.

הסגנון המיוחד, עומק הרגש, הראיה הבוחנת, הבחירה המאוד מדויקת בכל מילה ומילה – כל אלה ועוד יוצרים פנינה, ויפה עשתה הוצאת דביר שהחזירה את הספר אל הקורא של ימינו.

דביר

2008 (ראה אור במקור ב-1926)

איורים: ליזה זברסקי

ספר הכליונות - צילום