תחנת האטום / הלדור לכסנס

21323

כשפרצה מלחמת העולם השניה היתה איסלנד מדינה עצמאית מבחינת השלטון הפנימי, אך נתונה לריבונותו של המלך הדני, ולניהול יחסי החוץ וההגנה על ידי דנמרק. כשנכבשה דנמרק על ידי הגרמנים, הסכימה איסלנד לכיבוש מרצון על ידי בנות הברית. עם תום המלחמה נותרה במקום נוכחות צבאית אמריקאית, שעוררה מחלוקות פנימיות קשות. כוחות נאט"ו אמנם הגנו על איסלנד, מדינה נטולת צבא, אך בעיני איסלנדים רבים הבסיס האמריקאי, שהוקם בקפלוויק, מרחק כחמישים קילומטרים מן הבירה, פגע בריבונותם ובעצמאותם. ההלם שגרמו שתי פצצות האטום שהוטלו על יפן עדיין לא שכך, ורבים היו סבורים שבמקרה של עימות, איסלנד תהווה מטרה לפצצה שלישית בגלל הבסיס הזר. על רקע המאבק הזה כתב הלדור לכסנס את "תחנת האטום". הבסיס נסגר סופית רק ב-2006.

"תחנת האטום" מסופר מפיה של אוּגְלָה, אשה צעירה בראשית שנות העשרים לחייה. אוּגְלָה מגיעה מחווה בצפון לשמש כמשרתת בבית חבר פרלמנט, גיסו של ראש הממשלה, ברייקיאוויק. אזור החוות הולך ומתרוקן מתושביו, ואלה שנותרו מתכננים לשקם את הכנסיה המקומית. אוגלה עצמה מבקשת ללמוד בדרום לנגן בעוגב כנסיה, כדי להשיב חיים לצפון.

אוגלה היא אשה דעתנית, שאינה ניצבת פעורת עיניים ואילמת לנוכח העולם המתוחכם אליו היא מתוודעת לראשונה. היא ישירה, ביקורתית, צופה בסביבתה במבט יחודי לה. באישיותה משולבות פשטות כפרית עם להיטות להכיר את העולם הזר לה. הקונפליקטים החברתיים של איסלנד באים לידי ביטוי בסיפורה האישי – קומוניזם מול קפיטליזם, כפר מול עיר, צפון מול דרום, נצרות מול הסאגות העתיקות. אולי המונח "מול" אינו מדויק בהקשר לאוגלה עצמה, שכן היא בוררת לה דרך משלה, שבה חיות התופעות המנוגדות בשלום זו עם זו.

אולגה של "תחנת האטום" ואלפגרים של "גם הדג ישיר" הם אנשים שונים זה מזה, אך שניהם מהווים מעין גשר בין ישן לחדש, ושניהם משמשים מדי פעם שופר לעמדות זהות. כמו ב"גם הדג ישיר", גם כאן הלדור לכסנס משלב כתיבה לירית עם סאטירה עוקצנית. גברת הבית מדגימה את היומרנות המנופחת והמעושה של המתעשרים; כמה מן הצעירים העירוניים משקפים את ההידרדרות המוסרית ואת השטחיות הקיומית בשנים שאחרי המלחמה; באי ביתו של המורה לנגינה מייצגים זרמים שונים בחברה, קומוניסטים, אנרכיסטים, מתנגדי משטר. הצפון הכפרי, לעומת זאת, משמר את המסורת של עובדי האדמה ושל האמונות התמימות והפשוטות. הכוהן המקומי מציין כי הכנסיה המשוקמת היא היחידה בעולם שבה יש חלון מאחורי המזבח, דרכו נשקף הנוף, ועל אמונתו שלו הוא אומר, "אנחנו מאמינים בארץ שנתן לנו האלוהים; במחוז שבו מתגוררים אבות אבותינו זה אלף שנים; אנחנו מאמינים בתפקידם של מחוזות כפריים בחיים הלאומיים של איסלנד; אנחנו מאמינים במדרונות הירוקים ששם חיים החיים".

נושא נוסף שהעסיק את האיסלנדים באותה תקופה היה השבת עצמותיו של המשורר יונאס הלגרימסון מדנמרק. הממשלה לא הצליחה לממן את הוצאת העצמות מקברן והעברתן לאיסלנד, ומי שמימן זאת באופן פרטי ביקש לקבור את המשורר הנערץ, המכונה בספר "מחמל נפשה של האומה", באזור הולדתו בצפון. בסופו של דבר ניצחו הממשלה, העיר והדרום, והמשורר נקבר ברייקיאוויק. לכסנס מייחד לפרשה מקום נרחב בספר.

