מצעד החיים

מצעד החיים

מצעד החיים הוא מפעל בן כשלושים שנה, ובמסגרתו, ביום הזכרון לשואה ולגבורה, צועדים בני נוער יהודים מאושוויץ אל בירקנאו. שמו של המפעל ניתן לו כניגוד לצעדות המוות שנכפו על קורבנות הנאצים, במהלך המלחמה וביתר שאת בימיה האחרונים. אל הצעירים מתלווים ניצולי שואה, המשתפים את סיפורם, ומעבירים את לפיד הזכרון אל הדור הבא. מפעל דומה נוסף, מצעד הזכרון והתקווה, מביא אל אתרי מחנות ההשמדה צעירים מכל דת ומכל לאום.

הספר האלבומי "מצעד החיים" מבוסס בחלקו על תערוכה שהוצגה באו"ם לפני כשנה במלאות לפרויקט שלושה עשורים. הספר נפתח בדיון ביחודה של השואה, אך המסר שלו כבר בפתיחה, וכך לכל אורכו, הוא מסר אוניברסלי של זכרון ושל לימוד ומודעות, כדי לשפר את העולם. לא נמצא כאן רגשות נקם – נכדתו של ניצול שואה מחבקת את נכדו המיוסר של נאצי, גם לא תחרות של סבל – ניצולת רצח עם ברואנדה משלבת ידים עם ניצול שואה. כן נמצא בספר סיפורים של חסידי אומות עולם, של משחררי המחנות, ושל יהודים שהתקוממו ולא השלימו עם גורלם. הדוברים כולם, אלה שהשאירו עדות כתובה ואלה שנושאים דברים באוזני הצועדים, מטיפים לאהבה ולאמונה בטוב. רומן קנט, ניצול שואה: "אנו חייבים לזכור ששנאה לעולם אינה טובה, ואהבה לעולם אינה רעה". פנחס גוטר, ניצול שואה: "אני תמיד מספר לצעירים שאני נושא עמי לפיד של רווחת חיים ושל טוב לב. הוא אולי היה יכול להיות לפיד של מרירות, אך אני מאמין שהלפיד שלי צריך להיות כמו הלפיד האולימפי, כזה שמפיץ רצון טוב על פני האדמה". אנה פרנק, במלים הנשמעות כצוואה, כתבה: "כמה נפלא שלא צריך להמתין אפילו רגע אחד לפני שמתחילים לשפר את העולם".

מדי פעם עולות שאלות באשר להמשך קיומו של המצעד, לאופן בו הוא מתנהל, להתנהגות משתתפיו, למסרים המוטמעים בהם. הספר אינו מתייחס כלל למחלוקות, אלא מציג באופן מזוקק את מטרת קיומו של המפעל. גם אם יש חילוקי דעות לגבי ה"איך", המטרה, כך נראה לי, מצדיקה את המאמץ להוסיף ולקיימו.

"מצעד החיים" הוא ספר מושקע, המכבד את הזכרון ואת הזוכרים, מביט בכאב אל העבר ומשקיף בתקווה אל העתיד.

שוקן

Witness

2019

תרגום: גיא הרלינג

עורך: אלי רובינשטיין

 

מודעות פרסומת

המשת"פ / פול בייטי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d79ed7a9d7aad7a42

בספרה של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, "אמריקנה", עלתה השאלה כיצד אפשר לכתוב בארצות-הברית ספר על גזע. בשיחה שמנהלות כמה מן הדמויות בספר עולה הטענה כי אי-אפשר לכתוב רומן כן על גזע במדינה הזאת […] לסופרים שחורים שכותבים סיפורת במדינה הזאת […] יש שתי אפשרויות: הם יכולים לכתוב ליחידי סגולה או לכתוב יומרני […] אתה צריך לוודא שזה יהיה לירי ומעודן כל כך, שהקורא שלא קורא בין השורות בכלל לא ידע שזה על גזע. פול בייטי היה מן הסתם מביע דעה אחרת לגמרי. "המשת"פ" רחוק מלהיות לירי ומעודן. הוא ישיר מאוד, בוטה, ואין צורך לחפש בין השורות כדי להבין במה הוא מטפל. כשבייטי שואל איך אפשר לכתוב או לדבר על גזע, זוהי התשובה שהוא נותן: כשאנשים שואלים, "למה אנחנו לא יכולים לנהל שיחה כנה יותר על גזע?", הם בעצם מתכוונים לומר, "למה כושים לא יכולים להתנהג בהגיון?", או "לך תזדיין, חתיכת לבנבן. אם אני אגיד את מה שאני באמת רוצה להגיד, יפטרו אותי יותר מהר משהיו מפטרים אותך אם היה יותר קל לדבר על גזע". וכשאנחנו אומרים גזע אנחנו מתכוונים ל"כושים", כי נראה שלאף אחד משום זרם אין שום בעיה לפלוט כל מיני שטויות על אמריקנים ילידים, על היספנים, על אסיאתים ועל הגזע החדש של אמריקה, הסלבריטי.

