ג'ק לונדון, המוכר כיום בעיקר כסופר שכתב "פנג הלבן" ואת "קול קדומים", שמסווגים בטעות כספרי נוער, היה לא רק סופר פורה, אלא גם סוציאליסט נלהב. אולי משום שנאלץ מגיל צעיר לעבוד עבודת פרך בעבור פרוטות, התפתחה בו תודעה עמוקה באשר לעוולות המבנה החברתי. לונדון האמין אמנם כי יצר לב האדם רע מנעוריו, אבל האמין באותה מידה בעתיד טוב יותר לאנושות, ואת רעיונותיו השמיע מעל כל במה, כולל ביצירתו. "עקב הברזל" הוא סיפורו של ארנסט אוורהרד, מהפכן סוציאליסטי, ובאמצעותו פורש לונדון את דיעותיו ואת חזונו.
המבנה של הספר מבריק בעיני. שבע-מאות שנים אחרי ארועי העשורים הראשונים של המאה העשרים, שבהם פעל אוורהרד, נמצא יומן שכתבה אשתו אייויס. השנה היא 419 לאחוות האדם, האנושות השתחררה מן הרעות החולות של השנים שנמנו על פי ספירת הנוצרים, ופתחה עידן חדש, הרמוני יותר. יומנה של אייויס מובא כלשונו, וחוקרי העידן החדש מוסיפים לו הערות שוליים רבות. לונדון יצר אוירה אמינה מאוד, כששתל בין ההערות כאלה האומרות בערך "לא מצאנו מידע נוסף על האיש המוזכר כאן", כאילו באמת נערך מחקר. מרבית ההערות משמשות אותו להשמעת ביקורת ישירה על אורחות ימיו (וימֵינו), כגון זו, המסבירה את המונח 'שביתה' המוזכר ביומן: "הסכסוכים האלה היו נפוצים מאוד בזמנים הלא רציונליים והאנרכיים ההם […] כל זה אינו מתקבל על הדעת בעינינו, כמו גם מנהג אחר של הזמנים ההם – מנהגם של אנשי המעמדות הנמוכים לשבור חלקי ריהוט בשעת ויכוח עם נשותיהם", וזו, המתייחסת לאשלית הדמוקרטיה: "אפילו בשלב כה מאוחר, ב-1912 לסה"נ, עדיין התעקשו רובם המכריע של האנשים להאמין שהם שולטים במדינה בזכות פתקי ההצבעה שלהם בקלפי. למעשה נשלטה המדינה על ידי מה שנקרא מנגנונים פוליטיים".
הספר, שנכתב ב-1907, מתאר אירועים שקרו לכאורה בעשור שאחריו, ובמקומות רבים שבהם הטקסט נראה חריף מדי, אולי אפילו דמיוני, החוקרים מצביעים על אמינותו כשהם מתייחסים לארועים שאכן ארעו (דוגמא לכך הוא משפט מויר-הייווד, שבו הואשם במזיד נשיא איגוד הכורים ברצח). בהקשר זה מעניין לציין שאוורהרד מחזק את טיעוניו באמצעות דברים שאמר לינקולן למעלה מחצי מאה קודם לכן:
“I see in the near future a crisis approaching that unnerves me and causes me to tremble for the safety of my country… corporations have been enthroned and an era of corruption in high places will follow, and the money power of the country will endeavor to prolong its reign by working upon the prejudices of the people until all wealth is aggregated in a few hands and the Republic is destroyed.”
"עקב הברזל" הוא מעמד האוליגרכים, תוצאתו האלימה והבלתי נמנעת של הקפיטליזם. "אנו נכתוש אתכם, מהפכנים, תחת העקב, ונדרוך לכם על הפרצוף", אומרים נציגיו ומיישמים. לונדון מתאר את יוהרתם ואת הדורסנות שבה הם נוהגים כדי להגדיל את רכושם וכדי לנטרל מתנגדים. בישוף, שמבקש להחזיר את הכנסיה לערכיו של ישו, נרדף ומושלך לבית מחסה לחולי נפש. מסמכים רשמיים מזויפים כדי להכפיש מתנגדים ולנשל אותם מנכסיהם. פרובוקטורים שהושתלו באיגודים מבצעים פשעים שמהווים "צידוק" לפעולות נגד אלימות. בשיטת הפרד ומשול מנתקים האוליגרכים את האיגודים הגדולים מן הקטנים, ודוחקים את הפרולטריון אל התהום (כשם ספרו של לונדון The People of the Abyss שתיאר את המצוקה בשכונת איסט אנד בבירת אנגליה).
עד מחציתו של הספר לערך, עיקרו הוא הפולמוס שאוורהרד מנהל עם כל מי שמעונין או לא מעונין לשמוע. אייויס, בת למשפחה בורגנית, התאהבה בו חיש קל, ובתמיכתו של אביה קשרה את חייה בחייו. ההתקוממות הראשונה של האיגודים כשלה, ובמחציתו השניה הספר הופך דינמי יותר, כשהוא עוסק בהתמודדות היומיומית עם עקב הברזל, במאסר ובבריחה, ובהכנות להתקוממות השניה. כל זאת מבלי לוותר על הפן הרעיוני שלו.
על פי הביוגרפיה שכתב אירווינג סטון אודות ג'ק לונדון, הוא צפה עתיד מזהיר לאנושות במאה העשרים. ב"עקב הברזל" הוא מרחיק את תחזיתו האופטימית כשלוש-מאות שנה קדימה, אבל מאפשר לאנשי העתיד בעידן אחוות האדם להביט אחורה בהשלמה: "עלינו לקבל את השלב הקפיטליסטי בהתפתחות החברתית כשווה ערך לתקופת הקוף הקדומה. האדם צריך לעבור דרך שלבים אלו כדי לצאת מהביצה ומהרפש של חיים אורגניים ירודים".
באחרית דבר מאת שמשון ביכלר נטען כי הספר לא נשכח אלא הושכח במתכוון בגלל נושאו. הידע של הכותב מן הסתם רחב משלי, אבל יתכן גם שאופיו העיוני וההטפתי היה בעוכריו, למרות כשרונו הספרותי של לונדון, שניכר גם כאן.
בין אם מקבלים את דעותיו של לונדון ובין אם דוחים אותן, הספר מעורר מחשבה, מעשיר מאוד בידע, מהנה לקריאה, ולכן מומלץ.
The Iron Heel – Jack London
כרמל
2002 (1907)
תרגום מאנגלית: נועם רחמילביץ'
