קול קדומים / ג'ק לונדון

55196

כמעט בכל מאמר שקראתי אודות "פנג הלבן" צוין כי ג'ק לונדון כתב אותו כסיפור הופכי ל"קול קדומים", שקדם לו בשלוש שנים. "פנג הלבן" מוביל כלב-זאב מן הלהקה הפראית ביוקון אל הביות בקליפורניה. "קול קדומים" מוליך את גיבורו, כלב בשם בק, מן הביות בקליפורניה אל חיי הפרא ביוקון.

ב"קול קדומים" מצאתי את הנושאים המרכזיים שאפיינו גם את "פנג הלבן" ואת "להבעיר מדורה". המיקום והתקופה זהים – יוקון הקפואה בתקופת הבהלה לזהב. הטבע הוא כוח כביר שעל האדם להכיר בו ולהתאים עצמו אליו, וָלא יאבד – ב"קול קדומים" ניתן לכך ביטוי טרגי-קומי בדמותם של שני גברים ואשה שלא טרחו ללמוד מנסיונם של אחרים, וכשלונם, שנחת על גבם של כלביהם, היה בלתי נמנע. הקשר הסימביוטי בין האדם לכלב, נושא מרכזי ב"פנג הלבן", מקבל ביטוי משמעותי גם ב"קול קדומים", אך כאן טבעו הפראי הקדום של הכלב גובר, וכשהגבר שלו סגד מת, הכלב משוחרר מן הקשר האחרון שלו אל החברה האנושית, והוא שב אל שורשיו הזאביים.

"קול קדומים" תורגם לעברית תוך עיבודו והתאמתו לקהל צעיר. קראתי אותו בתרגומה של בינה אופק, ובמקומות בהם נראה לי "דליל", פניתי אל המקור להשלמות (מכיוון שלמרות העיבוד רוחו של הספר נשמרת, וכמות הקיצוצים אינה שערוריתית, הסתפקתי בכך, אבל ההמלצה היא כמובן לקרוא את המקור). הספר מופיע במקום הראשון בדרוג הפופולריות של פרויקט גוטנברג (בהתבסס על מספר הורדות) בהפרש ניכר מ"פנג הלבן" המדורג שני, אבל לדעתי הוא פחות טוב ממנו. הפער העיקרי בין שני הספרים הוא בכל מה שנוגע ל"אישיותו" של הכלב. בעוד ב"פנג הלבן" לונדון נמנע מהאנשה, וחוזר ומדגיש את הדומיננטיות של האינסטינקטים, "קול קדומים" חוטא בהאנשה ללא הסתיגויות. "קול קדומים" הוא ספר של רעיון אחד, ורעיונות המשנה נוכחים אך אינם מפותחים – הם פותחו ביתר העמקה ב"פנג הלבן". יחד עם זאת, לונדון מיטיב גם כאן לתאר את הסביבה ואת השגעון לדבר אחד של האנשים שבחרו לחיות בה.

לספר מצורף הסיפור "אודיסיאה בצפון", סיפורו של גבר אינדיאני שאשתו נלקחה ממנו מיד אחרי חתונתם על ידי מחפש זהב נורדי. את כל חייו הקדיש לחיפושים אחריה, רק כדי לגלות שאיחר את המועד, והאשה שמצא אינה זו שהכיר שנים רבות קודם לכן. במעטה של הרפתקה לונדון משמיע קול בזכותם של התושבים המקומיים של יוקון ובגנות הדורסנות הקולוניאליסטית. גם בסיפור זה בא לידי ביטוי כשרונו לתאר מקום ואוירה.

Call of the Wild – Jack London

עופרים

2001 (1903)

תרגום מאנגלית: בינה אופק

מודעות פרסומת

פנג הלבן / ג'ק לונדון

bks_heb_white_fang

הסקירה כוללת ספוילרים

"פנג הלבן", ספרו של ג'ק לונדון שראה אור ב-1906, מספר על חייו של כלב-זאב, אך סיפור זה הוא רק הציפוי החיצוני של היצירה. מתחת לציפוי נמצא את אלסקה של אותה תקופה, את התפיסות החברתיות ששררו אז, ואת עמדותיו של הסופר בתחומים שונים, בעיקר בכל מה שקשור ליחסי האדם עם הטבע.

הספר נפתח במוות. שני גברים מובילים גופה בארון אל המקום בו תקבר. השניים משתרכים במרחבים הקפואים של אלסקה בחברת ששה כלבים הגוררים מזחלת, נרדפים על ידי להקת זאבים מורעבת ומשחרת לטרף. השמש מגיחה מעל קו האופק בשעות הבוקר המאוחרות, ונעלמת בשעות אחר הצהרים המוקדמות. באפלולית ובקור המקפיא הם צועדים מספר שעות, ועוצרים מדי ערב לבנות מחנה זמני, לאכול ולישון. מדי לילה נעלם כלב, והזאבים מעזים להתקרב יותר ויותר למרות חום המדורה. חלק זה של הספר – "ארץ הפרא" – מזכיר במידה מסוימת את "להבעיר מדורה", המתרחש גם הוא באזור יוקון, אם כי כאן האנשים מנוסים, מודעים לכוחו של הטבע, ומנסים לסגל את עצמם אליו.

בראש להקת הזאבים עומדת זאבה, והיא שפיתתה את הכלבים להתרחק מקבוצתם וליפול אל מלתעות הלהקה. החלק השני של הספר – "ילדי ארץ-הפרא" – מתאר את התנהלות הלהקה, את מדרג הכוחות בתוכה, ואת היפרדותה לזוגות. בפרק זה מופיע לראשונה גיבורו של הספר, הגור שנולד לזאבה. אחיו ואחיותיו שנולדו עמו לא שרדו, והוא היחיד שנותר בחיים, והעז לצאת החוצה לחקור את סביבתו. ג'ק לונדון מתאר בחיוניות רבה ובחיבה רבה את התנסויותיו של הגור הצעיר בימיו הראשונים מחוץ למערה בה נולד, את הטרף הראשון שלכד, ואת המפלות שספג.

החלק השלישי – "אלוהי ארץ-הפרא" – מפגיש את הגור ואת אמו עם האינדיאנים המקומיים. כמה פרטים מטרימים רמזו על עברה של הזאבה בחברת בני אדם, וכעת מזהה אותה אחד האינדיאנים ככלבתו של אחיו, שנולדה כתוצאה מזיווג בין כלבה לזאב. האינדיאנים לוכדים את האם ומחזיקים אותה קשורה במחנה. הגור, שאמו היא מרכז עולמו, נצמד אליה. יראת כבוד מתעוררת בו למראה כוחם של בני האדם, הבא לידי ביטוי בשימוש בכלים ובבנית מבנים, והוא רואה בהם אלים ומקבל עליו את עוּלם, גם כשזה נכפה עליו באלימות קשה, וגם כשאמו נלקחת ממנו. האינדיאנים מעניקים לו שם – פנג (ניב) הלבן, בשל ניביו הלבנים.

היתה זו אותה ברית עתיקה, שנכרתה בין הזאב הראשון שבא מארץ-הפרא ובין האדם. וכמו כל הזאבים וכלבי הפרא שבאו בעקבות הזאב הראשון, למד פנג הלבן את תנאי הברית על בשרו. תנאים אלה היו פשוטים. הוא ויתר על חירותו תמורת אל בשר ודם משל עצמו. בין הדברים שקיבל מהאל היו אוכל, מדורה, הגנה וחברה. ותמורת אלה שמר על רכושו של האל, הגן על גופו, עבד בשבילו וציית לו.

מכאן ואילך זהו סיפור אכזרי (לא מה שמצפים מספר שמוצג על מדף ספרי הילדים) על כלב-זאב, שאינו מוצא את מקומו. הכלבים מתנכלים לו כי הוא שונה מהם, יצור פרא, דחוי, אלים. בני האדם רואים בו כלי שרת, גורר מזחלות, מטבע עובר לסוחר. בעליו האינדיאני ימכור אותו תמורת חצי בקבוק ויסקי לאדם שפל שיתעלל בו, וישתמש בו בקרבות כלבים עקובים מדם. יתמזל מזלו ואדם לבן, מומחה למכרות, שיופיע בחלק הרביעי – "האלים העליונים" – יחלץ אותו, וישליט עליו את מרותו באמצעים עדינים, ולא בהרעבה ובאלימות שאליהן הורגל. עם אדונו החדש יגיע לקליפורניה, שם ייאלץ להסתגל לחיים בחווה, חיים הזרים לאופיו הטורף. הספר יסתיים, כפי שנרמז בשמו של החלק החמישי, ב"ביות".