רוחו של הספר משתקפת כבר במשפט הפותח אותו: אולי קשה להאמין כשאדם שחור אומר את זה, אבל אני בחיים לא גנבתי כלום. סטראוטיפים ישובו ויידונו בספר לכל אורכו. מייצגם הבולט ביותר הוא הומיני ג'נקינס, דמות בדויה, שכילד היה חלק מצוות השחקנים בסדרה The Little Rascals / Our Gang בזכות מה שבייטי מכנה "חמידותו השחורה כפחם". ארבעה השחקנים השחורים בסדרה, כך למדתי מחיפוש ברשת, התיחסו בבגרותם לטענות על סטראוטיפיות בעיצוב דמויותיהם, וטענו שאין המדובר בגזענות, שכן גם דמויות אחרות עוצבו באופן דומה (ילד שמן, ילדה בלונדינית יפה, וכיוצא באלה). הומיני מרבה להתייחס לטענות אלה, וכמי שכוכבו דרך לזמן קצר ודעך, הוא חי במידה רבה את תהילת עברו.

עלילת "המשת"פ" מתרחשת בעיירה דיקנס שנמחקה מהמפה. בעבר נועדה להיות שכונה חקלאית בתוך לוס אנג'לס, אך רוב תושביה, שכמעט כולם אפרו-אמריקאים, הפכו את השטח החקלאי לחצרות גדולות, ורק המספר, נאמן לחינוכו של אביו – פסיכולוג ניסויי שבנו היה שפן הנסיונות שלו – שומר על צביון חקלאי בשטחו. עם השנים נבלעה השכונה בתוך העיר רבתי, גבולותיה נמחקו מן המפות, ושילוט שכיוון אליה נעקר. המספר, עייף מגזענות ומפוליטיקלי קורקט, מודע להפרדה שמתחת לאינטגרציה, נוקט מהלך מפתיע: הוא משיב לשכונה את גבולותיה ואת זהותה הנפרדת, מחיה את ההפרדה הגזעית, ואף הופך אדונו של הומיני, שכחלק מכמיהתו אל העבר חוזר מאה וחמישים שנה אחורה, ומלהק עצמו מרצונו כעבד.

מול המספר, ששמו הפרטי אינו ידוע ושם משפחתו Me, עומד פוי צ'שייר, חבר בקבוצת האינטלקטואלים של דום-דום דונאטס, שייסד אביו של המספר. פוי עוסק, בין השאר, בשכתוב ההיסטוריה הספרותית של ארצות-הברית. כך, כדוגמא, הוא כותב מחדש את "הקלברי פין", מחליף 'עבד' ב'מתנדב כהה עור', ומשנה את שם הספר ל'הרפתקאותיהם נטולות הגסויות ומסעותיהם האינטלקטואליים והרוחניים של ג'ים האפרו-אמריקני ובן טיפוחיו הצעיר, האח הלבן הקלברי פין, בחיפושיהם אחר היחידה המשפחתית השחורה האבודה'. המספר, לעומתו, סבור כי מארק טוויין לא השתמש מספיק במילה 'כושי' […]. כלומר, למה להאשים את מארק טוויין רק כי אין לך סבלנות ואומץ להסביר לילדים שלך שיש כינויים גזעניים ושבמהלך חייהם הקטנים והמוגנים עלולים לקרוא להם "כושי" או גרוע יותר, הם יעזו לקרוא למישהו אחר "כושי". הוא פוסל את שכתוב ההיסטוריה או את ההתעלמות ממנה, ומאבחן כי זה ההבדל בין העמים המדוכאים בעולם לבין השחורים באמריקה. הם נודרים לעולם לא לשכוח, ואנחנו רוצים שהכל יימחק מהגליון, ייחתם וייעלם בארון התיוק לנצח. בכיוון הפוך למגמה זו הוא, כאמור, מחיה את העבר.

