מעשה השפחה / מרגרט אטווד

61144

בארצות הברית של העתיד הקרוב (הספר ראה אור ב-1985) שורר משטר טוטליטרי. הפיכה אלימה העבירה את השלטון לידי כוחות פונדמנטליסטים, שנוקטים בשיטות אלימות כדי להנחיל את ערכיהם. הדת השלטת היא זרם נוצרי שמרני, שאינו סובלני לזרמים אחרים ולדתות אחרות. נזירים קתולים נרדפים, יהודים נדרשים להתנצר או להגר לישראל. הגזע השולט הוא הלבן, ובעלי עור שונה נשלחים אל המושבות המרוחקות, לעבוד בעבודות מבזות ומסוכנות. התפיסה החברתית השלטת פטריארכלית, והנשים מורחקות מכל עמדות השפעה. המבנה המעמדי נוקשה, ולכל מעמד סט כללים משלו, שחריגה מהם עלולה להסתיים בתליה פומבית, או בהרחקה למושבות.

הספר מסופר מפיה של ליפְרֶד (במקור Offred ובתרגום החדש שֶלְפְרֶד, כלומר של פְרֶד), הנמנית עם מעמד השפחות. על רקע ירידה חדה בשיעורי הילודה, הנובעת בחלקה מבחירה ובחלקה מליקויים גופניים שמקורם בסביבה מזוהמת, השלטון מקדיש מאמצים רבים לעליה במספר הילודים הבריאים. השפחות, שעליהן אומרת ליפרד, "הננו רְחָמים-על-שתי-רגליים, זה הכל: כלֵי-קודש, גביעים מהלכים של יין-הקודש", מסופחות למשפחותיהם של המפקדים, שם הן נאלצות להשתתף ב"טקס", שבו המפקד מנסה לעבר אותן בנוכחות אשתו, הנמנית עם מעמד הרעיות. ליפרד עדיין זוכרת כיצד נראו חייה הקודמים לפני ההפיכה, כשהיתה נשואה ואם לילדה, מאוהבת, עצמאית, חופשיה לבחור את אורח חייה, את עיסוקה, את לבושה. בתה נלקחה ממנה, ככל הנראה אומצה על ידי מפקד ורעיה חשוכי ילדים, בעלה נעלם, אולי עוּנָה, אולי מת. כעת אין לה רכוש משלה, אסור לה לקרוא, היא רשאית לצאת לקניות עבור ה"מרתות", משרתות הבית, אך ורק בחברת שפחה אחרת, אך נאסר עליהן לתקשר, עליה ללבוש גלימה אדומה וברדס לבן, המסתירים אותה כליל. כל אדם עלול להיות "עין" ולהלשין אם תסטה ממה שנחשב לדרך הישר.

"מעשה השפחה" מצמרר, משום שלמרבית פרטיו יש מקבילות במציאות, אותן שאלה מרגרט אטווד מן ההיסטוריה הרחוקה והקרובה. שמן המקורי של השפחות נמחה לטובת שם המעיד על שייכותן לאחרים, כשם שעבדים קיבלו את שם המשפחה של בעליהם. הפיקוח על מצבן הבריאותי של הנשים והחובה ללדת ילדים נכללו בחוק רומני. כיסוי נשים בבגדים והקפדה על "צניעותן" רווחים ביותר מתרבות אחת. הפקדת דיכוי הנשים בידיהן של נשים אחרות, ה"דודות", מהדהד משטרים טוטליטריים אחרים, שבהם דיכוי קבוצה נעזר במידה רבה בבניה שלה. המושבות הן שילוב של גולאגים עם מחנות ריכוז. השימוש הרב ב"עיניים" ובהלשנות גם הוא אינו יוצא דופן. כל אלה ועוד מוציאים למעשה את הספר מקטגורית העתידנות והבדיה, וממקמים אותו בהווה, בבחינת אזהרה מפני מגמות קיימות.

