מפגש עם חולית הבריונים / ג'ניפר איגן

הזמן עושה בנו שמות. הבריון הזה נוכח בחיינו ללא הרף, אך אנו חשים את השפעותיו ואת נזקיו רק במבט לאחור. איך הגעתי משם לפה, תוהה אחד האנשים בספר, "זאת השאלה שאני רוצה ללכת עליה ראש בראש: איך מכוכב רוק נהייתי אפס שמן שאף אחד לא שם עליו? בואו לא נעמיד פנים כאילו זה לא קרה". ואדם אחר מפנטז כיצד הוא נכנס למקום שהיה בו שנים רבות קודם, "ומוצא את עצמו שם – את אלכס הצעיר, מלא כולו תכניות ואמות מידה גבוהות, כששום דבר עוד לא הוכרע". באוסף תמונות בפרוזה, הנעות ללא סדר מסוים בין הזמנים, ג'ניפר איגן מספרת את סיפורן של מספר דמויות לאורך שנים, בלתי מודעות לעתיד, אך מודעות עד מאוד לעבר.

קליידוסקופ הוא תיאור הולם של הספר, שאינו רומן במובן המקובל, בגלל המשחק בזמנים ובגלל שבירת המוקדים הסיפוריים שלו. למעשה, הוא קרוב יותר לאוסף של סיפורים, שאותן דמויות מככבות בהם, לעתים במרכז הבמה ולעתים בשוליים, כשלכל סיפור מתלווה ברקע הידע שהקורא צבר לגביהן. הדמויות המרכזיות, שמהן מסתעפות ועליהן משתרגות הדמויות האחרות, הן של סאשה, שבפרק הראשון אנו מתוודעים אל בעית הקלפטומניה שלה, ושל בני סלזאר, מפיק מוזיקלי שסאשה היתה בפרק זמן מסוים העוזרת האישית שלו. משני הפרקים הראשונים, שבהם סאשה ובני מסופרים אי-אז באמצע הזמן, המוקד עובר אל החבורה שהקיפה את בני בתיכון; אל מפיק מוזיקלי, שבני ביקש להרשים בזמנו, המתואר בעת בילוי עם ילדיו ועם חברים בספארי באפריקה; משם בקפיצה גדולה קדימה אל ערש הדווי שלו; חזור מעט בזמן אל חבר בלהקת התיכון של בני, שהפך לשרת, וחי בבדידות מעיקה; וכן הלאה עד לילדותה של סאשה, ועד לאלכס, שהוזכר כדמות שולית בפרק הראשון כדייט של סאשה, וכעת הוא זה שמבקש למצוא את עצמו הצעיר בדירתה.

מרבית העלילות מתרחשות סביב העיר ניו-יורק וסביב סצנת המוזיקה, אך חלקן מפליגות הרחק – לאיטליה ולאפריקה – וחלקן מתמקדות בעיסוקים אחרים, כמו העיתונאות של ג'ולס, גיסו של בני, והיחצנ"ות של דולי, המעסיקה לשעבר של סטפני, אשתו של בני. גם סגנונן של העלילות מגוון, כשהן מסופרות בגוף ראשון או שלישי, ופעם אחת אף בגוף שני, כשהדמות המרכזית חווה ניתוקים מעצמה. הדבר בולט במיוחד בפרק שבו אליסון, בתה של סאשה, מספרת על משפחתה באמצעות מצגת פאואר פוינט. תחילה ההפלגה הסגנונית הזו נראתה לי כגימיק, אבל מדף לדף הסיפור של אליסון הפך מזוקק יותר ויותר, והגימיק קיבל הצדקה.

הפרק האחרון, שסוגר מצוין את הספר, מכיל כמה מִינִי-נבואות טכנולוגיות ולשוניות, שקצת חרקו לי. מכל מקום, הן חייבו יצירתיות מצד המתרגם יואב כ"ץ, שעשה עבודה נאה בתרגומו של הספר כולו. לדוגמא, שפת המסרים המדולדלת, המתחכמת להשמיט תנועות, כמו זו "if thr r children, thr mst b a fUtr, rt?" תורגמה לטקסט עברי, המתיפייף באותיות לועזיות, מסוג "אם יw ילדיm, סיmן wיw עTיד, נכiן?". בחירה מוצלחת בעיני.

