יומנו של השטן / רוברט ק' ויטמן ודייויד קיני

כותרת משנה: אלפרד רוזנברג והסודות הגנובים של הרייך השלישי

אלפרד רוזנברג, האידיאולוג של התנועה הנאצית, שספרו "המיתוס של המאה העשרים" ניצב לצד "מיין קמפף" כתנ"ך של גרמניה, זכור כאיש של מילים, אך כפי שהוכח במשפטי נירנברג היה גם איש של מעשים, ועל מעשיו נידון למוות. הוא היה אחד מן הבכירים הבודדים שקודמו לדרגת רייכסלייטר, הדרגה השניה בחשיבותה אחרי הפיהרר. החל מ-1934 נשא בתואר "בא הכוח של הפיהרר לנושא פעילות האינדוקטרינציה והחינוך, האינטלקטואליים והאידיאולוגיים, של המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית"; בסופו של העשור החל לתכנן את בית הספר הגבוה של המפלגה, ואת "המכון לחקר השאלה היהודית", וכדי להעשיר את הספריה של שני המוסדות הוקם "כוח המשימה של רייכסלייטר רוזנברג", שהחרים עשרות אלפי ספרים ופריטי יודאיקה, והרחיב את פעילותו לבזיזת אוצרות אמנות מכל השטחים הכבושים (כשנשאל בחקירה אחרי המלחמה על ההחרמות ללא פיצוי, תירץ זאת במלים "אף אחד מהבעלים לא היה בסביבה"); לקראת מבצע ברברוסה ב-1941 מונה לתפקיד השר הממונה על ניהול השטחים שייכבשו במזרח, ובאותה שנה אמר כי "במזרח עדיין חיים כשישה מליון יהודים, ואת הבעיה הזאת אפשר לפתור אך ורק באמצעות מיגור ביולוגי של יהדות אירופה כולה"; שני נציגים ממשרדו היו בין משתתפי ועידת ואנזה ב-1942.

היטלר, בשיטת הממשל הרגילה שלו, טשטש את גבולות הסמכויות של אנשיו, וכך רוזנברג נאבק ממש עד סוף המלחמה בגבלס על השליטה בתעמולה, הסתכסך עם הימלר ועם היידריך על עמדות כוח במזרח, ורב עם גרינג על הביזה עד שהתקבעו סדרי העדיפויות (היטלר הראשון לבחור את הפריטים לעצמו, גרינג שני, כוח המשימה של רוזנברג שלישי). יתכן שהמאבק בגבלס היה אחד הגורמים לכך שבמאי 1943 החל לכתוב יומן, שכן גבלס, שהיה כותב כפייתי, פרסם באותה עת את רשומותיו מן השנתיים הקודמות.

רוברט קמפנר, עורך דין יהודי, שנמלט מגרמניה ב-1935, נמנה עם צוות התביעה במשפטי נירנברג. קמפנר היה אדם ססגוני, וסיפור חייו, המתואר בספר, יכול היה לשמש חומר גלם לביוגרפיה מעניינת. מטעמים שונים, לא בהכרח חוקיים, הוא החזיק ברשותו אלפי מסמכים שהשיג בזמן החקירות, ולא טרח להחזירם. יורשיו, שהיו חלוקים בדיעותיהם באשר לטיפול בירושתו, שחררו בהדרגה את המסמכים, וביניהם, ב-2013, גם את יומנו של רוזנברג, המצוי כעת במוזיאון לזכר השואה בארצות הברית. רוברט ק' ויטמן, אחד משני כותבי הספר, היה מעורב בחיפושים אחר היומן, ושיחק תפקיד מפתח באיתורו.

הספר נפתח בפרק המתאר את המאמצים לעלות על עקבותיו של היומן, ואת הנסיונות להעביר אותו מידיהם של יורשי קמפנר אל המוזיאון. מרביתו של הספר הוא סקירה של התקופה מראשיתה של התנועה הנאצית ועד סיום המלחמה, ואין בו חידוש של ממש למי שכבר קרא ספרים על התקופה, ביניהם הביוגרפיה של היטלר מאת איאן קרשו, "פני הרייך השלישי" מאת יואכים פסט, ו"בגן חיות הטרף" מאת אריק לארסון, שנמנים עם המקורות הרבים המוזכרים בסיומו של הספר. מהלך חייו של רוזנברג משולב בספר, מבוסס חלקית מאוד על מובאות מיומנו. הפרקים האחרונים עוסקים במשפטי נירנברג, בדגש על חקירתו של רוזנברג.

הספר מספק סקירה לא רעה של התקופה, מבלי להתעמק בפרטים. יחד עם זאת, הוא אינו מספיק ממוקד, ואינו מקיים את ההבטחה שבשמו ובכותרת המשנה שלו. למעשה, הוא מפוצל לשלושה נושאים – השואה והמלחמה, דמותו של רוזנברג ודמותו של קמפנר – ורק האחרון שבהם זוכה להעמקה. לעומת זאת, לשאלה המסקרנת תמיד – כיצד הפך אדם שגרתי ואפור לאידיאולוג הארסי והקטלני שהיה – אין התיחסות בספר. אני ממליצה עליו למרות זאת, משום שהוא קריא ובהיר, ומשום שסיפורו של קמפנר (שהמחברים כנראה אינם מחבבים, וחבל שהדבר ניכר בספר עיון היסטורי) מציג עוד פן של קורות היהודים בגרמניה הנאצית.

The Devil’s Diary – Robert K. Wittman & David Kinney

דביר

2017 (2015)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

שובל המוות / אריק לארסון

כותרת משנה: ההפלגה האחרונה של לוסיטניה

ביום האחרון למסעה מניו-יורק לליברפול, מול חופיה הדרומיים של אירלנד, טבעה ספינת הנוסעים לוסיטניה כתוצאה מטורפדו ששיגרה לעברה צוללת גרמנית. אלף תשע מאות חמישים ותשעה נוסעים ואנשי צוות ושלושה נוסעים סמויים היו על סיפונה, שבע מאות ששים וארבעה שרדו את האסון. הארוע הטרגי ב-7 במאי 1915 נתפס בזכרון כזה שגרם למפנה בעמדתה הנייטרלית של ארצות הברית והביא להצטרפותה למלחמה. בפועל רק במאי 1917, שנתיים אחר כך, בעקבות חשיפתו של "מברק צימרמן", הגיעו שש משחתות אמריקאיות לאותו מקום בדיוק, סנונית ראשונה ששלחה ארצות הברית לאירופה.

אריק לארסון, שהפליא לתאר את ארועי התערוכה העולמית בשיקגו ב"השטן בעיר הלבנה", ואת הדיפלומטיה האמריקאית בגרמניה בשנות השלושים ב"בגן חיות הטרף", ערך תחקיר מדוקדק בכל היבטיה של ההפלגה האחרונה של לוסיטניה, וכתב ספר מרתק. את פרק המבוא הכתיר בשם "המציאות כספר מתח", וספרו אכן נקרא במידה מרובה ככזה. הוא מספר במקביל על נוסעי הספינה, החל מעלייתם עליה שהונצחה בסרט, ועל מסעה של הצוללת 20-U מגרמניה אל המקום בו תשגר את הטורפדו הקטלני. למרות שהסוף ידוע, הוא מצליח ליצור אוירה אפלה באמצעות הסיפור הכפול – החיים הנינוחים והנהנתנים על הספינה, והצוללת האורבת לקורבנותיה.

אבל המתח הסיפורי הזה הוא רק אחד מסודות כוחו של הספר. הרחבת היריעה אל כל הגורמים המעורבים בארועי התקופה היא שעושה אותו כל כך מרתק: לארסון נכנס אל הבית הלבן, שם מתאבל הנשיא וילסון על מות רעייתו, וחודשים אחדים אחר כך מתאהב כנער, בעודו מנווט את ארצות הברית אל נייטרליות עיקשת. הוא מציץ אל מפענחי הצפנים בנבכי חדר 40, לבו הסודי של שירות המודיעין הבריטי, שבזכות לכידתו של ספר הצפנים הגרמני הצליחו לפצח תשדורות בעלת חשיבות קריטית. הוא עומד על יחסי הכוחות בתוך הפיקוד הבריטי, ועל ההחלטות שבגינן לא נעשה כמעט דבר להצלתה של לוסיטניה. הוא יורד אל הצוללת הגרמנית, מתאר את החיים בה, ומתעכב על העצמאות הרבה של מפקדי הצוללות ועל התחרות ביניהם שנמדדה במספר הטונות שהטביעו. לצד אלה הוא מספק היבטים נוספים על החברה באותה תקופה, כשהוא מספר, כדוגמא, על אופן הטיפול בדכאון ועל האגודה לחקר העל-טבעי, שניהם כרוכים בשמה של תיאודייט פופ, אישיות ססגונית מנוסעות הספינה.

כמה וכמה גורמים חברו לקביעת גורלה של לוסיטניה, ושינוי קטן באחד מהם היה יכול להסיט את הגורל לכיוון אחר: הספינה התעכבה בניו-יורק במשך שעתים כדי להעלות מספינה שהוחרמה לצרכים צבאיים. אילו היתה מקדימה להגיע לחופי אירלנד, הצוללת עדיין לא היתה שם. הקברניט חויב לשתק אחד מארבעת חדרי הדוודים כדי לחסוך כסף, וכתוצאה מכך מהירות הספינה הואטה. לולא עשה זאת היה מגיע לבריטניה יום קודם, לפני שהצוללת הגיעה לאזור. אם הערפל שכיסה את הספינה היה מתפזר חצי שעה מאוחר יותר, הצוללת לא היתה רואה אותה. לצוללת לא היה סיכוי להשיג את הספינה, לולא ביצעה זו פניה ימינה שהביאה אותה היישר מול הצוללת. וכן הלאה, נדמה כי כחוט השערה היה בין הצלה לאסון.

אבל יותר מאלה, גורלה של לוסיטניה נקבע כתוצאה משיקולים של האדמירלות הבריטית. היסטוריון של הצי קבע עשרות שנים אחר כך, כי או שהיה כאן "מחדל בלתי נסלח", או ש"אכן היתה קנוניה, פגומה ככל שתהיה, לסכן את לוסיטניה על מנת לערב את ארצות הברית במלחמה". כמו במלחמת העולם השניה, גם בראשונה היתה חשיבות עצומה לריגול, ובמקרים רבים הסודות שנחשפו בחדר 40 לא הובילו לפעולות לסיכול התכניות הגרמניות, כדי לא לחשוף את הימצאותו של ספר הצפנים בידי הבריטים. אחת התוצאות היתה אי שיתופו של ויליאם תומס טרנר, קברניט הלוסיטניה, במידע על פעילותה של 20-U, ואי הסטתה של הספינה לנתיב בטוח יותר. וינסטון צ'רצ'יל, ראש האדמירלות, כתב ב-1915 כי "חשוב עד מאוד למשוך כלי שיט נייטרליים אל חופינו בתקווה לסבך את ארצות הברית עם גרמניה". אולי בשל תפיסה זו לא נשלחו משחתות להגן על לוסיטניה כשנכנסה למימיה של בריטניה. מכל מקום, מיד לאחר ההטבעה מיהרה האדמירלות להפנות אצבע מאשימה כלפי הקברניט, כנראה כדי להמשיך ולכסות על סודותיה: "אין מנוס מן המסקנה שהוא נטול כל יכולת לבצע את תפקידו, או שידם של הגרמנים הגיעה אליו". ועדת חקירה ניקתה אותו כליל מאשמה. זה לא הפריע לצ'רצ'יל לטעון לאשמתו של טרנר בספר שכתב בשנות השלושים על תקופת המלחמה.

הנשיא וילסון, מצדו, הגיב על טביעתה של לוסיטניה במכתב מחאה שנשלח אל הקייזר וילהלם. זו היתה תגובתו גם במקרים דומים בשנתים שאחר כך. למרות הלך הרוח הציבורי שתמך בנייטרליות, התנהלותו זכתה ללעג, שבא לידי ביטוי לדוגמא במאמר עיתונאי שחיקה אותו בלגלוג: "קייזר יקר, חרף התכתבותנו הקודמת בנושא, שוב טובעה ספינה ועליה אזרחים אמריקאים. בנסיבות אלה אין לנו אלא ליידע אותך, ברגשי ידידות עמוקים, כי הישנותו של ארוע מעין זה תחייב את שליחתה של הודעה נוספת לממשלתו המכובדת ושוחרת השלום של הוד מעלתו".

קל לשפוט ממרחק שנים את התנהלותם של אישי מפתח כוילסון וצ'רצ'יל, ואריק לארסון עומד על כך יפה בראיון שנערך עמו.

האשם האמיתי היה, כמובן, וולטר שוויגר, מפקד הצוללת. למפקדי הצוללות הגרמנים, שהיו מנותקי קשר במשימות רחוקות, ניתנה עצמאות בפעילותם. שוויגר, והוא לא היחיד, בחר להתעלם מחוק השלל הימי, שלפיו יש להרחיק את הצוות לפני הטבעת ספינה. הוא בחר להתעלם גם מן ההבחנה בין ספינות קרב לספינות נוסעים. לוסיטניה סיפקה לו מנה יפה של טונות להטבעה, והוא ניצל את ההזדמנות שנקרתה לו.

ממש לפני צאתה של לוסיטניה מניו-יורק פורסמה אזהרה גרמנית לכל ספינה זרה לבל תקרב לבריטניה. נוסעי לוסיטניה היו מודעים לה, אך רק בודדים ביטלו את נסיעתם. הדעה הכללית היתה שגרמניה לא תפגע באזרחים, ושררה אמונה שהצי הבריטי יגן על לוסיטניה. ב-7 במאי 1915, יום בהיר ויפה להפליא, ראו כמה מן הנוסעים את הטורפדו מתקרב אליהם: "השובל נמתח על פני המים כמו צלקת ארוכה ובהירה. בעגת הימאים כונה פס כזה של תסיסה דועכת, שנוצר בידי ספינה או טורפדו, בשם 'שובל המוות'".

"שובל המוות" הוא ספר מעמיק, נשען על תחקיר מדוקדק, ומשלב נפלא את ההיבטים ההיסטוריים עם הסיפורים הפרטיים של האנשים שנלכדו ברגע ההיסטורי. מומלץ מאוד.

Dead Wake – Erik Larson

בבל וידיעות ספרים

2019 (2015)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

וירג'יל וביאטריס / יאן מרטל

"וירג'יל וביאטריס" נפתח בספר שנכשל עוד לפני שראה אור. הנרי, סופר שכתב שני ספרים מצליחים, החליט לכתוב על השואה באופן שונה מהמקובל. לדבריו, היצוג הספרותי של השואה הוא רובו ככולו מסוגת הריאליזם ההיסטורי, בעוד ארועים טראומטיים אחרים בהיסטוריה האנושית זכו ליצוג ספרותי בדיוני. לדעתו, אין הצדקה לכך שהטיפול הספרותי בשואה שונה. הספר שכתב במשך כחמש שנים הורכב משני חלקים, האחד פרוזה בדויה והשני מאמר. כדי לא לתת לחלק אחד עדיפות על פני השני, הציע לשלב אותם זה בזה כ"ספר היפוך", הווה אומר שני מערכי עמודים נפרדים, הפוכים זה מזה ובגבם זה לזה. המו"לים, שהיו אמורים לפרסם את הספר, הסבירו לו בעקיפין, אך בבירור, כי הרומן מייגע, המאמר שברירי, ורעיון ספר ההיפוך הוא לא יותר מגימיק. משום שהרגיש כי קולו הושתק, החליט לוותר על הכתיבה. הוא שכנע את אשתו לעזוב את עבודתה, ושניהם יחד הרחיקו מביתם בקנדה לעיר גדולה, אולי באירופה אולי באמריקה, ששמה לא נמסר, שם שוקע הנרי, שאת ספריו כתב בשם עט, באנונימיות. הקשר היחיד שלו עם עברו כסופר מתקיים באמצעות מכתבי קוראים שהמו"לים וסוכניו מעבירים אליו.

אחד המכתבים שהנרי מקבל מגיע מאדם, שאף שמו הנרי. המכתב מכיל קטע ממחזה, ופתק המבקש מהסופר עזרה. מכיוון שהכותב מתגורר בעיר בה השתקע הנרי, הוא מחליט לשלשל את תשובתו לתיבת הדואר של הכותב בעת שייצא לטייל עם כלבו. כשהוא מגיע אל היעד מתברר לו כי מדובר בסדנתו של מפחלץ, אדם חמור סבר, נטול חוש הומור, ממוקד לחלוטין בעבודתו ובכתיבת המחזה. ביאטריס ווירג'יל, שני גיבורי המחזה הקרויים על שם שתי דמויות בקומדיה האנושית של דנטה, הם אתון וקוף שאגן הרוכב על גבה, שפוחלצו על ידיו. השניים מסתובבים ומשוחחים במדינה, שהיא בעצם חולצת פסים. וירג'יל חרד "כי הוא קוף שאגן בעולם שלא רוצה קופים שאגנים". ביום בהיר אחד הוא מגלה שהאזרחים במדינתו נחלקים לשתי קטגוריות – אזרחים ולא-אזרחים – והוא עצמו נמנה עם האחרונה. השניים עוברים זוועות, והשאלה המרכזית שמעסיקה אותם, וכך גם את שני ההנרי, היא "איך נדבר על מה שקרה לנו יום אחד כשזה ייגמר?". לוקח להנרי הסופר זמן ארוך מדי להבין שלא הכחדת בעלי חיים היא הנושא שמעסיק את הנרי המפחלץ, אלא זכר השואה. נדרש רמז ברור, אזכור של רחוב נובוליפקי 68, שם התגלה ארכיון עונג שבת, כדי שהסופר, וגם הקוראים, יבינו שמה שהטיף לו הסופר בתחילת הספר, הווה אומר כתיבה אחרת על השואה, אכן הולך ומתממש כאן. כיצד חווה המפחלץ את השואה? את זאת יבין הנרי רק ברגע האחרון.

ההעדפה הברורה שלי בספרות שואה היא ספרי עדות וספרי מחקר. אני סבורה שהסיפורים האישיים, על אינספור גווניהם השונים, עוצמתיים דיים, ואין צורך בקישוטים ספרותיים ובזוועות מומצאות כדי לחדד את המסר העולה מהם. יחד עם זאת, אני לא דוחה על הסף ספרות אלגורית, כפי ש"וירג'יל וביאטריס" מנסה להיות. הבעיה בספר הזה היא שלוקח לו יותר מדי זמן, יותר מדי גיבובי מלים, כדי להגיע ללב הענין, ולכן הוא רוב הזמן טרחני וחסר מיקוד. כשהוא ממוקד, בתחילתו ובסיומו, הוא קולע אל השערה.

בסיומו של הספר כותב הנרי פרק פרוזה ראשון אחרי שנים. שמו של הפרק "משחקים לגוסטב", כשם אחת הדרכים שהמציאו וירג'יל וביאטריס כדי לדבר על מה שעבר עליהם. הפרק מורכב משאלות מוסריות קצרות ונוקבות, כולן מתיחסות לארועי השואה, והאחרונה שבהן נוגעת ישירות בנושא הזכרון: "רופא מדבר אליך: "הגלולה הזאת תמחק את זכרונך. אתה תשכח את כל סבלך ואת כל אובדנך. אבל תשכח גם את כל עברך". האם תבלע את הגלולה?".

קשה להמליץ על הספר משום הטרחנות שבו. יחד עם זאת, הוא מיוחד, מדויק כשהוא ממוקד, ובדרכו מעורר מודעות לתקופה הטראומטית ולתוצאותיה. אסכם אם כך בהמלצה מסויגת.

Beatrice and Virgil – Yann Martel

מודן

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

לדבר עם זרים / מלקולם גלדוול

כותרת משנה: מה כדאי שנדע על אנשים שאיננו מכירים

ב-10 ביולי 2015 עצר בריאן אנסיניה, שוטר טקסני לבן, את רכבה של סנדרה בלאנד, צעירה אפרו-אמריקאית, בתואנה שלא אותתה כשעברה נתיב. הארוע השגרתי, שהיה צריך להסתיים באזהרה, הוביל להתאבדותה של סנדרה שלושה ימים אחר-כך בתא מעצר. המוות המיותר הזה מטריד את מלקולם גלדוול. הוא סבור כי "אילו גילינו יותר התחשבות כחברה – אילו היינו מוכנים לעשות חשבון נפש לגבי הגישה שלנו לזרים והאופן שאנחנו מבינים אותם – היא לא היתה מוצאת את מותה בתא מעצר בטקסס". הספר הוא נסיון להבין את האסטרטגיות שבהן אנו משתמשים כדי לדבר עם זרים, ואת הסיבות הגורמות לאסטרטגיות אלה להשתבש.

גלדוול מעלה בספר מספר טענות מעניינות. הראשונה שבהן היא הקביעה שאנו גרועים בזיהוי שקרנים. חוקרי שב"כ, שופטים, בני אדם מן השורה – כולם מזהים שקרים באותו שיעור נמוך עד מאוד. על פי שורת ההגיון,  האבולוציה היתה אמורה לתת להעדפה למי שניחן ביכולת לעמוד על טיבם של אנשים המבקשים להפיל אותו בפח, ומסתבר שלא כך קרה. הסיבה, לדעתו, היא המחיר הכבד שתשלם חברה שתורכב מחשדנים פרנואידים. גם אם ישקרו לנו מעת לעת, זה לא ימנע מאתנו להעביר הלאה את הגנים שלנו, ולא יטיל איום רציני על הישרדותו של המין האנושי. לתקשורת יעילה, לעומת זאת, יש השלכות אדירות על הישרדותנו. התמורה ממש אינה מצדיקה את הסיכון. ברירת המחדל היא, אם כך, להאמין לבני אדם אחרים, ולהתעלם מספקות. רק כשמצטברים ספקות בכמות שאינה מאפשרת הסבר מניח את הדעת, האמונה מושעית. מסיבה זו ברני מיידוף יכול היה להמשיך לרמות במשך שנים למרות שמועות חשדניות, וג'רי סנדוסקי יכול היה להמשיך לנצל באין מפריע נערים שאימן למרות טענות נגדו.

הטענה הבאה שלו היא שפגישה פנים אל פנים עם אדם אחר אינה משפרת את הסיכויים לזהות אותו כשקרן. הסיבה לכך היא השקיפות, כלומר הרעיון שההתנהגות החיצונית של האדם משקפת באמינות את פנימיותו. אדם נמנע מקשר עין = שקרן. אדם הלוחץ את ידך בחמימות בין שתי ידיו = ישר ואמין בעל כוונות טובות. הבעיה היא שבני אדם אינם מביעים את עצמם בהכרח "על פי הספר". אמנדה נוקס, שישבה בכלא על רצח חברתה, הורשעה בעיקר משום שלא נהגה כמצופה מחברה אבלה.

גדלוול מתייחס גם לענין הצימוד, כלומר ההקשר שבו פועל האדם הזר, היבט שנוטים להתעלם ממנו, והוא מוביל לאי הבנות. הוא בוחן גם את השפעת האלכוהול על ההתנהלות האנושית, ועל קוצר הראיה שהוא גורם, כשהוא מביא להעדפת שיקולים קצרי טווח על פני חוכמתם ומוסריותם של שיקולים ארוכי טווח.

פרק מעניין, ומהותי לפרשת מותה של סנדרה בלאנד, עוסק בשיטותיה של המשטרה. בין השאר הוא מתאר את שיטת השיטור שהוא מכנה "חיפושי ערימת השחת", הווה אומר השעית הנטיה הטבעית של השוטרים לבחור באמת כברירת מחדל, ובמקומה לחשוד בכל. לטענתו, שיטה זו, שנועדה בין השאר לחיפושי נשק, הביאה לעליה מזערית וזניחה במספר כלי הנשק שנתפסו, ולעומת זאת הדביקה תווית של פושע למאות אלפי אנשים שנתפסו כחשודים בשל המירוץ הזה לפרק בני אדם מנשקם. הוא מרחיב את הדיון בשיטה זו גם לתחומים אחרים, כמו הבדיקות הבטחוניות בשדות התעופה, וגם בדיקות ממוגרפיה שגרתיות. בדומה לד"ר בנימין מוזס בספרו "להיות רופא בעידן הבערות מרצון", גם גלדוול טוען שהגילוי המוקדם שהושג בזכות הבדיקות היזומות זניח בהשוואה לאלפי המקרים של זיהוי שווא, שהוביל לטיפולים מיותרים.

אם כל זה נשמע יבש, כדאי לקרוא את הספר גם כדי לראות כיצד מלקולם גלדוול הופך דיון אקדמי לספר מלבב. סגנונו סיפורי, והדוגמאות שהוא מביא מגוונות ומעניינות. כך, לדוגמא, את הפרק על השקיפות הוא פותח בתיאור פרק מ"חברים", ובניתוח הבעותיהם של השחקנים, שכולן תואמות לגמרי את הרגשות שהם אמורים להביע, וזאת כדי לעבור לטענה שבני אדם מחוץ למסך מביעים את רגשותיהם במגוון גדול ובלתי אחיד של הבעות חיצוניות. הוא נודד בין עולם הריגול לעולם העסקים, בין משרד הרופא לאולם המשפט, ומתייחס לנושא המרכזי של ספרו מכמה וכמה היבטים.

קריאת הספר לא תהפוך את הקוראים לגלאי שקר, אבל תפקח את העיניים למכשלות שבדיבור עם זרים, ותעורר מודעות למגבלות ההבנה שלנו.

מעניין, קריא ומומלץ.

Talking to Strangers – Malcolm Gladwell

כנרת זמורה ביתן

2019 (2019)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

ארץ אחרת / ג'יימס בולדווין

הפרק הפותח את "ארץ אחרת" מתאר את גורלו של רופוס, נגן ג'ז שחור עור, שהדרדר מנגיעה בתהילה לחיי עוני מנוול. בנפילתו אל התהום ניהל מערכת יחסים מעוותת עם צעירה לבנה, שהיתה מעורערת עוד בטרם נפגשו, ואושפזה במוסד לחולי נפש לאחר שהפליא בה את מכותיו. ידידו ויוואלדו, לבן אף הוא (ההבחנה בין שחורים ללבנים היא בלב הספר), ניסה לעצור את האסון הצפוי להתרחש, אך כשל. חסר פרוטה, רעב, נטול כל תקווה לעתיד, השליך עצמו רופוס מגשר וושינגטון למימי ההדסון. גופתו נמצאה כעבור מספר ימים. זעמו הבלתי נשלט של רופוס, שמצא לעצמו מוצא בבחורה שהפכה לשק חבטות, מוסבר בחוויותיו כשחור, בתחושת ההשפלה המתמדת, בדחיה שחש כל חייו.

הפרק הבא נודד לפריז. אריק, בחור לבן, שהיה בעבר מאהבו של רופוס, קיבל, לאחר מספר שנים בגלות, הצעה לתפקיד במחזה בברודווי, והחליט לחזור הביתה. איב, בן זוגו הצרפתי, אמור להצטרף אליו בניו-יורק כעבור מספר שבועות.

שני הפרקים הללו מציגים את נושאיו המרכזיים של הספר – הזהות השחורה בארצות הברית והזהות המינית. הספר מתרכז בקבוצה מצומצמת של חברים ומכרים, שמותו של רופוס חרט בהם צלקת. כל אחד מהם בוחן את חייו שלו ונדחף לשנותם, מתקשה למקם את עצמו במציאות שסביבו, וחושש להתבונן בה בעיניים פקוחות, וכל אחד מהם מייצג יותר מאישיות פרטית. בשיחה בין אריק לויוואלדו השניים אומרים:

"אני חושב שצריך לבחון בכנות את החיים שאתה חי, אחרת אין שום סיכוי שתשיג את החיים שאתה רוצה." הוא עצר. "או חושב שאתה רוצה."

"או," אמר ויוואלדו כעבור רגע, "החיים שאתה חושב שאתה אמור לרצות."

ויוואלדו הוא סופר, שטרם פרסם דבר, והוא סובל ממחסום כתיבה. ויוואלדו הוא ליברל, מאמין בשוויון בין שחורים ללבנים, טוען שאינו רואה צבעי עור. מותו של חברו הפגיש בינו ובין איידה, אחותו של רופוס, והם מנהלים מערכת יחסים שכמיהה לקִרבה ופחד משמשים בה בערבוביה. קאס, עקרת בית ואם, הנשואה לריצ'רד, סופר שהתפשר על איכות לטובת מכירות, מנסה לחרוג ממסגרת חייה המצומצמת. בדומה לויוואלדו, גם קאס היא ליברלית, ובשיחה עם איידה היא מתחננת להערכה משום שהתנתקה מנוף ילדותה הגזעני. איידה, שהעריצה את אחיה, פיתחה בעקבות מותו קשיחות ונחישות. בתגובה לדבריה של קאס היא אומרת: "את לא יודעת, ואין לך שום דרך בעולם לגלות, איך זה להיות בחורה שחורה בעולם הזה, ואיך גברים לבנים, וגם גברים שחורים, מותק, מתיחסים אליך. אף פעם לא הגעת למסקנה שכל העולם הוא פשוט בית זונות אחד גדול ולכן הדרך היחידה שתוכלי להצליח היא להיות הזונה הכי גדולה, הכי מגניבה, הכי קשוחה שיש, וככה להכריח את העולם להחזיר לך את מה שמגיע לך". אריק, המאופס על עצמו יותר מכולם, מנהל, בעודו ממתין לאיב, רומן עם אשה. כולם, במידה זו או אחרת, אובדי דרך, חרדים ממציאות עולמם ומעתידו.

אך הסיפור אינו על אנשים פרטיים, שבמידה רבה משקפים את הביוגרפיה הפרטית של הסופר עצמו. יחסי שחורים-לבנים אינם מאבק בין יחידים, אלא מאבק על דמותה של ארצות הברית. איידה ישירת הדיבור אומרת לקאס גם את הדברים הבאים: "את בטח חושבת שאנחנו באיזה פארק מזוין. את לא יודעת שאנחנו באחד הג'ונגלים הכי גדולים בעולם." ובמבט לעתיד היא משמיעה נבואת זעם: "אנשים כמוכם לא יודעים שהחיים הם חרא, מותק. זה הדיבור הכי גדול עכשו. אתם אף פעם לא שילמתם את המחיר, והולך להיות לכם קשה, מותק, כשהעסק יתפורר. יש הרבה חובות ישנים לגבות, ואני יודעת טוב מאוד שאתם לא חסכתם אפילו פני אחד". הארץ האחרת שבשם הספר, על פי אחת הפרשנויות, היא ארצות הברית, שאינה ארצם של תושביה שחורי העור.

"ארץ אחרת" אינו קל לקריאה, לא רק בשל תוכנו המבטא את יסורי גיבוריו, אלא גם משום שהכתיבה של ג'יימס בולדווין ממחישה מצוין את המבוכה והתלישות של הדמויות, ומקשה בכך על מציאת נקודות חיבור איתן. כדאי להתמיד למרות הקשיים, כדי לספוג את הלכי הרוח, שלמרות ששיקפו את התקופה בה נכתב הספר (1948 עד 1962) הם רלוונטים גם היום.

ג'יימס בולדווין היה אקטיביסט חברתי שאחז בדעות שבין המתינות של מרטין לותר קינג הבן לקיצוניות של מלקולם איקס. בדומה לאריק שבספר, גם הוא עבר לגור בפריז, וניהל שם בגלוי חיים הומוסקסואלים. יצירתו ההגותית והספרותית, כמו "סיפורו של רחוב ביל", עסקה בשני הנושאים שבערו בו – שוויון זכויות לאפרו-אמריקאים והזכות לאמץ זהות מינית שאינה הטרוסקסואלית.

ספר ראוי לתשומת לב.

Another Country – James Baldwin

עם עובד

2019 (1962)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

מצעד החיים

מצעד החיים הוא מפעל בן כשלושים שנה, ובמסגרתו, ביום הזכרון לשואה ולגבורה, צועדים בני נוער יהודים מאושוויץ אל בירקנאו. שמו של המפעל ניתן לו כניגוד לצעדות המוות שנכפו על קורבנות הנאצים, במהלך המלחמה וביתר שאת בימיה האחרונים. אל הצעירים מתלווים ניצולי שואה, המשתפים את סיפורם, ומעבירים את לפיד הזכרון אל הדור הבא. מפעל דומה נוסף, מצעד הזכרון והתקווה, מביא אל אתרי מחנות ההשמדה צעירים מכל דת ומכל לאום.

הספר האלבומי "מצעד החיים" מבוסס בחלקו על תערוכה שהוצגה באו"ם לפני כשנה במלאות לפרויקט שלושה עשורים. הספר נפתח בדיון ביחודה של השואה, אך המסר שלו כבר בפתיחה, וכך לכל אורכו, הוא מסר אוניברסלי של זכרון ושל לימוד ומודעות, כדי לשפר את העולם. לא נמצא כאן רגשות נקם – נכדתו של ניצול שואה מחבקת את נכדו המיוסר של נאצי, גם לא תחרות של סבל – ניצולת רצח עם ברואנדה משלבת ידים עם ניצול שואה. כן נמצא בספר סיפורים של חסידי אומות עולם, של משחררי המחנות, ושל יהודים שהתקוממו ולא השלימו עם גורלם. הדוברים כולם, אלה שהשאירו עדות כתובה ואלה שנושאים דברים באוזני הצועדים, מטיפים לאהבה ולאמונה בטוב. רומן קנט, ניצול שואה: "אנו חייבים לזכור ששנאה לעולם אינה טובה, ואהבה לעולם אינה רעה". פנחס גוטר, ניצול שואה: "אני תמיד מספר לצעירים שאני נושא עמי לפיד של רווחת חיים ושל טוב לב. הוא אולי היה יכול להיות לפיד של מרירות, אך אני מאמין שהלפיד שלי צריך להיות כמו הלפיד האולימפי, כזה שמפיץ רצון טוב על פני האדמה". אנה פרנק, במלים הנשמעות כצוואה, כתבה: "כמה נפלא שלא צריך להמתין אפילו רגע אחד לפני שמתחילים לשפר את העולם".

מדי פעם עולות שאלות באשר להמשך קיומו של המצעד, לאופן בו הוא מתנהל, להתנהגות משתתפיו, למסרים המוטמעים בהם. הספר אינו מתייחס כלל למחלוקות, אלא מציג באופן מזוקק את מטרת קיומו של המפעל. גם אם יש חילוקי דעות לגבי ה"איך", המטרה, כך נראה לי, מצדיקה את המאמץ להוסיף ולקיימו.

"מצעד החיים" הוא ספר מושקע, המכבד את הזכרון ואת הזוכרים, מביט בכאב אל העבר ומשקיף בתקווה אל העתיד.

שוקן

Witness

2019

תרגום: גיא הרלינג

עורך: אלי רובינשטיין

 

המשת"פ / פול בייטי

בספרה של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, "אמריקנה", עלתה השאלה כיצד אפשר לכתוב בארצות-הברית ספר על גזע. בשיחה שמנהלות כמה מן הדמויות בספר עולה הטענה כי אי-אפשר לכתוב רומן כן על גזע במדינה הזאת […] לסופרים שחורים שכותבים סיפורת במדינה הזאת […] יש שתי אפשרויות: הם יכולים לכתוב ליחידי סגולה או לכתוב יומרני […] אתה צריך לוודא שזה יהיה לירי ומעודן כל כך, שהקורא שלא קורא בין השורות בכלל לא ידע שזה על גזע. פול בייטי היה מן הסתם מביע דעה אחרת לגמרי. "המשת"פ" רחוק מלהיות לירי ומעודן. הוא ישיר מאוד, בוטה, ואין צורך לחפש בין השורות כדי להבין במה הוא מטפל. כשבייטי שואל איך אפשר לכתוב או לדבר על גזע, זוהי התשובה שהוא נותן: כשאנשים שואלים, "למה אנחנו לא יכולים לנהל שיחה כנה יותר על גזע?", הם בעצם מתכוונים לומר, "למה כושים לא יכולים להתנהג בהגיון?", או "לך תזדיין, חתיכת לבנבן. אם אני אגיד את מה שאני באמת רוצה להגיד, יפטרו אותי יותר מהר משהיו מפטרים אותך אם היה יותר קל לדבר על גזע". וכשאנחנו אומרים גזע אנחנו מתכוונים ל"כושים", כי נראה שלאף אחד משום זרם אין שום בעיה לפלוט כל מיני שטויות על אמריקנים ילידים, על היספנים, על אסיאתים ועל הגזע החדש של אמריקה, הסלבריטי.

רוחו של הספר משתקפת כבר במשפט הפותח אותו: אולי קשה להאמין כשאדם שחור אומר את זה, אבל אני בחיים לא גנבתי כלום. סטראוטיפים ישובו ויידונו בספר לכל אורכו. מייצגם הבולט ביותר הוא הומיני ג'נקינס, דמות בדויה, שכילד היה חלק מצוות השחקנים בסדרה The Little Rascals / Our Gang בזכות מה שבייטי מכנה "חמידותו השחורה כפחם". ארבעה השחקנים השחורים בסדרה, כך למדתי מחיפוש ברשת, התיחסו בבגרותם לטענות על סטראוטיפיות בעיצוב דמויותיהם, וטענו שאין המדובר בגזענות, שכן גם דמויות אחרות עוצבו באופן דומה (ילד שמן, ילדה בלונדינית יפה, וכיוצא באלה). הומיני מרבה להתייחס לטענות אלה, וכמי שכוכבו דרך לזמן קצר ודעך, הוא חי במידה רבה את תהילת עברו.

עלילת "המשת"פ" מתרחשת בעיירה דיקנס שנמחקה מהמפה. בעבר נועדה להיות שכונה חקלאית בתוך לוס אנג'לס, אך רוב תושביה, שכמעט כולם אפרו-אמריקאים, הפכו את השטח החקלאי לחצרות גדולות, ורק המספר, נאמן לחינוכו של אביו – פסיכולוג ניסויי שבנו היה שפן הנסיונות שלו – שומר על צביון חקלאי בשטחו. עם השנים נבלעה השכונה בתוך העיר רבתי, גבולותיה נמחקו מן המפות, ושילוט שכיוון אליה נעקר. המספר, עייף מגזענות ומפוליטיקלי קורקט, מודע להפרדה שמתחת לאינטגרציה, נוקט מהלך מפתיע: הוא משיב לשכונה את גבולותיה ואת זהותה הנפרדת, מחיה את ההפרדה הגזעית, ואף הופך אדונו של הומיני, שכחלק מכמיהתו אל העבר חוזר מאה וחמישים שנה אחורה, ומלהק עצמו מרצונו כעבד.

מול המספר, ששמו הפרטי אינו ידוע ושם משפחתו Me, עומד פוי צ'שייר, חבר בקבוצת האינטלקטואלים של דום-דום דונאטס, שייסד אביו של המספר. פוי עוסק, בין השאר, בשכתוב ההיסטוריה הספרותית של ארצות-הברית. כך, כדוגמא, הוא כותב מחדש את "הקלברי פין", מחליף 'עבד' ב'מתנדב כהה עור', ומשנה את שם הספר ל'הרפתקאותיהם נטולות הגסויות ומסעותיהם האינטלקטואליים והרוחניים של ג'ים האפרו-אמריקני ובן טיפוחיו הצעיר, האח הלבן הקלברי פין, בחיפושיהם אחר היחידה המשפחתית השחורה האבודה'. המספר, לעומתו, סבור כי מארק טוויין לא השתמש מספיק במילה 'כושי' […]. כלומר, למה להאשים את מארק טוויין רק כי אין לך סבלנות ואומץ להסביר לילדים שלך שיש כינויים גזעניים ושבמהלך חייהם הקטנים והמוגנים עלולים לקרוא להם "כושי" או גרוע יותר, הם יעזו לקרוא למישהו אחר "כושי". הוא פוסל את שכתוב ההיסטוריה או את ההתעלמות ממנה, ומאבחן כי זה ההבדל בין העמים המדוכאים בעולם לבין השחורים באמריקה. הם נודרים לעולם לא לשכוח, ואנחנו רוצים שהכל יימחק מהגליון, ייחתם וייעלם בארון התיוק לנצח. בכיוון הפוך למגמה זו הוא, כאמור, מחיה את העבר.

כפי שאפשר אולי להתרשם מן המובאות שלמעלה, "המשת"פ" הוא ספר סאטירי נושכני, בוטה, מצחיק ומריר. הספר שופע עושר תרבותי מסחרר, עתיר אזכורים בתחומי הספרות, הפילוסופיה, הפסיכולוגיה, ההיסטוריה ועוד. כמה מן האזכורים הכרתי, אני מניחה שבכמה מהם לא הבחנתי, ורבים נהניתי ללמוד (ביניהם, אפיון מצב הרוח בשכונה באמצעות שירה של נינה סימון Mississippi Goddam). בייטי עצמו הופתע מהגדרת הספר כסאטירה, והוטרד מן האפשרות שההיבטים הקומיים יאפילו על הדיון בנושאים המהותיים. מבחינתי, למרות שבמקומות רבים הספר מצחיק עד דמעות, המסרים הרציניים שלו ברורים, ובייטי משקף בחדות ובבהירות את חווית השחורוּת. בשונה מטא-נהסי קואטס, הקול הזועם של הקהילה האפרו-אמריקאית, פול בייטי אינו מצטייר כמריר או כנקמני. הגזע והגזענות הם עובדה שאינה מתפוגגת, כעת השאלה היא איך חיים עם עובדה זו.

גיא הרלינג תרגם יפה, תוך שהוא מתגבר על מכשלות הנובעות ממשחקי מלים ומביטויים מקומיים ותלויי תרבות.

"המשת"פ" זכה בפרס המאן בוקר ל-2016, לגמרי בצדק.

The Sellout – Paul Beatty

עם עובד

2018 (2015)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

המצוד אחר אייכמן / ניל בסקומב

במאי 1960 נלכד אדולף אייכמן בארגנטינה, והוברח ארצה, כאן עמד למשפט ונתלה. הספר "המצוד אחר אייכמן" מתאר את קורותיו של הקצין הנאצי החל בימים האחרונים של המלחמה, דרך חמש השנים שבהן הצליח לחמוק מבעלות הברית בגרמניה, עבור במסלול הבריחה שלו מאירופה בתמיכת הכנסיה באיטליה, וכלה במאמצים לאיתורו עד ללכידתו. למרות שהסוף ידוע מראש, קראתי את הספר במתח, זועמת על בריחתו, מתוסכלת עם ציידי הנאצים שאיבדו את עקבותיו, חרדה מכל מכשול בדרכם של אנשי המוסד.

איסר הראל, ראש המוסד באותם ימים, ומי שעמד בראש המבצע, פרסם ב-1975 את ספרו "הבית ברחוב גריבלדי", ובו סיפר על לכידתו של אייכמן. באותה תקופה עדיין נמנעתי מקריאת ספרי שואה, ואיכשהו הספר חמק ממני עד כה. מכיוון שלא קראתי את ספרו של הראל, או כל ספר זכרונות אחר שכתבו המעורבים בפרשה, אין לי אפשרות לחוות דעה על מידת החידוש שב"המצוד אחר אייכמן". הסיפור בכללותו היה מוכר לי, פרטיו לא היו ידועים לי, ומבחינתי הועשרתי מאוד. התרשמתי שניל בסקומב, סופר ועתונאי, השקיע במחקר, ואסף אל תוך הספר פרטים קטנים וגדולים ממגוון מקורות, עד ליצירת תמונה שלמה ומדויקת של ההתרחשויות.

בנוסף לסיפור המצוד הספציפי, היה מעניין מאוד להתוודע אל מאחורי הקלעים של מבצעי המוסד. כל מבצע רגיש עלול ליפול בגלל פרטים קטנים, ונדרשות חשיבה מעמיקה והכנה מדוקדקת כדי להערך לכל תרחיש. העבודה המתוארת בספר מעוררת רחשי כבוד והשתאות. עדיין, גם אם ההכנה מושלמת, יד המקרה יכולה להתערב ולשבש הכל, ונדרשים עצבי ברזל כדי להתמודד עם הבלתי צפוי. במקומות רבים בספר נעתקה נשמתי כשהדברים לא התגלגלו כמתוכנן. מסתבר שספוילר אינו מכשול כשספר כתוב היטב.

סיפור לכידתו של אייכמן, מטבע הדברים, אינו סיפור הרפתקאות גרידא. רגשות עמוקים של כאב מעורבים בו בשל הסמיכות היחסית של הארועים לתקופת השואה, ובשל האובדן שחוו רבים מן המשתתפים במצוד. חלקם עברו את השואה על בשרם, כמעט כולם איבדו בני משפחה וחברים כתוצאה מפעילותו הנלהבת והבלתי נלאית של אייכמן, ה"מאסטר", כפי שכינה אותו הימלר כשקרא לו לטפל בחיסולה של יהדות הונגריה. אייכמן הוחזק בדירת מסתור במשך כעשרה ימים לפני שהועלה על מטוס אל-על בדרכו לארץ, ובמהלך תקופה זו התברר כי לא המתח והחשש להתפס היו קשים לשוביו, אלא עצם נוכחותו בקרבתם. איסר הראל נדהם, כשסר לבקר את אנשיו, מההידרדרות הקשה במוראל. שלום דני, שהיה אחראי על זיוף כל המסמכים שנדרשו למבצע, הגיע לצלם את אייכמן, ומיהר להסתלק מבלי לומר שלום לחבריו, כי לא יכול היה לשאת את השהות שם. האסיר, למרות שהיה שקט וצייתן, "המשיך לעורר בשוביו תיעוב ודכאון כמעט מחניק, כאילו שאב את כל האור והחמצן מן הבית".

אישיותו של אייכמן תופסת בספר חלק פחות מהותי, אך מעניין כשלעצמו. בסקומב מתאר את מנגנון ההכחשה של אייכמן בדבר תפקידו המרכזי, ומצטט קטעים מעדות שמסר לידיד בארגנטינה, מתוך מחשבה על העתיד ועל מקומו בהיסטוריה, לצד דברים שאמר לשוביו. טענת "רק מילאתי פקודות" שלו נבעה, כך נראה, משילוב של אמונה עם היתממות ועם תכנון קו הגנה. הפרק האחרון בספר עוסק בעיקרי המשפט ובחשיבותו לשינוי ההתיחסות הישראלית והעולמית אל זכר השואה.

"המצוד אחר אייכמן" הוא ספר מושקע, מותח, חשוב ומומלץ.

Hunting Eichmann – Neal Bascomb

ידיעות ספרים

2010 (2009)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

צבי מלחין, האיש שתפס פיזית את אייכמן והטיל אותו אל רכב החטיפה, צייר את אייכמן על דפי מדריך כיס לדרום-אמריקה, בשעה שהשגיח עליו בדירת המסתור

שטום / ג'ם לסטר

הסרט "איש הגשם" קיבע בתודעה הציבורית את האוטיסטים כאנשים מנותקים עד כדי שעשוע, וכבעלי כשרון מופלא עד כדי גאונות, שמייחד אותם. בשנים האחרונות נכתבו ספרים ונוצרו סרטים וסדרות סביב האוטיזם, רובם עוסקים במיוחדות של התופעה ופחות בקשייה. ג'ם לסטר, אב לבן אוטיסט בתפקוד נמוך, קץ בשאלה החוזרת ונשנית "מה התכונה המיוחדת של הבן שלך?". מאחורי החזות הכמעט מיסטית שיצרו הספרות והקולנוע מצויים חיים שלמים של תסכול ושל קשיים, ולסטר החליט לתת להם ביטוי. הספר נכתב אחרי שהסופר מסר את בנו לבית ספר בתנאי פנימיה, ולבֵּן ג'וּל, גיבורו של הספר, "העניק" את הדילמה שייסרה אותו עצמו.

אם לא נלחם, או אם נלחם ונפסיד, זה אומר שמה שיכתיב את שארית החיים שלי, יהיה פעולות המעיים, דפוסי השינה והתנודות האגרסיביות במצבי הרוח של הבן שלי. אם ננצח, הבן שלי יעזוב את הבית בגיל אחת-עשרה וכנראה לא יחזור, אני אהיה חייב לאבא שלי כל החיים, ואשאר לבד ובלי בית.

בן ג'וּל מספר שני סיפורים המתרחשים במקביל וכרוכים זה בזה. הסיפור המרכזי עוסק בדילמת הפתרון הטוב ביותר לבן, לאשתו אמה ולבנם ג'ונה. ג'ונה מצוי ברמת התפתחות של פעוט: הוא אינו מדבר, אינו שולט בצרכיו, נתון למצבי רוח, נטול עכבות. ג'ונה אינו חש פחד, ולכן מהווה סכנה לעצמו ודורש השגחה מתמדת. ככל שהוא גדל וכוחו הפיסי מתעצם, הוא מהווה סכנה גם לאנשים שסביבו. הוריו סבורים שהמקום המושלם עבורו הוא בית ספר בתנאי פנימיה, שנבנה במחשבה על צרכיהם של ילדים כמוהו. הבעיה היא שבית הספר הזה מצוי מחוץ לשטח השיפוט של הרשות בה מתגוררת המשפחה, והרשות, האמורה לממן את לימודיו של ג'ונה – כך על פי תנאי בית הספר שאינו ממומן על ידי הורי התלמידים – מעדיפה פתרונות הולמים פחות ויקרים פחות. אֶמה, עורכת דין במקצועה, מציעה לבן פרידה למראית עין, כי סיכויו של אב יחיד לזכות במשפט גבוהים יותר, כך היא טוענת. בן וג'ונה עוברים לפיכך לגור עם אביו של בן, גיאורג.

כאן נפתח הסיפור השני: שלושה גברים שתקנים מוצאים עצמם בדירה אחת. בין גיאורג ובן לא שררו אף פעם יחסי קירבה, בן חש תמיד שאכזב את אביו, ולמעשה אינו יודע עליו דבר פרט לעובדה שנולד בהונגריה וששרד את השואה. באורח מפתיע, גיאורג נפתח דווקא בנוכחותו של ג'ונה. לנכד, שאינו מסוגל להגיב, וספק אם הוא מבין את הנאמר לו, הוא מספר על עברו. בן מוצא עצמו נאבק עבור עתיד טוב יותר לבנו, מתמודד עם הקירבה הכפויה אל אביו, מנסה לגרד כסף למימון ההליכים המשפטיים, ונלחם בשדים מעברו – אמו שנטשה והתמכרות לאלכוהול. הניתוק מאשתו, שאינה עונה לטלפונים, תורם לתחושת הערעור המתמדת בה הוא שרוי.

אלוהים. זה. היה. קשה. איך אוכל להסביר את זה למישהו? את התחושה של הכשלון המוחלט, את הקרב שהשתולל בתוך ראשי בין אהבה לבין אומללות.

ג'ם לסטר מיטיב לתאר, ללא כחל וסרק, מבלי לחוס על הקורא ועל עצמו, את התסכול הנורא של חייו. קראתי את הספר במועקה גדולה, ולא יכולתי לחדול מלהרהר בו גם כשלא היה בידי. בסופו של הספר לסטר מספר שרצה לכתוב ספר מצחיק, אבל דווקא במקומות בהם הוא משתמש בהומור הספר עצוב עוד יותר, משום שמתחת למסכת הליצן מסתתרים מעמקים של כאב, שהפוגות ההומור הציני אינן מצליחות לפוגג. במשפט אגבי בתחילת הספר הוא כותב: "אני יושב על האסלה הסגורה, מעשן ושותה מתוך בקבוק קטן של וודקה, מנסה לקרוא את לב המאפליה, אבל זה קצת קליל עבור הטעם הנוכחי שלי". לאורכו של כל הספר חשתי כמוהו.

בשורה התחתונה: ספר כן וישיר, כתוב בפשטות עוצמתית, ופותח חלון להיכרות עם עולמם של האוטיסטים ובני משפחותיהם. מומלץ מאוד.

Shtum – Jem Lester

תמיר//סנדיק

2017 (2014)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

אריק / דוד לנדאו

כותרת משנה: חייו של אריאל שרון

סקירה חלקית או הסברים לנטישה:

אריק שרון היה דמות שנויה במחלוקת, החל בימיו כלוחם, וכלה בפעילותו הפוליטית האחרונה כמיישם ההתנתקות בהיותו ראש ממשלה. דומה שבכל צעד בחייו זכה לתגובות שנעו בין הערצה לתיעוב, ותכונותיו – האמיתיות או כאלה שיוחסו לו – הותקפו כשליליות או שובחו כחיוביות, תלוי במתבונן ובנקודת השקפתו. הוא היה אינדיבידואליסט, שאף פעם לא היה שייך באמת למחנה מזוהה – חבר בתנועת הנוער העובד ובהגנה, אבל לא איש מפלגת העבודה, ממקימי הליכוד, אבל לא מאנשי ז'בוטינסקי ובגין – ומבקריו ומעריציו באו משמאל ומימין.

האם אפשר לכתוב ביוגרפיה נייטרלית אודותיו? אפשר לנסות. דוד לנדאו, לדעתי, לא ניסה. השקפת עולמו ועמדותיו הפוליטיות באות לידי ביטוי כבר במבוא, כשהוא מסביר – ספק מתנצל – מדוע כתב את הספר:

"בזכות כל הדברים שהיו יכולים להיות […] ראוי שרון לכך שנקדיש מאמץ וזמן רב לנסיון להבין את חייו ואת פועלו" – הדברים שהיו יכולים להיות פירושם התנתקויות נוספות, אולי הסדר כולל, ובהינף מקלדת כל דבר אחר בחייו של שרון הופך לא ראוי לתשומת לב.

קראתי עד עמוד 70 ונטשתי. יש לי ענין לקרוא על חייו של שרון, אין לי עניין לקרוא את דעותיו של דוד לנדאו. כותרת המשנה של הספר מצהירה בפשטות: "חייו של אריאל שרון", ומשום כך ציפיתי לביוגרפיה. בפועל מדובר בחייו של אריאל שרון מבעד לעיניו של דוד לנדאו. זכותו של הכותב לכתוב ספרים כרצונו ולהעלות על הכתב את דעותיו, ומי שמתעניין יקרא. אני לא יודעת אם לנדאו התכוון לכתוב ביוגרפיה או לפרוש את משנתו המדינית, אני כן יודעת מה אני רציתי לקרוא, והספר הזה הוא לא מה שרציתי. בנוסף, בדפים שקראתי, שפותחים בילדותו ומסתיימים במלחמת ההתשה, לא מצאתי עובדות חדשות שלא הכרתי קודם. לפיכך החלטתי שדי לי.

Arik – David Landau

דביר

2015 (2014)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג