מנספילד פארק / ג'יין אוסטן

מנספילד פארק

"מנספילד פארק" נפתח בתיאור גורלן של שלוש אחיות. האחת התמזל מזלה להפוך לליידי ברטרם בזכות נישואיה לבעליו של מנספילד פארק, למרות ששלושת אלפים פאונד חסרו לה כדי להיות ראויה לו באמת. אחותה הבכורה נישאה שש שנים אחריה לכומר נוריס, אף שלא היה לו כמעט הון משלו, והצעירה הצליחה אפילו פחות ממנה, ונישאה לקצין חיל הים פרייס. על רקע זה פרץ סכסוך בין האחיות, והקשר בין הצעירה לאחיותיה נותק למשך למעלה מעשור. כשחודש הקשר הציעה גברת נוריס, האלמנה והערירית, לפטור את גברת פרייס, שלה כבר שמונה ילדים, מעולה של בתה הבכורה, והצליחה לסובב את הדברים כך שמשפחת ברטרם תהיה זו שתקח את הילדה אל ביתה ותישא בנטל הטיפול בה.

הפתיחה הצינית, הקלילה לכאורה אך מושחזת כדבעי, קובעת את טון הספר כולו. ג'יין אוסטן מגוללת את קורות המשפחה וידידיה, סיפור הכולל התאהבויות ובגידות ושאלות מוסריות, באבחנה פסיכולוגית חדה, ובאמירות לגלגניות ומשועשעות אך נוקבות. באבחת משפטים קצרים היא חודרת אל לב ליבם של גיבוריה, ומניחה אותם על הנייר ללא התיפיפות.

ליידי ברטרם היא אשה עצלה, מרוכזת בעצמה, נטולת כל אנרגיה להתעניין בזולתה, לרבות בילדיה, או בלשונה של ג'יין אוסטן, "היא היתה אשה שמבלה את זמנה בישיבה על ספה בבגדים נאים בעודה עוסקת במלאכת תפירה מורכבת שאין בה תועלת רבה ואין בה יופי כלל". גברת נוריס, שכל מה שיש לה בא מידי גיסה, שהעניק לבעלה המנוח משרת כומר ומקום מגורים, אגואיסטית באופן שונה מאחותה. ההתנהלות שלה בריונית, אם כי היא עצמה מן הסתם היתה מזדעזעת מן התיאור הזה. היא מתערבת בכל, משוכנעת שעל פיה יישק דבר, מאמינה לחלוטין בנדיבותה, למרות שהיא קמצנית כמעט חולנית, וכל יוזמותיה נופלות על כתפי אחרים. גברת פרייס, האחות העניה יחסית, שבניגוד לאחיותיה מתגוררת בעיר, היא השתקפותה של ליידי ברטרם. העצלות שלה אינה מתבטאת בישיבה על ספה, אלא בהזנחה ובבטלנות, וכמו אחותה הכפרית העשירה גם היא אינה נותנת את הדעת על ילדיה.

הדמות המרכזית בספר היא פאני פרייס, הילדה שהועברה בהיותה כבת עשר מבית הוריה לגדול במנספילד פארק. פאני היא נערה חיישנית, מוסרית, ולהוטה להביא תועלת. מכיוון שהיא יודעת שמעמדה נמוך מזה של ארבעה בני דודיה, עובדה שהדודה נוריס אינה נמנעת מלהזכיר לה, היא מצניעה את עצמה. היא נפגעת כשהדודה אומרת ישירות כי "אחשוב אותה לנערה עיקשת וכפוית טובה אם לא תעשה את מה שדודתה ובני דודה מבקשים ממנה, כפוית טובה מאוד, על דברתי, בהתחשב במי שהיא ובמה שהיא", אבל למעשה הפנימה את תפיסת עצמה כראויה פחות. כשמוסיפים לכך את המגבלות המחמירות שחלו על נשים בתקופתה – דיונים ארוכים מתנהלים סביב כל יציאה קצרה של פאני מהבית – ואת הציפיות מהן, מצטיירת תמונה עגומה למדי של נערה כלואה. כך, לדוגמא, כשהיא נוסעת, והיא כבר בת שמונה-עשרה, לשהות בבית הוריה לראשונה מאז נותקה מהם, היא יושבת שם ומחכה שיבואו לאסוף אותה בחזרה, ואינה מעלה על הדעת את האפשרות לקום ולעזוב בעצמה, למרות שאינה חשה שם בנוח ומנספילד פארק היא עבורה הבית. כדי להמחיש את גבולות עולמה, די לקרוא כיצד הרגישה כשנרשמה בעיר לספריה ניידת: היא נדהמה ממעשיה שלה, העצמאיים, מכך שהיא עצמה שואלת ובוחרת ספרים!