למרות שג'ק לונדון נמנע מהאנשה, ומדגיש שוב ושוב את אופיו החייתי של פנג הלבן, ואת העובדה שהתנהגותו מונעת מאינסטינקטים ולא מהבנה או מבחירה, דמותו של הכלב הבודד והכנוע, הנאלץ לנהל חיים של מאבק לחיים או למוות, מקבלת אופי משל עצמה וגורלה נוגע אל הלב. התנהגות בני האדם כלפיו, ההכנעה המתמדת, ההפרדה מאמו, ההענשה הפיזית – כל אלה צובטים את הלב והופכים אותו לגיבור טרגי.

בדומה לתפיסתו את פנג הלבן כמונע על ידי טבעו, לונדון מתייחס כך גם לכוחות המניעים את בני האדם. שני טיפוסים שפלים במיוחד מופיעים בספר – יפיוף סמית, האיש שהפך את פנג הלבן לכלב קרבות, וג'ים הול, פושע נמלט – ואת שניהם לונדון פחות או יותר מנקה מאשמה, ומטיל אותה על כתפי טבעם מלידה ועל כתפי החברה שלא טיפלה בהם. על סמית הוא כותב: יפיוף סמית לא ברא את עצמו; ולא היתה זו אשמתו. הוא יצא לאויר העולם כשגופו מעוות ושכלו בהמי. זה היה החומר שממנו נוצר, והעולם לא עיצב אותו בחמלה. ועל ג'ים הול: ככל שנאבק יותר בפראות, כן נהגה בו החברה ביתר גסות, והתוצאה היחידה של הטיפול הגס היתה שהפך להיות פראי יותר ויותר. כותנות משוגעים, הרעבה, מכות וחבטות במקל לא היו הטיפול המתאים לג'ים הול; אבל זה היה הטיפול שקיבל. כפי שאפשר להתרשם מן הציטוטים הללו, שאלת השפעת התורשה והסביבה העסיקה את לונדון, והוא התייחס אליה גם בהקשר לגורלו של פנג הלבן:

פנג הלבן התחזק, והפך כבד יותר ומוצק, בשעה שאופיו התפתח בכיוון שנקבע על ידי מורשתו והסביבה שבה חי. מורשתו היתה חומר-חיים שאפשר לדמות אותו לחימר. נכללו בה אפשרויות רבות, ואפשר היה לעצב אותה בצורות שונות. הסביבה שימשה כמעין תבנית לחימר, כגורם המעניק לו צורה מסוימת. וכך, לולא היה פנג הלבן מתקרב אל מדורות האדם, היתה ארץ-הפרא מעצבת אותו בדמות זאב אמיתי. אבל האלים סיפקו לו סביבה שונה, והוא עוצב בדמות כלב שהיה די זאבי, אבל בכל זאת כלב ולא זאב.

כמה מפרטי הסיפור מעוררים התנגדות. אחד הבולטים שבהם הוא המדרג האנושי לפיו האינדיאנים הם "אלוהי ארץ-הפרא", אך הלבנים הם "האלים העליונים", מדרג שפנג הלבן חש בו מהרגע שהגיע לתחנת המסחר פורט יוקון, ולונדון אינו מערער עליו: בהשוואה לאינדיאנים שהכיר, הם היו בעיניו סוג נפרד של יצורים, זן של אלים עליונים. נראה היה לו שהם בעלי עוצמת-על; והרי האלוהות מתבססת על עוצמה […]. כן, אפילו בונה-אפור היה רק אל-ילד בין אלים לבני-עור אלה. במשולב עם נושא זה, גם הכניעה לעוצמה היא מוטיב חוזר מטריד ביצירה.

התנגדות מעורר גם הכיוון שאליו מוביל הספר, אל הביות המושלם של כלב הזאב, וגם כאן נראה שהסופר שלם עם המציאות שברא. האם זהו הפתרון המושלם עבור חית הפרא? האם לא נכון יותר היה לשחררו אל הטבע? ואולי אחרי שהתוודע אל בני האדם כבר לא היתה דרך חזרה? הספר אמנם מסתיים בנימה פייסנית של השלמה, של התבססות ושל שלווה, אבל יש בה גם משהו מן הכניעה ומן הויתור.

