מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו? / שמואל ד' קאסוב

625-1200829b

במהלך שנות קיומו של גטו ורשה – מנובמבר 1940 ועד מאי 1943 – עסק צוות של כותבים, מתעדים ומעתיקים, בהנהגתו של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, בתעוד החיים בגטו ובמחקרים שונים הקשורים בהיסטוריה ובהווה של הקהילה היהודית בפולין. ב-1942, לפני הגירוש הגדול (300 אלף יהודים נשלחו אל מותם, ובגטו נותרו 60 אלף בלבד), הוחלט להטמין את מסמכי הארכיון (שכונה "עונג שבת") במקום מחבוא מתחת לבית ספר. מסמכים אלה נחפרו והוצאו ב-1946. חלק נוסף של הארכיון הוחבא לפני המרד ב-1943, ונמצא ב-1950. סביר להניח שמסמכים נוספים הוחבאו אף הם, אבל אלה לא נמצאו מעולם.

התוודעתי אל הארכיון באמצעות ספרו המצוין של ג'ון הרסי, "החומה". הספר ראה אור כבר ב-1950, והוא מבוסס על חומרי הארכיון שנחשפו. בעוד "החומה" מספר את הארכיון, "מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו?" מספר עליו. שמואל קאסוב מנתח את עבודתו של רינגלבלום בכלים של איש מדע והיסטוריון, אבל זה איננו ספר עיון גרידא, שכן לא ניתן לנתק את עבודת התיעוד והמחקר מן הנסיבות, שמצד אחד היו נשוא המחקר, ומצד שני השפיעו על הדגשים שניתנו לנושאים השונים. מה שלא השתנה לאורך כל התקופה זו ההקפדה של רינגלבלום על מתודות עבודה קפדניות.

ב-1891 פרסם ההיסטוריון היהודי שמעון דובנוב את קריאתו המפורסמת ליהודי מזרח אירופה לאסוף מסמכים ולחקור את ההיסטוריה שלהם (ע' 407). תפיסתו המקצועית של רינגלבלום הושפעה מזו של דובנוב. ההיסטוריה, לפי תפיסה זו, לא צריכה להכתב רק על ידי המלומדים, אלא גם על ידי פשוטי העם שההיסטוריה נוצרת על ידם. לפני המלחמה היה רינגלבלום פעיל פוליטית וחברתית – חבר מפלגת פועלי ציון שמאל, חבר בארגון ייוו"א (ראשי תיבות ביידיש: ייִדישער װיסנשאַפֿטלעכער אינסטיטוט, המכון המדעי היהודי, שעסק בעיקר בתרבות היידית), וכאמור היסטוריון פעיל. רינגלבלום ימצא את עצמו במהרה עומד במבחן חסר תקדים, אבל הוא היטיב להכין את עצמו אליו. מאחר שעבד מחוץ לעולם האקדמי המסורתי, ועם תקציבים דלים ועידוד מועט, גדל בטחונו העצמי לאט, וכך גם תחושת השליחות שלו כהיסטוריון פולני-יהודי. זו היתה שליחות ששילבה למדנות ושיתוף של הציבור, ואשר הגנה על האינטרסים של האומה לא באמצעות אפולוגטיקה, אלא על ידי נסיון לחשוף את העובדות. זאת היתה שליחות כבדת משקל, שלא היה אפשר להוציאה אל הפועל לבד, ואשר חייבה מאמץ משותף, גיוס של הקהילה כולה (ע' 100). כשמצא את עצמו בגטו, לא חדל מפעילותו. הוא היה חבר מרכזי ב"אליינהילף", ארגון העזרה ההדדית, ובמסגרת זו ייסד את "עונג שבת".