הלדור לכסנס הצליח להכנס בכתיבתו לנפשה של אשה, והעמיד דמות על סף הפמיניזם. אוגלה יכולה לבחור בחיים כאשה מוחזקת על ידי גבר עשיר, היא יכולה להניח לעצמה להיות שבוית אהבה. אבל הבחירות שלה אחרות. היא סבורה כי "האהבה היא בידור מקובל על בני אדם צחיחים בערים, והיא תופסת את מקומם של החיים הפשוטים", ובבואה לבחור את אורח חייה היא אומרת בפשטות ובנחרצות, "אני מה שאוכל להיות בעמל כפי".

מכיוון שהספר מאוד מקומי ומעורב עמוקות בסדר היום הפוליטי והחברתי של תקופתו, הוא לא היה נהיר לי בשלמות, ופניתי לרשת להרחבות. אולי משום כך, למרות היותו ספר מעניין וכתוב היטב, חוויתי אותו כפחות מהנה מ"גם הדג ישיר". יחד עם זאת, בשל מעלותיו הוא בהחלט מומלץ.

Atómstöðin– Halldór Laxness

עם עובד

1972 (1948)

תרגום מאנגלית: ג. אריוך

גם הדג ישיר / הלדור לכסנס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d792d79d_d794d793d792_d799d7a9d799d7a82

איסלנד של שלהי המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים נתונה לשלטונו של המלך הדני, ונהנית משלטון פנימי עצמאי מוגבל. אוכלוסייתה מונה פחות ממאה אלף תושבים, רבים מהם עוסקים בדיג. סמוך למקום בו תקום עיר הבירה רייקיאוויק, בקצהו של בית העלמין המקומי, ניצבת בקתת אבן וכבול, בְּרֶקוּקוֹט שמה, ובה גדל אַלְפְגְרִים, יתום מאב ומאם, נכדם המאומץ של ביורן ובת זוגו. ברקוקוט הספרותית היא בת דמותה של מֶלְקוֹט, מקום ילדותו ונעוריו של הסופר הלדור לכסנס.

שמו של הספר במקור הוא Brekkukotsannáll "הכרוניקה של ברקוקוט". אלפגרים מתאר את נסיבות הולדתו באכסניה החינמית ורחבת הלב שניהלו האנשים שיהפכו לסבו ולסבתו. הוא מספר על האנשים הפשוטים, הערכיים והישרים כסרגל, שגידלו אותו, והטמיעו בו את ערך ההסתפקות במועט. הוא מספר גם על היפוכם – הסוחרים שביקשו להתעשר, ואימצו גינוני פאר. שאיפותיו של אלפגרים מסתפקות בחיי דייג מצניע לכת, דוגמת סבו, והוא חי בשלמות עם עצמו ועם סביבתו. כך, לדוגמא, הוא מתייחס ליתמותו: "מינה לי גורלי לעשות דרכי בעולם יתום גם מאב וגם מאם. אין כוונתי לומר, כי למזלי נתגלגלו הדברים כך – אמירה כזאת יהיה בה משום גוזמה – אבל גם אסון אי-אפשר לי לראות בזאת, מכל מקום כשהמדובר בי בעצמי; וזאת משום שזכיתי והיו לי במקום הורים סב וסבה". מסלול חייו משתנה כשסבתו מחליטה שעליו לרכוש השכלה, וסבו, המסור מאוד לאשתו, מקבל את החלטתה, וחושף בפני אלפגרים את ההיסטוריה של אמו ושל סבתו, המטילה על כתפיו אחריות שלא היה מודע לה. "רצוני להבהיר," הוא כותב בבגרותו, "כי אף שקיבלתי עלי ברצון כל זאת, כדי לעשות נחת רוח לסבתא שלי, הרי עוד שנים רבות קיננה בי טינה נגד ניתוק השרשים האטי שגזרו עלי הלימודים". ניתוק השורשים הזה יעצים בהמשך חייו, וכשיעזוב את איסלנד כדי לפתוח בדרך חדשה תהיה העזיבה כרוכה בסופה של ברקוקוט.