ג'ניפר איגן נקטה בשיטה דומה של תנועות בזמן ושל סיפורים הנקשרים זה לזה, גם בספרה המאוחר יותר, "חוף מנהטן". בניגוד לספר המאוחר, שבו הסגנון יצר גודש מיותר, ועורר בי תחושה של "תפסת מרובה לא תפסת", ב"מפגש עם חולית הבריונים" מתקיים בסופו של דבר מיקוד סיפורי ורעיוני. בין אם מדובר ברומן ובין אם בסיפורים – ואין באמת חובה להגדיר – הספר הוא יצירה מגובשת, ואני ממליצה עליו.

A Visit from the Goon Squad – Jennifer Egan

עם עובד

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

חוף מנהטן / ג'ניפר איגן

manhaten_master

עלילת "חוף מנהטן" מתרחשת בניו-יורק בשנות מלחמת העולם השניה. נשים, שעל פי המקובל עד אז, התרכזו בעבודות הבית, ממלאות את מקומם של הגברים במפעלים, שרובם מרכזים את מאמציהם ביצור לצורכי המלחמה. אנה קריגן, שעובדת באחד המפעלים בעבודה חד גונית, רואה יום אחד אמודאי יורד למים, כלוא בתוך ציוד מסורבל וכבד, ומשתוקקת לצאת מן המשרד אל הים. בעיקשות ובהתמדה תגשים את חלומה, ותעסוק, אשה יחידה בין הגברים, בעבודות תיקון אוניות מתחת לפני הים.

אנה היא בת לאם, שפרשה מריקוד עם נישואיה, ולאב, שמאז ילדותה השתמש בה ככיסוי לפגישות עסקים מפוקפקות, עד שיום אחד נעלם מחיי משפחתו. אנה נותרה מאחור עם אמה ועם אחותה הנכה, שאינה מדברת ואינה מסוגלת לטפל בעצמה. האב הנעלם קשר עצמו מיוזמתו בעסקי המאפיה, ושירת את אחד הגנגסטרים הבולטים בשטח. הגנגסטר הזה ישוב ויופיע בחייה של אנה בבגרותה. הסיפור נע בין ילדותה של אנה לחייה בהווה, בין חיי השגרה שלה לעסקי עולם ההימורים והסחיטות, בין רציפי ניו-יורק למלחמה אי-שם באוקינוס. אחת מחולשותיו הרבות של הספר נעוצה בתנודה הבלתי פוסקת הזו בין תתי סיפורים רבים, שנקשרים זה לזה בקשר רופף ובצירופי מקרים בלתי משכנעים. כמעט כל סיפורי המשנה נותרים בלתי סגורים, ומכיוון שהקשר שלהם לעלילה אינו הכרחי, נשאלת השאלה מדוע מצאו את דרכם אל הספר. אני מניחה שהסופרת ביקשה לשרטט דיוקן של תקופה, ולסמן וי על כל סממן שלה – חוקי היובש, הבזיון שבהריון מחוץ לנישואים, גזענות, מעמדות, ארגונים מקצועיים, מאפיה, נכות, קרבות, מעמד האשה, ובנוסף לאלה ואחרים גם יחסי הורים-ילדים, התנסויות מיניות, חוויות ילדות ועוד ועוד. בעיני היא כשלה בגודש.

חולשה אחרת, לא פחות משמעותית, נובעת מתיאור הדמויות, שהן לעתים קרובות מדי סטראוטיפיות, ואם אינן כאלה הן לוקות באמינות נמוכה ובשטחיות. אחרי למעלה מארבע-מאות עמודים אני לא יכולה לומר שאני מכירה את הדמויות, או לפחות את חלקן, לעומק. אני בספק אם הסופרת מכירה אותן.

סגנונו של הספר, המרבה בקפיצות בין עבר להווה, לעתים ללא הפרדה ברורה בין הזמנים, נדמה שנתפר על פי מדריך לסופרים מתחכמים, והתפירה בולטת ומטרידה.

ג'ניפר איגן מבקשת בדברי התודה לשכנע שהשקיעה בתחקיר, אך לעתים נדמה שעיקר הידע שלה מתמקד בסרטי התקופה, ובכל מקרה מסתבר שאין די בתחקיר כדי ליצור חוויה ספרותית.

בשורה התחתונה: השתעממתי קשות.

Manhattan Beach – Jennifer Egan

תכלת

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