גוסטב איש הברזל / הנס פאלאדה

gustav_layout_iris-web1

כותרת משנה: כרוניקה של משפחה ברלינאית

"גוסטב איש הברזל" מספר את סיפורה של משפחת האקֶנדאל בין השנים 1914 ו-1930. הספר נפתח בסוף יוני 1914, מיד לאחד רצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד. גוסטב האקנדאל, בעבר עגלון בעסק של חמו, ובהווה עומד בראש עסק משגשג, שבבעלותו שלושים ושניים סוסים וכרכרות, מנהל ביד ברזל את עסקו ואת משפחתו. ילדיו פוחדים ממנו, אשתו סרה למרותו וחיה בצלו. עד לדפים האחרונים של הספר שמה נותר בלתי ידוע, כאילו אין לה אישיות משלה. לגוסטב דעות מוצקות בכל נושא, הוא שמרן, פטריוט, סולד משינויים. חייהם של שלושת בניו ושל שתי בנותיו ישאו לנצח את חותם אישיותו המשתררת, השוללת עצמאות. כל אחד מהם, למעט היינץ הצעיר, יפול לידיה של סמכות חילופית שתנהל את חייו, כפי שהורגלו בבית אביהם: סופי הבכורה תמצא מפלט בחיק הדת, ותבחר בתפקיד אחות בעידודו של הכומר. אוטו, בכור הבנים – חמור המשא האילם של המשפחה, מצווים עליו, גוערים בו, מטעינים עליו – אבל איש אינו שואל מה הוא חושב או מרגיש – יזכה למזלו להיות נתון להשפעתה של תופרת המשפחה. אריך, הבן המועדף על האב, שסבל מנחת זרועו כשלא עמד בציפיותיו, יאמץ לעצמו חבר רייכסטאג כמנטור, ויהפוך לפושע תאב כוח. אווה תיפול קורבן לעבריין שישעבד אותה, ולעולם לא תאזור כוח להשתחרר ממנו. רק היינץ, אולי משום שהיה הצעיר מכולם וזכה לפחות תשומת לב מחמירה, יטול מגיל צעיר את תפקיד המפשר, וינהל חיים עצמאיים.

הסיפור המשפחתי מתחיל, כאמור, בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה, נמשך אל תוך המלחמה, אל התבוסה שאיש אינו מודה בה, ומיטלטל עם גרמניה כולה בשנות העשרים הקשות, שנים של רעב, של אבטלה ושל מהומה פוליטית וחברתית (מאבקו של היינץ באבטלה מזכיר במידה רבה את ארועי ספרו של פאלאדה "איש קטן, לאן"). באמצעות קורותיהם של בני המשפחה פאלאדה מספר את סיפורה של התקופה. הסאגה המשפחתית לכשעצמה כתובה היטב, בני המשפחה מאופיינים באמינות, ולסופר יש קמצוץ או שפע של אמפתיה כלפי כל אחד מהם, חיובי או שלילי. השילוב של הסיפור הפרטי עם ההיסטוריה של גרמניה באותן שנים מעניק לספר מימד נוסף משמעותי, והופך אותו מעוד רומן לפרוזה היסטורית מעניינת. רוב הזמן פאלאדה אינו מציג את גיבוריו כמייצגים נאמנים של העם כולו, אך מגוון הדמויות במשפחה, והטלטלות שכל אחד מהם עובר בדרכו היחודית, מרמזים על יצוג שכזה. יחד עם זאת, בעוד גרמניה קורסת, גוסטב מצליח לשמור על ליבת הברזל שהיא תמצית אישיותו, ומתאמץ להתאים את העולם אליו ולא להשתנות יחד אתו.

דמותו של גוסטב מבוססת על בן התקופה, גוסטב הרטמן (תמונתו מפיעה על כריכת הספר), שבדומה לגוסטב שבספר פיתח את עסק הכרכרות של חמו. הרטמן התפרסם כאשר בשנת 1928, בהיותו כבן שבעים, יצא לבדו עם סוס וכרכרה למסע מברלין לפריז וחזרה. פאלאדה שלח את גיבורו למסע דומה, אם כי כנראה ממניעים שונים.

במהדורה המקורית של הספר משנת 1938 הכניס פאלאדה שינויים על פי הוראת גבלס. גבלס דרש שהיצירה תמשך עד 1933, ושגוסטב יהפוך לאוהד הנאצים. פאלאדה, שהיה אדם מורכב, מסוכסך עם עצמו ועם סביבתו, וגם עם המשטר הנאצי קיים יחסי קירבה-שנאה, טען שהכניס שינויים מינוריים בלבד, אך גבלס אישר את נוסח הספר. מכל מקום, עד שהגיעה שעת ההוצאה לאור, הוכרז פאלאדה כבלתי ראוי לתמיכת המדינה, הספר נקטל והפצתו הופסקה. בשנת 1962 שוחזר הנוסח המקורי, והספר יצא שוב לאור. התרגום העברי מבוסס על נוסח 1962.

"גוסטב איש הברזל" הוא ספר מרתק, הן כרומן משפחתי והן כתיעוד בפרוזה של השנים שלפני עלית הנאצים. הנס פאלאדה ניחן בעין חדה וביכולת לאפיין דמויות ותקופה באופן אמין ומשכנע. בשונה מ"לבד בברלין", שנכתב בחפזון, "גוסטב איש הברזל" הוא ספר מושקע ומפורט ואינו נופל לסטראוטיפים. מומלץ בהחלט.

Der Eiserne Gustav – Hans Fallada

פן וידיעות ספרים

2016 (1938, 1962)

תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון

היטלר / יואכים פסט

f0_0244_0000_hitlerportrate

הביוגרפיה של היטלר מאת יואכים פסט עוקבת אחר חייו של היטלר מילדותו ועד התאבדותו. מכיוון שקורותיו היו שלובים לבלי הפרד בקורות התקופה, מתוארת גם ההיסטוריה הגרמנית, האירופאית והעולמית במחצית הראשונה של המאה העשרים, תוך שמירה על המוקד העלילתי, כלומר השפעתו של היטלר על התגלגלות הענינים, ותגובותיו למהלכים שנקטו או לא נקטו אלה שנהו אחריו ואלה שיכלו לעצור אותו. ההיסטוריון ממקד את התבוננותו אל תוך נבכי נפשו של היטלר, ומבקש להסביר כיצד צייר ואדריכל אוסטרי, כושל ועני, הצליח להשתלט על גרמניה ולגרור את העולם כולו לשנים ארוכות של אלימות. מעניין מאוד לעקוב אחר ארועי אותן שנים יום אחר יום, כפי שעושה זאת ההסטוריון, אבל לא ניתן לדחוס את כל הסערות והטלטלות לסקירה אחת. אתרכז איפה בתובנותיו של פסט על אישיותו של היטלר.

את פעילותו הציבורית של היטלר פסט מחלק לשלוש תקופות עיקריות. משעה שגילה בעצמו את כשרון הנואם, החל לפלס את דרכו באיטיות אל ראשות התנועה הנאצית. בתקופה זו עסק בעיקר בדמגוגיה, ונאומיו היו שלוחי רסן, מתובלים בגסויות, מאוד ישירים וברורים. בשלב מוקדם מאוד הבין כיצד לכבוש אל לב ההמונים, בפניה אל גאוותם שנרמסה בעקבות המלחמה ובשל המצב הכלכלי הקשה, ובהצבת אויב דמוני מובהק – היהודים והקומוניזם הסובייטי – ככליא-ברק לזעמם. התקופה השניה נפתחה עם עליתו לשלטון. בשלב זה הפך מדמגוג למדינאי: היתה לו הסבלנות להתקדם לאט לקראת מטרותיו, הווה אומר כיבוש העולם כפועל יוצא מן הצורך במרחב מחיה עבור הגרמנים, והשמדת הגזעים הנחותים או הפיכתם לעבדים. נאומיו התמתנו במקצת, לפחות מן ההיבט של הביטויים הדיפלומטים יחסית שהחליפו את הגסויות הוולגריות. שאיפתו היתה מלחמה – "המלחמה היא מטרתה הסופית של הפוליטיקה", כך אמר בהזדמנויות רבות לאורך השנים אבל היה לו אורך הרוח לרכוש את לב העם באמצעות צעדים כלכליים, לבנות צבא, לסכסך בין יריביו ולהיות ניזון משגיאותיהם. היתה לו גם החוצפה להעלות דרישות חדשות בפני אומות אחרות דווקא כשנדמה היה שנחלש. בתקופה השלישית, אחרי שחבל הסודטים נפל לידיו בתחבולות פוליטיות ובאפס מאמץ, אבדה סבלנותו. הכיבוש המהיר של פראג, זמן קצר אחר כך, עורר את תאבונו לכיבושים.