גאוות העיירה המקומית היא על גארדאר הולם, בן אחותה של הסבתא, שעיתוני איסלנד מדווחים ללא הרף על הצלחותיו המפליגות כזמר אופרה בינלאומי. הסוחר המקומי, שפרש את חסותו עליו, מארגן לו קבלות פנים מפוארות בביקוריו הנדירים באיסלנד, וכפי שמתברר בהמשך הוא עושה זאת לאו דווקא מהערצת כשרונו, אלא כדי ליצור לארצו מוניטין. אלפגרים, שניחן בכשרון מוסיקלי, המתגלה בעקבות חיבתו למזמורי הלוויה, ימצא מקבילות רבות בינו ובין "האיש הגדול".

"גם הדג ישיר", שתורגם לעברית מאנגלית, ולא משפת המקור האיסלנדית, נושא את השם שנבחר לתרגום האנגלי. השם נלקח מנאום שנושא הסוחר דלעיל, ובו הוא קורא להוציא למדינתו מוניטין בעולם, ולא להסתפק ביצוא דגים מלוחים. בלשונו המסורבלת הוא טוען כי "דגים מלוחים נצרכים לסרט וללולאה. וגם לא די לעטר דגים איסלנדיים בסרטים ובלולאות דניים; הם נצרכים לסרט המוניטין הבינלאומי. במלה אחת: עלינו להוכיח לשאר העולם, כי 'גם הדג יודע לשיר ממש כמו צפור'. ומטעם זה עשינו אנו, המוכרים את הדגים, מאמצים רבים לשפר את חיי התרבות של האומה כדי להראות ולהוכיח, גם בפנים וגם בחוץ, כי אנו האומה שלא רק שולה את דג הבקלה האפור ממעמקי הים, אלא גם כורכת סרט ולולאה לצוארו למען הרבות הנאה בעולם".

שמו של אלפגרים קוצר משום מה בתרגום (המוצלח פרט לכך) מן השם המקורי אַלְפְגְרִימוּר. השם הוא הלחמה של בחירותיהן של האם, שביקשה לקרוא לו אלף, ושל הסבתא, שביקשה לקרוא לו גרימור. אלף הוא שדון, וגרימור פירושו עוטה מסכות, ובחירת השם מתעתעת, שכן המספר הוא אדם ישר ובלתי ערמומי, אך כשהוא נדרש לשמור על סודותיו של אחר הוא יודע היטב לעטות מסכה.

עם האורחים המזדמנים לברקוקוט נמנים גם מספרי סיפורים, עליהם כותב אלפגרים: "החפזון לא היה ממידותיהם של אנשים אלה. כל אימת שהגיעו בסיפורם לענין שהביא את קהל השומעים לידי התרגשות מופלגת ומתח, היו פותחים לפתע פתאם בפירוט מפורט של שושלות יוחסין, או סוטים מן הענין באופן אחר, וגם זאת בפרטי פרטים". אלפגרים עצמו מספר סיפור כרונולוגי בעיקרו, אך בדומה למספרי הסיפורים של ילדותו גם הוא נהנה להפליג אל סיפורים צדדיים, מענגים ומרתקים לכשעצמם, והם מעשירים את חווית הקריאה בספר. הלדור לכסנס הוא לירי רוב הזמן, אך כוחו גדול לא פחות בתיאורים סאטיריים משעשעים עד מאוד, ביניהם התעקשותו של הסב לתת פרה תמורת כתב קודש חסר ערך, משום שזה היה מחירם של כתבי הקודש היקרים, וארוחה מצועצעת ויומרנית שעורך הסוחר, ובה מושמים ללעג גינוני היוקרה הריקניים.

מקסים ומומלץ.

Brekkukotsannáll – Halldór Laxness

עם עובד

1976 (1957)

תרגום מאנגלית: ג.אריוך

ארלקינג (Elfking), למוסיקה של שוברט, שיר אהוב על אלפגרים (מכמה סיבות)

מעשה השפחה / מרגרט אטווד

61144

בארצות הברית של העתיד הקרוב (הספר ראה אור ב-1985) שורר משטר טוטליטרי. הפיכה אלימה העבירה את השלטון לידי כוחות פונדמנטליסטים, שנוקטים בשיטות אלימות כדי להנחיל את ערכיהם. הדת השלטת היא זרם נוצרי שמרני, שאינו סובלני לזרמים אחרים ולדתות אחרות. נזירים קתולים נרדפים, יהודים נדרשים להתנצר או להגר לישראל. הגזע השולט הוא הלבן, ובעלי עור שונה נשלחים אל המושבות המרוחקות, לעבוד בעבודות מבזות ומסוכנות. התפיסה החברתית השלטת פטריארכלית, והנשים מורחקות מכל עמדות השפעה. המבנה המעמדי נוקשה, ולכל מעמד סט כללים משלו, שחריגה מהם עלולה להסתיים בתליה פומבית, או בהרחקה למושבות.