כפי שאפשר אולי להתרשם מן המובאות שלמעלה, "המשת"פ" הוא ספר סאטירי נושכני, בוטה, מצחיק ומריר. הספר שופע עושר תרבותי מסחרר, עתיר אזכורים בתחומי הספרות, הפילוסופיה, הפסיכולוגיה, ההיסטוריה ועוד. כמה מן האזכורים הכרתי, אני מניחה שבכמה מהם לא הבחנתי, ורבים נהניתי ללמוד (ביניהם, אפיון מצב הרוח בשכונה באמצעות שירה של נינה סימון Mississippi Goddam). בייטי עצמו הופתע מהגדרת הספר כסאטירה, והוטרד מן האפשרות שההיבטים הקומיים יאפילו על הדיון בנושאים המהותיים. מבחינתי, למרות שבמקומות רבים הספר מצחיק עד דמעות, המסרים הרציניים שלו ברורים, ובייטי משקף בחדות ובבהירות את חווית השחורוּת. בשונה מטא-נהסי קואטס, הקול הזועם של הקהילה האפרו-אמריקאית, פול בייטי אינו מצטייר כמריר או כנקמני. הגזע והגזענות הם עובדה שאינה מתפוגגת, כעת השאלה היא איך חיים עם עובדה זו.

גיא הרלינג תרגם יפה, תוך שהוא מתגבר על מכשלות הנובעות ממשחקי מלים ומביטויים מקומיים ותלויי תרבות.

"המשת"פ" זכה בפרס המאן בוקר ל-2016, לגמרי בצדק.

The Sellout – Paul Beatty

עם עובד

2018 (2015)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

המצוד אחר אייכמן / ניל בסקומב

343304_1_det

במאי 1960 נלכד אדולף אייכמן בארגנטינה, והוברח ארצה, כאן עמד למשפט ונתלה. הספר "המצוד אחר אייכמן" מתאר את קורותיו של הקצין הנאצי החל בימים האחרונים של המלחמה, דרך חמש השנים שבהן הצליח לחמוק מבעלות הברית בגרמניה, עבור במסלול הבריחה שלו מאירופה בתמיכת הכנסיה באיטליה, וכלה במאמצים לאיתורו עד ללכידתו. למרות שהסוף ידוע מראש, קראתי את הספר במתח, זועמת על בריחתו, מתוסכלת עם ציידי הנאצים שאיבדו את עקבותיו, חרדה מכל מכשול בדרכם של אנשי המוסד.

איסר הראל, ראש המוסד באותם ימים, ומי שעמד בראש המבצע, פרסם ב-1975 את ספרו "הבית ברחוב גריבלדי", ובו סיפר על לכידתו של אייכמן. באותה תקופה עדיין נמנעתי מקריאת ספרי שואה, ואיכשהו הספר חמק ממני עד כה. מכיוון שלא קראתי את ספרו של הראל, או כל ספר זכרונות אחר שכתבו המעורבים בפרשה, אין לי אפשרות לחוות דעה על מידת החידוש שב"המצוד אחר אייכמן". הסיפור בכללותו היה מוכר לי, פרטיו לא היו ידועים לי, ומבחינתי הועשרתי מאוד. התרשמתי שניל בסקומב, סופר ועתונאי, השקיע במחקר, ואסף אל תוך הספר פרטים קטנים וגדולים ממגוון מקורות, עד ליצירת תמונה שלמה ומדויקת של ההתרחשויות.

בנוסף לסיפור המצוד הספציפי, היה מעניין מאוד להתוודע אל מאחורי הקלעים של מבצעי המוסד. כל מבצע רגיש עלול ליפול בגלל פרטים קטנים, ונדרשות חשיבה מעמיקה והכנה מדוקדקת כדי להערך לכל תרחיש. העבודה המתוארת בספר מעוררת רחשי כבוד והשתאות. עדיין, גם אם ההכנה מושלמת, יד המקרה יכולה להתערב ולשבש הכל, ונדרשים עצבי ברזל כדי להתמודד עם הבלתי צפוי. במקומות רבים בספר נעתקה נשמתי כשהדברים לא התגלגלו כמתוכנן. מסתבר שספוילר אינו מכשול כשספר כתוב היטב.

