קווי רוחב כחולים / טוני הורביץ

0770000169893

כותרת משנה: מסע עכשווי בעקבות התגליות של קפטן קוק

בין השנים 1768 ו-1779 הוביל קפטן ג'יימס קוק שלושה מסעות ימיים, כשלוש שנים אורכו של כל אחד מהם, שהעשירו את הידע על הגיאוגרפיה ועל הדמוגרפיה של כדור הארץ, ובדיעבד שינו לנצח את חייהם של ילידי האיים והיבשות שמיפה. טוני הורביץ, עתונאי אמריקאי זוכה פוליצר, נסע בעקבותיו של קוק, ובספרו הוא משלב את סיפור המסעות עם סיפורם של המקומות שגילה, ועם האופן בו נשמרת, או נמחקת, מורשתו.

הורביץ בחר בדרך של התנסות אישית כדי להרגיש קרוב ככל האפשר לקוק. בפרק הפותח את הספר הוא עולה על סיפונה של רפליקה של האנדוור, הספינה עליה פיקד קוק במסע הראשון. במשך שבוע הוא, וצוות של מתנדבים, שִחזרו את חיי הצוות המקורי בהפלגה מצפון ארצות הברית לקולומביה הבריטית בקנדה. ההתנסות המטלטלת והמייסרת, שכללה טיפוס על תרנים בעת סערה, עבודות סיפון בתנאים קשים, ושינה טרופה בערסלים קטנים בחדר משותף שהוא מכנה "חור קלאוסטרופובי", נתנה להורביץ טעימה קצרה מן החיים שהתנהלו על הספינה במשך שלוש שנות הפלגה. בהמשך ביקר בכמה מאיי האוקינוס השקט, שהתגלו על ידי קוק ("גילוי", בהקשר זה, הוא, כמובן, מונח אירוצנטרי, שכן כמעט כל המקומות שקוק חשף למערב כבר היו מיושבים), באוסטרליה, בניו-זילנד, באלסקה ובהוואי, שם נרצח קוק על החוף. בנסיון "לגעת" באיש, ביקר ביורקשייר שבאנגליה, שם נולד קוק, שלולא כשרונתיו וסקרנותו, כמו גם חוסנו הגופני, היה נידון באנגליה המעמדית לחיים של פועל אנאלפבית, ואולי גם למוות בגיל צעיר בדומה לחמישה משבעת אחיו ואחיותיו. המסלול שעשה מן המעמד שאליו נולד אל מסעות מקיפי עולם ופורצי דרך – "המקום הרחוק ביותר שאליו יכול האדם להגיע", כפי שכתב – היה יחודי, ונבע, כפי שהעיד על עצמו, משאפתנות.

"קוי רוחב כחולים" שופע מידע מעניין. פרטי המסעות מרתקים, בעיקר ההתיחסויות הרבות לתנאים-לא-תנאים שבהם התנהלו. חישוב מהירות הספינה, כדוגמא, נעשה בעזרת שעון חול והורדה למים של חבל שבקצהו מצוף עץ ולאורכו קשרים במרחקים שווים (ומכאן המונח "קשר ימי"). כשבמסע השני אבד הקשר בין הרזולושן, ספינתו של קוק, לספינה מלווה, קבר קוק, באחד מן המקומות בהם עצר, מכתב לרב החובל השני בבקבוק לרגלי עץ, שעל קליפתו חרט "הסתכל למטה". הנמען אכן מצא את המכתב, אבל לא הצליח להגיע בזמן למקום המפגש הבא שקבע קוק. קברניטה של מעבורת באלסקה, שבה הפליגו הורביץ ושותפו בים שהוא באופן קבוע מוכה סערות וסובל מראות מוגבלת, קבע שלא היה מעלה על דעתו לצאת לדרך ללא כל המכשור המשוכלל שברשותו, וודאי לא בגיגית עיוורת כזו שבה הפליג קוק בחיפושיו אחר המעבר הצפוני. המסעות הממושכים היוו סכנה של ממש לבריאותם של המלחים, וקוק הקדיש מחשבה ומאמץ להשגת מזון טרי ולנסיונות למנוע מחלות, ובראשן צפדינה. הצלחתו להחזיר כמעט את כל אנשיו בשלום היוותה עבורו, שהיה צנוע בדרך כלל, מקור לגאווה.