"פנג הלבן" זכה למספר תרגומים לעברית. הספר שקראתי תורגם יפה על ידי יעל ענבר. את הטקסט מלווים איורים מעשה ידיו של המאייר הצרפתי פיליפ מונק, ותמונות תקופתיות והערות מאת פיליפ ז'אקאן, פרופסור לאנתרופולוגיה. ההערות מתיחסות לפרטים המוזכרים בספר, בעלי חיים, בגדים, מבנים, גיאוגרפיה, היסטוריה ועוד. מכיוון שהעדפתי לקרוא את הספר קריאה רציפה, קראתי תחילה את הטקסט של ג'ק לונדון, וכשסיימתי חזרתי להתחלה וקראתי את ההערות המעניינות והמרחיבות. דוגמאות של העיצוב המרהיב והנוח לעין מובאות למטה.

"פנג הלבן" אמנם מסווג דרך קבע כספר ילדים, אך זהו סיווג מוטעה. זהו ספר מעמיק על יחסי הגומלין בין האדם והטבע ובין האדם ובעלי החיים. לונדון בחר לספר את מרבית הספר דרך עיניו של הכלב, ובכך איפשר התבוננות שיפוטית על ההתנהלות האנושית, על האכזריות ועל החמלה שבה. "פנג הלבן" – הספר והכלב – שובה לב, הספר מרתק, כתוב בכשרון גדול, ומאוד מומלץ.

White Fang – Jack London

כנרת זמורה ביתן

2005 (1906)

תרגום מאנגלית: יעל ענבר

פנג הלבן - איור4

 

 

 

פנג הלבן - איור2

להבעיר מדורה (פעמיים) / ג'ק לונדון

129800000352b

"להבעיר מדורה (פעמיים)" מציג זו אחר זו שתי גרסאות שכתב ג'ק לונדון לאותו סיפור בהפרש של שש שנים. למעשה, לפנינו שתי יצירות שונות בתכלית, הסובבות סביב אותו ציר סיפורי. שתי הגרסאות מתרחשות באלסקה בקור שמתחת למינוס חמישים מעלות. בשתיהן אדם הולך לבדו בשממה הקפואה, למרות שהוזהר לא לצאת לדרך ללא אדם נוסף לצדו, מועד לתוך בריכת מים שנחבאה מתחת לשלג, ומתאמץ להבעיר אש כדי להציל את רגליו ואת חייו. בזאת מסתיים הדמיון ביניהן. בעוד הגרסה המוקדמת, הקצרה יותר, היא סיפורו של האדם, טום וינסנט, הגרסה המאוחרת, הארוכה פי שלוש מן הראשונה, היא סיפורו של הטבע האדיש לאדם הבודד, נטול השם, שבעוורונו וביהירותו זלזל בכוחו.

הגרסה הראשונה היא מעין סיפור הרפתקאות. טום יוצא השכם בבוקר לדרך שאורכה כחמישים קילומטרים, כדי לחבור אל חבריו מחפשי הזהב. הוא צועד במרץ, בטוח בעצמו, נהנה מדומיית המרחבים ומדמו ההולם בעורקיו. כפי שנרמז במשפט הפותח את הסיפור – "היוצא לחצות יבשות או להפליג בימים, רצוי שימצא לו חבר למסע" – טום יגלה במהרה, ובמחיר כבד, עד כמה שגה כשבחר להתעלם מעצה זו.

הגרסה השניה שמה במרכז את כוחו של הטבע, החל מן האזהרה שבפיסקה הראשונה, שאינה שמה דגש על האדם ועל מטרותיו, אלא על הטמפרטורה – "בל יצא איש למסע לבדו אחרי שהגיע הקור ל-45 מעלות מתחת לאפס או למטה מזה – מחוקי נהר היוקון" – חוקי הנהר, הטבע, לא חוקי האדם. לאדם בגרסה זו לא ניתן שם, ולעומת זאת לטבע ניתן משקל נוסף בדמות כלב "האסקי גדול בן הארץ", שאינו נבדל בהרבה מאחיו הזאב. לא ייפלא, איפה, שבגרסה הראשונה, ההרפתקנית, ידו של האדם על העליונה, בעוד בגרסה השניה, המציאותית יותר, המעניקה כבוד לטבע וגם למי שיודע להתמודד אתו – במקרה זה הכלב, וגם הזקן שדיבר עם האיש על הסכנות בטרם יצא לדרך – גורלו של האדם נחרץ.

אין לי היכרות מעמיקה מספיק עם כלל יצירתו של ג'ק לונדון כדי לקבוע עם שתי הגרסאות מייצגות התפתחות ספרותית שלו. הגרסה הראשונה היא בבירור קלילה יותר, כתובה בקיצור מסוים, ממוקדת בגיבור ובהרפתקה היחידה. הגרסה השניה מושקעת יותר, מקיפה יותר הן מבחינת השקפת עולם והן בהתיחסות לפרטים. יתכן שמדובר בהתפתחות יצירתית, יתכן שמדובר בשני אופני כתיבה מתוך מניעים שונים והלכי רוח שונים. כך או כך, נהניתי לקרוא את שתי הגרסאות, הערכתי מאוד את הגרסה המאוחרת.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת מאת יוחאי ג'רפי. השתבחתי בפני עצמי כשמצאתי שנגעתי בסקירה בכמה מן הנקודות שציין בדברים שכתב. מומלץ לקרוא את אחרית הדבר להרחבה בהיבטים השונים של היצירה ושל מכלול עבודתו של הסופר.

To Build a Fire (Twice) – Jack London

תשע נשמות

2017 (1902, 1908)

תרגום מאנגלית: עודד וולקשטיין

הגברת הקטנה של הבית הגדול / ג'ק לונדון

הגברת הקטנה של הבית הגדול

"הגברת הקטנה של הבית הגדול" הוא הספר האחרון שפרסם ג'ק לונדון לפני שהלך לעולמו בהיותו בן ארבעים בלבד בנובמבר 1916, בהותירו אחריו עשרות רומנים, קובצי סיפורים וספרי שירה.

את עלילת הספר ניתן לסכם בקצרה: דיק פורסט חי בחווה בקליפורניה עם אשתו פאולה. דיק הוא חקלאי ויזם ואיש עסקים מצליח, אשתו יפיפיה, אמיצה, ברוכת כשרונות יצירתיים. השניים מרבים לארח קרובים וידידים, ביניהם הסופר איוון גרהם, ידידו של דיק. כמו רבים מחבריהם של בני הזוג, גם איוון מתאהב בפאולה. שלא כמו במקרים אחרים, הפעם האהבה היא הדדית. מה יעלה בגורלו של משולש האהבים?

הכתיבה המעודנת של לונדון היא שהופכת סיפור שגרתי ליצירה משכנעת. אין בספר ארועים גדולים, אבל יש בו גוני גונים של רגשות מודחקים המבוטאים ביד אמן. דיק, שהוא הדמות הראשית בעיני, למרות שמו של הספר המרמז אחרת, אינו רק טייקון עסקים, אלא אדם חושב וחוקר, המקבץ סביבו את מיטב המוחות. כשהשיחה בינו ובין אורחיו מתגלגלת לאהבה ולנאמנות, הוא מצהיר כי אין טעם באהבה כפויה, וכי יש להניח לאוהבים ללכת בעקבות לבם: "אינני יכול לתאר לעצמי, שיש הצדקה לדבר או שיש בדבר משום סיפוק, שגבר יחזיק באשה, שהוא אוהב אותה, יותר, ולו רגע אחד, מכפי שהיא רוצה". במהרה תעמוד ההצהרה הזו למבחן. פאולה גם היא דמות מעניינת: בעולם שוביניסטי, בו לאשה אין תפקיד מלבד להיות נוכחת, היא מפתחת את כשרונותיה, ומהווה את מרכז החברה מכוח הכריזמה שנחנה בה, וגם מכוח אהבתו של בעלה. היריבה היחידה בחייה היא עבודתו של דיק, השואבת את מירב זמנו ואת מרבית תשומת לבו. איוון, הצלע השלישית, הוא הדמות החיוורת והפחות מפותחת בספר. הוא נתון ראשו ורובו להתאהבות הפתאומית, ואינו נותן את לבו לשאלות של נאמנות ושל מוסר.

בחיפוש ברשת מצאתי שהספר נחשב סקסי מדי בזמנו, בעוד מבקרי זמננו מלגלגים על צניעותו. בעיני הוא צועד בשלמות על קו התפר. הארוטיות שבו היא בעיני המתבונן, כמו איוון המביט מוקסם בחמוקיה (הלבושים לגמרי) של פאולה. הנאהבים מרחיקים לכת עד כדי שתי נשיקות, ודי בתיאורן של אלה כדי לאצור שפע של ארוס.

הספר נגוע בשוביניזם, אולי בשל רוח התקופה בה נכתב. דיק, שהביע את הרעיון הליברלי שצוטט קודם, אמר גם את הדברים הבאים, תוך שהוא משבח סוסת משא: "בסך הכל אוהבות הן – ביחוד הנקבות של המין האנושי שלנו – אותנו הגברים, והנן אמהות עד עמקי נשמתן. גיבוב הדברים של הנשים המודרניות על זכות ההצבעה ועל הקריירה הוא נטול כל הצדקה ביולוגית". פאולה, אשה בת שלושים ושמונה, מכונה שוב ושוב "קטנה" ו"פעוטה". גם נימה של גזענות משתרבבת לעלילה. את משק הבית הגדול מתחזקים משרתים סינים, שאדונם מעניק להם שמות, כאילו שמם שלהם ואישיותם נמחקים בבואם לחסות בצל אדונם. לקורא בן זמננו יש בהיבטים אלה משום צרימה משמעותית.

בדומה לספרים אחרים של ג'ק לונדון, גם בספר הזה שזורים פרטים אוטוביוגרפים רבים. לכן, בהעדר תמונה על כריכת הספר, התמונה שבראש הרשומה הזו היא של הסופר עובד בחוותו שבקליפורניה.

בשורה התחתונה: מומלץ

The Little Lady of the Big House – Jack London

תבל

1952 (1915)

תרגום מאנגלית: יצחק הירשברג

זאב הים / ג'ק לונדון

d796d790d791-d794d799d79d-d792d7a7-d79cd795d7a0d793d795d79f-d79bd7a8d799d79bd7aa-d794d7a1d7a4d7a8-d794d795d7a6d790d794-d79ed797d795d793

"זאב הים" אינו מיועד לקהל יעד של בני נוער בלבד. בגלל סיפור המסגרת – הרפתקאות מלחים קשוחים בלב ים סוער – הוא זכה לתדמית הזו, ובעקבותיה לתרגומים מקוצרים שנטרלו את התוכן ההגותי שלו. אבל התוכן הזה הוא שעושה את הספר ליצירה בעלת עומק, שתכניה מתאימים גם לקהל מבוגר.

האמפרי ואן ויידן, אינטלקטואל איש ספר שלא עבד עבודה פיזית מימיו, נקלע לספינת ציידי דובי ים, לאחר שספינה בה הפליג טבעה. תקוותו שהספינה המושיעה תוביל אותו לחוף מבטחים אינה מוגשמת, שכן הספינה נשלטת בידי רב-חובל אכזרי, וולף לארסן. במקום לחזור לחוף, הוא מוצא עצמו עובד בפרך כאיש צוות בספינה. דמותו של לארסן עומדת במרכז הספר: מצד אחד הוא רודן מטורף, שלא מהסס להפעיל את כוחו הפיזי העצום ולחסל אנשים בדם קר. מצד שני הוא אוטודידקט, חובב ספרות ושירה, שמחשבותיו עסוקות בשאלות קיומיות, כמו משמעות החיים, אלמוות, מוסר, מצפון. הדיאלוגים בין השניים, וההתבוננות של ואן ויידן בלארסן, מעניקים לעלילה תוכן שמעניין להתעמק בו.

סיפור המסגרת מבוסס על חוויותיו האישיות של ג'ק לונדון, ועל מספר דמויות שפגש בהפלגותיו, וכן על הווי ציידי דובי הים באותה תקופה (שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20). דמותו של לארסן מרחפת מעל כולן, אבל לא יישכחו גם הטבח הפחדן וליץ` האמיץ, ודמויות רבות אחרות שסיפוריהן משתרגים יחדו לתיאור חי של ההפלגה. לתוך ההווי הגברי בעליל הזה מצניח לונדון דמות נשית אחת, ובמפתיע לא דמות האשה החלושה הנזקקת לתמיכה גברית, אלא אישיות חזקה ומגובשת, שיחסיה ההדדיים עם ואן ויידן מעניקים לספר את ההיבט הרך שלו.

הספר המצוין הזה ראוי לתרגום טוב יותר מזה שזכה לו כאן, וכן להגהה ברמה סבירה יותר. הבחירה לתרגם סלנג אמריקאי של 1904 לסלנג ישראלי של 2013 היא נלעגת, ואין בה כדי לקרב את הספר אל הקורא. אין שום הצדקה לשגיאות מביכות כמו "צרכה באימה", "הבעיה נפטרה מעצמה", חילופי זכר/נקבה, יחיד/רבים, משפטים מסורבלים שהתחביר התקין מהם והלאה, ומילים שנשרו להן אי שם. לדוגמא, מה אמור להביע צירוף המלים הזה, "אלמלא הייתי מורגל להזדרז בכל שבת אחרי הצהרים ולהשאר עד יום שני בבוקר…", שמופיע כבר בעמוד הראשון של הספר? עיון בטקסט המקורי פותר את התעלומה:

Had it not been my custom to run up to see him every Saturday afternoon and to stop over till Monday morning…

בדרך-כלל אני נמנעת מלהביע דעה על התרגום, משום שנראה לי לא נכון לעשות זאת בלי לקרוא את הטקסט המקורי. אבל "זאב הים" מופיע בשלמותו ברשת, והוא נפלא, מה שאי אפשר לומר על תרגומו.

בשורה התחתונה: ספר מומלץ ביותר למבוגרים ולנוער, עדיף בשפת המקור.

Sea-Wolf – Jack London

הוצאת ידיעות ספרים

2013 (1904)

תרגום מאנגלית: גרשון גירון

מרטין עדן / ג'ק לונדון

מרטין עדן

אזהרה: סקירה עמוסת ספוילרים

מרטין עדן, צעיר מדלת העם, שנאלץ לעבוד מילדותו, והשכלתו מסתכמת בשנות לימוד בודדות בבית ספר עממי, מציל את ארתור מורז מקטטה. ארתור אסיר התודה מזמין אותו לביתו, שם מתוודע מרטין לעולם חדש, עולם של אנשים שאינם חייבים לעבוד לפרנסתם, וזמנם בידם לעסוק בעניני הרוח. מרטין חפץ בחירות הזו. הוא נרתם למשימה הרואית של השכלה עצמית: את שעות השינה הוא מצמצם למינימום של 5 שעות בלילה, ואת כל שעות העירות הוא מפנה ללימוד אובססיבי. כשהשכלתו תועמק ואופקיו יורחבו, יגלה כי מי שחשב לאליטה רוחנית הם בעצם אנשים השקועים בהבלים קטנים ושבויים במוסכמות.

יחד עם תאוות הלימוד מתעוררת במרטין גם תאוות היצירה. הוא כותב וכותב ללא הרף, מאות מילים ביום: תחילה מאמרים הגותיים שאיש אינו רוצה לקרוא, אחר-כך סיפורים קטנים שגורלם דומה. כדי להרוויח כמה דולרים הוא שולח ידו בכתיבת שירים קטנים ודברי חידוד לעתונים, שגם להם אין דורש. את פרוטותיו האחרונות הוא משקיע בבולים למשלוח יצירותיו, אך נדמה לו כי בצד הנמען יושבות מכונות ולא בני אדם, מכונות אוטומטיות שכל תפקידן לקלוט את הדואר הנכנס, להעביר את דברי הדפוס מן המעטפה המקורית למעטפה מבוילת שצירף, ולהחזיר לשולח בצרוף טופס סירוב סטנדרטי. כשהוא כבר מצליח למכור מפרי עטו, הוא נאלץ לרדוף אחרי העורכים המתכחשים לחובתם לשלם.

מרטין סמוך ובטוח שעבודתו הספרותית תישא פירות, ומסרב לעסוק בעבודה אחרת שתגזול זמן ממלאכת הכתיבה. עיקשותו דנה אותו לעוני מחפיר. הוא אינו מוצא את מקומו בקרב מי שחשב קודם לאליטות, אבל גם בקרב חבריו לשעבר כבר אינו חש בבית. משפחתו של ארתור מתעבת אותו, ומנסה להרוס את האהבה המתפתחת בינו ובין רות, אחותו של ארתור. גיסיו בזים לו. בעלי חנויות מסרבים לתת לו סחורה בהקפה. ידידיו היחידים הם משורר גוסס ובעלת הדירה הדלה בה הוא מתגורר.