סיפור לכידתו של אייכמן, מטבע הדברים, אינו סיפור הרפתקאות גרידא. רגשות עמוקים של כאב מעורבים בו בשל הסמיכות היחסית של הארועים לתקופת השואה, ובשל האובדן שחוו רבים מן המשתתפים במצוד. חלקם עברו את השואה על בשרם, כמעט כולם איבדו בני משפחה וחברים כתוצאה מפעילותו הנלהבת והבלתי נלאית של אייכמן, ה"מאסטר", כפי שכינה אותו הימלר כשקרא לו לטפל בחיסולה של יהדות הונגריה. אייכמן הוחזק בדירת מסתור במשך כעשרה ימים לפני שהועלה על מטוס אל-על בדרכו לארץ, ובמהלך תקופה זו התברר כי לא המתח והחשש להתפס היו קשים לשוביו, אלא עצם נוכחותו בקרבתם. איסר הראל נדהם, כשסר לבקר את אנשיו, מההידרדרות הקשה במוראל. שלום דני, שהיה אחראי על זיוף כל המסמכים שנדרשו למבצע, הגיע לצלם את אייכמן, ומיהר להסתלק מבלי לומר שלום לחבריו, כי לא יכול היה לשאת את השהות שם. האסיר, למרות שהיה שקט וצייתן, "המשיך לעורר בשוביו תיעוב ודכאון כמעט מחניק, כאילו שאב את כל האור והחמצן מן הבית".

אישיותו של אייכמן תופסת בספר חלק פחות מהותי, אך מעניין לכשעצמו. בסקומב מתאר את מנגנון ההכחשה של אייכמן בדבר תפקידו המרכזי, ומצטט קטעים מעדות שמסר לידיד בארגנטינה, מתוך מחשבה על העתיד ועל מקומו בהיסטוריה, לצד דברים שאמר לשוביו. טענת "רק מילאתי פקודות" שלו נבעה, כך נראה, משילוב של אמונה עם היתממות ועם תכנון קו הגנה. הפרק האחרון בספר עוסק בעיקרי המשפט ובחשיבותו לשינוי ההתיחסות הישראלית והעולמית אל זכר השואה.

"המצוד אחר אייכמן" הוא ספר מושקע, מותח, חשוב ומומלץ.

Hunting Eichmann – Neal Bascomb

ידיעות ספרים

2010 (2009)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

צבי מלחין, האיש שתפס פיזית את אייכמן והטיל אותו אל רכב החטיפה, צייר את אייכמן על דפי מדריך כיס לדרום-אמריקה, בשעה שהשגיח עליו בדירת המסתור

eiche16-b

שטוּם / ג'ם לסטר

%d7%a9%d7%98%d7%95%d7%9d

הסרט "איש הגשם" קיבע בתודעה הציבורית את האוטיסטים כאנשים מנותקים עד כדי שעשוע, וכבעלי כשרון מופלא עד כדי גאונות, שמייחד אותם. בשנים האחרונות נכתבו ספרים ונוצרו סרטים וסדרות סביב האוטיזם, רובם עוסקים במיוחדות של התופעה ופחות בקשייה. ג'ם לסטר, אב לבן אוטיסט בתפקוד נמוך, קץ בשאלה החוזרת ונשנית "מה התכונה המיוחדת של הבן שלך?". מאחורי החזות הכמעט מיסטית שיצרו הספרות והקולנוע מצויים חיים שלמים של תסכול ושל קשיים, ולסטר החליט לתת להם ביטוי. הספר נכתב אחרי שהסופר מסר את בנו לבית ספר בתנאי פנימיה, ולבֵּן ג'וּל, גיבורו של הספר, "העניק" את הדילמה שייסרה אותו עצמו.

אם לא נלחם, או אם נלחם ונפסיד, זה אומר שמה שיכתיב את שארית החיים שלי, יהיה פעולות המעיים, דפוסי השינה והתנודות האגרסיביות במצבי הרוח של הבן שלי. אם ננצח, הבן שלי יעזוב את הבית בגיל אחת-עשרה וכנראה לא יחזור, אני אהיה חייב לאבא שלי כל החיים, ואשאר לבד ובלי בית.