הספר מסופר מפיה של ליפְרֶד (במקור Offred ובתרגום החדש שֶלְפְרֶד, כלומר של פְרֶד), הנמנית עם מעמד השפחות. על רקע ירידה חדה בשיעורי הילודה, הנובעת בחלקה מבחירה ובחלקה מליקויים גופניים שמקורם בסביבה מזוהמת, השלטון מקדיש מאמצים רבים לעליה במספר הילודים הבריאים. השפחות, שעליהן אומרת ליפרד, "הננו רְחָמים-על-שתי-רגליים, זה הכל: כלֵי-קודש, גביעים מהלכים של יין-הקודש", מסופחות למשפחותיהם של המפקדים, שם הן נאלצות להשתתף ב"טקס", שבו המפקד מנסה לעבר אותן בנוכחות אשתו, הנמנית עם מעמד הרעיות. ליפרד עדיין זוכרת כיצד נראו חייה הקודמים לפני ההפיכה, כשהיתה נשואה ואם לילדה, מאוהבת, עצמאית, חופשיה לבחור את אורח חייה, את עיסוקה, את לבושה. בתה נלקחה ממנה, ככל הנראה אומצה על ידי מפקד ורעיה חשוכי ילדים, בעלה נעלם, אולי עוּנָה, אולי מת. כעת אין לה רכוש משלה, אסור לה לקרוא, היא רשאית לצאת לקניות עבור ה"מרתות", משרתות הבית, אך ורק בחברת שפחה אחרת, אך נאסר עליהן לתקשר, עליה ללבוש גלימה אדומה וברדס לבן, המסתירים אותה כליל. כל אדם עלול להיות "עין" ולהלשין אם תסטה ממה שנחשב לדרך הישר.

"מעשה השפחה" מצמרר, משום שלמרבית פרטיו יש מקבילות במציאות, אותן שאלה מרגרט אטווד מן ההיסטוריה הרחוקה והקרובה. שמן המקורי של השפחות נמחה לטובת שם המעיד על שייכותן לאחרים, כשם שעבדים קיבלו את שם המשפחה של בעליהם. הפיקוח על מצבן הבריאותי של הנשים והחובה ללדת ילדים נכללו בחוק רומני. כיסוי נשים בבגדים והקפדה על "צניעותן" רווחים ביותר מתרבות אחת. הפקדת דיכוי הנשים בידיהן של נשים אחרות, ה"דודות", מהדהד משטרים טוטליטריים אחרים, שבהם דיכוי קבוצה נעזר במידה רבה בבניה שלה. המושבות הן שילוב של גולאגים עם מחנות ריכוז. השימוש הרב ב"עיניים" ובהלשנות גם הוא אינו יוצא דופן. כל אלה ועוד מוציאים למעשה את הספר מקטגורית העתידנות והבדיה, וממקמים אותו בהווה, בבחינת אזהרה מפני מגמות קיימות.

מרגרט אטווד היא סופרת מוכשרת מאוד, כושר התיאור שלה מעולה, דמויותיה נוגעות ללב, וההיצמדות שלה למציאות מעצימה את המסרים שהיא מבקשת להעביר. אבל קריאה ביקורתית מעלה כמה הסתיגויות. אחד הנושאים שנגדם יוצא הספר הוא הפטריארכליות, אבל לא השתכנעתי שאכן מדובר כאן במבנה חברתי שכזה. הן הגברים והן הנשים במשטר המתואר בספר נתונים לכפיה בלתי נסבלת, ומעמדם בהיררכיה החברתית אינו משנה. ניק, הנהג של המפקד, אינו יכול לקשור קשר כלשהו עם הנשים בבית, והוא נאלץ לבצע שליחויות משפילות, ביניהן משימות סרסרות. המפקד עצמו חייב להשתתף ב"טקס", למלא באופן מיכני את תפקיד מנוע הרבייה. בדומה למשרתיו, הוא כלוא בתוך תפקידו, וניטל ממנו כמעט כליל החופש לנהוג כרצונו. בהוצאות להורג, ה"פסילות", כפי שהן מכונות בלשון החדשה, מספר הגברים עולה בהרבה על זה של הנשים. אז כן, בהשוואה של אחד מול אחד – מפקד מול רעיה, שומר מול דודה – מעמדן של הנשים מדוכא יותר, והתפיסה לפיה אשה שאינה יולדת היא לא-עוד-אשה מזעזעת, אבל מכיוון שכל הדמויות בספר הן בובות על חוטי הפחד, המסר העיקרי של הספר אינו מגובה ספרותית. מרגרט אטווד כתבה את "מעשה השפחה" בשליחותה של אג'נדה ברורה, ומוצדקת, אבל הניחה מראש הסכמה גורפת, ונסחפה עם הפרטים גם כשאינם תואמים למסר.

היבט מוזנח בספר הוא התנהגותן של הדודות. הן אלה שמחנכות את הנשים, מטמיעות בהן את הערכים החדשים, מענישות אותן בסדיזם כשהן חורגות מן השורה. הסופרת פוטרת את הנושא בהערה בדבר השימוש שעושה כל משטר טוטליטרי ביחידים נבחרים מן הקבוצה הנשלטת כדי להחזיק את הקבוצה כולה בתלם, אבל בעיני היא מניחה להן לחמוק מאחריות בקלות רבה מדי. לדעתי, הנכונות הזו של נשים לקבל על עצמן מגבלות, אפילו מגבלות משפילות, ולאלץ נשים אחרות לכפוף את ראשן, ראויה לדיון מעמיק יותר.

לעומת מה שנראה לי כפספוס בתמונה הגדולה, הטיפול של הסופרת בניואנסים מצוין. לדוגמא, בבואה לדבר על הפער בין גברים ונשים בתפיסת עצמיות האשה, היא מתיחסת לתגובתו הנונשלנטית של לוק, בעלה של ליפרד, להוראה האוסרת על האשה להחזיק חשבון הבנק משלה: הרי עוד יש לנו… אמר. אלא שלא המשיך ופירט מה עוד יש לנו. עלה בדעתי כי נכון יותר היה שלא יאמר לנו, שהרי ממנו לא נלקח כלום. […] חל איזה שינוי, נשתבש איזה איזון. היתה לי הרגשה שהתכווצתי, וכאשר הוא חיבק אותי בזרועותיו לקרבני אליו, הייתי קטנה כמו בובה. חשתי איך האהבה נענית לו, בלעדַי.

"רוב הבריות חיים כרגיל, מרבית הזמן. כל מה שמתרחש הוא רגיל. אפילו מה שמתרחש עכשו הוא רגיל, עכשו", כותבת הסופרת מפי ליפרד, ודי בכך כדי לעשות את הספר חשוב. צריך לפקוח עיניים, לזהות מגמות רעות, לעקור אותן מהשורש ולא להתרגל. משום כך, למרות ההסתיגויות, וכמובן בזכות הכתיבה היפיפיה של מרגרט אטווד, הספר ראוי לתשומת לב.

The Handmaid’s Tale – Margaret Atwood

כרם

1986 (1985)

תרגום מאנגלית: ג. אריוך

אש בעמקים / שוהיי אוקא

200px-fires_on_the_plains_hebrew_version

המספר הוא חייל בצבא היפני המובס בפיליפינים. מכיוון שלקה בשחפת, הוא נשלח אל בית החולים, כשבתרמילו מזון למספר ימים ורימון יד: בלי המזון אין לו סיכוי להתקבל לבית החולים, וכשייגמר המזון ייזרק משם. כשימצא את עצמו עזוב לנפשו הוא בהחלט מוזמן להפעיל את הרימון ולסיים את חלקו במלחמה.

כבר מן המשפטים הראשונים, ואחר-כך לכל אורכו של הספר, לא יכולתי להמנע מלחשוב שרק יפני יכול היה לכתוב אותו כך, באכזריות, בנוקשות ובקבלת הגורל שאנו נוטים לייחס ליפנים. אבל כשמקלפים את מעטה השונות, הספר הוא אוניברסלי, וחופר עמוק בשאלות של מוסר שעולות תדיר במצבי מלחמה. איפה עובר הגבול בין ירי צודק לרצח, מה מותר לעשות כדי לשרוד. וגם שאלות כמו ערך החיים וקבלת המוות ורצון חופשי.

מומלץ, אך מילת אזהרה: הסופר אינו חס על רגשותיהם הענוגים של הקוראים, והספר משובץ תיאורי פצועים ומתים על פצעיהם וקרביהם השפוכים.

הספר הזכיר לי ספר מצוין אחר אודות המלחמה– "לבדו ימות האדם" מאת דייויד הוארת. מקום אחר, תרבות אחרת, סיפור שונה לגמרי, אך המשותף לשניהם הוא היחיד בתוך המלחמה, וההיאחזות בחיים כשנדמה שאי-אפשר.

Fires on the Plain – Ooka Shohei

הוצאת עם עובד

1959 (1951)

תרגום מאנגלית: ג. אריוך

האיש שאהב ילדים / כריסטינה סטד

63982

זהו סיפורה של משפחה לא מתפקדת. האשה, ממשפחה אמידה, שודכה לביולוג עני, שקודם בזכות קשריו עם חותנו. כלפי חוץ היא מצטיירת כמכשפה ממורמרת, והוא מאיר פנים לכל, מפיץ בשורות אהבה. יחד הם מגדלים את בתו מנישואים קודמים ואת הששה שנולדו להם, ומוליכים זה את זה ואת ילדיהם לעומק השאול.

באחרית דבר לספר כותבת המתרגמת שהסופרת מנווטת את הקוראים לרגשות סימפטיה כלפי האשה. אם זו אכן היתה כוונתה, היא נכשלה בכל מה שנוגע לקוראת הח"מ. אשה שאומרת השכם והערב לילדיה שחבל שנולדו, ושרק בגללם היא לכודה בנישואים אומללים – אין לי שום רגש חיובי כלפיה. נכון שבן זוגה זינק אצלי למקום גבוה בדירוג הדמויות הספרותיות השנואות, אבל זה לא מצדיק את האמהות הנוראה שלה.

האיש, בעיני, הוא דמות שלילית לחלוטין. הוא ספוג הערכה עצמית ברמות בלתי הגיוניות, ורואה עצמו מנהיג הן בביתו והן בקנה מידה נרחב יותר. הוא מדבר על אהבה, ובמקביל, וכאילו בלי סתירה, הוא חסיד של השבחת הגזע, ולדעתו יש להשמיד את כל החלשים וחסרי הערך. הוא מדבר ומדבר ומדבר, לא סותם לרגע, עד שמתעורר רצון להשליך את הספר כדי להשתיק אותו. ילדיו, שאותם הוא לכאורה אוהב, אומללים בסביבתו, גם אם אינם מודעים לאומללותם בשל גילם הרך, אבל הוא אטום לכך לחלוטין.

דמות מרכזית בספר היא הבת הבכורה. היא מבוגרת דיה כדי לקלוט שאומללות היא לא צו הגורל. בעוד הקטנים מתמרנים איכשהו בין אביהם המוטרף לאמם הבלתי צפויה, ומסתגלים איכשהו לסחרחורת חייהם, הבת יודעת שאפשר גם אחרת. חייה משום כך קשים אף יותר. נחמה מסוימת היא מוצאת בנסיונות כתיבה.

הסופרת "העניקה" למשפחה ילדים מרובים בהפרש של כשנתים בין אחד לשני, והדרך בה כל אחד מהם מתמודד עם משפחתו מציגה בו זמנית כמה וכמה שלבים התפתחותיים. דרך זו של כמה נקודות התבוננות בו זמנית, היא מוטיב חוזר בספר, והופכת אותו לקליידוסקופ מרשים.

"האיש שאהב ילדים" ראה אור בשנת 1940, ולא זכה להצלחה. רק 25 שנים אחר-כך התחיל לעורר הערכה. מעריציה של כריסטינה סטד סבורים שהיא ראויה לפרס נובל. לדעתי, הספר הזה בהחלט מעמיד אותה ברשימת הזכאים. הוא כתוב בוירטואוזיות, נכנס מתחת לעור ומגרה את העצבים, מרגיז, מעורר רחמים, ולא מרפה לרגע.

זהו ספר עצוב, ועצוב עוד יותר ללמוד שיש בו מרכיבים ביוגרפים. אביה של כריסטינה סטד היה ביולוג, הוא נישא לאמה החורגת כשהיתה בת שנה, המשפחה סבלה מעוני מחפיר, והיא עצמה, בדומה ללואי (הבת הבכורה בספר), מצאה מפלט בכתיבה.

בנסיון ראשון לא צלחתי את הספר. כבר בעמודים הראשונים האב עצבן אותי לגמרי, ולכן נטשתי. הפעם "הרשיתי" לו לעצבן כאוות נפשו, וסבלנותי באה על גמולה.

The Man who Loved Children – Christina Stead

הוצאת זמורה ביתן

1986 (1940)

תרגום מאנגלית: ג. אריוך