ואז מתרחש ה"נס": עתון נחשב מדפיס מאמר הגותי פרי עטו. כמעט בן לילה הוא הופך מאלמוני דחוי לסופר נחשב. עורכי עתונים ומוציאים לאור רודפים אחריו בתחינה שימכור להם מיצירתו. מחסר כל הוא הופך לעשיר, מאינדיבידואליסט מנודה הוא הופך לאורח רצוי על שולחנם של גבירים.

הייתם חושבים שמרטין יהיה מאושר ויעלה כפורח? ובכן, לא. הוא חדל לחלוטין לכתוב. היצירות שהוא מוכר ומפרסם הן אלה שחזרו אליו בעבר מעשרות כתבי עת. כשיפרסם את כולן, יירד מן הבמה הספרותית. הוא מסתובב ובלבו רק מחשבה אחת: אני הוא אותו אדם שהייתי לפני שהמאמר פורסם. הדברים שאתם משבחים כעת הם בדיוק אלה שסירבתם לקרוא רק לפני מספר חודשים. דבר לא השתנה בי – אתם עדר, עדר חסר בינה וכושר שיפוט. לא את יצירותי אתם אוהבים, אלא את פרסומי.

לאחר שפורסמו כל הדברים שכתב בשנות העוני, הוא יוצא לים הדרום במגמה להשתקע באחד האיים. כמו על היבשה, גם בים הוא אינו משתלב בחברת הנוסעים המיוחסים, אך גם עם הימאים כבר אין לו שפה משותפת. הוא מרגיש שבעצם אין לו מקום, וכבר אין לו יעוד. כשהאי כבר כמעט נראה באופק, הוא יוצא מחלון תאו אל הים, ומטביע את עצמו.

הספר אוטוביוגרפי בכמה מפרטיו: כמו מרטין עדן גם ג'ק לונדון היה ספן. לשניהם הספק עבודה מדהים: לונדון פרסם את ספרו הראשון ב-1899, ועד מותו – 17 שנים אחר-כך בהיותו בן 40 – כתב 50 ספרים ומאות סיפורים. בשלב מסוים, כשמאס בפרסום, יצא למסע בן שנתיים באיי הדרום. יתכן שגם סופם דומה, שכן יש סברה שלונדון התאבד.

ג`ק לונדון השתמש בספר הזה כבמה לכמה מן המחשבות שהעסיקו אותו. שאלת הפרסום העדרי דכדכה אותו, הבדלי המעמדות העסיקו אותו. הוא עסק גם בשאלות חברתיות ופילוסופיות, אך בנושא זה כנראה שם בפי מרטין דעות שאינן שלו, כמו תמיכה בדעותיו של ניטשה.

למעט כמה חזרות מיותרות, ופה ושם עודף פאתוס, אהבתי את הספר. גם מן התרגום נהניתי הנאה מרובה. הספר ראה אור בעברית ב-1954 בתרגומו של יעקב קופילוביץ`. ניכר שהעברית עדיין היתה בחבלי לידה. כך, לדוגמא, הולכים לאכול ברסטורן, והעולם מורכב ממוליקולין ומאטומין. פה ושם הלשון נמלצת, ואני מנחשת שלא כך במקור: לדוגמא, כשהוא בא לשבח את ריקודו של מרטין המתרגם כותב "מה נאוו פעמיו!". תרגום השמות והתעתיק לעברית משעשעים: אליזבת בארט היא אלישבע באררט, וליזי קונלי היא ליזזי קוננלי (אותיות כפולות באנגלית = אותיות כפולות בעברית). כמו כן המתרגם, כאופנת אותם ימים, דבק בכתיב חסר, שאני אישית מחבבת אבל בתוספת ניקוד מנחה שנעדר מן הספר. תרגום עדכני יותר מאת עודד פלג ראה אור בהוצאת כרמל ב-2012, אבל אני מתמוגגת מן הארכאיות (התמונה המצורפת היא של ההוצאה החדשה. על כריכת ההוצאה הישנה אין תמונה כלל).

Martin Eden – Jack London

הוצאת עידית

1954 (1909)

תרגום מאנגלית: יעקב קופילביץ