סיפור שלא סיפרתי / אורי חנוך, יהודית חנוך

file_0

אורי חנוך נולד בקובנה ב-1928. כשהיה כבן שלוש-עשרה התהפכו חייו. יחד עם הוריו, שרגא ופרידה, ועם אחותו הגדולה מרים ואחיו הצעיר דני, נאלץ לעזוב את ביתו ולעבור לגטו שהוקם בעיר. ביולי 1944, אחרי האקציה הגדולה והאקציה הקטנה, ואחרי אקצית הילדים, חוסל הגטו, ושרידיו המעטים שולחו למחנות ריכוז בגרמניה. המשפחה, שבאורח פלא נותרה עד כה שלמה, הופרדה. האם והאחות הורדו מן הרכבת בשטוטהוף, שם מתו ימים ספורים אחרי השחרור. האב והבנים נלקחו לדכאו. זמן קצר אחר כך שולחו הילדים ששרדו את הגטו, ודני ביניהם, לאושוויץ. האב, שלא עמד בתלאות המחנה, שולח אף הוא לאושוויץ. אורי נותר לבדו, עֶבֶד במחנות קאופרינג. בימים האחרונים למלחמה הצליח להמלט מרכבת שפינתה את שרידי המחנות, והסתתר ביער עד שפגש בחיילי בעלות הברית. מספר חודשים אחרי השחרור נודע לו שגם דני, ששימש באושוויץ כ"סוס" שגרר עגלות עם בגדי הנרצחים, שרד. האחים נפגשו באיטליה (צלם מזדמן הנציח אותם – תמונה למטה), ועלו יחדיו לארץ בעליה לא לגלית. בארץ הצטרף אורי לקיבוץ ולפלמ"ח, לחם בקרבות על ירושלים, הפך לתעשין, הקים משפחה, והקדיש מזמנו וממרצו לזכר השואה ולדאגה לזכויות הניצולים. לפני מותו ב-2015 כתב יחד עם אשתו, העתונאית יהודית חנוך, את זכרונותיו.

חנוך כתב על פרק גטו קובנה בחייו בסגנון כמעט ענייני, מתומצת, מסופר יותר מנקודת מבטו של המבוגר המשקיף אחורה ופחות מנקודת מבטו של הילד. תמונות הגטו הושלמו בראשי בעזרת הספר שקראתי לאחרונה, "לחצות את הנהר" מאת שלום אילתי (חנוך סייע במימון תרגומו לגרמנית). סגנונו הופך רגשי יותר כשהוא מתאר את החודשים המסויטים בקאופרינג, אולי משום שלראשונה נותר לבדו, ללא המסגרת התומכת של המשפחה, נער צעיר מורעב, מעונה, נדון לעבודת פרך. מכל מקום, בין אם הכתיבה נובעת מנקודת מבטו של המבוגר המדווח ממרחק שנים, ובין אם היא חוזרת אל אוירת התקופה, הסיפור מרגש, ודמותו של אורי חנוך מרשימה.

גלגולי חייו של אורי חנוך, וגם של דני אחיו, מרתקים. אספר כאן רק על המקריות, על צירופי המקרים, ועל אנשים טובים שהזדמנו בדרכם, שחתכו גורלות ברגע לחיים או למוות. ימים ספורים לפני פלישת הגרמנים לליטא הגשים אורי חלום, ויצא למחנה קיץ של תנועת הנוער הסובייטית. מיד לאחר הפלישה הופרדו הילדים היהודים מחבריהם, ונכלאו בבית כנסת בעיירה סמוכה יחד עם יהודי המקום. גורלם של הכלואים נגזר למוות, אבל הילדים ניצלו בזכות קשרי אביו של אחד מהם עם נציג הצלב האדום, שהסכים לחלץ אותם מציפורני הליטאים. אורי הוחזר לקובנה, שם ביצעו התושבים המקומיים פוגרומים ולינצ'ים ביהודים. גם אל בית משפחת חנוך הגיעו הפורעים, אך את הדלת פתחה העוזרת הליטאית ואמרה: "את היהודים שלי כבר הרגו, עכשו אני בעלת הבית, ואני גרה פה עם הבת שלי. איזה מזל יש לי שהשאירו לנו דירה יפה". הפורעים השתכנעו והסתלקו. אם המשפחה נלכדה כשהסירה באומץ את הטלאי הצהוב, וחמקה אל השוק כדי להשיג מזון. היא נשלחה אל הפורט התשיעי, שפירושו היה מוות. את חייה הציל איש ס"א, עובד משרד העבודה בגטו, שם שימש אורי כשליח. בעלית הגג של אותו משרד  החביא אורי את דני בעת אקצית הילדים, מתוך הנחה ששם הגרמנים לא יעלו בדעתם לחפש. דווקא עלה בדעתם, ודני שברח מהם ניצל בזכות יהודי שהסתיר אותו מרודפיו (חברו של אורי, שהסתיר את אמו ואת אחותו באותו מקום, מעולם לא סלח לעצמו על שהתגלו שם על ידי המחפשים. כאילו אפשר היה לדעת מהו הדבר הנכון לעשותו). גם בקאופרינג ניצלו חייו של אורי לאחר שכבר נואש מהם. מדוכא ומותש ביקש להשתחרר מהעבודה, בקשה שמשמעותה מוות, אבל יהודי שהכיר אותו עוד מהגטו, הצליח להעביר אותו מן העבודה המפרכת והמסוכנת בבנית בונקרים לעבודה משרדית.

השואה נותרה נוכחת בחייו של אורי חנוך עד יום מותו, ודווקא משום כך גלגוליו בהמשך חייו מרשימים, וכך גם כתיבתו המפוכחת רבת הלקחים. למרות נערותו הטראומטית ניהל חיים מלאים, יצרניים ומאושרים. הוא עסק רבות בהנצחה, היה חבר ועדת התביעות, יושב ראש עמותת ניצולי מחנות דכאו, לנדסברג וקאופרינג בישראל ועוד. בדומה לניצולי שואה רבים נמנע מלשתף את שלושת ילדיו במה שעבר עליו, והם נחשפו לסיפורו רק בבגרותם. אחיו דני, לעומתו, שיתף את שני ילדיו מקטנותם. לפני כעשר שנים יצא איתם לאושוויץ, ומסעם הונצח בסרט "פיצה באושוויץ", סרט שמספר לא רק את סיפורו האישי של דני, אלא גם את זה של בני הדור השני.

לספר מצורף מבוא מעניין מאת ד"ר בלה גוטרמן, אודות יהדות ליטא ואודות חורבנה.

יהי זכרו של אורי חנוך ברוך.

יד ושם

2018

סיפור של סיפרתי - תמונה

לחצות את הנהר / שלום אילתי

לחצות את הנהר

את ספרו של ישראל קפלן, "לא אמות, כי אחיה ואספר!", פותח מבוא מאת בנו, שלום קפלן-אילתי, ובו הוא מספר על המחברות שכתב אביו אחרי השחרור מהמחנות, מהן למד על מה שעבר עליו. ישראל קפלן הופרד ממשפחתו, שנותרה בגטו קובנה, נשלח לעבודות בריגה, והתגלגל בין מחנות ריכוז עד ששוחרר בדכאו. אשתו ובתו נרצחו, ורק הבן שרד. אחרי תום המלחמה עברו חודשים ארוכים עד שהשניים נפגשו, וקפלן במחברותיו תיאר את הגורמים שעיכבו את האיחוד, ואת געגועיו אל בנו. שלום אילתי כתב את "לחצות את הנהר" ב-1999, ארבע שנים לפני פטירתו של אביו ולפני שגילה את המחברות.

"הרבה מטעם השחרור כרוך בידיעה שגם יקיריך ניצלו […] שאלמלא כן אין הנס שלם. נפגש, נתיישב זה מול זה – ונדבר, נדבר ונדבר. חלק הכרחי של המפגש מחדש הצפוי הוא האפשרות להתחלק בחוויות. הקשיבו נא לסיפורי, האזינו לאשר ארע לי. טעם אחרון זה, במידה ניכרת, לגבי מעולם לא התגשם. אולי משום כך נולדו כעבור שנים רבות דפים אלה". כששחרר הצבא הרוסי את קובנה, גילה שלום, שהעביר את החודשים האחרונים בחסותם של גויים, שאיש לא ציפה לו. אמו נעלמה, אחותו, שנמסרה אף היא לידי זרים, הוסגרה לגסטפו ונרצחה. כשאוחד סוף סוף עם אביו, נמנע האחרון מלשאול אותו על שעבר עליו, כמו שנמנע מלספר על גלגוליו שלו. בספר זה, פרי נסיונות כתיבה שנמשכו עשרים שנה, הוא מגולל את קורותיו מעת כיבושה של קובנה על ידי הגרמנים ביוני 1940 ועד עליתו ארצה, לבדו, באפריל 1946.

בדפים הראשונים של הספר הוא מסייג את עדותו: "כוח הזכרון של ילד: מה בעצם יודע אני על אשר קרה? וכי חקרתי, אספתי מסמכים, גביתי עדויות; מה יכול אני אפוא לספר, אלא מה שהסתנן והגיע אלי, נספג ועובד על ידי ילד אשר חושיו אמנם היו מאוד מחודדים, אך בתום המלחמה יהיה בן אחת-עשרה בסך הכל. שום שנתון מדעי לא יקבל לפרסום את עדותי זו; אבל זהו סיפורי שלי". למרות הסתיגות זו, הספר מצטיין באמינות ובבהירות, משלב את זכרונותיו של הילד ואת עמימות הבנתו עם השלמות היסטוריות ועם ידיעות שנוספו מאוחר יותר.

כחצי שנה לאחר שנכלאו בגטו, התפתה ישראל קפלן לגשת למיונים לבחירת אנשים שיישלחו לעבודות בריגה. מכיוון שמונה בחשאי לתעד את החיים בגטו, האמין שההנהגה היהודית תמנע את שילוחו, ובמקום להמתין במקומו עד שייקרא בחר לסיים ביוזמתו את ההמתנה. קיימות עדויות סותרות באשר למה שארע אחר כך – האם ההנהגה אכן נסתה לחלץ אותו? האם יכלה אשתו לשנות את רוע הגזרה לולא חלה בנה באותו לילה? – אבל התוצאה היתה פיצול המשפחה. עול הפרנסה והדאגה לשני הילדים הוטל על שכמה של האם לאה. בנוסף לעבודת הפרך בבריגדות, נטלה האם חלק בפעילות המחתרת בגטו, וטיפחה חלום לצאת אל היערות ולחבור אל הפרטיזנים. כשהחבל הלך והתהדק על צווארם של היהודים – מספרם פחת משלושים אלף לשמונת אלפים אחרי שתי אקציות – ומשהתברר שלא תוכל לקחת אתה את ילדתה בת השש אל היערות, קבלה החלטה קורעת לב למסור אותה לידי משפחתה של ליטאית שעבדה אתה. בעקבות אקצית הילדים, ממנה ניצל שלום בזכות מקומות מחבוא שלא התגלו, החליטה שהגיע הזמן למצוא גם לו מקלט מחוץ לגטו. הילד, כבן אחת-עשרה, הועלה על סירה, חצה את הנהר שהפריד בין הגטו לבין פרברי העיר, והצטווה ללכת בשביל העולה מן הנהר בגדה השניה ולא להביט אחור, עד שתגש אליו אשה זרה ותנחה אותו בדרכו. במבוא לספרו כותב הילד שבגר: "אני שולחתי על ידי אמא, כמשה בתיבה, אל חוף החיים. את סיפורי רוצה אני אפוא להקדיש לאמי. היא נתנה לי חיים פעמיים, ואת חייה שלה לא השכילה להציל אפילו פעם אחת". לאה גרינשטיין-קפלן נרצחה כשחוסל הגטו, שמונה-עשר ימים בלבד לפני שחרורה של קובנה.

שלום אילתי מתאר את חייו של הילד בשנות המלחמה. הוא מספר על ארועים "רגילים", כמו משחקי ילדים ולימודים בבית ספר מאולתר, ארועים שרגילותם עמדה בצל גרדום שנבנה מתחת לחלון בית הספר, ובצל גוויות קשישים שכרעו תחתיהם בעת ההמתנה למיון של האקציה הגדולה. הוא מתאר את עולמם של המבוגרים, כפי שהשתקף בעיניו באותה תקופה, וכפי שהוא מבין אותו כעת. בכנות הוא מתאר את היסחפותו אחר רוח הרחוב – הווה אומר השגת מזון ורכוש בדרכים שהיו נחשבות בלתי מוסריות בזמנים נורמליים – למורת רוחם המפורשת של הוריו. הוא אינו מסתיר שגיאות שעשה, שמייסרות אותו כל חייו – מכתב נרגן ששלח לאמו מן המחבוא בדירתה של הליטאית אצלה מצא מקלט, התעסקותו בעניניו בשעות האחרונות לפני הוצאתה של אחותו מן הגטו.

החיים בגטו ובמחבוא היו סיוט מתמשך ומאיים. החודשים שלאחר השחרור היו קשים לא פחות. חברה ששרדה אף היא כילדה אמרה אחרי שנים כי "החודשים הראשונים לאחר השחרור זכורים לה כקשים מכל שחשה בשנים הנוראות הקודמות. ההיווכחות; המציאות החדשה של היות לבד". שלום אילתי מספר על גלגוליו כילד לבדו, על ההכרה כי אחותו אכן הוסגרה, וככל הנראה נרצחה בפורט השביעי, על ההמתנה האינסופית לאמו שתשוב, שהרי איש לא חזה בפועל במותה. מסעו אל אביו היה אף הוא הרה-סכנות וממושך, כרוך בחציית גבולות בסתר ובהסתמכות על טוב-לבם של זרים.

המפגש עם אביו לא שיקם את מה שנותר מן המשפחה. ישראל קפלן, מצולק נפשית ומעורער פיזית, לא העניק לבנו את החום שביקש ואת ההזדמנות לספר את קורותיו. אולי לא היה מסוגל לכך משום אופיו, אולי לא חש חזק מספיק לחוות גם את שעבר על בנו. כפי ששתק לגבי שנותיו במלחמה, כך ביקש גם את שתיקתו של הבן. במבוא לספרו של האב כתב הבן את שבחיו של אביו, ששמר על רוח איתנה והשתקם למרות הטראומה. בספרו שלו – שקדם כאמור לגילוי המחברות ולחשיפת חוויותיו של האב – הוא מביע את תסכולו, כילד וגם כמבוגר, על כל מה שמנע ממנו. שלושה שבועות לאחר איחודם נוצרה האפשרות לשלוח את הבן לארץ בהפלגה מיוחדת של "שמפוליון", והאב החליט לנצל אותה. בארץ קבלה את פניו אחותו של אביו. האב עצמו עלה כשנתים אחר כך, אך השניים לא שבו לחיות יחדיו.

הספר ראה אור לראשונה ב-1999, למעלה מחמישים שנה לאחר הארועים המתוארים בו, ועדיין השפעתם ניכרת בחייו של המספר. קולות ומראות, שיש בהם צל של תזכורת למה שחווה, עדיין מבעתים אותו. כך, לדוגמא, הסתלק מאזור הבית הלבן בוושינגטון, כשמראה הקבוצות המתארגנות בדממה להכנס ולצאת החייה את מראות האקציה הגדולה. חברו סיפר כי מראה פינגווינים המצטופפים על גבי גוש קרח בגרינלנד, החזיר אותו במפתיע אל מראה היהודים המצטופפים בכיכר. "הרי שאצל כולנו כיכר הדמוקרטים עודנה שתולה בקרבנו. לעתים נדמה לי כי חלק בתוכי עדיין לא בטוח שניצל, דרוך הוא לקראת פקיעה של ארכת הזמן שהוענקה לנו פעם".

התמונה שעל הכריכה היא צילום עמוד ממכתבו של שלום אל דודתו בארצות הברית ביוני 1946. אחרי שהוא מתמצת את קורותיו ואת קורות הוריו ואחותו, ומביע את תקוותו להתאחד עם קרוביו, הוא כותב, "אולי את יכולה לשלוח לי ספרים מעניינים ביידיש. מפני שכאן הגרמנים השמידו הכל, ואני בלא ספר כמו דג בלא מים", מהדהד מבלי דעת את התשוקה שהביע אביו לשוב במהרה לחיי רוח.

על כריכת הספר מצוטטים כמה משפטים ממכתב שכתב עמוס עוז בעקבות קריאת הספר. הם מסכמים בנאמנות את תחושותי, ולכן אסיים בהם: "קראתי את "לחצות את הנהר", וכמה פעמים הספר הזה חדר אל תוך שנתי בלילה והביא אלי את האימה ואת כליון-הנפש ההם: כאילו לקחת אותי לשם. הרבה הרבה רגעים בספר הזה, בהם גם "מובלעות" אידיאליות בתוך הזוועה, נחרתים חזק ועמוק. דווקא משום שאינך מרים את קול-המספר שלך כמעט אף פעם, ואינך מוותר לנו על פרטים, "תמונות", רסיסי זכרון. כתבת ספר פולח. כמה מעט אנו יודעים על הניצולים – וכמה שטוחה ובנאלית היא ידיעתנו; הלוואי ולספרך זה יהיו קוראים לפחות כמנין הנרצחים: שיידעו. אצלנו וגם אצלם".  

יד ושם וכרמל

1999

2002 (מהדורה שלישית בצירוף השלמות והארות)