הארכיון תיעד את החיים בגטו לפרטי פרטים באמצעות מאמרים שכתבו חבריו, שהתבססו בחלקם על ראיונות עם תושבי הגטו, וכן אסף מסמכים במגוון גדול: מודעות שנתלו בגטו, עטיפות ממתקים, כרוזים, ארכיונים פרטיים, יומנים ועוד. אליינהילף היה מתנגד נמרץ של היודנרט, ורינגלבלום החליט לא לצרף איש מן היודנרט לצוות של "עונג שבת", למעט אדם אחד. באמצעות אותו אדם, ובאמצעות שניים נוספים שהועסקו על ידי היודנרט, נאספו גם מסמכים של ההנהגה היהודית של הגטו. בנוסף לתיעוד הזה, עסקו הכותבים גם במחקרים שונים: נושא לדוגמא שהעסיק מאוד את רינגלבלום היה מערכת היחסים המורכבת והמשתנה בין יהודי פולין לשאר האוכלוסיה. לצד הכתיבה המונחית ניתן לכותבים החופש לבחור נושאים כרצונם: היום ברור שההצלחה של עונג-שבת נבעה בחלקה מכך שלצד הוועד הפועל, שהתווה כיוון ומיקוד, רבים מחברי הארכיון כתבו על נושאים שהם עצמם בחרו בהם. יחסי הגומלין האלה בין הכוונה מרכזית, מחקר ממוקד ויוזמה אישית הניבו מגוון אדיר של חומרים (ע' 166). במהלך 1942, כשניצולים ממחנות השמדה ומארועי טבח הגיעו לגטו והעידו על שראו עיניהם, הפנה הארכיון את מרצו לתיעוד עדויות אלה ולשליחתן אל מחוץ לגטו. ארבעה דוחות נשלחו לבריטניה במהלך אותה שנה, וכששמעו הכותבים את ה-BBC מתריע על תכנית ההשמדה, היתה להם תקווה שאולי תרמו למפנה לטובה.

לארכיון היו כמה מטרות, והמרכזית שבהן היתה לתת קול לקורבנות, ולא להניח את ההיסטוריה בידיהם של הרוצחים. … הארכיון חיוני. בלעדיו יקראו בני הדורות הבאים את התיעוד של הרוצחים וישכחו את קולותיהם של הקורבנות (ע' 356). חשוב היה לכותבים לתת קול אמיתי לקהילה על שלל גווניה, לטוב ולרע, ולא ליפול למלכודת של "אחרי מות קדושים": נאמנים למורשתם של פרץ, דובנוב ואנסקי, עבדו המלקטים האלה עד הסוף ממש כדי להבטיח שהדורות הבאים יראו את יהודי פולין דרך מנסרה היסטורית ולא דרך מנסרה האגיוגרפית או דרך דברי הספד. בזמנים רעים וטובים, יהדות פולין דברה בקולות רבים ושונים; הגברים והנשים של עונג-שבת עשו כל שביכולתם לתעד את הקולות האלה, ולהבטיח שיישרדו עד שיבוא יום ומישהו יקשיב להם (ע' 223).

בעיני, כוחו של הספר, לצד המחקר הקפדני, הוא בסיפורים האישיים. פרק שלם מוקדש לסיפוריהם של הכותבים, איש איש וסיפורו היחודי. גם במבוא, המתאר את חשיפת המטמון הראשון, ניתן מקום לקול האישי. האנשים שקברו את המטמון צירפו אל המסמכים שורות אישיות. הלב נקרע למראה המלים האחרונות של בחור צעיר: נחום גז'יוואץ' בן השמונה-עשרה רצה להזכיר למי שימצאו את הארכיון, כי בגלל שמשפחתו היתה עניה, לא עלה בידו להשלים את לימודיו… "אני מתכוון לרוץ אל הורי ולראות אם הם בסדר. אני לא יודע מה יקרה לי. זכרו, שמי נחום גז'יוואץ'" (ההדגשה במקור).

רינגלבלום עצמו מצא ממש לפני המרד מחבוא לאשתו ולבנו בצד הארי של ורשה, אך נלכד בגטו עם פרוץ המרד, ונשלח למחנה טרווניקי. פעילים פולנים חילצו אותו, ובחודשי חייו האחרונים שהה עם משפחתו ועם כשלושים יהודים נוספים בבונקר מתחת לחממה של פולני נוצרי. גם בתקופה זו המשיך בפועלו: בחודשי חייו האחרונים, מאז שובו ממחנה טרווניקי באוגוסט 1943 ועד מותו במרס 1944, מילא רינגלבלום את שליחותו האחרונה כהיסטוריון… רינגלבלום, דוגל עיקבי בהיסטוריה כמיזם קולקטיבי, היה עתה למתעד בודד. הוא ישב בפינה של בונקר תת-קרקעי צפוף וכתב בלי הפסקה (ע' 357). המעט שיכול היה לעשות עכשו היה למלא את שליחותו האחרונה של ההיסטוריון: להותיר אחריו מחקר שיאלץ את בני הדורות הבאים להתעמת עם העבר ביושר ובפתיחות (ע' 394).

יהא זכרם ברוך.

Who Will Write Our History? – Samuel D. Kassov

הוצאת דביר ויד ושם

2014

תרגום מאנגלית: עדי מרקוזה-הס

מודעות פרסומת

קורצ'אק – נסיון לביוגרפיה / יואנה אולצ'אק-רוניקייר

d7a7d795d7a8d7a6d790d7a7-d7a0d799d7a1d799d795d79f-d79cd791d799d795d792d7a8d7a4d799d794

רבות נכתב ונאמר על יאנוש קורצ'אק, הסופר והמחנך, שחיזק ועודד את ילדי בית היתומים שלו, ולא נטש אותם עד לרגע מותם. אחת מן הביוגרפיות נכתבה על ידי אמה של יואנה אולצ'אק-רוניקר ב-1949, וכעת הבת מפרסמת ביוגרפיה משלה. בין קורצ'אק למשפחתה של הכותבת התקיימו קשרי ידידות ועסקים – סבה וסבתה ניהלו הוצאה לאור שבה פורסמו ספריו, וכילדה היא פגשה בו מספר פעמים לפני המלחמה וגם בשנותיה הראשונות (יואנה אולצ'אק-רוניקר היתה בת 5 כשהמלחמה פרצה, וחייה ניצלו כשהסתתרה עם אמה ועם סבתה אצל מכרים פולנים).

כך בדיוק יש לכתוב ביוגרפיה: בצניעות, בדייקנות, בהרחבה מן היחיד אל הכלל ואל התקופה, בהסתמך על מסמכים ועל עדויות ולא על שמועות, מתוך כבוד לנושא ובלי לחפש סנסציות. למרות שקורצ'אק הרבה לכתוב, הן ספרות בדויה, הן מאמרים בתחומי עיסוקו, ואפילו סקיצה לביוגרפיה ביומן שניהל בגטו, פרטים ביוגרפים רבים חסרים. הכותבת לא מנסה להשלים מדמיונה, ולא מהססת להצהיר שאינה יודעת. כשמתאפשר לה להשלים מתיאורים מקבילים היא עושה זאת (לדוגמא, קורצ'אק לא השאיר עדות כתובה של מסעו הראשון לפלשתינה ב-1934. הכותבת מניחה שחוויותיו היו דומות לאלה של סבתה שעשתה את אותה דרך באותה אניה שנתיים אחר-כך, ומביאה קטעים מיומנה של הסבתא). כשהיא מרגישה שהיא דורכת במקום שקורצ'אק היה מעדיף לשמור פרטי, היא לא מחטטת (לדוגמא, שאלת פעילותו כבונה חופשי). היא לא מתפתה לנבור ביחסיו עם נשים, ומשאירה פתוחה את השאלה בדבר קשרים שאפשר להניח שהתפתחו מעבר לקשרי עיסוק. התיאורים שלה אינם לוקים בהערצה עיוורת, היא אינה מסתירה צדדים בלתי מחמיאים באופיו, אבל אינה מחפשת כותרות צהובות. לפעמים היא מרחמת עליו, לפעמים לא לגמרי מבינה אותו, לפעמים מתפעלת ממנו, אבל לאורך כל הספר היא אוביקטיבית ולא שיפוטית, ויחד עם זאת אכפתית ואמפטית.

מעבר לתיאור המרתק של דמותו של קורצ'אק, יש לציין לטובה את ההרחבה בתיאור התקופה והסביבה. למדתי מהספר דברים רבים שלא ידעתי קודם לכן על קורותיה של פולין בעיקר בשנות ה-20, והועשרתי בידע בתחומים נוספים, כמו תרבות, חינוך, פוליטיקה ועוד. כמו כן למדתי רבות על קורצ'אק האיש, מעבר לדמותו האייקונית המוכרת.

למרות שלא קראתי כמובן את המקור הפולני, אני מרגישה שהמתרגמת עשתה עבודה משובחת. הקריאה קולחת, לא ניכרים אילוצים תרגומיים, וחשתי מעין אינטימיות עם הסופרת. הופתעתי לראות שאת העטיפה עיצב אמרי זרטל המצוין: אני רגילה לעטיפות המרהיבות והססגוניות שלו, ומסתבר שכוחו יפה גם בעיצוב מאופק כראוי לספר.

Korczak. Proba Biografii – Joanna Olczak-Ronikier

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (2011)

תרגום מפולנית: מרים בורנשטיין

חלקי בארץ החיים / אפרת חבה

d797d79cd7a7d799-d791d790d7a8d7a5-d794d797d799d799d79d

כותרת משנה: סיפורו של אברהם כרמי

בתמונות הילדות של אברהם כרמי המצורפות לספר נראה ילד שמבטו שובב והבעת פניו חייכנית, גם כשהוא שומר על ארשת פנים רצינית לטובת הצילום. תמונתו העדכנית, כשהוא כבן 85, משקפת גם היא אדם חייכני, עם שמץ של ממזריות. כאילו לא עבר רעב ועינויים ואובדן כל אהוביו. כשקוראים את הספר מבינים כיצד נשמרה רוחו הטובה: אברהם כרמי נאחז בחיים. כדבריו בספר, על החיים הוא מספר, לא על המוות. הוא לא מתכחש לסבל שעבר, לא מדחיק אותו, לא מסתיר אותו, אבל החיים הם שחשובים בעיניו. כשמוסיפים לזה תפיסת עולם שאינה נוטה לתסבוכים (את דעתו על פסיכולוגיסטים למיניהם הוא מביע בחצי משפט, ולא מקדיש לתחום תשומת לב נוספת), כנות, ואיזון בריא בין עבר להווה, מוצאים את החוט המקשר בין חיוכו של הילד שהיה למבוגר שהוא.

"חלקי בארץ החיים" עשה עלי רושם עז. הספר מספר על גלגוליו של כרמי בשנות השואה, החל מן הפלישה הגרמנית לפולין, שפיצלה את משפחתו ופיזרה אותה למקומות שונים (הוא ואמו התגלגלו לורשה, בעוד אביו נקלע ללבוב, וסביו ודודיו התפזרו בישובים שונים), ועד ששוחרר בתום המלחמה, והוא נער בן 17, שנותר כמעט בלי משפחה. אני חושבת שמעבר לסיפור המרתק, מה שהופך את הספר למרשים הוא הסגנון המשתנה המשקף הלכי רוח, הכנות שבה הסיפור מסופר, ומתן מרכז הבמה לעובדות ולא לרגשות.

באשר לסגנון: הספר מסופר בגוף ראשון מפיו של אברהם כרמי, אך נכתב בפועל ע"י אפרת חבה. לא ברור אילו הן מילותיו שלו ואילו שלה, אבל כך או כך השילוב מנצח. קשה למבוגר לספר באופן אוביקטיבי את סיפורו של הילד והנער, לתאר את חוויות הצעיר בלי להשחית אותן ע"י פרשנות המבוגר. בספר הזה תיאורי העבר אמנם מועשרים בזוית ההווה, אך עדיין נשמרות הרעננות והאותנטיות של הארועים כפי שנחוו ע"י הצעיר. בנוסף, המספר כן וישר בתיאוריו, לא מייפה אותם כדי למצוא חן בעיני הקורא (אם כי בוחר לצמצם בתיאורי הסבל כדי לא להכביד), והתוצאה אמינה מאוד ויוצרת הזדהות עמוקה. כמו כן המספר והכותבת יודעים את סוד הצמצום: קחו לדוגמא את מות אמו. הנער בן ה-14, שאת הנסיעה ברכבת למיידנק עשה כשאמו מלטפת את ראשו, איבד אותה ברגע חטוף אחד כשהופרדו בהגיעם לשם. כמעט מתבקש תיאור קורע לב של רגשותיו ברגע ההוא ובימים שאחריו. אבל כרמי אינו נזקק לכך. במלים פשוטות המתארות את מילותיה האחרונות, בדמעות שצצו כאילו בהקשר אחר כמה ימים אחר-כך, הוא מביע את כל שיש להביע, את מה שכמעט בלתי אפשרי להביע. כך גם אחרי מות דודו, שהיה קרוב המשפחה האחרון שתמך בו: הוא סוגר את הפרק של תקופה זו בחייו בשלוש מילים שהעבירו בי צמרמורת: "ונותרתי אני לבדי". לפעמים תיאורים מפורטים הם לגמרי מיותרים, ומספר חכם יודע מתי להרחיב ומתי לתת לשקט לדבר.

(כקוראת דקדקנית יש לי כמה הערות לעריכה. תרגישו חופשיים לדלג, כי באמת הספר ראוי מאוד לתשומת לב למרות הפגמים הקלים בגימור. אני מרגישה צורך להעיר לטובת המהדורות הבאות.

על הדש הפנימי של הכריכה נכתב: "בין השנים 1939 – 1945 הסתתר בבית החיים בגטו ורשה". הגטו, כידוע, חדל להתקיים ב-1943. אני מניחה שמי שכתב את הטקטס הזה התכוון לכלול את כל תקופת המלחמה במשפט אחד. אבל בעיני יש טעם לפגם וחוסר כבוד באי הקפדה על פרטים כאלה.

פה ושם משובצים בספר ביטויים ביידיש, רובם ללא תרגום. הייתי שמחה להבין אותם באמצעות הערת שוליים.

כמה שגיאות חמקו מן המגיה, כמו שימוש קבוע ב"מן" במקום "מין", ואיות משתנה של שמות אנשים ומקומות. חבל).

אני מרבה לקרוא ספרי שואה, בחלקו משום כבוד לקורבנות, ובחלקו כדי לנסות להבין ולתפוס מה ארע ולמה. כשאני קוראת ספרי עדות אני מגלה בכל פעם את הפנים המרובות של השואה, את דרכי ההתמודדות הרבות והמגוונות של הניצוילם והשורדים עם התלאות הקשות שעברו עליהם ועם הטראומה של החורבן שחוו. "חלקי בארץ החיים" הוא בין העדויות המרשימות שקראתי.

הספר ראה אור בסיעו מכון "שם עולם", מוסד חינוך והנצחה העוסק בחקר השואה, בדגש על סוגיות רוח ואמונה.

בשורה התחתונה: ספר מומלץ ביותר, מרשים ומעורר השראה.

הוצאת ידיעות ספרים

2013

 

מסעה של נינה / לנה איינהורן

1006053

נינה, בת למשפחה יהודיה מלודז`, היתה נערה כבת 14 כשפרצה מלחמת העולם השניה. יחד עם אביה ארתור, אמה פניה ואחיה רודק, התגלגלה אל גטו ורשה, והיתה ככל הנראה אחד היהודים האחרונים שהצליחו להמלט ממנו רגע לפני חיסולו. לאחר המלחמה, כשהתברר שהגרמנים אמנם הובסו אבל האנטישמיות עדיין חיה ובועטת ורוצחת, היגרה עם בן זוגה לשבדיה. בראשית שנות ה-90 הכתיבה את זכרונותיה, וב-1999, לאחר שחלתה בסרטן, רואיינה ע"י בתה לנה, שעיקר עיסוקה בימוי סרטים תיעודיים. הספר "מסעה של נינה" נכתב ע"י הבת, ומתעד את קורותיה של נינה בתקופת השואה.

ספרותית הספר מתחיל בצורה צולעת משהו. הוא נפתח במסע של פניה ונינה לביקור משפחתי ארוך בארה"ב. אמנם ניתן בדרך זו רקע על המשפחה, אבל הסיפור טיפה משעמם. מכאן ואילך אין לי מילה רעה אחת לומר על הספר. הוא סוחף, מרגש, ולמרות היותו כתוב בפשטות עניינית גרם לי לדמוע.

לנה, מפיה של נינה, מתארת את חיי היומיום בגטו. אלה אינם התיאורים המוכרים של הילדים החומקים עם תפוחי אדמה דרך חורים בחומה, או היריות האקראיות ברחובות, אם כי גם אלה אינם נעדרים. נינה ומשפחתה הצליחו פחות או יותר להסתגר בבועה משפחתית. פניה הדומיננטית ורודק בעל התושיה הצליחו לקיים עבורם רמת חיים סבירה בהתחשב בנסיבות, והתעקשותה של פניה שנינה תמשיך בלימודיה יצרה עבור נינה מסגרת של שגרה בתוך הגיהינום. בשלב מאוחר יותר המשפחה הצליחה להשתלב בעבודה באחד המפעלים בגטו, מה שחייב אותם לעבור לגור באזור מופרד מן הגטו הראשי, וסיפק להם הגנה זמנית מפני אקציות. הם חיו חיי עבדים, סבלו מחסור, ואימת גירוש ומוות ריחפה תמידית מעל ראשם. ההצלחה שלהם להחזיק מעמד יחד כמעט עד הסוף היתה רצופה מעשי נסים ומעשי גבורה, כמו גם צירופי מקרים אקראיים שהבדילו בין חיים ומוות.

מתנשאת מעל כולם דמותו של רודק. לנה, בתה של נינה, כותבת באפילוג: איני יודעת כמה פעמים בחיי שמעתי את אמא חוזרת ואומרת שבשום אופן לא היתה ניצלת אלמלא רודק, אחיה. אולי אמרה לנו את זה כדי להזכיר לנו שאותו משפטן, קצת יבשושי ומופנם, שנהגנו לפגוש כמה פעמים בשבוע, ואשר התגורר בקרבת מקום, היה גיבור בחייה. רודק מצטייר, בצעירותו ובבגרותו, כמופנם, מסוגר, איש ספר ורוח. אבל כשהנסיבות חייבו זאת הוא יצא מן הקליפה, ובתושיה מעוררת הערצה הציל, פשוטו כמשמעו, את חייהם שוב ושוב.

קראתי את הספר כמעט בנשימה אחת, כמעט כמו ספר מתח. הסוף הרי ידוע, גם סופם המר של קרוב לחצי מליון יהודי הגטו וגם סופה של נינה, ובכל זאת כמה וכמה פעמים במהלך הקריאה ממש נעתקה נשימתי, ולא יכולתי להניח את הספר לפני שאקרא פרק ועוד פרק.

לנה איינהורן משלבת בספר גם עדויות חיצוניות, מתוך יומנים ומסמכים של הגרמנים. השילוב מצמרר: הנה מה שידעו היהודים ברגע נתון, והנה מה שתוכנן עבורם באותו רגע.

שנים אחרי המלחמה נינה נהגה לומר: כמי שחוותה את המלחמה הזאת, למדתי מהו סדר העדיפויות הנכון בחיים. זה הדבר החיובי שהפקתי ממה שעבר עלי: אני יודעת מה חשוב ומה לא חשוב. מעבר ללקחים הגדולים והמשמעותיים של השואה, זהו לקח יומיומי שהייתי רוצה לקחת מן הספר.

זוועות השואה מן הדין שיילמדו ולא יישכחו. "מסעה של נינה" תורם את חלקו למסכת העדויות, ועושה זאת על הצד הטוב ביותר.

Ninas Resa – Lena Einhorn

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012

תרגום משבדית: דנה כספי

הנאשמת / אגתה טושינסקה

הנאשמת

ויירה גראן נולדה בפולין ב-1916 בשם ורוניקה גרינברג. אביה נטש את המשפחה כשויירה היתה בת 3, והיא נותרה לחיות בעוני עם אמה ועם שתי אחיותיה הגדולות ממנה. כשהיתה בת 17 לערך התגלה כשרון השירה שלה, ובהיותה כבת 20 כבר היתה כוכבת זמר.

חייה, כמו חיי יהודי פולין כולם, התהפכו בספטמבר 1939. בעידוד אמה נטשה את ורשה הכבושה, ועברה ללבוב, שהיתה תחת שליטה רוסית, יחד עם בן-זוגה, נוצרי ממוצא יהודי. לא ברור אם השניים נישאו – לכל אחד מהם היתה גרסה משלו לתיאור יחסיהם – אבל היא התיחסה אליו כל חייה בתואר "בעלי", והוא, גם אם לא היה נשוי לה רשמית, דאג לה ולמעשה הציל את חייה. דרכיהם נפרדו שנים ספורות אחרי המלחמה, אבל הקשר ביניהם נשמר עד מותו.

החיים תחת השלטון הקומוניסטי לא נעמו לויירה, אמה רצתה מאוד להתאחד איתה מחדש, וכך היא קבלה החלטה חורצת גורל, וחזרה לורשה. עד מהרה מצאה עצמה כלואה מאחורי חומות הגטו.

ויירה המשיכה לשיר בגטו, בעיקר בקפה שטוקה בליווי שני פסנתרנים, אחד מהם היה ולאדיסלב שפילמן ("הפסנתרן" מהספר והסרט). הקהל הורכב ברובו מיהודים שיכלו להרשות לעצמם להתלבש יפה וחם, ולהתענג על המאכלים שהוגשו שם. בקהל נכחו גם יהודים חסרי כל אך חובבי תרבות, שבאו לשמוע את ויירה, וזמרות אחרות, והסתפקו בכוס מים חמים. מפעם לפעם הגיעו גם פולנים וגרמנים מחוץ לגטו. היו שאמרו כי ערבי התרבות האלה חיוניים, שרק בהם אפשר למצוא מפלט מצרות היומיום, והיו שגינו את הבריחה הזו מן המציאות. רבים תיעבו את המקום, כי מדרך הטבע היתה בו נוכחות בולטת של עברייני השוק השחור ומשתפי פעולה. והיו שם, כמו בעולם שמחוץ לגטו, יצרים ותככים ומלחמות אגו.

מכאן הולך הסיפור בשני כיוונים שונים, ולשניהם תימוכין ועדים וגרסאות ותתי גרסאות. יש עדויות שויירה גייסה בהופעותיה כסף לצדקה, וניהלה בית יתומים ובו כמאה ילדים. יש לעומת זאת עדויות שהיא נראתה מחוץ לגטו, מצביעה בפני הגרמנים על יהודים שהעזו להשאר בקרב הפולנים. הצדקה, אם היתה, נמחקה מדפי ההיסטוריה. שיתוף הפעולה, אם היה, רדף אותה כל חייה. ויירה עצמה הודתה ביציאה אחת בלבד מחוץ לחומות: היא הוזמנה להופיע אצל גרמני בכיר, וסירוב לא היה בא בחשבון. היציאה הנוספת, והאחרונה, שלה מן הגטו היתה ב-1943, כשבסיוע בעלה ברחה והסתתרה תחת זהות נוצרית עד לשחרור ורשה. אמה נשלחה לטרבלינקה ונרצחה שם. גורל אחיותיה לא נודע – ככל הנראה נרצחו בגטו עצמו.

חשוב להדגיש: לאחר המלחמה הוקם בפולין בית-דין יהודי שבפניו נשפטו אלה שנחשדו בשיתוף פעולה. ויירה נשפטה ונמצאה זכאית. ובכל זאת, השמועות וההאשמות רדפו אותה עד מותה ב-2004.

ויירה סיפרה שגילתה את החשדות נגדה, כשמיד אחרי המלחמה ביקשה משפילמן לסייע לה לקבל משרה ברדיו. הוא סירב לבקשתה בשל אותם חשדות. היא מצדה טענה שראתה אותו בגטו במדי שוטר, משתתף בפועל בציד יהודים. האם השניים ידעו משהו זה אודות זה, ושפילמן היה זריז יותר להאשים? או שמא ויירה חיברה עלילה נגדו כמכת נגד לעלילות נגדה? לעולם לא נדע. היא חשדה גם שאחד המסיתים נגדה פעל ממניעים לא נקיים, כדי להסית חשדות דומים שדבקו באשתו, זמרת גם היא. גם חשד זה יישאר תעלומה בלתי פתורה.

יש בספר הרבה שאלות, ומעט מאוד תשובות. הסופרת נכנסה לסיפורה של ויירה לפני ולפנים, הפכה כל אבן, קראה כל נייר. תשובות חד משמעיות אין. הזכרון האנושי, בפרט כשהוא מתמודד עם ארועים נוראים שכאלה, מתעתע, ואף פעם אינו נקי מרגש וממטענים אישיים.

אחרי המלחמה ויירה זכתה מצד אחד להצלחה, שהביאה אותה עד להופעה עם שרל אזנבור באולם אלהמברה, ומצד שני לתהומות של השפלה, כשניצולי שואה איימו להגיע להופעה שלה בתל-אביב לבושים בבגדי המחנות. היא נדדה רדופה ממדינה למדינה, עסקה במלאכות שונות, ובסופו של דבר השתכנה בדירה קטנה בפריס, שם התגוררה לבדה מוכת פרנויה, חשדנית כלפי כל אדם וכל צל.

הספר תפס אותי בלב ובגרון, והשתלט עלי לגמרי. אני לא יודעת, אף אחד לא יודע, מה באמת קרה עם ויירה בגטו. וגם אם נדע, לא בהכרח נוכל לשפוט. נקלעתי עם הספר למערבולת של תחושות ומחשבות, שקצת קשה לי לשתף ולשים על הנייר, כי הן יושבות אצלי יותר בבטן ופחות במוח. ימים מספר אחרי הקריאה, כשהמסופר קצת שקע, המחשבה שמתייצבת מעל האחרות היא זו: מי שהיה שם, אף פעם לא באמת השתחרר. זה שפילמן, שכתב את זכרונותיו כמה עשורים אחרי, למרות שכבר כתב אותם מיד אחרי המלחמה. זו ויירה, שעולמה הזוהר נזרק לזבל, והטעויות שעשתה – ואולי רק החשדות בטעויות שאולי נעשו – רדפו אותה בכל יום ויום במשך שישים שנה, אלה ניצולי המחנות ששלושים שנה אחרי עדיין בער בהם הרצון לנקום ולהחרים. אני יודעת שאמרו את זה לפני, אבל הספר מחדד מאוד את ההבנה הזו.