תעמולתו של המשטר הצהירה כי גאוניותו של הפירר מתבטאת ביכולתו לחכות. אך עתה – בין מתוך שחצנות, ובין משום שהושחת עקב הצלחתן של "דרישות שאינן נתונות למשא-ומתן", ובין מתוך קוצר-מנוחה קדחתני – פסק היטלר לחכות.

כשאיבד את יכולתו לחכות, ניער מעליו את מסכת המדינאי, וסגנונו ודרך התנהלותו בתקופה השלישית, תקופת המלחמה, הזכירו את אלה של התקופה הראשונה.

אחד הטיעונים המרכזיים של פסט הוא שהיטלר לא השתנה כלל לאורך כל אותן שנים. הוא אמר בדיוק את אותם הדברים, האמין באותן אמונות, אפילו צייר ורשם באותו סגנון. צוואתו הפוליטית, אותה כתב ממש לפני התאבדותו, דמתה הן בתוכנה והן בניסוחה למסמכים שכתב ב-1919 ולנאומים שנשא כדמגוג צעיר. פסט מצביע על אישיות קשיחה, מקובעת, לא ניתנת להשפעה. רק לעתים נדירות נתן היטלר דרור לרגשותיו, הדלים ממילא. השתוללויות החימה המפורסמות שלו אולי נבעו לפעמים מכעס של ממש, אך רוב הזמן היו אמצעי משחק.

מאפיין מרכזי נוסף של אישיותו של היטלר היא הנטיה להפרזה. כל דבר בחייו היה חייב להיות הגדול ביותר. בביוגרפיה של שפאר תיאר פסט את המבנים המגלומניים שתכננו השניים, שהיו חייבים להיות גדולים מכל מבנה דומה שנבנה אי פעם. אותה נטיה ניכרה בכל ההיבטים של חייו ושל משנתו, וכללה תפיסת עצמו כמושיע. הנטיה הזו להפרזה גרמה לא פעם למעידות ולכשלונות בדרכו, שכן למרות שהיה ממוקד בכל מאודו במטרותיו, לא יכול היה להתאפק ולעצור לאחר הצלחה, אלא בחר לקחת עוד צעד אחד, צעד מיותר. לצד הדבקות הנחושה במטרות שהציב לעצמו, ניכרו בו הססנות וחוסר החלטיות כשצריך היה לבצע מהלכים מכריעים. בתקופת המלחמה גרם השילוב של המגלומניה עם ההססנות לנפילתו.

אותה מגלומניה ליוותה אותו גם בתקופה הקשה של חייו, תקופת הכשלונות בשדה הקרב והמפלה הקרבה. החיים כאופרה ואגנרית:

לאחר האסטרטגיה של החזקת-מעמד ויהי-מה, ששלטה משך כל שנת 1943, פיתח היטלר פסקנית יותר ויותר, ככל שהלך הסוף וקרב, את האסטרטגיה של נפילת-אדירים.

מעניין לציין שלמרות ההתלהבות שהפגין בדבריו בנסיבות פרטיות ובאספות המונים, פסט טוען שלמעשה היה אדיש לאידיאולוגיה שלו עצמו. הוא האמין בה, אך בעיקר היתה בעיניו כלי לרכישת הערצת הציבור, משנה סדורה שידע שתתקבל על דעת ההמון. מעניינת בהקשר זה הסימביוזיה שבינו לבין קהלו. האספות ההמוניות, המצעדים המרשימים, הטקסים המתוכננים בקפידה, אדריכלות האורות – כל אלה נועדו להמם את הקהל: שיטותיו נועדו ל"חיסול החשיבה", "שיתוק על ידי סוגסטיה", תוך כדי יצירת "מצב קולטני של מסירות קנאית". יחד עם המקום, הזמן, מנגינות הלכת ומשחק האורות, היתה אספת ההמונים עצמה צורה של לוחמה פסיכו-טכנית. נאומיו הזינו את התלהבות הקהל, ובו-זמנית תשואות הקהל הן שהזינו אותו. נאומיו של היטלר, כך מתאר פסט, נפתחו בטון רפה, והלכו והתעצמו ככל שרבו התשואות. ההערצה היתה נחוצה לו כדי להמריץ את עצמו. פסט מזכיר פגישה רבת חשיבות של היטלר עם מנהיג אחר, שבה היטלר חיזק את עצמו באמצעות ארגון מצעד המוני מלווה בתזמורת קולנית מתחת לחלונות המשרד בו נערכה הפגישה.

הוא היה הזרז של ההמונים; בלי לתרום כל דבר חדש, הפעיל תאוצות ומשברים עצומים. אבל ההמונים מצדם זרזו אותו; הם היו יציר-כפיו והוא, בו-ובאותו-זמן, היה יציר-כפיהם. "אני יודע", אמר לקהלו בביטויים שצלילם מקראי כמעט, "שכל מה שהנכם הנכם באמצעותי, וכל מה שהנני הנני רק באמצעותכם".

לבני-אדם כיחידים לא היתה בעיניו כל משמעות. באורח פרדוקסלי קובע פסט שהיטלר לא היה ניתן להשחתה: אנשים ורגשות נחשבו בעיניו כקליפת השום, ולכן לא ניתן היה לקנות אותו או להטותו מנתיבו. את קור רגשותיו, בו ראה עוד סימן לגדולתו, קשר להיענות לחוקי הטבע:

הטבע אכזרי; לכן גם אנו רשאים להיות אכזריים. כשאני שולח את מבחר הנוער הגרמני לתוך ברד-המתכת של המלחמה הבאה בלי לחוש צער קל-שבקלים על הדם הגרמני היקר הנשפך והולך, כלום לא מן הדין שתהיה לי גם הזכות לחסל מליונים של בני גזע נחות המתרבים כמו כינים.

עם כל היותו של היטלר דמות פסיכופטית, אדם יחיד שהניע תהליכים כבירים, לא היה רצונו עולה בידו לולא הצירוף של התקופה הכאוטית עם דמותו הסמכותית:

בסופו של דבר יש להודות שלא היה יכול להחריב את אירופה בלי עזרתה של אירופה.

מאורעות כאלה מתאפשרים רק אם יחיד זה מגלם בתוכו את ההרגשות, החרדות או האינטרסים של המון-אדם, ואם כוחות אדירים של התקופה דוחפים אותו קדימה […]. פוטנציאל עצום ופרוע של תוקפנות, חרדה, מסירות ואנוכיות מצוי היה מן המוכן; אבל כדי לגייסו, לרכזו ולהפעילו צריכה היתה לקום דמות אדנותית. הודות לאותה דמות באו לו כוח-הדחף והלגיטימיות שלו, עם אותה דמות חגג את נצחונותיו עזי-הרושם, ועם אותה דמות כרע-נפל.

"היטלר" הוא ספר מטריד, בעיקר בשל המסקנה האחרונה הזו. בביוגרפיה של שפאר כתב פסט: "היטלר הגיע לכאורה משום מקום […]. דומיו עתידים לשוב ולצוץ תמיד", אבל אנשים נורמטיבים כמו שפאר הם אלה שאפשרו אותו, ולכן שפאר ודומיו הם אלה שסכנתם מרובה יותר. מלחמת העולם השניה היתה נמנעת, או מסתיימת תוך זמן קצר, לולא אפשרו מנהיגי גרמניה תחילה, ומנהיגי אירופה אחריהם, את עליתו של היטלר. בקוצר ראות, ומתוך חולשה וחילוקי דעות פנימיים, האמינו שיוכלו לביית אותו ולנצל אותו. פסט מאמין שאפילו ב-1936, שנה של שלום ושל שגשוג יחסי, אי אפשר היה שלא לראות שמטרתו של היטלר היא מלחמה וכיבוש. באופן בלתי נמנע עולה השאלה מה איננו רואים היום. מתי אנחנו צריכים להיות מוטרדים, מתי אסור לנו לפטור עוולות כענינן הפנימי של אומות אחרות, מה יאמר ההיסטוריון של העתיד על דורנו.

עד כאן על קצה קצהו של המזלג אודות הביוגרפיה המעמיקה והמעניינת הזו. פסט יורד לפרטי הפרטים של התקופה ושל האיש, ומספר באופן מושך ומרתק, אפילו מותח, על מה שנראה מעל פני השטח ועל התהליכים שמאחורי הקלעים. תרגומו הארכאי והפיוטי מדי של אהרן אמיר אינו מקל על חייו של הקורא, תרגום ענייני יותר היה מיטיב עם הספר, אך איכות עבודתו של פסט גוברת על ליקויי התרגום.

הספר מומלץ בהחלט, הן כמסמך היסטורי, והן כממריץ למבט מעמיק בהתרחשויות זמננו.

Hitler – Joachim C. Fest

כתר

1986 (1973)

תרגום: אהרן אמיר

לילה בליסבון / אריך מריה רמרק

6d6b21a553e773852cf6c8872e078344

המספר הוא מהגר שנמלט מגרמניה. במנוסתו הגיע לליסבון, שם הוא מנסה נואשות להשיג אשרת הגירה לארה"ב לו ולאשתו, וכן כרטיסים לאניה שעתידה להפליג לשם. פליט אחר, שבידיו כרטיסים ואשרות עבור עצמו ועבור אשתו המנוחה, מציע לתת לו אותם, ובתמורה הוא מבקש מהמספר שישאר לצדו למשך לילה אחד. בלילה הזה הם נודדים ממסבאה למסבאה, כשהפליט מספר את סיפורו בטרם ישוב עם בוקר לחדרו, שם ממתין ארונה של אשתו.

סיפורם של השניים, הן של המספר והן של הפליט, הוא סיפורה של אירופה בשנים הראשונות למלחמה, ובעיקר סיפורם של מתנגדי המשטר הגרמנים, שנמלטו מאימת הגסטפו, והמשיכו להרדף ככל שהכיבוש הנאצי התפשט.

זהו גם סיפור אהבה מרגש. הפליט ברח מגרמניה, כשהוא משאיר אחריו את אשתו מזה ארבע שנים ללא מילת הסבר. אחרי חמש שנים בגלות, בלי שום קשר ביניהם, הוא חוזר לגרמניה לראות אותה. באופן בלתי צפוי היא מצטרפת אליו, והם נמלטים על פני אירופה עד ליסבון.

לרמרק יש דרך חכמה מאוד לספר סיפור מסוג זה בלי לגלוש לקיטש. הוא משאיר הרבה קצוות פרומים בעלילה: הנשים במחנה שונאות את אשת המספר – האם באמת עסקה בזנות כדי להציל את עצמה? האיש אינו שואל. הפליט הסתובב בגפו חמש שנים – האם שמר אמונים לאשתו? היא אינה שואלת. אחרי מותה הוא מוצא מכתבים שקיבלה ללא ידיעתו – הוא אינו פותח אותם. בכאב עצום הוא מנסה לברר, תוך שהוא מגולל את סיפורו, מה היו מניעיה של האשה, כשבחרה להמלט אתו: האם היתה זו אהבה מצדה? לעולם לא נדע. ה"שיטה" הזו של הסיפור משתלבת באוירת התלישות הקשה שהיא בעצם המאפיין העיקרי של גיבורי הספר.

זהו גם ספר על כוחו של הזכרון. המספר חושש להשאר היחיד שזוכר את האשה ואת סיפורם המשותף. הוא יודע שעם הזמן הזכרון ישתנה, שככל שיחשוב על מה שקרה כן יטשטשו הפרטים וישתנו. כדי לשמר את הארועים הוא זקוק למאזין נייטרלי, כזה שעבורו הדברים ישתמרו כסיפור ששמע ללא השפעות הזכרונות הפרטיים שלו.

כמו ב"עת לאהוב ועת למות" של רמרק, הרתיעה שלי מקריאה על סבלותיהם של הגרמנים במלחמה התפוגגה בקלות. קל לשנוא ציבור שלם, בלתי אפשרי לשנוא יחיד תמים בתוך הציבור. הכתיבה של רמרק אנושית מאוד, פרטית מאוד.

קשה לכתוב על הספר. הדברים יוצאים "טכנים" ויבשים מדי, כשהספר הוא בראש וראשונה נוגע מאוד ללב. אז בקיצור – מומלץ.

Die Nacht von Lissabon – Erich Maria Remarque

הוצאת מ. מזרחי

1963

תרגום מגרמנית: גילה אוריאל

טיול הנערות המתות / אנה זגרס

7bb3fb3258-a8eb-462b-998b-0cee7ff263b87d

שלושה סיפורים בספר, שלושתם סובבים סביב האוירה בגרמניה של מלחמות העולם.

הראשון, שעל שמו נקרא הקובץ, הוא זכרונותיה של פליטת הגסטפו – חולה ומותשת במכסיקו הרחוקה – מיום טיול עם חברותיה לכיתה בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה. סיפור קורע לב, משום שהוא משווה ללא הרף בין אותו יום מאושר לגורלם של הנערות והנערים המככבים בו. הראשונה בכיתה שהתאהבה משלבת ידים עם הנער נשוא אהבתה, ואנחנו כבר יודעים שהוא ייהרג במלחמה הראשונה. היא מתרפקת על חברתה הקרובה, זו שבמלחמה השניה תפנה אליה מתוך מצוקה קשה ותופקר לגורלה. המורה הצעירה החביבה תחבק בזרועותיה את תלמידתה הגוועת מרעב במחנה ריכוז. חשבתי תוך כדי קריאה, עד כמה התמזל מזלנו שאיננו יכולים לראות את העתיד.

הסיפור השני, "החבלנים", מתמקד בשלושה חברים, שביום ההכרזה על המלחמה נגד רוסיה הרגישו מרומים ונואשים, שהרי רוסיה היתה עד אתמול בת ברית, וכעת נראה שהמלחמה תמשך לנצח. הם מחליטים לעשות מעשה, ולחבל ברימונים שהם מייצרים, כדי להחיש את סיום המלחמה. הרעיון שלהם, יש להודות, נשמע לי מטופש, אבל לא הרעיון הזה הוא העיקר, אלא נסיונותיהם הקטנים של אנשים פשוטים להשפיע איכשהו, למרות סכנת המוות שבה הם מסתכנים. אנה זגרס מצליחה לתאר תיאור חי ומשכנע את המתרחש בליבם, את האימה, את היאוש, וגם את התקווה.

בסיפור השלישי, "אחרית", הדמות המרכזית היא של מפקד מחנה ריכוז אכזר, שנמלט חזרה למשפחתו כשהתקרבו כוחות בעלות הברית, וחי בשקט עד שיום אחד זיהה אותו אסיר לשעבר, והוא נמלט על נפשו. הסופרת מתארת את את נדודיו ואת קשייו, ולמרבה התפעלותי היא עושה זאת בלי שנרגיש ולו שמץ של סימפטיה כלפי האיש הנרדף. איך היא עושה זאת? אין לי מושג. היא לא מביעה את דעתה כלפיו, לא מתלהמת, לא כותבת "מגיע לו" בשום דרך שהיא, אבל התחושה לאורך כל הסיפור היא בדיוק כזו: "מגיע לו".

אני לא מתלהבת מסופרים גרמנים שמספרים עד כמה הגרמנים סבלו במלחמה. אצל אנה זגרס זה לא מפריע לי. היא כל-כך באופן מובהק אנטי נאצית ופרו מתנגדי המשטר, שאני סמוכה ובטוחה שהיא לא באה להצדיק ולעורר חמלה, אלא להאיר את האנשים שהתנגדו באור שלו הם ראויים.

היכולת, שהזכרתי קודם, להביע רגשות ועמדות בלי להביע אותן במפורש הרשימה אותי גם בספרה "הצלב השביעי", שגם עליו המלצתי כאן.

Der Ausflug der toten Mädchen – Anna Seghers

הוצאת הקיבוץ המאוחד

1950

תרגום מגרמנית: ש` בן אברהם

הצלב השביעי / אנה זגרס

הצלב השביעי

בשנת 1935 נמלטים ממחנה מעצר שבעה אסירים. שישה נתפסים תוך מספר ימים, השביעי מצליח להמלט. במחנה ממתינים לבורחים שבעה צלבים – הצלב השביעי נותר מיותם.

הספר המתין שנים על המדף. פחדתי לקרוא אותו, משום שחשבתי שיהיה עמוס בתיאורים מזעזעים מחיי המחנה. התבדיתי. אין בספר כמעט שום תיאורים ישירים של עינויים ושל התאכזרות: אלה נרמזים מפניהם המעוותים לבלי הכר של המעונים, מהלשנות ע"י אנשים שקרסו מול אימת הכאב והמוות. אין בכך כדי להפחית מן האימה שאוירת אותם ימים מהלכת על הקורא.

יותר משהוא סיפור של בריחה נועזת, הספר הוא תיאור מפורט של החברה הגרמנית באותן שנים. האנשים שלאחר שנים של אבטלה מצאו פתרון למצוקתם בהצטרפות למפלגה, הבריונים ששגשגו בחסות שלטון הטרור, האופורטוניסטים שהלשינו על כל חריגה מהכללים כדי להשיג הטבות לעצמם, יריבים שניצלו את המצב לחיסול חשבונות בסיוע הגסטפו, הרבים שבחרו לשבת בשקט ולא לעשות גלים, האוירה הבלתי אפשרית של חשדנות אינסופית שהרסה חברויות ומשפחות, המתנגדים בחשאי שלא מצאו עוז בנפשם לנקוט בפעילות, וגם אלה שהתנגדו בפועל, ואלה ששב אליהם טעם החיים כשהתבקשו לסייע ונענו. במובן מסוים יש בספר אכויות מסוגו של "הגרזן של ונדסבק" מאת ארנולד צווייג, שהצליח לתת מענה לשאלה איך קרה שהעם הגרמני איפשר את השלטון הנאצי.

הנקודה היהודית בספר אינה עומדת בפני עצמה, אלא משתלבת במכלול, בדמותו של רופא יהודי באותה תקופה, כשעדיין התאפשר לו לעסוק במקצועו, אך כבר היו רבים שבחרו לא להיות מטופלים אצל היהודי.

בשלב מסוים הפריע לי שלא ניתן שום מידע באשר לסיבות לכליאתם של האסירים, אך ככל שהסיפור התקדם התברר שזה בעצם לא משנה. לגסטפו ולאס-אס היה כוח בלתי מוגבל לכלוא ולענות אנשים מכל סיבה שהיא וגם בלי שום סיבה. מי שנכלא בטעות, או בשל הלשנה זדונית, או בגלל התנגדות למשטר – כולם היו שווים בעיני כולאיהם. בלי קשר לרקע, כבר מהדף הראשון מחזיקים לנמלטים אצבעות, מייחלים להצלתם.

הספר נכתב ב-1944, בעת שהסופרת שהתה מחוץ לגרמניה במנוסתה מפני הנאצים.

 

Das siebte Kreuz – Anna Seghers

הוצאת זמורה

1986 (1944)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

(תרגום קודם משנת 1945 ע"י מ` ליפסון)

עקירה / כריסטוף היין

06020912

קצת אחרי עמוד 100 התגלתה תקלה בהדפסת הספר: כעשרה דפים מודפסים פעמיים, ולעומת זאת כעשרה דפים חסרים. לרגע חשבתי שאפנה בתחילת השבוע הבא להוצאה, ואבקש ספר תקין, אבל כשהמשכתי לקרוא התברר שלא החמצתי דבר. ז"א מבחינת העלילה כן החמצתי משהו, אבל מבחינת הענין לא הרגשתי שום הפסד. מכאן תבינו בוודאי שלא התלהבתי מהספר.

השם שניתן לתרגום העברי, "עקירה", מדויק יותר מן השם שבחר הסופר לתת לספר, "התישבות". גיבור הספר הוא ברנהרד האבר, ילד גרמני, שלאחר מלחמת העולם השניה נעקר עם משפחתו מביתם בשטחים שסופחו לפולין, והועבר לעיר קטנה בגרמניה המזרחית. לב הספר הוא שנאתם של המקומיים אל העקורים, הזרים לכאורה (לכאורה, כי מדובר בסופו של דבר בגרמנים שעקרו לגרמניה). המקומיים לא יוצרים קשר עם העקורים, לא קונים אצלם, לא מוכנים לראות בהם אזרחים שווי זכויות, ומאשימים אותם בכל הרעות הפוקדות את המקום. שנים רבות אחרי המלחמה, ברנהרד שבגר והפך לאיש עסקים מרכזי בעיר, עדיין נחשב לנטע זר. בנו, שאינו נושא את צלקות העקירה והזרות, לוקה גם הוא בשנאת זרים, אותה הוא מפנה כלפי שני מהגרים מפיג`י שהעזו להשתתף בפסטיבל גרמני. ברקע פה ושם צצה השנאה כלפי הצוענים.

נושא מרכזי בספר, בנוסף לשנאת הזרים, הוא השלטון הקומוניסטי, אותו הסופר שם ללעג. פה ושם קראתי מילות התפעלות מהשנינות והאומץ, אבל לא הייתי שותפה להן, שכן הספר נכתב ב-2004, הרבה אחרי שהשלטון ההוא הפך להיסטוריה.

הספר מסופר מפי חמישה אנשים שחייהם השתלבו באלה של ברנהרד. רעיון נחמד, אבל הביצוע לא משהו. כולם דוברים באותו הקול (תקלת הדפוס שהזכרתי קודם נופלת במעבר בין שני מספרים, ולקח זמן עד שקלטתי שהדובר התחלף), והסיפורים עצמם מפוזרים מדי, עוסקים בנושאים שוליים בלתי מעניינים ודי שיטחיים.

הקטע הבא הטריד אותי, מפני שהוא הושם בפיו של אחד המספרים היותר חיוביים. הרקע – בשל מעשי הצתה המספר מקים חומה סביב המנסרה שבבעלותו: בימי הקיסר ובתקופת היטלר לא היו לאנשים דאגות מהסוג הזה. באותם זמנים היו אי-אלו דברים שלא היו בסדר, שהיו לחלוטין לא בסדר. בבית הספר שמענו על זה משהו, ובעיתון נכתב הרבה על העבר, ועל כמה שהיום הכל הרבה יותר טוב. אבל אז היה יותר סדר מאשר היום, בכל אופן מבחינתנו, אנשי העסקים שלא רצו להתערב בפוליטיקה. יכולת להיות יותר בטוח בחיים שלך, והרכוש היה מוגן יותר.

התמונה שעל הכריכה (עוצבה בידי תמיר להב-רדלמסר) היא שמשכה אותי אליו, והטקסט שעל הכריכה האחורית הוסיף למשיכה. לצערי, שני אלה היו הבטחה שלא מומשה.

Landnahme – Christoph Hein

הוצאת ספרית הפועלים

2006 (2004)

תרגום מגרמנית: גלעד גנבר