בן ג'וּל מספר שני סיפורים המתרחשים במקביל וכרוכים זה בזה. הסיפור המרכזי עוסק בדילמת הפתרון הטוב ביותר לבן, לאשתו אמה ולבנם ג'ונה. ג'ונה מצוי ברמת התפתחות של פעוט: הוא אינו מדבר, אינו שולט בצרכיו, נתון למצבי רוח, נטול עכבות. ג'ונה אינו חש פחד, ולכן מהווה סכנה לעצמו ודורש השגחה מתמדת. ככל שהוא גדל וכוחו הפיסי מתעצם, הוא מהווה סכנה גם לאנשים שסביבו. הוריו סבורים שהמקום המושלם עבורו הוא בית ספר בתנאי פנימיה, שנבנה במחשבה על צרכיהם של ילדים כמוהו. הבעיה היא שבית הספר הזה מצוי מחוץ לשטח השיפוט של הרשות בה מתגוררת המשפחה, והרשות, האמורה לממן את לימודיו של ג'ונה – כך על פי תנאי בית הספר שאינו ממומן על ידי הורי התלמידים – מעדיפה פתרונות הולמים פחות ויקרים פחות. אֶמה, עורכת דין במקצועה, מציעה לבן פרידה למראית עין, כי סיכויו של אב יחיד לזכות במשפט גבוהים יותר, כך היא טוענת. בן וג'ונה עוברים לפיכך לגור עם אביו של בן, גיאורג.

כאן נפתח הסיפור השני: שלושה גברים שתקנים מוצאים עצמם בדירה אחת. בין גיאורג ובן לא שררו אף פעם יחסי קירבה, בן חש תמיד שאכזב את אביו, ולמעשה אינו יודע עליו דבר פרט לעובדה שנולד בהונגריה וששרד את השואה. באורח מפתיע, גיאורג נפתח דווקא בנוכחותו של ג'ונה. לנכד, שאינו מסוגל להגיב, וספק אם הוא מבין את הנאמר לו, הוא מספר על עברו. בן מוצא עצמו נאבק עבור עתיד טוב יותר לבנו, מתמודד עם הקירבה הכפויה אל אביו, מנסה לגרד כסף למימון ההליכים המשפטיים, ונלחם בשדים מעברו – אמו שנטשה והתמכרות לאלכוהול. הניתוק מאשתו, שאינה עונה לטלפונים, תורם לתחושת הערעור המתמדת בה הוא שרוי.

אלוהים. זה. היה. קשה. איך אוכל להסביר את זה למישהו? את התחושה של הכשלון המוחלט, את הקרב שהשתולל בתוך ראשי בין אהבה לבין אומללות.

ג'ם לסטר מיטיב לתאר, ללא כחל וסרק, מבלי לחוס על הקורא ועל עצמו, את התסכול הנורא של חייו. קראתי את הספר במועקה גדולה, ולא יכולתי לחדול מלהרהר בו גם כשלא היה בידי. בסופו של הספר לסטר מספר שרצה לכתוב ספר מצחיק, אבל דווקא במקומות בהם הוא משתמש בהומור הספר עצוב עוד יותר, משום שמתחת למסכת הליצן מסתתרים מעמקים של כאב, שהפוגות ההומור הציני אינן מצליחות לפוגג. במשפט אגבי בתחילת הספר הוא כותב: "אני יושב על האסלה הסגורה, מעשן ושותה מתוך בקבוק קטן של וודקה, מנסה לקרוא את לב המאפליה, אבל זה קצת קליל עבור הטעם הנוכחי שלי". לאורכו של כל הספר חשתי כמוהו.

בשורה התחתונה: ספר כן וישיר, כתוב בפשטות עוצמתית, ופותח חלון להיכרות עם עולמם של האוטיסטים ובני משפחותיהם. מומלץ מאוד.

Shtum – Jem Lester

תמיר//סנדיק

2017 (2014)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

אריק / דוד לנדאו

100067767b

כותרת משנה: חייו של אריאל שרון

סקירה חלקית או הסברים לנטישה:

אריק שרון היה דמות שנויה במחלוקת, החל בימיו כלוחם, וכלה בפעילותו הפוליטית האחרונה כמיישם ההתנתקות בהיותו ראש ממשלה. דומה שבכל צעד בחייו זכה לתגובות שנעו בין הערצה לתיעוב, ותכונותיו – האמיתיות או כאלה שיוחסו לו – הותקפו כשליליות או שובחו כחיוביות, תלוי במתבונן ובנקודת השקפתו. הוא היה אינדיבידואליסט, שאף פעם לא היה שייך באמת למחנה מזוהה – חבר בתנועת הנוער העובד ובהגנה, אבל לא איש מפלגת העבודה, ממקימי הליכוד, אבל לא מאנשי ז'בוטינסקי ובגין – ומבקריו ומעריציו באו משמאל ומימין.