ספר מומלץ ביותר!!!

אחדים משיריה של ויירה גראן הועלו לרשת

L'Accusée: Wiera Gran (Oskarzona: Wiera Gran) – Agata Tuszynska

הוצאת דביר

2012 (2010)

תרגום מצרפתית: אריה אוריאל

החומה / ג'ון הרסי

החומה

ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, שגורש לגטו ורשה, עסק שם – בין שאר פעילויותיו – בתיעוד החיים בגטו. תחילה כתב לבדו, והתבסס בעיקר על מידע שהגיע לאוזניו במהלך פעילותו הסיעודית. מאוחר יותר צירף אליו קבוצה של עשרות אנשי רוח, שאספה מידע ותיעדה אותו בארכיון שהלך וגדל, והכיל בנוסף לרשימות גם מסמכים, עתונים, כרזות וכיוצ"ב. רינגלבלום כהיסטוריון הבין את החשיבות שבתיעוד למען הדורות הבאים, וכשנעשה ברור שיהודי הגטו כולם נדונו למוות הפך התיעוד מהותי עוד יותר. באוגוסט 1942, ובשתי הזדמנויות מאוחרות יותר, הוטמן הארכיון (שכונה "עונג שבת") באדמה, והוראות לאיתורו הוברחו אל מחוץ לגטו. מרבית הארכיון נחפר ונחשף ב-1946 וב-1950.

הספר "החומה", שראה אור ב-1950, מבוסס על התיעוד הארכיוני. הוא מערב רקע היסטורי עם דמויות ספרותיות, וכתוב כציטוט חלקי מתוך הארכיון. למרות הבדיון ניתן לקשר בקלות בין הדמויות המומצאות להיסטוריות, כמו מנהל בית היתומים שהלך עם ילדיו אל המוות, ההיסטוריון המתעד כמעט באובססיה, מפקד המרד, ראש היודנראט שהתאבד, ועוד. הרסי מגלה בקיאות מפליאה בפרטים, ומצאתי בספר (להזכירכם, מ-1950, שנים ספורות אחרי המלחמה) סצנות רבות שקראתי אודותן במהלך השנים בספרים אחרים. אולי הזדמן לכם לצפות בערב יום השואה בתכנית "שתיקת הארכיון", שעסקה בסרט שהסריטו הנאצים בגטו, ובו הדגישו במיוחד את הפער בין יהודים עניים מורעבים ליהודים ששפר חלקם. כך, לדוגמא, מצולמת קבוצת צעירים המשתרעים על כסאות נוח על אחד הגגות, נהנים מהשמש וזה מזה. המטרה, כמובן, להראות שהחיים בגטו תקינים לגמרי. הספר מתאר את אותה סצנה מנקודת מבט אחרת, ומיטיב להביע את התשוקה של הכלואים בגטו לסוג של בריחה, להעמדת פנים שהם נמצאים לרגע במעין נופש על חוף הים, העמדת פנים שנמחקת לגמרי כשצוות צילום עולה לגג ומכריח אותם להיראות כקבוצה נהנתנית. וכך, לכל פרט מהותי בספר יש מקבילה מדויקת במציאות ההיסטורית.

גדולתו של הספר (ומן הסתם גדולתו של הארכיון) היא בהחיאת הגטו על שלל פניו יום אחר יום, החל בשמועות על הקמתו הצפויה וכלה בחיסולו. בשיאו אכלס הגטו כ-450 אלף תושבים, ולכל הקבוצה האנושית העצומה הזו ניתן בספר קול. אנשים טובים ואנשים אכזריים, אופטימיסטים ופסימיסטים, כנועים ומרדנים, מאמינים וכופרים, ציונים ובונדיסטים, תומכים ובוגדים, וכל המגוון שבין הקצוות. המתעד, דווקא משום תפיסתו ההיסטוריונית, ולמרות שאינו חף מרגשות, מפליא ליצור פסיפס חי ואנושי, תוך שהוא שומר איכשהו על ריחוק אוביקטיבי ולא שיפוטי.

קראתי עשרות ספרי שואה – עיון ביוגרפיה וספרות – והספר הזה הוא בין הטובים שבהם. קרוב ל-600 עמודים אינטנסיבים ששאבו אותי אל תוך הווית הגטו בעוצמה שכמעט לא פגשתי בספר אחר.

The Wall – John Hersey

זמורה ביתן

1998

תרגום מאנגלית: חיים גליקשטיין