לאורו הבוהק של היום / אדוארד רייכר

כותרת משנה: יומנו של רופא יהודי בפולין 1939 – 1945

אדוארד רייכר, רופא עור יהודי פולני, ניהל חיי שגרה עם אשתו פולה ובתם הפעוטה עד ה-1 בספטמבר 1939, יום פרוץ מלחמת העולם השניה. שני אחיו, שחשו כי האדמה בוערת תחת רגליהם, עלו עם בני משפחותיהם לארץ-ישראל. אדוארד בחר להשאר כדי לא לנטוש את אביו המזדקן. אחותם של השלושה נרצחה יחד עם בני ביתה, ואדוארד עם מי שנותרו נאלץ לנטוש בית מרווח וקליניקה פעילה, ולעבור לצפיפות ולתנאי החיים הקשים מנשוא של גטו לודז'. משום שנרדף אישית על ידי רומקובסקי (שאותו הוא מתאר ללא כחל ושרק כפדופיל, כמגלומן וכמטורף) וחשש לחייו, נאלץ לעזוב את אביו בגטו, ולעבור עם אשתו ובתו לורשה. כשהבין שאיש מהם לא ייצא חי מגטו ורשה, העדיף לחיות עם תעודות מזויפות בצד הארי של העיר. את זכרונותיו מן השנים הללו כתב במחבוא לקראת שחרורה של פולין, אך הדפים אבדו (במהלך ההתקוממות של ורשה ב-1944, ולא במהלך ההתקוממות של גטו ורשה, שארעה למעלה משנה קודם לכן, כפי שמצוין בטעות על הכריכה). שנים אחרי המלחמה כתב אותם מחדש, וסיפר גם על החזרה לעירו הריקה מחברים ומקרובים, ועל העדויות שמסר במשפטיהם של פושעים נאצים. הזכרונות ראו אור רק למעלה מעשור אחרי מותו.

בדברי הסיום כותב רייכר כי כתב את הדברים לא משום שהוא מבקש נקמה, ולא משום שהוא מסרב לסלוח. נהפוך הוא, הוא מבקש להמנע משנאה, ומטרתו היא לדווח על הדברים לצעירים, כי בכוחם לממש את מה שדורות רבים הזניחו: ללכת בדרך של הומניזם צודק ובר-קיימא. אולי דווקא משום שאינו כותב בזעם, עוצמת העלבון וחוסר האונים שחש זועקת, ומעשי החסד שזכה להם מוארים באור יקרות. מצד אחד מעשי סחיטה והלשנה שהותירו אותו מוכה וחסר כל. מצד שני אנשים שלטוב לבם הוא חב את חייו, ביניהם נסיכה – אניילה וורונייצקה – וזונה – רוז'ה חמילבסקה – שהוכרו כחסידות אומות עולם. מצד אחד חברים ותיקים שהפנו לו עורף, והוא תהה אם הפכו את עורם בשל תהפוכות התקופה, או שהנסיבות חשפו את טבעם האמיתי. מצד שני מכרים שזיהו אותו, והפעילו את סמכותם כדי לאפשר לו לחמוק מן השלטונות. מצד אחד חייל גרמני, שבא לבקש עצה רפואית, והפך למגן המשפחה. מצד שני הרמן הפלה, שנזקק אף הוא לרופא עור, והמשיך למלא את תפקידו המפלצתי בהשמדה. היה מקום לתושיה וליוזמה בנסיון להשפיע על הגורל, אך החיים היו תלויים על בלימה, נתונים לחסדם של המזל ושל גחמות המקריות.

את כל אלה ועוד מתאר רייכר במפורט, בחִיּוּת עזה, בהכרת תודה על גילויי החסד, ובתמיהה אינסופית על ההתפרצויות של הרוע ושל השנאה האנטישמית העיוורת והמעוורת. בפרק מכמיר לב בסיומו של הספר הוא מספר על השיבה ללודז', על שיקום בית הכנסת שהקים אביו, ועל ההבנה הקרה שנוף ילדותו ובגרותו הפך זר ומנוכר.

לספר מצורף מבוא מאת בתו של אדוארד, שכילדה הופרדה לתקופה מסוימת מהוריה ונמסרה למוסד בתקווה להציל לפחות נפש אחת מן המשפחה. נכדו של אחד מאחיו של אדוארד, שיזם את התרגום לעברית, הוסיף אף הוא מאמר קצר, המתאר את גורלם של האחים ושל צאצאיהם. המתרגמת כתבה על הקשר האישי שלה לזכרונות כבת לאם ניצולת שואה ונכדה לסבתא שנרצחה, שתיהן ילידות לודז'.

אישיותו של הכותב, ונקודת המבט הבהירה שלו, מייחדים את הזכרונות הללו, והם מומלצים מאוד לקריאה ולתשומת לב.

W Ostrym Świetle Dnia – Edward Reicher

מטר

2022 (1989)

תרגום מפולנית: נורית לימור

עצירה קצרה בדרך מאושוויץ / יורן רוזנברג

362-4812b

אביו של יורן רוזנברג התאבד כשלושה חודשים לפני יום הולדתו השנים-עשר. בזכרונותיו של יורן, האב הוא אדם שמח, בעל חוש הומור, אוהב טבע, פעיל. בפועל היה דוד רוזנברג רדוף צללי השואה, סבל מסיוטים ונטה לדכאונות. במבט מפוכח של אדם מבוגר יורן יודע להסביר שהפעלתנות וההתבדחות, שאפיינו גם את נתק (נפתלי), אחיו של האב, נבעו מחוסר מנוחה, מפחד להרגע, לעצור ולהביט לאחור.

דוד רוזנברג היה בן שש-עשרה כשנכלא עם משפחתו בגטו לודז'. בגטו נכלאה גם הלה, הנערה בה היה מאוהב. השניים, ומרבית בני משפחתם הקרובה, שרדו את תלאות הגטו, ובאוגוסט 1944 הועמסו על הרכבות והוסעו לאושוויץ. רק מיעוטם צלחו את הסלקציה על הרמפות. לאחר מספר ימים באושוויץ, שיחק להם "מזלם", והם נשלחו למחנות עבודה שונים שהוקמו בסמוך למפעלים גרמנים ששיוועו לעובדים, ומיינו לעצמם כוח אדם חינם מתוך מאגר הנידונים למוות במחנות הריכוז. כשהסתימה המלחמה, ואחרי שהות בבתי חולים של בנות הברית, הלה חזרה ללודז', ודוד – יחד עם נתק, האח היחיד ששרד אתו – קבלו את ההצעה לעבור לשבדיה לתקופת ביניים, עד שיתאוששו ויוכלו למצוא לעצמם מקום של קבע. בעת שדוד שהה במחנה בשבדיה, נודע לו שהלה שרדה והיא מחפשת אותו. אחרי קרוב לשתי שנות פירוד התאחדו השניים בעיר סודרטליה שבשבדיה. שבדיה, שלא התלהבה לקלוט קליטה של קבע את פליטי השואה, העניקה בכל זאת אזרחות לכמה מהם, הן משום שהכירה בכך שלא היה להם לאן לחזור, והן משום שהתעשיה המשגשגת של אחרי המלחמה נזקקה נואשות לידים עובדות.

על פני השטח נראה כי דוד והלה הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. הם התקדמו בהדרגה מחדר שכור לדירת שני חדרים. נולדו להם בן ובת. היתה להם פרנסה סבירה. הם רכשו מכונית – מנהג לא שכיח באותה תקופה – והרבו לטייל. בפועל השלווה החיצונית כסתה על קשיים הולכים וגוברים. יורן רוזנברג מתחקה אחר קורות אביו במהלך המלחמה ואחריה, ומיטיב להסביר את מה שהתרחש מתחת לפני השטח. הוא מתאר את הבדידות שבהיותו של האב ניצול השואה הכמעט יחיד בסביבה, את תחושת חוסר האונים וההחמצה בשל עולם שנהרס ומסלול חיים שלא הוא בחר בו, את המחנק בשל חוסר יכולתו לנתב את עצמו אל מחוץ למסגרת הצרה של המפעל בו עבד.

שלושה גורמים, להבנתי, הקצינו את סבלו של דוד רוזנברג עד שלא יכול יותר: ועדת השילומים הגרמנית שקבעה כי לא ניזוק כלל מתלאות השואה (הרופא קבע כי האב סובל ממה שהוא כינה "נוירוזת קיצבה", או במילים פשוטות הוא מעמיד פני סובל כדי לקבל כסף), מותו בתאונת דרכים של חבר ניצול שואה כמותו, וקטטה בעקבות הערה אנטישמית במפעל ("המישהו הזה תהה בקול מה עושה אחד כמוך בין פועלים רגילים. למה אחד כמוך לא מתעסק בהלוואות של כספים או חי על חשבון אחרים. עוד הוא אמר שמימיו לא ראה יהודי עובד"). הוא ניסה להתאבד, אושפז, נראה שמצבו משתפר, אבל בסופו של דבר, כפי שאומר בנו, הצללים הכריעו אותו.

בלתי אפשרי לסכם את הספר בסקירה אחת. שלד הספר הוא תיעוד כרונולוגי של חיי דוד רוזנברג, אבל הסופר מתעכב בתחנות חייו של האב, ומרחיב בתחומים שונים ומגוונים. בגטו לודז' הוא מצטט בשלמותו את הנאום המפורסם של רומקובסקי, ראש היודנראט, "תנו לי את ילדיכם", ומתייחס להתנהלות הנהגת היהודים מול הנאצים. במחנות העבודה המסונפים למפעלי התעשיה הוא מרחיב בשאלת החפות או האשמה של ראשי התעשיה, ובדרך בה נהגו בהם השלטונות אחרי המלחמה. בשבדיה הוא מתייחס ליחס המקומי כלפי היהודים, ודן בהתפתחותה של העיר סודרטליה. ועוד ועוד. התובנות שלו את התהליכים הנפשיים שהתרחשו אצל אביו הן הפן המעניין ביותר בספר. יש משהו מאוד מיוחד בדרך בה הוא משלב בין כל ההיבטים והרבדים השונים שבאים לידי ביטוי ביצירה השלמה. הספר מבוסס מאוד על מסמכים, רשמיים ופרטיים, ויחד עם זאת התיעודיות "נגועה" מאוד ברגש האישי. אין בכך כדי לפגוע בתחושת האמינות והדיוק של הספר.

Göran Rosenberg – Ett kort uppehåll på vägen från Auschwitz

ידיעות ספרים

2014

תרגום משבדית: רות שפירא

בית חרושת למלכודות זבובים / אנדז'יי בארט

2-70304b

נתחיל מהרושם הכללי: "בית חרושת למלכודות זבובים" הוא מאותם הספרים שמשפיעים כמו אגרוף בבטן, ונשארים עם הקורא זמן רב אחרי הקריאה.

במרכז העלילה דמותו של מרדכי חיים רומקובסקי, מי שהנהיג את יהודי גטו לודז' בשנים 1939 עד 1944. מאוד מומלץ לקרוא מעט רקע על האיש לפני קריאת הספר (הערך בויקיפדיה יכול להוות רקע מתאים), כי העלילה מתבהרת באיטיות מסוימת, שלפחות אצלי יצרה בתחילה בלבול בין מציאות ובדיה. הסופר, ה"משחק" בספר את תפקיד עצמו, מוזמן לתעד ארוע מסוים בעיר הולדתו לודז'. כשהוא מגיע למקום מסתבר שמדובר במשפט שנערך לרומקובסקי. עלילת הספר מתרחשת בימים אלה, ורומקובסקי ומרבית העדים במשפט כבר אינם בין החיים, רובם נרצחו בגטו או באושוויץ. עובדה זו מקנה לספר אוירה הזויה, כמעט בלתי שפויה. בתחילה האוירה הזו הפריעה לי (אני, ככלל, מעדיפה ספרי שואה דוקומנטריים על פני ספרי פרוזה), אבל עם התקדמות העלילה, כשהעדויות הולכות ונצברות, ה"טכניקה" של הספר הופכת כמעט מתבקשת מאליה. הערפול של חווית ההווה משתלב בצורה מושלמת עם טירוף המערכות המהווה רקע למשפט.

נושא המשפט הוא תפקידם ותפקודם של היודנראטים, אותם ראשי קהילה שמצאו עצמם בתפקיד הבלתי אפשרי של מתווכים בין הנאצים והיהודים. יש הרואים בהם משתפי פעולה, יש הסבורים שהיו גיבורים שעשו כל מה שחשבו לנכון כדי להציל ולו בודדים. מי שלא עמד במקומם יתקשה לשפוט. במקרה של רומקובסקי, גם אם מצדדים בפעולותיו – כמו ארגון תעשיה והקמת מוסדות בריאות ומוסדות תרבות – קשה שלא לתעב את סגנונו הראוותני, את תשוקתו לכוח ולשררה. אבל אולי צריך היה אדם להיות בעל אופי שכזה כדי להתייצב מול הגרמנים ולהתמקח על מספר הנידונים להריגה?

אנדז'יי בארט מזמן לעדות את יאנוש קורצ'ק, את חנה ארדנט, את הנס ביבוב (ראש מינהל הגטו הגרמני), ואחדים מכלואי הגטו. הוא מצטט במדויק כמה מנאומיו של רומקובסקי בפני היהודים, ובראשם הנאום הנורא "תנו לי את ילדיכם", ומתאר ארועים מצמררים מהחיים באותו מקום איום.

במקביל לסיפור המרכזי, בארט משוטט בחוצות לודז' של ימינו עם אחת הנשים שפגש במסדרון בית המשפט, ומתאר הן את החיפוש אחרי שרידי העבר והן תמונות מן ההווה. מנקודת הראות האישית הצרה שלי, לודז' של היום פחות מעניינת, אבל מכיוון שהספר מכה בבטן ומקשה על הנשימה, ההפוגה שבשוטטות מחוץ לבנין בהחלט נחוצה, למרות שלגמרי לא מדובר בטיול רומנטי רגוע.

מומלץ ביותר

 

Fabryka Mucholapek – Andrzej Bart

הוצאת מחברות לספרות

2011

תרגום מפולנית: ענת זיידמן

מלך היהודים רומקובסקי / סטיב סם-סנדברג

960934

שם הספר במקור השבדי: עניי לודז'

אל תאמינו לכתוב על כריכת הספר, וגם לא לדברים שהסופר עצמו כותב בהערות בסיום הספר:

"הספר בוחן בזכוכית מגדלת את טבע העמידה האנושית, הרשע ועקרונות המוסר" – הספר אינו בוחן דבר, הוא עוסק בתיאורים בלבד.

"רומן זה נע סביב הנקודה הזאת: מה נדרש כדי שאפילו האיש החזק של הגטו יסרב לציית? מדוע הוא עשה זאת? ואיזה מחיר הוא נאלץ לשלם על הציות חסר האחריות שלו?" – הספר לגמרי לא נוגע ב"מדוע", רק ב"מה".

"מלך היהודים" מתאר את החיים בגטו לודז' בין השנים 1940 ו-1944. הוא מתבסס במידה רבה על הכרוניקה של הגטו, כפי שנכתבה על ידי תושביו, ועל עדויות כתובות נוספות. בסקירה על HHhH, התיחסתי לדרכים שבהן ניתן לכתוב על סיפור היסטורי. סם-סנדברג בחר, לדעתי, בדרך הפסולה מכולן: הוא עירב עובדות עם בדיון לכלל רומן, וכאילו לא די בזוועות אותה תקופה הוא בדה זוועות מדמיונו. הנה הדוגמא הבולטת מכולן: נאמר על רומקובסקי (ראש היודנראט, שבשלו נבחר השם לספר בתרגום לעברית) שניצל מינית ילדים בבית היתומים שהיה תחת חסותו. קיימת לפחות עדות ישירה אחת של מי שהיתה קורבן לכך. כמו כן ידוע שאימץ ילד בגטו, לא ברור באילו נסיבות. הסופר, בכמה סצנות מחליאות, מחבר בין שתי הידיעות האלה. הוא כולא את הילד עם האב המאמץ בחדרון קטן, ומתאר בפרטי פרטים את הדרכים בהן המבוגר מתעלל בילד. עד לאותן סצנות האמנתי לכל מילה בספר. אחריהן ישבתי לחפש מידע נוסף, וגיליתי עד כמה הבדיון משמש בערבוביה עם האמת, עד שלא ניתן להבחין בין מה שהיה למה שלא. לעניות דעתי, זו הדרך הכי לא נכונה לטפל ספרותית בשואה. האמת צועקת מכוח עצמה, לא צריך להוסיף קישוטים. וגם אם נניח שהקישוטים ממש הכרחיים, מן הראוי שהסופר יציין בהערות שוליים או בהערות סיום מה בדה לצורך העלילה.

אבל נשים את הטכניקה בצד. מצד התוכן הספר, כאמור בפתיחה, לא מקיים את מה שהוא מבטיח. בשום מקום בספר אין עיסוק ב"למה". אם הנושא הוא היודנראט, נושא מורכב וכואב, אפשר לצפות לנסיון להבין לנפשם של מנהיגי היהודים, מה מניע אותם, האם הם תאבי כוח (מה שהיה כנראה נכון לגבי רומקובסקי), האם הם פתאים שנפלו בפח השקרים של הנאצים, האם הם אופורטוניסטים שניסו להוציא את המיטב מהמצב שנכפה עליהם גם על חשבונם של יהודים אחרים? אין בספר כל זכר לעיסוק של ממש בשאלות האלה.

ויותר מהכל קומם אותי המיקוד של הספר. הקורא הבור (ואני לא בטוחה שהקהל המקורי של הספר לא יכול להחשב כזה) יכול להתרשם שהיו באותה תקופה אנשים אומללים (רוב היהודים), אנשים רעים (הגרמנים), ואנשים סופר-רעים (ההנהגה היהודית). חוסר הפרופורציה זועק. אם היה בספר עיסוק אמיתי בשאלת שיתוף הפעולה היהודי – ניחא. כפי שהוא – עדיף שלא היה נכתב.

אם תרצו לקרוא ספר מצוין על שאלת רומקובסקי, אני שבה וממליצה על "בית חרושת למלכודות זבובים". הספר הזוי בדרך הכתיבה, משלב דמיון עם מציאות, אבל לא חושש לגעת בלבן של שאלות קשות. הנה לכם עוד דרך לכתוב סיפור היסטורי.

De fattiga I Lodz – Steve Sem Sandberg

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012 (2009)

תרגום משבדית: רות שפירא