מרתקת לא פחות היא ההתיחסות למורשתו של קוק. תנועת המטוטלת של הזכרון ההיסטורי, כפי שמגדיר זאת הורביץ, נעה בין אימפריאליסט מרושע לדמות חסודה. בניו-זילנד מובילים המאורים רגשי שנאה כלפי קוק, הנתפס בעיניהם כמי שהרס את תרבותם. בסידני שבאוסטרליה, שם עלה קוק על החוף, הוא נמחק מן הזכרון הקולקטיבי כחלק מן ההכאה על חטא של האוכלוסיה הלבנה כלפי האבוריג'ינים (קוק עצמו תיאר ביומנו את האבוריג'ינים בצורה הרבה יותר רגישה וידידותית מכל מה שהאוסטרלים הלבנים הצליחו להגות במרוצת מאתים השנים שחלפו מאז ביקוריו של הקפטן שעכשו הם כל כך אוהבים להשמיץ). באיי האוקינוס השקט פגש הורביץ בגילויים של הערכה כלפי קוק לצד גינויים. צריך לזכור כי קוק היה חוקר, לא שליח קולוניאליסטי או מיסיונרי. הוא חזה שחשיפת המקומות שאליהם הגיע תשנה את חייהם של תושביהם, ובקטע עצוב ביומנו, כשחזר למקום בו ביקר בעבר וחזה בהשתנותו, הביע צער על "הפירות הבאושים של המסחר עם האירופים. השחתנו את מידותיהם, שבלאו הכי נטו לחוסר מוסריות, והכרנו להם צרכים ואולי גם מחלות שלא היו ידועים להם קודם לכן, ושהועילו רק להפר את השלווה המבורכת שהם ואבותיהם נהנו ממנה עד כה. אם מישהו מכחיש את אמיתות הטענה הזאת, שיבוא ויגיד לי מה הרוויחו הילידים בכל רחבי אמריקה ממגעיהם עם האירופים".

במסעו השלישי של קוק ניכר שינוי באישיותו של הקפטן. הוא היה קצר רוח, תוקפני. אולי מצבה הרעוע של ספינתו, שלא הוא עצמו פיקח על תחילת עבודות השיפוץ שלה, תרם לכך. אולי מצב בריאותו הירוד היה הגורם, אולי שנים של לחץ בלתי פוסק עשו את שלהן. הוא איבד את סובלנותו כלפי ילידי האיים, שעד אז התייחס אליהם במתינות ובהעדר שיפוטיות. לאחר חודשים קשים ומתסכלים באלסקה וצפונית לה, שבו אוניותיו של קוק להוואי, שם התקבל קודם לכן בכבוד השמור לאלים. משהו השתבש קשות בביקורו האחרון שם, התושבים התנערו מיראת הכבוד כלפיו, הוא עצמו הגיב בחומרה יתרה ובחוסר טאקט על גניבת סירת הצלה, ובקרב שהתפתח על החוף מצא את מותו במכת אלה ובדקירות פגיון. למרבה האירוניה, אילו ידע לשחות אולי היו חייו ניצלים, אבל כמו יורדי ים רבים באותה תקופה המיומנות הזו לא נמנתה עם כישוריו. בהוואי קוק זכור לרע עד היום, והורביץ סבור כי למיסיונרים האמריקאים שהגיעו להוואי יש בכך חלק. כדי למחוק את מורשת אנגליה השנואה יצרו המיסיונרים לקוק תדמית שטנית, ושכתוב ההיסטוריה נפל על קרקע פוריה.

בין שאר נושאים מעניינים מתייחס הורביץ לחברה הפולינזית, ששנים רבות לפני מסעותיהם של החוקרים האירופאים יישבו אתרים המרוחקים זה מזה מרחק אלפי קילומטרים, ביניהם טאהיטי, טונגה וניו-זילנד. מערכת האמונות של חברה זו הוכחה כיציבה להפליא, ועקרונותיה הבסיסיים שרדו לאורך מאות רבות של שנים, אפילו במקומות המרוחקים ביותר שאליהם הגיעו שלוחותיה, כמו הוואי ואיי הפסחא. ובכל זאת, גם כאן [בהוואי], כמו בחלקים אחרים של פולינזיה, התרבות המסורתית היציבה הזאת התפוררה בתוך דור אחד בלבד מאז ביקורו של קוק.

"קוי רוחב כחולים" הוא, בעיקרו, ספר תיעודי, אך הוא כתוב בחן, ולא נעדר ממנו הומור. במסעו הראשון של קוק התלווה אליו ג'וזף בנקס, חוקר טבע ובוטניקאי, שזכה, יחד עם פמליה, במקום על הספינה משום שמימן את מרבית הוצאותיה. בנקס היה רומנטיקן ונלהב וקל דעת, כשם שקוק היה מתון ומדויק וענייני. הניגוד המשעשע בין השניים סיפק שתי נקודות מבט משלימות על המסע. ניגוד שכזה מצוי גם בין הורביץ ה"חנון" עצמו לחברו רוג'ר, חובב האלכוהול והנשים, הנלווה אליו בכל נסיעותיו. השילוב בין ההתנסויות האישיות של השניים לפן התיעודי וההיסטורי מספק חווית קריאה מרתקת ומושכת.

אסיים בציטוט מדבריו של הורביץ על גיבורו, סמוך לסיומו של הספר: "אם יש מסר אחד שעובר כחוט השני בכל יומניו, זו הבשורה שכל בני האדם, בכל רחבי העולם, קורצו מאותו חומר – גם אם הם אוכלים את אויביהם, מתנים אהבה בפומבי, סוגדים לאלילים, או, כמו האבוריג'ינים, אדישים לחלוטין לדברים חומריים. אפילו בחברה שבמבט ראשון נראית זרה ומוזרה עד מאוד, תמיד קיים בסיס שעליו אפשר לבנות יחסים הדדיים של הבנה וכבוד".

ספר מרתק, מעשיר ומומלץ מאוד.

Blue Latitudes – Tony Horwitz

אריה ניר

2003 (2002)

תרגום מאנגלית: נעה בן-פורת

james_cook27s_portrait_by_william_hodges

דיוקנו של ג'יימס קוק מאת ויליאם הודג'ס שהשתתף במסע השני

השיבה הביתה / אנה אנקוויסט

228624

"השיבה הביתה" נפתח עם שובו של החוקר ומגלה הארצות ג'יימס קוק ממסעו השני ב-1775. אחרי שלוש שנים בלעדיו, אשתו אליזבת מתחילה להערך לשובו, מתכננת בין השאר כיצד לבשר לו על מות עוד אחד מילדיהם. בני הזוג, שנישאו ב-1762, בילו את רוב שנות נישואיהם בנפרד. במספר משימות קצרות יחסית רכש לו קוק מוניטין כנווט, כחוקר וכאסטרונום, ובין השנים 1768 ו-1779, שנת מותו, שהה במצטבר כתשע שנים על הספינה, כשהוא מגיע בין השאר לטהיטי, לניו-זילנד, לאוסטרליה, למערב קנדה, לאנטארקטיקה ולהוואי.

ספרים אודות מסעות פורצי דרך בשנים עברו, וגם אודות מסעות הכרוכים בהתמודדות עם הטבע בתקופות קרובות יותר לימינו, הקסימו אותי מאז ומתמיד, ו"השיבה הביתה" מתברג בקלות בין הטובים שבהם. הוא נבדל מספרי מסע קלאסיים בחיבור שהוא עושה בין הנוסע המרחיב את תחומי הידע האנושי במרחק ובין הבית שממנו יצא ואליו יחזור. בפרקים הראשונים נדמה שהבית והמשפחה הם לב הסיפור, אך בהדרגה הולכים ומשתלבים זה בזה הרחוק והקרוב עד לבלי הפרד.

ג'יימס קוק נרצח בהוואי בהיותו כבן חמישים. חייו נחקרו לעומק, ודמותו ידועה ברבים. אשתו אליזבת, שהאריכה ימים אחריו, ונפטרה בהיותה כבת תשעים וחמש, מוכרת הרבה פחות. אנה אנקוויסט נצמדה לארועים שתועדו וללוח הזמנים ההיסטורי, ובין התאריכים והעובדות שזרה את סיפורה של אליזבת כפי שהצטייר בדמיונה. פרט למספר קטן של דמויות בדויות, כל הדמויות בספר הן של בני אדם שלקחו חלק בחייה של משפחת קוק, במישרין ובעקיפין.

אנה אנקוויסט מתארת נפלא את דמותה של אליזבת, בת לתקופה שמרנית שבה תפקידיה של האשה הצטמצמו לאחזקת משק הבית ולגידול הילדים, ללא אפשרות לפתח כישורים אחרים, ללא השפעה של ממש אפילו בעניינים הנוגעים למשפחתה, כמו חינוך ילדיה. היה ברור שהבנים יוכשרו להיות יורדי ים, בין אם נטו לכך ובין אם לא, ממש כמו אביהם הנוכח עד מאוד למרות ריחוקו הפיסי, ורק בנו הצעיר יכול היה, אחרי מות האב, לבחור נתיב משלו. בדומה לספרה "יצירת המופת", גם כאן הדמות הנעדרת של האב היא הדמות הדומיננטית, והיעדרו של ג'יימס קוק הוא רוב הזמן הציר שסביבו סובבת עלילת הספר. למעשה, גם אחרי שובו מן המסע השני, הוא לא באמת שב בשלמות: עיקר זמנו מוקדש לדיווח על קורותיו, לדיונים, להשתתפות בתכניות למסעות נוספים – אתו או בלעדיו. הסופרת טוותה מערכת יחסים עדינה ואוהבת בין בני הזוג, אך הנתק הממושך עומד ביניהם, ואינו מצליח לבוא על תיקונו המלא.

נושא דומיננטי בספר הוא מות הילדים. שישה ילדים נולדו לבני הזוג, שלושה מהם מתו בעודם פעוטות, והשלושה הנותרים הלכו לעולמם בהיותם בני-עשרה. אנה אנקוויסט, שאיבדה את בתה בתאונת דרכים, מיטיבה לתאר את תחושת האובדן, את האבל שאין לו סוף, את האשמה, ואת אוזלת היד וחוסר האונים לנוכח פני המוות.

כמו בספריה האחרים, למוסיקה יש מקום של כבוד בספר, הפעם באמצעות בנה השני של אליזבת, שהוקסם מנגינתו של נגן עוגב (אחת הדמויות הבדויות בספר), הקדיש זמן רב לנגינה בכינור, וקיווה להמשיך להיות מחובר למוסיקה גם בעת הכשרתו הימית.

קל להתפתות למצוא בספר סממנים פמיניסטים. כשאליזבת מספרת לאמה שג'יימס עומד לצאת למסע שלישי למרות שהבטיח שהמסע השני היה האחרון, אמה עונה לה כך: "יש רק דבר אחד שאת יכולה לעשות: לוותר. את צריכה להיות כמו עשב. הם דורכים עליך במגפיים הכבדים שלהם, אז תתכופפי. יבוא יום והם יזיזו את הרגליים, ואז תזדקפי שוב. אם תשארי נוקשה וזקופה, כמו קנה-סוף, תשברי. זה עובר, אליזבת, לכל דבר יש סוף, ככה או ככה. לחכות. לא להתנגד, כי אז תפסידי". אליזבת עצמה תוהה על מעמדה במלים אלה: "אני לא יכולה לשנות כלום, חשבה. כמו שג'יימס אמר: זה לא קשור אלי, אני מחוץ לכל זה. אבל הרי בי מדובר, בנו! הרי הוא זה שנוטש אותי! למה כולם חושבים על המניעים שלו, ואף-אחד לא מעמיד את עצמו במקומי? אני רואה את זה לא-נכון? יש כאן משהו שלא הבנתי?". למרות התבטאויות אלה, אני סבורה שהספר אינו נושא מסרים בדבר מעמדה של האשה, וגם אם כן הם אינם לב הספר או העילה לבחירה בנקודת הראות של אליזבת. הסופרת מספרת על אשה בתקופה בעלת מאפיינים מסוימים, ללא עמדה שיפוטית מובהקת וללא השלכות לזמננו.

קיימות מספר גרסאות המסבירות את חידת מותו של ג'יימס קוק. בהיותו בהוואי זכה לכבוד השמור לאלים. מספר ימים לאחר שעזב את האי שב אליו, משום שהתורן בספינתו נשבר. ליחס הקודם לא נותר זכר, והתושבים העוינים יצאו נגד האורחים, הרגו את קוק, וחילקו את אבריו בין ראשי השבטים. באמצעות יומן גנוז (ובדוי) של קוק, המתיישב עם הידע אודות אופיו שהשתנה והקשיח, הסופרת מספקת הסבר מעניין משלה לאשר התרחש.

למרות שהספר מעוגן היטב בארועים היסטוריים, הוא אינו נקרא כספר דוקומנטרי, בין השאר משום שכמעט אינו נוקב בתאריכים. הסופרת שומרת על איזון מצוין בין העוגנים ההיסטוריים לבדיה השזורה ביניהם, ומשלבת באופן מוצלח את סיפוריהם הנפרדים של בני הזוג.

"השיבה הביתה", כמו ספריה האחרים של אנה אנקוויסט, כתוב נפלא, מרגש ומעניין.

De Thuiskomst – Anna Enquist

הספריה החדשה

2008 (2005)

תרגום מהולנדית: רן הכהן