מרגרט אטווד היא סופרת מוכשרת מאוד, כושר התיאור שלה מעולה, דמויותיה נוגעות ללב, וההיצמדות שלה למציאות מעצימה את המסרים שהיא מבקשת להעביר. אבל קריאה ביקורתית מעלה כמה הסתיגויות. אחד הנושאים שנגדם יוצא הספר הוא הפטריארכליות, אבל לא השתכנעתי שאכן מדובר כאן במבנה חברתי שכזה. הן הגברים והן הנשים במשטר המתואר בספר נתונים לכפיה בלתי נסבלת, ומעמדם בהיררכיה החברתית אינו משנה. ניק, הנהג של המפקד, אינו יכול לקשור קשר כלשהו עם הנשים בבית, והוא נאלץ לבצע שליחויות משפילות, ביניהן משימות סרסרות. המפקד עצמו חייב להשתתף ב"טקס", למלא באופן מיכני את תפקיד מנוע הרבייה. בדומה למשרתיו, הוא כלוא בתוך תפקידו, וניטל ממנו כמעט כליל החופש לנהוג כרצונו. בהוצאות להורג, ה"פסילות", כפי שהן מכונות בלשון החדשה, מספר הגברים עולה בהרבה על זה של הנשים. אז כן, בהשוואה של אחד מול אחד – מפקד מול רעיה, שומר מול דודה – מעמדן של הנשים מדוכא יותר, והתפיסה לפיה אשה שאינה יולדת היא לא-עוד-אשה מזעזעת, אבל מכיוון שכל הדמויות בספר הן בובות על חוטי הפחד, המסר העיקרי של הספר אינו מגובה ספרותית. מרגרט אטווד כתבה את "מעשה השפחה" בשליחותה של אג'נדה ברורה, ומוצדקת, אבל הניחה מראש הסכמה גורפת, ונסחפה עם הפרטים גם כשאינם תואמים למסר.

היבט מוזנח בספר הוא התנהגותן של הדודות. הן אלה שמחנכות את הנשים, מטמיעות בהן את הערכים החדשים, מענישות אותן בסדיזם כשהן חורגות מן השורה. הסופרת פוטרת את הנושא בהערה בדבר השימוש שעושה כל משטר טוטליטרי ביחידים נבחרים מן הקבוצה הנשלטת כדי להחזיק את הקבוצה כולה בתלם, אבל בעיני היא מניחה להן לחמוק מאחריות בקלות רבה מדי. לדעתי, הנכונות הזו של נשים לקבל על עצמן מגבלות, אפילו מגבלות משפילות, ולאלץ נשים אחרות לכפוף את ראשן, ראויה לדיון מעמיק יותר.

לעומת מה שנראה לי כפספוס בתמונה הגדולה, הטיפול של הסופרת בניואנסים מצוין. לדוגמא, בבואה לדבר על הפער בין גברים ונשים בתפיסת עצמיות האשה, היא מתיחסת לתגובתו הנונשלנטית של לוק, בעלה של ליפרד, להוראה האוסרת על האשה להחזיק חשבון הבנק משלה: הרי עוד יש לנו… אמר. אלא שלא המשיך ופירט מה עוד יש לנו. עלה בדעתי כי נכון יותר היה שלא יאמר לנו, שהרי ממנו לא נלקח כלום. […] חל איזה שינוי, נשתבש איזה איזון. היתה לי הרגשה שהתכווצתי, וכאשר הוא חיבק אותי בזרועותיו לקרבני אליו, הייתי קטנה כמו בובה. חשתי איך האהבה נענית לו, בלעדַי.

"רוב הבריות חיים כרגיל, מרבית הזמן. כל מה שמתרחש הוא רגיל. אפילו מה שמתרחש עכשו הוא רגיל, עכשו", כותבת הסופרת מפי ליפרד, ודי בכך כדי לעשות את הספר חשוב. צריך לפקוח עיניים, לזהות מגמות רעות, לעקור אותן מהשורש ולא להתרגל. משום כך, למרות ההסתיגויות, וכמובן בזכות הכתיבה היפיפיה של מרגרט אטווד, הספר ראוי לתשומת לב.

The Handmaid’s Tale – Margaret Atwood

כרם

1986 (1985)

תרגום מאנגלית: ג. אריוך

מודעות פרסומת

אש בעמקים / שוהיי אוקא

200px-fires_on_the_plains_hebrew_version

המספר הוא חייל בצבא היפני המובס בפיליפינים. מכיוון שלקה בשחפת, הוא נשלח אל בית החולים, כשבתרמילו מזון למספר ימים ורימון יד: בלי המזון אין לו סיכוי להתקבל לבית החולים, וכשייגמר המזון ייזרק משם. כשימצא את עצמו עזוב לנפשו הוא בהחלט מוזמן להפעיל את הרימון ולסיים את חלקו במלחמה.

כבר מן המשפטים הראשונים, ואחר-כך לכל אורכו של הספר, לא יכולתי להמנע מלחשוב שרק יפני יכול היה לכתוב אותו כך, באכזריות, בנוקשות ובקבלת הגורל שאנו נוטים לייחס ליפנים. אבל כשמקלפים את מעטה השונות, הספר הוא אוניברסלי, וחופר עמוק בשאלות של מוסר שעולות תדיר במצבי מלחמה. איפה עובר הגבול בין ירי צודק לרצח, מה מותר לעשות כדי לשרוד. וגם שאלות כמו ערך החיים וקבלת המוות ורצון חופשי.