פאני היא המצפן המוסרי של מי שמוכן להקשיב לה, ובמנספילד פארק יש רוב הזמן רק אדם אחד כזה, בן דודה אדמונד, המתעתד להיות כומר. עוד כשהיתה ילדה פרש עליה את חסותו המגוננת, וכשהתבגרה הפכה לאשת סודו. מעמד זה גורם לה כאב לב, כשהוא מתייעץ איתה לגבי התאהבותו במרי קרופורד, גיסתו של הכומר המקומי, בעוד היא עצמה מאוהבת בו בסתר ליבה. מרי היא בחורה צעירה, מלאת חיים, לכאורה טובת לב, ורק פאני נותנת את הדעת על הליקויים באופיה. אדמונד, שער להם תחילה, מאבד את היכולת לשפוט כשהוא מתאהב. עוד בין גיבורי הסיפור הנרי, אחיה של מרי, צעיר משועמם שעוסק בכיבוש לבבות נשים, ומעורר טינה בין שתי אחיותיו של אדמונד כשהוא מחזר אחר שתיהן בו זמנית. סר תומס ברטרם, שלמרות מעמדו הדומיננטי כראש המשפחה, השפעתו בפועל מעטה, הוא בין הדמויות החיוביות בעלילה. כך, לדוגמא, למרות שהוא מאמין בכל לבו בנישואי תועלת, כשהוא שם לב שבתו מריה מתיחס בקרירות לארוסה, הוא מציע לה להפר את האירוסים, ומוכן לשאת בהשלכות החברתיות. סר תומס, כמו אחדות מן הדמויות המתפתחות עם הזמן, פתוח מספיק כדי להיווכח בסופו של דבר בטעויותיו ולשנות את תכניותיו. ג'יין אוסטן מן הסתם מחייכת כשהיא מציינת כי, "הזמן מחולל תמיד שינויים כאלה בדעותיהם ובתכניותיהם של בני תמותה, כדי לאלף אותם בינה וכדי לשעשע את שכניהם".

תיאור פשוט של העלילה לא יעשה צדק עם היצירה. כוחה של ג'יין אוסטן גדול בבנית דמויות מדויקות ובאבחונן במשפטים בודדים. כוחה רב לה גם בדיאלוגים ובמונולוגים, המדברים ברורות בשם אומריהם, ובוראים עולם חי ומוחשי. לב הענין הוא לא מי אוהב את מי, ומי יאהב את מי בסופו של דבר, אלא השיקוף המלא של החברה, והביקורת הצפה מאליה. בדרך כלל אני מעדיפה שלא יאכילו אותי בכפית, אבל כשג'יין אוסטן עושה זאת התוצאה נבונה וחיננית ואינה מטרידה כלל.

לספר מצורף מאמר המבקש להוכיח כי ג'יין אוסטן ביקשה להעביר בספר ביקורת על הכנסיה האנגליקנית ועל סחר העבדים שבזכותו שגשגו עסקיהם של הבריטים מעבר לים. אולי יש בסיס לדברים, ומכל מקום המאמר מעניין בפני עצמו, אבל נדמה לי ש"מנספילד פארק" שלם כפי שהוא גם ללא רבדים סמויים ממין זה.

ג'יין אוסטן מן הסתם טרחה על כתיבת הספר, למרות שהתוצאה נראית נטולת מאמץ. כך גם התרגום של לי עברון – מקצועי כהלכה, ומשתלב בקלילות וברוח הטובה של הסופרת.

מומלץ מאוד.

Mansfield Park – Jane Austen

תמיר // סנדיק ואהבות

2017 (1814)

תרגום מאנגלית: לי עברון

נורת'נגר אבי / ג'יין אוסטן

240204

קתרין מורלנד חיתה חיים פשוטים בכפר קטן, אחת מעשרה ילדיהם של כומר מכובד ושל אשה שניחנה בשכל ישר ובמזג טוב. מכיוון שחינוכה היה אקראי למדי ובלתי מעמיק, כל מה שידעה על העולם נבע מרומנים שקראה בלהיטות: מגיל חמש-עשרה ועד שבע-עשרה התאמנה בחריצות להפוך לגיבורה; היא קראה את כל הספרים ששומה על גיבורות לקרוא כדי לחרות בזכרונן את כל אותם ציטוטים שימושיים ומרגיעים להפליא, שיהיו זמינים להן בשעת צרה בחייהן הגדושים מאורעות. בהיותה בת שבע-עשרה נפלה בחלקה ההזדמנות לצאת אל העולם כבת-לוויה של שכניה, שיצאו לנפוש בבאת'.

בעיר הנופש והמרפא באת' קתרין מוצאת עצמה בעולם מהספרים. היא מתחברת עם איזבלה ת'ורפ הריקנית וההפכפכה, שדבריה מביעים לדעת קתרין רגש אצילי, משום שהם מעלים בה זכרונות מדברים שאומרות גיבורות ספריה. היא לוקחת חלק בנשפי ריקודים, מתאהבת ונאהבת, ומפרשת את סביבתה באמצעות מה שאוסטן מכנה "מוחה למוד הקריאה". כך, לדוגמא, כשהיא חשה בהתענינותו של גבר, היא אינה מסתפקת במסקנה הפשוטה שאין לו כוונה להרע לה, אלא מרגיעה את עצמה במחשבה הציורית ש"נדמה שלא היתה לו שום כוונה לשסות בה שלושה נבלים במעילים ארוכים, שידחפו אותה בכוח לתוך כרכרה רתומה לארבעה סוסים ויסעו משם מיד במהירות בלתי נתפסת". כמו בספרים. מכיוון שההעדפה של קתרין היא לרומנים שלא ניתן ללמוד מהם דבר, שיש בהם רק עלילה ולא הגות כלשהי, השטחיות של ניתוחיה בלתי נמנעת. יחד עם זאת, הצעירה ניחנה ביושרה שמאפשרת לה הבחנה בין טוב ורע, ולפעמים בין אמיתי ומזויף, והבחנה זו אף דוחפת אותה, שומו שמים, לחרוג לעתים מן ההתנהלות הנורמטיבית המצופה מאשה צעירה.

"נורת'נגר אבי" שופע סרקזם ושנינות. ג'יין אוסטן מניחה תחת זכוכית מגדלת את החברה סביבה, ומתארת אותה באופן פרודי, אך ברוח טובה. אני מדמיינת אותה נוכחת במפגשים חברתיים, נוהגת בנימוס ובאיפוק המתחייבים, ואז שבה אל חדרה צוחקת, תופסת כמו בקריקטורה את קוי ההתנהגות האופיניים של האנשים שפגשה, ומביעה אותם על הנייר בתוספת כל הדברים שלא יכלה לומר בפניהם. כך אנו מתוודעים אל האשה שחוזרת שוב ושוב על דבריה, וגולשת בלי הפסקת נשימה מעניינים שברגש אל עניינים שבלבוש. אנו שומעים את הצעירה שמתבטאת אך ורק בסופרלטיבים שאין מאחוריהם אף שמץ של אמינות. אנו לומדים על השוביניזם המובנה בחברה, שגם אליו, כמו אל נושאיה האחרים, אוסטן מתיחסת בהתבטאויות תמימות לכאורה: אוסיף ואומר לזכותם של הגברים, כי גם אם בעיני הרוב הגדול הריקני של בני מינם איוולת היא תכונה התורמת להעצמת קסמיה של אשה, בכל זאת יש בהם כמה אנשים נבונים ומשכילים דיים שמחפשים באשה בּוּרוּת ותו לא.

הספר נכתב ב-1803, וראה אור ב-1817. מה גורם לספר בן מאתים שנה לקסום לקורא בן ימינו? כמה גורמים חברו לכך: בהבדלים המתבקשים, דמויותיה של ג'יין אוסטן חיות בינינו גם היום. כמה איזבלה שכאלה אנחנו מכירים, על הגזמותיה ורגשנותה המזויפת? שימו בפיה "מ-ה-מ-ם" ו"מדהים", ואיזבלה הג'ורג'יאנית הופכת לליזי של המאה העשרים-ואחת. ובחורים חלקלקים כמו אחיה, שאינו בוחל בשקרים קטנים כדי להשיג את שלו? ואשה צרת אופקים כמו מרת אלן? המסגרת החברתית שאוסטן מתארת אופיינית לתקופתה, אבל הדמויות ואופיין נצחיים. לכך יש להוסיף את כתיבתה הבטוחה בעצמה של הסופרת, ואת ההנאה הניכרת שבה נכתב הספר, הנאה שאינה יכולה שלא לעבור אל הקורא. בגרסה העברית תורם לחוויה המרנינה תרגומה של אינגה מיכאלי, שהצליחה לשמר בשפה עדכנית ונאה את הרעננות של היצירה.

ג'יין אוסטן משלבת בחביבות את חווית הכתיבה בתוך הסיפור, תוך שהיא מערערת על כמה ממוסכמות הרומן. סימנתי לעצמי מספר מקומות שכאלה, כולם משעשעים, הנה אחד שאהבתי: אני ערה לכך שאלו נסיבות שלא נכתבו קודם לכן בשום רומן, וכי הן פוגעות פגיעה אנושה בכבודה של הגיבורה; אבל אם בחיי היומיום לא קרה כדבר הזה מעולם, או אז לפחות יקבל דמיוני הפרוע זכויות של בלעדיות.

"נורת'נגר אבי" עוסק במגוון של נושאים, כמו חברה, משפחה, התבגרות, ספרות ועוד, ועושה זאת בחן ובשנינות. נהניתי מאוד לקרוא אותו.

Northanger Abbey – Jane Austen

תמיר // סנדיק והוצאת אהבות

2018 (1817)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

אהבה וידידות / ג'יין אוסטן

אהבה וידידות

שני חלקים ל"אהבה וידידות". חלקו הראשון הוא רומן מכתבים בשם "ליידי סוזן" (Lady Susan), שנכתב בשנת 1794 וראה אור לראשונה רק ב-1871. חלקו השני, "כתבי נעורים" (Juvenilia), מורכב משלוש מחברות של יצירות – שלמות וחלקיות – שכתבה ג'יין אוסטן בין השנים 1787 – 1793, מגיל שתים-עשרה עד גיל שמונה-עשרה.

אפתח בחלק השני. במבוא לחלק זה מסבירות ד"ר מרי ברואר והמתרגמת סטלה פנטופל מדוע הכתבים המוקדמים אינם מוכרים לקהל, ותולות זאת בהתנגדותם של בני משפחתה, שחששו שפרסומם יפגע בהערכה שרחש הציבור לכתביה הבוגרים. את ההצדקה לפרסום, למרות שאוסטן לא ביקשה להוציאם לאור, הן מסבירות בעובדה שהסופרת עצמה כנראה לא הסתייגה מן הדברים שכתבה כילדה וכנערה, ושמרה את שלוש המחברות עד יום מותה. קוראים הבקיאים ביצירותיה ימצאו מן הסתם בחלק זה של הספר יסודות של ספריה המפורסמים. אני, כקוראת בלתי בקיאה, זיהיתי לפחות במקום אחד רעיון שפותח יפה מאוחר יותר ב"ליידי סוזן".

בחלק זה של הספר ג'יין אוסטן מתגלה ככותבת בעלת חוש הומור ואבחנות שנונות, שסגנונה במקרים רבים שטותניקי עד כדי אבסורד, במתכוון, והאירוניה שלה גלויה על פני השטח, בניגוד לאירוניה המרומזת והמעודנת שבספריה. הנה כמה דוגמאות לסגנון ולנושאים שבאו לידי ביטוי בקטעים המוקדמים:

בתיאור אחד ממלכי אנגליה, ביצירה המוקדשת לתולדות המדינה "מאת היסטוריונית בורה, משוחדת ובעלת דעה קדומה", כהגדרתה, היא כותבת: הוא איבד את ראשו, ואולי היה מתגאה בכך לו ידע כי דבר דומה עלה בגורלה של מרי, מלכת סקוטלנד. אך כיוון שלא יתכן שידע דבר שטרם התרחש, נדמה היה כי לא שמח במיוחד בארועים שהיו מנת חלקו.

האמא הפולניה היא אוניברסלית, כך עולה מן הציטוט הבא: מה דעתך להתלוות לעלמות? אהיה אומללה בלעדיך, אך בעבורך יהיה זה טיול נעים ביותר, אני מקווה שתחליטי להצטרף אליהן. אם תלכי עמן בטח אמות, אנא הסכימי.

לאור המספר הבלתי סביר של תיאורי התעלפות בספרות של אז, הקטע הבא שעשע אותי: התשובה היתה מטרידה מדי במצבה הגופני העדין. לכן היא התעלפה ומיהרה ופצחה מיד בסדרה של עלפונות, כשעילפון רודף עילפון, ואך בקושי הצליחה להתאושש מהאחד בטרם שקעה באחר.

והטוויסט המשעשע בסוף הקטע הבא גרם לי להשתנק מצחוק: הוא סיפר לנו כי הוא בנו של אציל אנגלי, אמו מתה לפני שנים רבות ויש לו אחות בגובה ממוצע.

למרות שרוב הזמן די השתעשעתי בקריאת הכתבים המוקדמים, אני לא משוכנעת בערך הספרותי שלהם לקורא המחפש ספרות בלבד ולא חומרי מחקר. אוסטן הצעירה אמנם מגלה בגרות, אבל קטעים רבים הם די ילדותיים, ומי שאינו מתעניין באבולוציה הספרותית האוסטנית לא יחמיץ דבר אם לא יקרא אותם.

החלק הראשון של הספר, לעומת זאת, הוא יצירה מגובשת, חכמה ומושקעת. "ליידי סוזן" הוא רומן מכתבים, ובמרכזו ליידי סוזן ורנון, אשה בשנות השלושים לחייה, אלמנה, אם גרועה לבתה היחידה פרדריקה, מניפולטיבית ואנוכית, בעלת כריזמה ונעדרת מצפון, שמתמרנת בקסם אישי רב את כל סובביה. הספר נפתח כשהיא מחליטה להתרחק מן המקום בו זרעה סכסוכים ועוררה התנגדויות עזות, והיא מחליטה להזמין את עצמה אל אחיו של בעלה המנוח. הגיס, נשמה טובה, איש שוחר שלום, מקבל את פניה בברכה, אך אשתו, שנוטרת לסוזן על שניסתה למנוע את נישואיהם, מסתייגת ממנה. הנה מה שיש לסוזן לומר על קבלת הפנים של גיסתה – מכיוון שהדברים נכתבים אל החברה היחידה שאיתה היא מדברת בלי מסכות, בולט כאן הפער בין דעתה על עצמה לדעתם של אחרים עליה:

גינוניה אינם מצליחים לשכנע אותי שהיא נוטה לטובתי. רציתי שתהיה מאושרת לפגוש אותי. הייתי נחמדה ככל הניתן בפגישה עצמה, אך לשווא. היא איננה מחבבת אותי. אמת, כאשר מביאים בחשבון שאכן עשיתי כמיטב יכולתי למנוע מגיסי לשאת אותה לאשה, העדר לבביות זה איננו מפתיע במיוחד; ועם זאת, לנטור טינה בגלל תכנית שהניעה אותי לפני שש שנים ושמעולם לא צלחה – הדבר מצביע על צרות אופקים ועל נקמנות.  

דומה כי הסופרת משתמשת בדמותה של סוזן הן כדמות ספרותית מורכבת העומדת בפני עצמה, והן כפה להשמיע אמירות שהן מקוממות על פני השטח, אך מסתירות למחצה ביקורת חברתית. כך, לדוגמא, היא מתייחסת לחינוך של בתה, ומעבר לאמהות הכושלת יש כאן אמירה על האפשרויות המוגבלות שעמדו בפני הנשים בתקופתה:

לא, אינני מטיפה לאפנה הרווחת של רכישת ידע מושלם בכל השפות, האמנויות והמדעים. זהו בזבוז זמן. בקיאות בצרפתית, באיטלקית ובגרמנית, במוזיקה, בשירה, בציור וכיוצא באלה תזכה אשה בשבחים מסוימים, אבל לא תוסיף לרשימתה ולו מחזר אחד – חן וגינונים הם הרי הראשונים במידת החשיבות. אני שואפת אפוא לכך שהישגיה של פרדריקה יהיו שטחיים ותו לא, ואני מנחמת את עצמי בידיעה שהיא לא תשהה בבית הספר די זמן להבין ולו דבר לאשורו.

למען האמת, כשחושבים על הבחירות המצומצמות שעמדו בפני הנשים, קצת מתחשק להריע למישהי כמו סוזן (בהתעלם מתפקודה כאם) שלא הסתגרה לה בהכנעה בדלת אמותיה, אלא העבירה את זמנה במאבקי כוח להנאתה. נכון שלהרוס משפחות זו לא האלטרנטיבה החילופית היחידה, אבל כשנכפים על אשה אינטליגנטית ואנרגטית חיים של בטלה ותלות, ויש בה רשעות כמו זו שסוזן מדגימה, אפשר למצוא לה נסיבות מקילות. מכל מקום, זוהי אמירה בלתי ספרותית, ואם נחזור לספרות הרי שמדובר ביצירה תוססת, מרתקת, בעלת עומק, חווית קריאה מענגת.

Love and Friendship – Jane Austen

תמיר // סנדיק והוצאת אהבות

2016 (1794, 1787 – 1793)

תרגום מאנגלית: ענבל שגיב-נקדימון וסטלה פנטופל

אחרית דבר: גלית דהן-קרליבך