האם אפשר לכתוב ביוגרפיה נייטרלית אודותיו? אפשר לנסות. דוד לנדאו, לדעתי, לא ניסה. השקפת עולמו ועמדותיו הפוליטיות באות לידי ביטוי כבר במבוא, כשהוא מסביר – ספק מתנצל – מדוע כתב את הספר:

"בזכות כל הדברים שהיו יכולים להיות […] ראוי שרון לכך שנקדיש מאמץ וזמן רב לנסיון להבין את חייו ואת פועלו" – הדברים שהיו יכולים להיות פירושם התנתקויות נוספות, אולי הסדר כולל, ובהינף מקלדת כל דבר אחר בחייו של שרון הופך לא ראוי לתשומת לב.

קראתי עד עמוד 70 ונטשתי. יש לי ענין לקרוא על חייו של שרון, אין לי עניין לקרוא את דעותיו של דוד לנדאו. כותרת המשנה של הספר מצהירה בפשטות: "חייו של אריאל שרון", ומשום כך ציפיתי לביוגרפיה. בפועל מדובר בחייו של אריאל שרון מבעד לעיניו של דוד לנדאו. זכותו של הכותב לכתוב ספרים כרצונו ולהעלות על הכתב את דעותיו, ומי שמתעניין יקרא. אני לא יודעת אם לנדאו התכוון לכתוב ביוגרפיה או לפרוש את משנתו המדינית, אני כן יודעת מה אני רציתי לקרוא, והספר הזה הוא לא מה שרציתי. בנוסף, בדפים שקראתי, שפותחים בילדותו ומסתיימים במלחמת ההתשה, לא מצאתי עובדות חדשות שלא הכרתי קודם. לפיכך החלטתי שדי לי.

Arik – David Landau

דביר

2015 (2014)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

נוודת / אייאן חירסי עלי

d7a0d795d795d793d7aa-d790d799d799d790d79f-d797d799d7a8d7a1d799-d7a2d79cd799-d79bd7a8d799d79bd7aa-d794d7a1d7a4d7a8

אייאן חירסי עלי נולדה בסומליה למשפחה מוסלמית. בשנות ילדותה נדדה ממדינה למדינה (ערב הסעודית, קניה ועוד), חלקית בשל פעילותו הפוליטית של אביה שהתנגד לממשל הסומלי, וחלקית משום נטישתו של האב את המשפחה מרצונו או בשל פעילותו לסרוגין. כשהיא מתארת את ילדותה ואת נערותה, עולה תמונה של משפחה לא מתפקדת, בעיקר משום שהיתה נטועה בתוך תרבות שבטית ודתית, שבה אלימות ודיכוי היו חלק בלתי נפרד מן החיים. הסבתא היתה רודנית, האם היתה פנאטית ואלימה – לפי הפרשנות של אייאן שתיהן נהגו כך משום שלא יכלו לקבל באמת, למרות חזותן הכנועה, את נישואי בעליהן לנשים נוספות. אחיה של אייאן נהג באלימות קשה כלפיה וכלפי אחותה, משום שכך תפס את תפקידו כגבר בבית, ולא היה מי שימחה. אייאן חונכה לכניעות כלפי אללה וכלפי כל הגברים כולם, ומגיל צעיר מאוד גודלה להיות אשה נאמנה לגבר שיהפוך להיות אדונה לאחר שתעזוב את בית אביה ואחיה. כמו יותר מתשעים אחוז מן הילדות בסומליה, עברה גם היא את תהליך המילה הברברי, שנועד לשמור על תומתה עד לנישואיה. כשאביה חזר לגור עם המשפחה, הוא מצא לאייאן בעל, גבר מוסלמי שחי בקנדה. היא נשלחה לגרמניה כדי לקבל דרכון לקנדה ולטוס לשם, אבל ניצלה את חלון ההזדמנויות הצר שנפתח לרגע קט, עלתה על רכבת להולנד, וביקשה שם מקלט. ברבות הימים הפכה לאזרחית הולנד ואף לחברת פרלמנט, ולקחה על עצמה מעין מסע צלב נגד הפנאטיות האיסלמית, ונגד דיכוי הנשים המוסלמיות. את כל הפרשה המרתקת הזו גוללה בספרה המרשים עד מאוד, "כופרת", ואני שמחה על ההזדמנות להמליץ עליו.

