המייל הבלתי-נראה / דיוויד קובנטרי

36200053959b

הטור דה פראנס, מירוץ האופניים הנערך פעם בשנה בצרפת, הוא מאמץ אדירים הנמשך למעלה מעשרים יום על פני 5,745 קילומטרים. התחרות היא אישית, אך הרוכבים מאורגנים בקבוצות, שחבריהן משתפים פעולה על מנת לקדם את סיכוייו של המוביל מביניהם לזכות באחת החולצות היוקרתיות שלובשים המנצחים. 1928 היתה השנה הראשונה בה השתתפה במירוץ קבוצה אוסטרלית-ניו זילנדית, שהמוביל בה, הוברט אופרמן, דורג בסיום במקום השמונה-עשר. הספר "המייל הבלתי נראה" מתאר את המרוץ מנקודת מבטו של החבר הניו-זילנדי בקבוצה, דמות בדויה.

אני אוהבת ספרים שמתארים את המאמץ והדבקות הכרוכים בספורט אתגרי וכורכים את ההיבט הזה עם הסיפורים האישיים ועם רקע התקופה. "המרוץ של פלאנגן" הוא דוגמא טובה לכך. "המייל הבלתי נראה" הולך באותה דרך. מצד הספורט הוא עוסק בפרטי הפרטים של המרוץ, בקשיים הפיזיים, במזג האויר, בקהל המלווה את הרוכבים, בבדידותו של הרוכב היחיד ובאסטרטגיה הקבוצתית, ותוהה ללא הרף על הדחף להמשיך למרות הכל, כי "לפרוש זה למות". האופניים באותה תקופה היו כבדים, נטולי הילוכים, מועדים לתקלות. חלק מהדרכים היו בלתי סלולות. הרוכבים שתו אלכוהול ללא הגבלה, צרכו קוקאין ואופיום, טיפלו בעצמם בסיומו של כל קטע. למרות שפרישה, כאמור, לא באה בחשבון, רק ארבעים ואחד מתוך מאה וששים הצליחו להגיע אל קו הגמר.

גופי דומם, אני רוכב מהירכיים. הכידון שלי נחבט בגברים שלצדי. ירכיים וגלגלים מתנגשים. אני דומם, אני בשקיעה, בבריזה שנושבת מליבה. אני רק קֶצֶב ולעולם אין שום צליל פרט לשרשרות הנכרכות סביב גלגלי השיניים שלנו.

מצד התקופה הספר עומד בצילה של מלחמת העולם הראשונה שהתרחשה במקומות בהם עובר מסלול המרוץ. טראומת המלחמה נוכחת עמוקות בחייו המספר, שכן אחיו, שהשתתף בה כטייס, שב הביתה מצולק נפשית. היא נוכחת גם בחייהם של המשתתפים האחרים, רובם אירופאים שחוו אותה על בשרם רק עשור קודם לכן.

זה נראה מזמן כל כך, שלא יתכן שרק עשור חלף מאז. אבל זאת העובדה ושם, כהוכחה, עומדים העצים, העצים המתים המזדקרים מהאדמה כמו שלף תירס אחרי הקציר. שורות של עץ מת שטרם נרקב. ואי-שם ניצבים רכס תייפוואל וטירה שהשקיפה פעם על ארץ שלווה בהרבה. אבל אני תר אחר דברים שכבר אין להם התכונות הפיזיות שהעניקו להם את שמותיהם ואני חושש שדעתי תשתבש אם נשאר שם עוד קצת. הליכה בזכרון רפאים של חלומות בהקיץ.

הספר, אם כך, הוא בעל פוטנציאל עוצמתי, אך לטעמי הוא מתמוסס בשל נסיון של הסופר לתפוס יותר משני היבטים אלה, ובעיקר בשל סגנונו הפסיכולוגי-ערפילי, שלמעט בקטעי המרוץ, הוא בא לידי ביטוי בשיחות שמצטלצלות מלאכותיות ובדמויות בלתי ברורות דיין. לאחר קריאת כמחצית מן הספר הרגשתי שאני הולכת לאיבוד בהגיגים, והנחתי אותו בצד בתקווה לשוב אליו במצב רוח סבלני יותר. שבועיים אחר-כך לא הצלחתי להתיר את הפקעת, וסיימתי אותו באותה תחושה של חוסר נחת. הסודות שנחשפים בפרקים האחרונים לא הצליחו לתקן את הרושם. דיוויד קובנטרי ניחן בכשרון תיאורי מצוין, כפי שאפשר אולי להתרשם משני הקטעים שצוטטו למעלה, אבל התיאורים הבודדים אינם מתגבשים לשלם משכנע.

פרק ראשון

The Invisible Mile – David Coventry

ידיעות ספרים

2018 (2015)

תרגום מאנגלית: גיל שמר

 

מודעות פרסומת

בוצ'רס קרוסינג / ג'ון ויליאמס

983735

ויל אנדרוז, גבר צעיר ממשפחה מבוססת בבוסטון, חש חוסר מנוחה בחייו העירוניים המסודרים. אחרי שלוש שנות לימודים בהארוורד נטש את האוניברסיטה, ויצא לעיירה הקטנה בוצ'רס קרוסינג שבקנזס, שם ביקש עצה מפיו של סוחר עורות, שאביו של ויל העריך משום שהצליח לבנות לעצמו חיים במערב. למקדונלד, סוחר העורות, וגם לאנשים אחרים, ויל הסביר שברצונו להכיר את ארצו, את המרחבים שמחוץ לערים הצפופות. למעשה, ביקש להכיר את עצמו, חיפש משמעות לקיומו.

מקדונלד הציע לויל לעבוד כעוזרו, ולסייע לו בעבודת הניירת, אך נפשו של הצעיר יצאה אל הטבע. בעזרת אמצעיו הכספיים שכנע את מילר, צייד באפלו, לארגן מסע להשגת עורות. הצטרפו אליהם שניידר, פושט עורות, וצ'רלי הוג, שנהג את העגלה הרתומה לשוורים, וטיפל במזון.

הוא הרגיש שהיה אשר היה המקום שבו חי, ויהיה אשר יהיה המקום שבו יחיה מעתה והלאה, הוא עוזב את העיר יותר ויותר, פורש אל ארץ הפרא. הוא הרגיש שזו המשמעות המרכזית שיוכל למצוא בחייו, ונראה לו אז שכל ארועי ילדותו ונעוריו הובילו אותו בלי דעת אל הרגע הזה שבו ניצב, כמו נכון לפרוש כנפיים ולעוף.

מניעיהם של ארבעה הגברים היו שונים אלה מאלה, התנהלותם במהלך המסע תנבע מאופיים השונה, והתמודדותם עם הקשיים הצפויים להם תוביל אותם אל גורלות שונים. מילר מעונין לכאורה ברווח כספי, אך מונע מתאוות ציד, מדחף להיות זה שיגיע רחוק מכולם, ימצא את העדר הגדול ביותר ולא יותיר ממנו זכר, פרט לגופות מרקיבות ולערימת עורות משובחים. שניידר מעונין בציד מהיר ובחזרה מהירה ובטוחה הביתה, ולכן יערער על כל החלטה של מילר שסיכון בצידה, אך התלות ההדדית ההכרחית בין חברי הקבוצה תאלץ אותו לשמור על ליכוד מסוים. צ'רלי הוג, הדבק בתנ"ך ובמילר, יהיה מרוכז במילוי תפקידיו. ואנדרוז יתהה שוב ושוב על זהותו העצמית, ויוותר זר לעצמו. כשישובו ממסעם, והם שונים משהיו, יגלו שגם ארצם השתנתה. אנדרוז ינסה, ולא יצליח, לתת מלים למה שהתרחש בהם:

זה היה משהו שגם הוא עצמו הרגיש, מרגע לרגע […] האם זה קיים אצל כל אחד? […] האם זה אורב בסתר אצל כל אחד, מחכה לזנק החוצה, מחכה לטרוף ולתלוש, עד שתשאר רק הריקנות […]? מה היתה משמעות הדבר? הוא רצה לדעת.

"בוצ'רס קרוסינג" הוא סיפור חניכה שאינו מוביל להארה או לגיבוש. אנדרוז, לאחר המסע, למד מעט על עצמו, אך נותר זר לעצמו. במקביל לסיפור החניכה, ולא פחות ממנו, זהו סיפור על האדם מול הטבע – הכניעה לעוצמתו, והעוז להתמודד מולו. בשולי הספר מדובר גם על החברה של התקופה המתוארת בו, על הכלכלה ההפכפכה, על התהליכים החברתיים והמדיניים שמעצבים גורלות, ויכולים להרוס את היחיד.

הספר הזכיר לי במידה רבה את "כל הסוסים היפים" של קורמאק מקארתי. מדובר בגיבורים שונים זה מזה כמעט בכל מובן, אך בלב שני הספרים עומדים צעירים המחפשים דרך משלהם בטבע. בשני הספרים עוצמת הטבע ועולם החי הם גיבורים מרכזיים לא פחות מבני האדם. ולמרות שהעולם המיוזע, המזוהם, האינטנסיבי המתואר בהם, מן הסתם היה דוחה אותי לו יצא לי לחוות אותו, האופן בו הוא בא לידי ביטוי מושלם בשניהם קסם לי מאוד.

"בוצ'רס קרוסינג" הוא ספר אטי, ולכאורה ההתרחשויות בו מעטות. סוד כוחו הוא בהתבוננות המעמיקה של הסופר בגיבוריו, ובכושר התיאור העילאי שלו, המביא אל הקורא מראות וקולות. הנה שתי דוגמאות אקראיות (בתרגומו המוצלח של גיל שמר):

השוורים התאמצו כנגד משקל העגלה, פרסותיהם בטשו וחבטו באדמה בנקישות עמומות; הגלגלים גנחו כנגד סרני האגוז; לרגע היתה שם ערבוביה של צלילים – עץ מתאמץ כנגד מאֲרגו, עור שוט ורצועות עור מעובד מוטחים זה בזה ונמשכים בקול צווחה גבוה, ומתכת משקשקת כנגד מתכת; ואז פינו הצלילים את מקומם לרעם אטי כשהגלגלים הסתובבו והעגלה החלה לנוע אט-אט מאחורי השוורים.

במקום שבו חצו היה הנהר רדוד; המים פכפכו סביב האבנים השטוחות שהונחו בבוץ הרך כמצע לחצייה, וקול רחשם הועצם בחשיכה; האור הקלוש מהירח המתמלא התנוצץ פה ושם על המים בזרימתם, ועל פני הנחל הזדהר ברק קבוע ששיווה לו מראה רחב ועמוק יותר משהיה. המים הגיעו בקושי מעל פרסות הסוסים, וזרמו בערבוביה מעל שוליהם של גלגלי העגלה המסתובבים.

את הכריכה היפה עיצבה רעיה קרס

מומלץ

Butcher’s Crossing – John Williams

ידיעות ספרים

2016 (1960)

תרגום מאנגלית: גיל שמר

כולנו בני חלוף / ארווין יאלום

 

983104כותרת משנה: וסיפורים אחרים של פסיכותרפיה

שמו של הספר, המרמז על תוכנו, לקוח מציטוט מספרו של מרקוס אורליוס, קיסר ופילוסוף, "מחשבות לעצמי": "כולנו בני חלוף; הן הזוכר והן מושא הזכרון". ארווין יאלום, פסיכיאטר בעל שם ומספר סיפורים מוכשר, פורש בעשרה פרקים, המבוססים על מקרים אמיתיים, קשת של התמודדויות אנושיות עם המוות. במספר פרקים המטופלים מתקשים לעכל את מותם של קרוביהם, באחרים הם חרדים ממותם שלהם. נאמן לשיטתו "לראות את האדם השלם" בגישה "הוליסטית הומניסטית", יאלום אינו מתמקד בנושא האחד הזה, אלא חוקר את חוויותיהם של מטופליו מכיוונים שונים כדי להגיע לליבתו של הגורם המשבש את חייהם.

יש לי כמה הסתיגויות שנובעות בעיקר מן הספקנות שהקונספט הטיפולי מעורר בי, אך אלה אינן נושאה של הסקירה. בהתעלם מהן, נהניתי מאוד לקרוא את הספר. יאלום מצטיין בשילוב של אמפטיה וסימפטיה, והוא מתמרן יפה בין ההזדהות שלו עם מטופליו לחובה לשמור על ריחוק מקצועי. סיפוריו חושפים לא רק את חוויותיהם של המטופלים, אלא גם את נקודת המבט של המטפל, ואת התורה הסדורה מול האינטואיציה שמנחה אותו, כמטפל מנוסה, כשהוא מוליך את המטופל מן הפרטים שמסביב אל לב הבעיה. המטופלים אינם אנשים חריגים (למעט מקרה אחד של אספנות כפייתית), אלא אנשים נורמטיבים שנקלעו למשבר: גבר שעצמאותו חיונית לו והוא מתקשה לשאת את מגבלות הדיור המוגן, אשה שאיבדה חבר מן העבר, חולה סופנית שנותרה לה שנה לחיות, רופא שאחיו נפטר אחרי שנים רבות שבהן לא היה ביניהם קשר, ועוד. גם מי שלא עבר חוויה דוגמת אלה המתוארות בספר, יכול למצוא ענין במסופר, להזדהות עם המצוקה, ולצאת עם תובנות.

ברבים מן הסיפורים, בהקשר של סוף החיים, חוזר ועולה גילו של הכותב. כשפונים אלי בתואר "גברת", לוקח לי שניה להתעשת ולהבין שהתואר המוזר הזה מופנה אלי, ואני צריכה להזכיר לעצמי שמי שעומד מולי רואה את גיל העמידה שבחוץ, לא את חוסר תודעת הגיל שבפנים. לכן, למרות פער הגילים הגדול בינינו, מאוד הזדהיתי עם יאלום, יליד 1931, המתייחס לזקנתו כך:

שמונים ואחת זה זקן. אני עצמי המום כשאני חושב על זה. אני לא מרגיש זקן, ושוב ושוב אני תוהה איך הגעתי להיות בן שמונים ואחת. תמיד הייתי הילד הכי צעיר – בכיתות שלי, בקבוצת הבייסבול של מחנה הקיץ, בקבוצת הטניס – וכעת אני פתאם האדם הכי זקן בכל מקום – במסעדות, בבתי קולנוע, בכנסים מקצועיים. אני לא מצליח להתרגל לזה.

כאמור, יש בספר תובנות מעניינות, לא בהכרח בנושא המוות. חלקן עולות מן השיחות בין המטפל למטופלים, ואחרות הן מובאות מדבריו של מרקוס אורליוס. אחדות מן התובנות חכמות בעיני: משכה את ליבי זו שבפרק השביעי, שנבחרה ככותרת לפרק: "את חייבת לזנוח את התקווה לעבר טוב יותר". כל-כך פשוט, כל-כך חכם. עם מובאות ותובנות אחרות ניהלתי ויכוח תוך כדי קריאה: המשכו של המשפט שבכותרת הספר הוא "עד מהרה תשכח את כל הדברים, אך עד מהרה ישכחו כל הדברים אף אותך", משפט שעצם ציטוטו, כאלפיים שנה אחרי שנכתב, סותר את עצמו.

מעניין לקרוא על ההבנות שיאלום עצמו מגיע אליהן באשר לתהליך הטיפולי, כתוצאה מהיותו קשוב מאוד במהלך השיחות, ופתוח מאוד ללמוד ממטופליו. בפרק האחרון הוא מתחזק בעמדתו כנגד אבחנות פסיכיאטריות על-פי הספר, והדברים ראויים לדעתי להשמע:

אני מצדי קיבלתי נקודת מבט חדשה על הסלידה שחשתי כל חיי מפעולת האבחון. לעתים קרובות במהלך הכשרתי כפסיכיאטר נראה לי שסיווגי האבחון הרשמיים הם בעייתיים […]. סיווגים אבחוניים הם מומצאים ושרירותיים: הם תוצר של הצבעת ועדה, ותמיד עוברים שינויים עם כל עשור שחולף […]. הפגישה שלי עם הלנה הבהירה לי שהליבה של קביעת אבחנה רשמית היא יותר מאשר מטרד פשוט. היא עלולה, למעשה, להכשיל את עבודתנו בטשטוש, בנטרול אפילו, את האדם הרב-ממדי, רב הפנים, שניצב מולנו במשרד.

בשורה התחתונה: ספר מעשיר

את הכריכה היפה ורבת המשמעות עיצב אמרי זרטל

Creatures of a Day – Irvin D. Yalom

כנרת זמורה ביתן

2016 (2014)

תרגום מאנגלית: גיל שמר

אמריקנה / צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה

200703695b

איך כותבים ספר על בעית הגזע בארה"ב? הנה מה שנאמר בנושא בשיחת רעים, חבריה האמריקאים של איפמלו, גיבורת "אמריקנה":

אי-אפשר לכתוב רומן כן על גזע במדינה הזאת […] לסופרים שחורים שכותבים סיפורת במדינה הזאת […] יש שתי אפשרויות: הם יכולים לכתוב ליחידי סגולה או לכתוב יומרני […] אתה צריך לוודא שזה יהיה לירי ומעודן כל כך, שהקורא שלא קורא בין השורות בכלל לא ידע שזה על גזע.

איפמלו אינה אפרו-אמריקאית. היא מהגרת מניגריה, שחורת עור, שמעולם לא חוותה את נושא הגזע עד שהגיעה לארה"ב:

אני באתי ממדינה שבה הגזע לא היה בעיה; לא ראיתי את עצמי שחורה, ונעשיתי שחורה רק כשבאתי לאמריקה.

כחדשה זה מקרוב באה יש לה נקודת מבט חיצונית, אותה היא מביעה בבלוג הפרטי שלה – "בלוגזענחמד או הבחנות שונות על שחורים אמריקאים (שנודעו בעבר ככושים) מאת שחורה לא-אמריקאית" – שצובר עוד ועוד קוראים ואוהדים, עד שהוא הופך למקור הפרנסה שלה.

על נקודת המבט החיצונית שלה, הלא לחלוטין מעורבת, אומרת אחותו של בן-זוגה, תוך שהיא מאבחנת גם את ההתיחסות הציבורית לאמירות בנושא של אפרו-אמריקאים:

היא אפריקאית. היא כותבת מבחוץ […] אילו היתה אפרו-אמריקאית, רק היו מתייגים אותה כזועמת ומנדים אותה.

איפמלו היא אכן זרה לכל אורכו של הספר. כילדה וכנערה שאפה להתרחק מניגריה מולדתה, בשל המחנק שתחת משטר החונטות הצבאיות, וכשקיבלה אשרת סטודנט לארה"ב לא היססה לנצל אותה. למרות קשיי הפרנסה וההתאקלמות הצליחה לבנות לעצמה חיים חדשים, אבל אחרי כשלוש-עשרה שנים תקפו אותה תחושת תיפלות וחוסר מנוחה, שהובילו לתהיה על חיים אחרים שיכלו להיות לה, ומכאן לגעגועים לניגריה. הספר נפתח כשאיפמלו בשלבים האחרונים של התארגנות לעזיבה. גם אחרי השיבה היא לא תהיה לחלוטין בת המקום, דבק מה משהו מה"אמריקנה".

הפרק האמריקאי בספר, המהווה את רובו, עוסק במגוון נושאים המעסיקים את אדיצ'יה, שהשאילה לאיפמלו פרטים מן הביוגרפיה שלה עצמה: מהי אפריקניות, מה יודע העולם על אפריקה, איך מרגיש אפרו-אמריקאי בארה"ב, ההתיחסות האמריקאית לשאלת הגזע. הנה שני ציטוטים בנושאים אלה, שניהם מתוך ה"בלוגזע":

"אולימפיאדת דיכוי" זה מה שאמריקאים ליברלים פיקחים אומרים כדי שתרגיש טיפש וכדי לסתום לך את הפה. אבל אולימפיאדת דיכוי אכן מתקיימת פה. מיעוטים גזעיים אמריקאיים – שחורים, היספאנים, אסיאתים ויהודים – אוכלים כולם חרא מלבנים, חרא מסוגים שונים, אבל חרא בכל זאת. כל אחד מהם מאמין בחשאי שהוא אוכל את החרא הכי נורא. אז לא, אין שום אגודת מדוכאים מאוחדת. אבל כל האחרים חושבים שהם יותר טובים מהשחורים, כי הרי הם לא שחורים […] אז לובן הוא הדבר לשאוף אליו […] למיעוטים רבים יש כמיהה מסוכסכת ללובן ואספי, או ליתר דיוק לזכויות היתר של לובן ואספי.

[…] אם קופאית שחורה נותנת שירות גרוע לאדם לא-שחור בתור לפניך, תחמיא לנעליים של אותו אדם או משהו בדומה כדי לפצות על השירות הפגום, כי אתה אשם בפשעי הקופאית באותה מידה […] אם אתה יוצא לאכול במסעדה, תן בבקשה טיפ נדיב. אחרת האדם השחור הבא שייכנס למסעדה יזכה לשירות נורא, כי מלצרים נאנחים כשהם מקבלים שולחן שחור. שהרי לשחורים יש גן שמונע מהם לתת תשר […] אם אתה מספר לאדם לא-שחור על משהו גזעני שקרה לך, תוודא שאתה לא מריר. אל תתלונן. תהיה סלחני. אם אפשר, תצחק על זה. והעיקר, אל תדבר בכעס.

נושא מרכזי נוסף בספר הוא חווית המהגר. איפמלו חווה אותה בארה"ב, אובינזה – גיבורו השני של הספר – חווה אותה באנגליה. הציטוט הבא מעניין בעיני. הוא מתייחס אל הגירה מסיבות שבמדינות הקולטות נראות "אמורפיות", בניגוד להגירה של פליטים מטעמים של עוני או של רדיפות:

[הם] הבינו כולם את המנוסה ממלחמה, מעוני מהסוג שמוחץ נשמות אנוש, אבל הם לא יבינו את הצורך לברוח מהאפתיה מבשרת הרעות של חוסר ברירות. הם לא יבינו למה אנשים כמוהו, שלא ידעו מחסור כל חייהם אך שקעו בביצה של אי-נחת, שהותנו מלידה לצפות לעבר מקום אחר, משוכנעים לנצח שחיים אמיתיים קורים באותו מקום אחר, נחושים בדעתם כעת לעשות דברים מסוכנים, דברים לא חוקיים, כמו לעזוב את מולדתם, כשאיש מהם לא גווע ברעב, לא נאנס ולא בא מכפר שרוף, אלא רק רעב לברירה ולוודאות.

בתחילת הספר התוודענו לניגריה של המשטר הצבאי. איפמלו שבה אל ניגריה אחרת, ודרכה אנו עורכים היכרות עם החברה הניגרית של ימינו, עם המתעשרים החדשים, עם הפתיחות למערב והשלכותיה.

את מגוון הנושאים המרשים והמעניין הזה עוטף סיפור אהבה. איפמלו ואובינזה נפגשו בתיכון, ונוצר ביניהם קשר מיידי שהפך לחברות אמיצה ולאהבה. אובינזה חלם כל חייו להגר לארה"ב, וכשאיפמלו קיבלה אשרה עודד אותה לנסוע בידיעה שיגיע אחריה. כשלא הצליח לקבל אשרה, ניצל הזדמנות להגר באופן לא חוקי לאנגליה, עד שגורש חזרה. הפרידה הפיזית בין השניים לא הרחיקה אותם רגשית זה מזה, ובמשך תקופה ארוכה התכתבו, עד שטראומה שחוותה איפמלו גרמה לה להשתתק ולהתנתק. כשחזרה לניגריה אובינזה כבר היה נשוי ואב לילדה.

"אמריקנה" הוא ספר מרשים, שלמרות מגוון הנושאים הכבדים שבהם הוא עוסק הוא אינו משעמם. להפך, הוא קצבי, מרתק, מבריק, והוא מכריח את הקורא להרהר בנאמר בו ולהקדיש תשומת לב למסריו. מומלץ לא להחמיץ אותו.

Americanah – Chimamanda Ngozi Adichie

כנרת זמורה ביתן

2015 (2013)

תרגום מאנגלית: גיל שמר

קצין ומרגל / רוברט האריס

300140901b

איך לכתוב ספר בלשי מותח כשכל פרטיו, כולל סופו, ידועים מראש? רוברט האריס מוכיח שאפשר. "קצין ומרגל" עוסק בפרשת דרייפוס, ומסופר בגוף ראשון מפיו של ז'ורז' פיקאר, מי שהיה ראש מחלקת המודיעין הצבאי, ואחד מן ה"דרייפוסאים", כפי שכונו אלה שנלחמו להוכחת חפותו של דרייפוס. אנחנו יודעים שדרייפוס לא היה בוגד, שאנטישמיות היתה גורם משמעותי בהחלטה להרשיעו, שזכה לחנינה שתים-עשרה שנים אחרי שהורשע, שהתברר שאסטרהאזי הוא הבוגד, שאמיל זולא כתב את "אני מאשים" המפורסם. ולמרות שהכל ידוע, הספר נקרא בנשימה עצורה, ובאמת קשה להניח אותו מהיד.

הספר נפתח ב-1895 בטקס בו הוסרו מדרייפוס דרגותיו ונלקחה ממנו חרבו. ז'ורז' פיקאר, אז קצין זוטר, היה בין הצופים. כמו רבים מן הצרפתים האמין שהבוגד נתפס ונענש כראוי לו. כשהתמנה לראש מחלקת המודיעין הצבאי, התגלגלו לידיו מסמכים שהוכיחו שנעשתה פה טעות. ככל שהעמיק לחקור, התברר לו שהטעות הזו לא נעשתה בתום לב. דרייפוס היהודי היה מועמד מושלם לתפקיד הבוגד שהוטל עליו. פיקאר, איש כבוד, החל למשוך בחוטים כדי להביא למשפט חוזר ולהענשת הבוגד האמיתי, אך נתקל בהתנגדות. אנשי הצבא בכל הדרגים, כולל השר הממונה, לא יכלו להודות שמערכת המשפט טעתה. דרייפוס, באותה שעה, חי כאסיר יחיד על אי השדים הזעיר, מוקף שומרים שלא דברו אתו, ובשלב מסוים אף החלו לכבול אותו למיטתו בשעות הלילה, והקימו חומה סביב הבקתה שבה חי. אבל, כמו שנאמר לפיקאר, למי אכפת מיהודי אחד על סלע?

פיקאר שילם מחיר כבד על התעקשותו. הוא הורחק מתפקידו, נשלח למשימות בצפון אפריקה, כולל משימה מסכנת חיים, והושלך לכלא. כשעדי מפתח החלו למות מיתות מוזרות, הוא הבין שגם חייו בסכנה, אך לא הרפה. ב-1906, כשדרייפוס נוקה מכל אשמה, הוחזרו לפיקאר מעמדו ודרגותיו.

משעורי ההיסטוריה בבית הספר קשה להבין את מלוא משמעותה של פרשת דרייפוס. לפעמים נדמה שמלמדים אותה רק כדי להציגה כטריגר לתודעה הציונית המתעוררת של הרצל. הפרשה פילגה את החברה הצרפתית, פילגה משפחות, ובמשך שנים לא ירדה מסדר היום. למותר לציין שסביבה התפתחו תקריות אנטישמיות רבות עד כדי מעשי רצח, אבל הנושאים שעל הפרק היו לא רק הענין היהודי, אלא שאלות של כבוד ושל משפט, של פטריוטיות, של אמון בצבא. ההתנצחויות והויכוחים סביב שאלת המשפט החוזר אף הביאו למשבר ממשלתי. את מה שהתרחש מאחורי הקלעים של הפרשה רוברט האריס מתאר להפליא בספר.

מספריו של האריס קראתי עד כה את "פומפיי", "ארץ אבות" ו"אניגמה". "קצין ומרגל", לדעתי, עולה על שלושתם.

An Officer and a Spy – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן

2015 (2013)

תרגום מאנגלית: גיל שמר