מומלץ, אך מילת אזהרה: הסופר אינו חס על רגשותיהם הענוגים של הקוראים, והספר משובץ תיאורי פצועים ומתים על פצעיהם וקרביהם השפוכים.

הספר הזכיר לי ספר מצוין אחר אודות המלחמה– "לבדו ימות האדם" מאת דייויד הוארת. מקום אחר, תרבות אחרת, סיפור שונה לגמרי, אך המשותף לשניהם הוא היחיד בתוך המלחמה, וההיאחזות בחיים כשנדמה שאי-אפשר.

Fires on the Plain – Ooka Shohei

הוצאת עם עובד

1959 (1951)

תרגום מאנגלית: ג. אריוך

האיש שאהב ילדים / כריסטינה סטד

63982

זהו סיפורה של משפחה לא מתפקדת. האשה, ממשפחה אמידה, שודכה לביולוג עני, שקודם בזכות קשריו עם חותנו. כלפי חוץ היא מצטיירת כמכשפה ממורמרת, והוא מאיר פנים לכל, מפיץ בשורות אהבה. יחד הם מגדלים את בתו מנישואים קודמים ואת הששה שנולדו להם, ומוליכים זה את זה ואת ילדיהם לעומק השאול.

באחרית דבר לספר כותבת המתרגמת שהסופרת מנווטת את הקוראים לרגשות סימפטיה כלפי האשה. אם זו אכן היתה כוונתה, היא נכשלה בכל מה שנוגע לקוראת הח"מ. אשה שאומרת השכם והערב לילדיה שחבל שנולדו, ושרק בגללם היא לכודה בנישואים אומללים – אין לי שום רגש חיובי כלפיה. נכון שבן זוגה זינק אצלי למקום גבוה בדירוג הדמויות הספרותיות השנואות, אבל זה לא מצדיק את האמהות הנוראה שלה.

האיש, בעיני, הוא דמות שלילית לחלוטין. הוא ספוג הערכה עצמית ברמות בלתי הגיוניות, ורואה עצמו מנהיג הן בביתו והן בקנה מידה נרחב יותר. הוא מדבר על אהבה, ובמקביל, וכאילו בלי סתירה, הוא חסיד של השבחת הגזע, ולדעתו יש להשמיד את כל החלשים וחסרי הערך. הוא מדבר ומדבר ומדבר, לא סותם לרגע, עד שמתעורר רצון להשליך את הספר כדי להשתיק אותו. ילדיו, שאותם הוא לכאורה אוהב, אומללים בסביבתו, גם אם אינם מודעים לאומללותם בשל גילם הרך, אבל הוא אטום לכך לחלוטין.

דמות מרכזית בספר היא הבת הבכורה. היא מבוגרת דיה כדי לקלוט שאומללות היא לא צו הגורל. בעוד הקטנים מתמרנים איכשהו בין אביהם המוטרף לאמם הבלתי צפויה, ומסתגלים איכשהו לסחרחורת חייהם, הבת יודעת שאפשר גם אחרת. חייה משום כך קשים אף יותר. נחמה מסוימת היא מוצאת בנסיונות כתיבה.

הסופרת "העניקה" למשפחה ילדים מרובים בהפרש של כשנתים בין אחד לשני, והדרך בה כל אחד מהם מתמודד עם משפחתו מציגה בו זמנית כמה וכמה שלבים התפתחותיים. דרך זו של כמה נקודות התבוננות בו זמנית, היא מוטיב חוזר בספר, והופכת אותו לקליידוסקופ מרשים.

"האיש שאהב ילדים" ראה אור בשנת 1940, ולא זכה להצלחה. רק 25 שנים אחר-כך התחיל לעורר הערכה. מעריציה של כריסטינה סטד סבורים שהיא ראויה לפרס נובל. לדעתי, הספר הזה בהחלט מעמיד אותה ברשימת הזכאים. הוא כתוב בוירטואוזיות, נכנס מתחת לעור ומגרה את העצבים, מרגיז, מעורר רחמים, ולא מרפה לרגע.

זהו ספר עצוב, ועצוב עוד יותר ללמוד שיש בו מרכיבים ביוגרפים. אביה של כריסטינה סטד היה ביולוג, הוא נישא לאמה החורגת כשהיתה בת שנה, המשפחה סבלה מעוני מחפיר, והיא עצמה, בדומה ללואי (הבת הבכורה בספר), מצאה מפלט בכתיבה.

בנסיון ראשון לא צלחתי את הספר. כבר בעמודים הראשונים האב עצבן אותי לגמרי, ולכן נטשתי. הפעם "הרשיתי" לו לעצבן כאוות נפשו, וסבלנותי באה על גמולה.

The Man who Loved Children – Christina Stead

הוצאת זמורה ביתן

1986 (1940)

תרגום מאנגלית: ג. אריוך