"נוודת" הוא מעין ספר המשך, המספר על קורותיה לאחר שעזבה את הפרלמנט ההולנדי ועברה להתגורר בארה"ב. שני הספרים הם למעשה יצירות שמונעות על ידי אג'נדה ברורה, אך בעוד ש"כופרת" יכול להקרא כאוטוביוגרפיה שמסר בצידה, "נוודת" הוא בעיקר מסר, שסיפורים מחייה של אייאן משמשים לו כרקע.

כמי שבאה מן העולם המוסלמי, אייאן טוענת להיכרות מעמיקה עם האיסלם, שהוא בעיניה רצחני ובלתי פשרני. היא סבורה שיש להפעיל את החינוך הציבורי במדינות שקלטו מהגרים מוסלמים, כדי שיחדל להיות כזה. החינוך לתפיסתה צריך לגרום למוסלמים להתייחס אל דתם בצורה ביקורתית. לא לפחד לשאול שאלות, לא להרתע מסינון החוצה של הצדדים האלימים שבה.

התנועה הפמיניסטית נקראת להרחיב את פעילותה לטובת מליוני הנשים המוסלמיות המושפלות ומדוכאות, אלה שנכלאות בביתן, שאסור להן לצאת ללא ליווי גבר, שנגזר עליהן להתנהל מאחורי בדים ועטיפות, שנחשבות לרכוש אבותיהן ובעליהן.

גם הכנסיה הנוצרית נדרשת להרתם למאמץ. לתפיסתה של אייאן, הנצרות המתונה יכולה להציג דת של אהבה שתחליף את הדת של השנאה. למען האמת קצת קשה לי להבין את הפן הזה במשנתה, בעיקר על רקע תפיסת עולמה האתאיסטית, ועל רקע אי הסובלנות שמפגינים רבים בציבור ובמימסד הנוצרי.

בשני הספרים אייאן יוצאת חוצץ נגד הסלחנות המערבית כלפי עוולות האיסלם, בעיקר העוולות כנגד נשים. הגישה הפוטרת את הדכוי בטיעון ש"כך זה בתרבות הזו, ויש לשמר כל תרבות" נראית לה, וגם לי, פטרונית ומתנשאת. כאילו לא ניתן להסביר לאנשים ה"נחותים" האלה שיש משהו בסיסי רע מאוד בתפיסת האשה כשווה רק מחצית הגבר. היא לא מהססת לומר שאמנם כל האנשים נולדים שווים, אבל זה לא אומר שכל התרבויות שוות. תרבות שמאפשרת חופש ושוויון נעלה על תרבות שמפעילה ומצדיקה דיכוי והשפלה, ויש לפעול בכל הלהט כנגד האחרונה.

כבר שנים שאייאן חיה מוקפת שומרי ראש. הבמאי ואן-גוך, שיחד אתו יצרה סרט על הנשים המוסלמיות, נרצח, ואיומים על חייה הם ענין שבשגרה. יש להעריך את אומץ לבה להמשיך לעמוד באור הזרקורים, להמשיך לנדוד ברחבי ארה"ב ולשאת את דבריה בפני קהלים שונים. צריך להעריך את הלהט המפעם בה, שגורם לה לא לשקוט לאחר שזכתה בחופש בעצמה, אלא לנסות לזכות נשים נוספות באותו חופש.

למרות שכאמור הספר הוא יותר מסר ופחות סיפור, הוא מרתק בשני היבטיו. הסיפורים מחיי משפחתה ומקורותיה לאחר שהצליחה לחמוק מעניינים, והטיעונים וההצעות שהיא מעלה שווים קריאה ודיון. היא רהוטה מאוד, מיטיבה להתבטא, והקריאה בספר היא בו זמנית שוטפת ומעוררת מחשבות.

Nomad – Ayaan Hirsi Ali

כנרת זמורה ביתן

2014

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג