שדרת השקמים / ג'ון גרישם

ג'ייק בריגנס הוא עורך-דין בעיירה קלנטון שבמיסיסיפי. כשלוש שנים קודם התרחשות עלילת הספר הוא השיג זיכוי במשפט עבור לקוח שחור, שירה בשני גברים לבנים שאנסו את בתו. הקו קלוקס קלאן המקומי, בתגובה, שרף את ביתו של ג'ק, ושוטר עדיין מוצב מול הדירה אליה נאלץ לעבור כדי להגן עליו. התקופה היא שלהי שנות השמונים של המאה העשרים, פורמלית שורר במקום שוויון זכויות, מעשית הגזענות נוכחת ומבעבעת. יומיים אחרי התאבדותו של סת האברד, תושב מקומי לבן שגסס מסרטן, ג'ייק מקבל ממנו מכתב שנשלח יום לפני ההתאבדות. למכתב מצורפת צוואה כתובה ביד, המנשלת את הצאצאים, ומורישה כמעט את כל הונו לסוכנת הבית השחורה שלו. סת בחר בג'ייק כעורך-הדין של העזבון, והעמיד אותו פעם נוספת במרכזה של מחלוקת גזעית.

בנו ובתו של סת, למרות היחסים המנוכרים בינם ובין אביהם, יוצאים, כמובן, למאבק כדי לבטל את הצוואה החדשה. לטי בלאק, הסוכנת, שסת הבטיח לה כי ישאיר לה משהו קטן, אינה מבינה כיצד זכתה בירושה, שמתברר כי היא מסתכמת במליוני דולרים. קרובי משפחה רחוקים – אמיתיים ומזויפים – מתנחלים סביבה. עורכי-דין להוטים מסתערים על כל המעורבים – הבן והבת, הנכדים, לטי, בעלה של לטי – כדי לזכות בשכר טרחה שמן. שפיותו של סת מוטלת בספק, שמה של לטי מוכפש – נדמה שלכל אדם בעיירה דעה לגבי הצוואה השנויה במחלוקת.

ג'ון גרישם מפרט את כל המהלכים שקדמו למשפט, וכמובן את כל שלביו של המשפט עצמו. הכללים המקצועיים ברורים, אבל התהליכים כולם מושפעים מאישיותו של השופט, בן המקום, ידידו של ג'ייק, שמחליט כמה החלטות תמוהות, שעשויות לגרור את הפרשה לשרשרת של ערעורים שתמשך שנים. מכיוון שהוא מתיר לצד אחד להעלות לדוכן עדים מניפולטיביים, ומכיוון שהוא מאפשר לצד השני להציג תצהיר מצולם שמזעזע את הצופים, המושבעים, בסופו של דבר, למרות כל ההנחיות הפורמליות, יחליטו על גורל העזבון על פי רגשותיהם ולא על פי הראיות שהוצגו להם. משום מה גרישם אינו מתייחס לכך כלל. כ"פיצוי", הוא מציע בסופו של דבר פתרון שיש בו לרַצות את כל המעורבים.

גרישם, כמו תמיד, יודע לספר סיפור, הבקיאות שלו בפן המשפטי ברורה, והספר, למרות שאינו "תפור" עד הסוף, קריא ומעורר ענין ומחשבה.

Sycamore Row – John Grisham

מודן

2014 (2013)

תרגום מאנגלית: נורית לוינסון

ולנטיין / אליזבת וטמור

ב-15 בפברואר 1976, יום אחרי יומו של ולנטיין, חג האהבה, בעיר הקטנה אודסה שבמערב טקסס, נכנסה גלוריה רמירס בת הארבע-עשרה אל הטנדר של דייל סטריקלנד, ונסעה אתו אל שדות הנפט. אחרי ליל בלהות, שבמהלכו הוכתה ונאנסה, היא זחלה על האדמה החרבה והלוהטת, נאחזת בקוצים ובגדרות תיל, עד שהקישה על דלת חוותה המבודדת של מרי רוז. כשמרי רוז, למרות נטייתה לשמור על אי מעורבות, פתחה את הדלת, היא נתנה את אות הפתיחה למחול שדים גזעני ומיזוגני.

אודסה היתה ישוב חקלאי קטן, שתושביו התמודדו עם הקשיים של חיי איכרים, בצורת והצפות, חום וקור, ביקוש והצע. החיים באזור השתנו כשנפט התגלה באדמתו. חיי התושבים הושפעו מעתה מן הבומים של תעשית הנפט: לפעמים שפע ושגשוג, שלוו בהצפת האזור בעובדים זרים, לפעמים הידרדרות לעוני ולהזנחה.

דייל הוא בשר מבשרה של אודסה. גלוריה, שנולדה במקום, היא בתה של מהגרת בלתי חוקית ממקסיקו. דייל הוא גבר. גלוריה היא אשה, ילדה. אז האשימו את הקורבן, עוד לפני שהמונח היה רווח: היא לא היתה צריכה להכנס לטנדר (נכון, אז מה?). וליכדו שורות שבטיות: אנחנו רוצים להקריב אחד משלנו בגלל ילדה מקסיקנית? (גם אם האחד משלנו הוא אנס ברוטלי). ושמרו על המוניטין של המשפחה: הוא בכלל ילד טוב (כזה שכל הנשים הצעירות יודעות להתרחק ממנו). ומצאו לו הצדקה: הוא היה ער יומיים ברצף לאחר שנטל אמפטמינים שנתן לו מנהל העבודה.

אבל אליזבת וטמור אינה מאפשרת לרחמים להכנס בפתח הזה. כן, חייהם של הגברים, שהם רוב הזמן רק אמצעי יצור בעיני מנהלי הקידוחים, קשים. גברים מתים ממכות או מפיצוצי צינורות או מדליפות גז. הם נופלים ממגדלי קירור או כשהם מנסים לחצות את המסילה לפני הרכבת, או כשהם משתכרים ומחליטים לנקות את האקדח שלהם. נשותיהם מאבדות אותם כשהם מחליקים על פסולת קידוח או ערימת צינורות לא מאובטחת או נספים בשריפות שגורמים אדי גז. אבל נשים מתות מסרטן או מנישואים רעים או מטרמפים עם זרים, או כשאחד הגברים יורה בהן.

הנשים המספרות את הסיפור דוחות את ההיררכיה הזו, את ההצדקה לכאורה של מי שסובל לחפש קורבן חלש ממנו, בין אם זו האשה שאתם או המהגר המקסיקני שבא לחפש פרנסה. הנשים בעיירה הבורה הזו נכנסות להריון בגיל תיכון וחייהן נעצרים. חייהם של בני זוגן מקבלים גם הם תפנית שלא ביקשו לעצמם, אבל הם הופכים ל"בעל" והן הופכות ל"אשתו". אודסה כולה מגנה את מרי רוז שהחליטה לעבור זמנית לישוב, כדי להגן על ילדיה בזמן שהיא מתכוננת להעיד במשפטו של דייל למרות התנגדותו הנחרצת של בעלה. קורין, שכנתה החדשה, נזכרת בתשוקתה לחזור לעבודה כמורה בבית הספר לאחר לידת בתה, ובדרישה של המנהל לקבל את אישורו של בעלה למהלך. סוזן, שגדלה בשולי החברה, מקדישה את חייה לניסיון להוכיח שהיא לא כזאת. ג'יני, ששמעה מילדותה מסבתה סיפורים על נשים שהתאבדו וירדו מהפסים, נטשה את בתה האהובה כדי לחמוק מגורל כזה. וזה ממש נס, חושבת קורין, שמישהי מאודסה הצליחה אי־פעם לצאת משם בחיים. עשרים שנה היא צפתה בתלמידות המקומיות, שרובן הסתפקו בשאיפה לגמור את התיכון לפני שמישהו יכניס אותן להיריון. בכל בוקר יום שני היא נכנסה לכיתה ושמעה שמועות עגומות ואכזריות על בית חולים או בית סוהר, או על מעון לאמהות לא נשואות בלאבּק. ילדים מתחנכים לשנאת הזר: "זה הרחוב שלנו", אומרת אחת מהם כשמקסיקנים עומדים לעבור לגור לידה. הבריכות הציבוריות מיועדות לילדים הלבנים. עובדים זרים הם האחרונים למצוא מחסה בעת סופה. החברה דוחה גם את האנשים החלשים בה, כמו אלה ששבו פגועים מויטנאם. כל עולמם של תושבי אודסה מתרכז בישוב, חלקם מעולם לא יצאו ממנו, לא נפתחו לאפשרויות חדשות, ואלה שמגיעים בעקבות הבומים רק מעצימים את האלימות. איזה יופי לעיירה שמגלים בה נפט, נהגה קורין לומר במרירות לפוטר. ככה מגיעים אליה הפסיכופתים הכי טובים.

קל להפוך לבור, לאלים, כפי שמגלה מרי רוז, שאחרי תקופה ארוכה של איומים ושל תסכול היא פשוט מתפוצצת. "כמה קל להפוך לדבר שאתה הכי שונא, או הכי מפחד ממנו. לא היה לי מושג שזה כל כך קל, הלוואי שלא הייתי מגלה". אבל הקלות הזו אינה תירוץ ואינה הצדקה. מרי רוז עצרה בעצמה. ג'סי, החייל המשוחרר, בילה שעות וימים עם דברה-אן בת העשר, וזה לא הסתיים באונס. ויקטור, דודה של גלוריה, יכול היה לפצוח במסע נקמה, ובחר בתבונה לא לעשות זאת. למרות הכל, יש אפשרות בחירה, ונדמה לי שמכל מה שאליזבת וטמור מבקשת לומר בספר, זו האמירה המשמעותית ביותר, והיא זו שבעיקר עושה את הספר, שמתרחש הרחק מכאן לפני כחמישה עשורים, רלוונטי וחשוב.

"ולנטיין" הוא ספר עוצמתי, המציג דמויות ברורות ונכנסות ללב, ושפע של שאלות חברתיות ומוסריות שממשיכות להדהד גם אחרי סיום הקריאה. זהו ספר הביכורים של אליזבת וטמור, שפה ושם גלשה לכתיבה מחושבת מדי, אבל בראה עולם חי, משכנע ומעורר ענין, והספר מומלץ בהחלט לקריאה ולדיון.

Valentine – Elizabeth Wetmore

תמיר // הוצאה לאור

2021 (2020) תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

הנהר הסודי / קייט גרנוויל

הנהר הסודי הוא המקום שבו מוצא ויליאם תורנהיל מנוחה לנפשו. תורנהיל נולד לעוני מייאש בלונדון, בן למשפחה מרובת ילדים ומורעבת תדיר. למרות שעבד מגיל צעיר, והצליח להוציא את פרנסתו כשייט על התמזה, לא היה לו סיכוי לחרוג ממעמדו בשולי החברה ולהבטיח לילדיו עתיד טוב יותר. לא ייפלא אפוא ששלח ידו אל הסחורה של מעסיקיו בנסיון להחלץ מן המצוקה. כשנתפס נדון למוות, אך עונשו הומר להגליה אל המושבות באוסטרליה. אשתו ההרה סאל ובנם הפעוט התלוו אליו. אחרי מסע ימי, שארך כתשעה חודשים, הגיעו ב-1806 אל סידני, אז עיירה קטנה. תורנהיל מצא עבודה כשייט, וכשהוביל סחורות אל נקודות ישוב מבודדות, ומהן חזרה לסידני, הלכה נפשו שבי אחרי יופיו של הטבע והאפשרויות הגלומות בו. הנהר הסודי יהפוך למולדתם של ילדיו.

קייט גרנוויל ביקשה לחקור את קורותיו של אחד מאבות-אבותיה, סולומון וייסמן, שכמו תורנהיל הבדוי, הגיע לאוסטרליה בספינת מורשעים. רבים מן המהגרים בעל-כורחם נפלו אל חיים של עבדות, תלויים בשרירות לבם של אדוניהם באשר לסיכוי לזכות בכרטיס שחרור ובחנינה. כרטיס השחרור, אותו יכלו לבקש שנים-עשר חודשים אחרי הגעתם, הפך אותם לעצמאים לכל דבר וענין, למעט האיסור לעזוב את המושבה. החנינה הסירה גם את המגבלה האחרונה. אנשים כמו תורנהיל, וכמו וייסמן, היו בני מזל. המדינה הציבה אותם תחת חסות נשותיהם, ופטרה עצמה מן הצורך לדאוג לצורכיהם. תנאי חייהם היו אמנם קשים, אבל בשונה מן המולדת כאן היתה לכל אדם, ויהא מוצאו אשר יהא, הזדמנות להמציא את עצמו מחדש. בשנים שיבואו עתידים ויליאם וסאל להתמוגג כילדים כשיהיה לאל ידם להעסיק משרתים, כאילו נולדו לאצולה.

נפשו של תורנהיל יוצאת, אם כן, אל הטבע, אל הבטחת המרחבים, אל חלקת אדמה משלו. די אם אדם יקבע עובדות בשטח, יבנה בית, ישתול חלקת תירס, כדי לנכס את המקום לבעלותו. סאל, לעומתו, שקולה וזהירה, מבקשת להשאר בסידני, להמשיך לעבוד שם ולאסוף כסף לחזרה הביתה. מכיוון שתשוקתו של תורנהיל אינה שוככת, היא מסכימה לתת סיכוי לבחירה שלו למשך חמש שנים. יחד עם ילדיהם הם קובעים את ביתם בחוף שבו בחר. לאורך הנהר, במרחק גדול זה מזה, גרים מתישבים נוספים, תמהונים במידה זו או אחרת, רובם ככולם מורשעים לשעבר. כדאי לזכור כשמדובר בהרשעות הללו, חלקן משקפות עבירות חמורות, וחלקן הן עונש בלתי פרופורציוני, ברוח התקופה, על עבירות קלות.

הסופרת מספרת בסבלנות ובפירוט על חיי תורנהיל ומשפחתו, אבל הנושא שבלב הספר הוא הנישול של האבוריג'ינים. כמו צללים הם מגיחים מן היערות, תובעים בלי מלים את החירות להיות נוכחים בכל מקום בלי מגבלה. מנהגיהם אינם ברורים, אין דרך לתקשר איתם, מראיהם המצולק והעירום משרה על המתיישבים מבוכה. סיפורי אימה נקשרים בהם, והגזענות וההתנשאות הקולוניאלית מקטלגת אותם כתת-אדם.   

מתיישב אחד מציע כי "אסור לשכוח שכשלוקחים קצת, צריך גם לתת קצת". מתיישב אחר מבקש להזכיר כי "עובדה ידועה היא שלשחורים אין אף מילה שמציינת רכוש", ולכן קשה להחיל עליהם אשמת גניבה. אבל קולותיהם מושתקים. הממשל שולח צבא לפעולות עונשין. המתונים שבין הלבנים מייחלים להסתלקותם של הילידים, אבל יש גם כאלה שששים לצאת לציד אדם. הסוף ידוע, ואוסטרליה עדיין מכה על חטא.

גם סופם של מתיישבים כמו משפחת תורנהיל ידוע. במשך חודשים ארוכים סימנה סאל על גזע עץ כל יום חולף, וספרה לאחור את הימים עד שובם המיוחל ללונדון. אבל ילדיה הפכו אוסטרלים, ואנגליה עבורם היתה רק סיפור. גם הרווחה וההרגל עשו את שלהם. במקום לחזור לאנגליה, הביאה את אנגליה אליה, בנתה בית בסגנון אנגלי ולידו נטעה עצים שיובאו משם. סימני הימים על העץ ננטשו והיטשטשו.

"הנהר הסודי" הוא רומן היסטורי מעניין, כתוב בכשרון ובידע, מתורגם יפה ומומלץ.

The Secret River – Kate Grenville

כנרת זמורה ביתן דביר

2009 (2005)

תרגום מאנגלית: עדה פלדור

העין הכי כחולה / טוני מוריסון

"הרעיון לספר הראשון שלי, 'העין הכי כחולה', הגיע ממקרה שקרה לי בבית הספר, כשחברה סיפרה לי שהיא חולמת שיהיו לה עיניים כחולות כדי שהיא לא תהיה מכוערת. כבר אז, בגיל שתים-עשרה, לא הבנתי איך היא הגיעה למצב כזה נורא", כך סיפרה טוני מוריסון בראיון לידיעות אחרונות. פֶּקוֹלָה, ילדונת בת אחת-עשרה, מכוערת בעיני עצמה, שקופה לסביבתה, מאמינה שגאולתה תגיע כשעיניה תהפוכנה כחולות, הכי כחולות, כמו עיניהן של הילדות הלבנות. הספר פותח כמעט בנקודת הסיום – בשנת 1941, שתי ילדות, פרידה וקלודיה, מטמינות בקרקע זרעי ציפורני חתול ומצרפות אליהם את תפילותיהן ואת יחולי כישופיהן, כדי שהכל יהיה בסדר גמור עבור פקולה, שהרתה לאביה. אבל אף פרח לא פרח אותה שנה באדמה הסרבנית.

סיפורה של פקולה מתרחש באוהיו שבצפון ארצות-הברית. הוריה, פולין וצ'ולי, נולדו בדרום, ועברו צפונה כדי להיטיב את תנאי חייהם. הם אמנם התרחקו מן הגזענות הדרומית הבוטה והאלימה, אך המעבר אל קהילה מעורבת לא שיפר את מעמדם בעיני אחרים, ובעיקר לא בעיני עצמם. עירם מחולקת בבירור לאזור שחור, אזור של מצוקה ועוני, ולאזור לבן, נקי, מטופח, שופע מותרות. אפילו השמים המוכתמים כתום שמעל מפעל הפלדה מעולם לא הגיעו לחלק זה של העיר. השמים האלה היו כחולים תמיד. צ'ולי, שגדל ללא הורים, וכבר כנער הושפלה גברותו בידי בריונים לבנים, לא הצליח לתפקד כבעל וכאב, התמכר לשתיה, ושגרת חייו היתה רצופה עלבונות ומריבות. פולין לא חשה בנוח בצפון, אפילו לא בחברת נשים שחורות אחרות, שהעדיפו להידמות ללבנות ולגלגו על הופעתה. כשמצאה עבודה כעובדת משק בית אצל משפחה לבנה, מצאה פורקן אהבתה ליופי ולנוחות, ובעוד פקולה הזדעזעה ונעלבה כששמעה את מעסיקי האם פונים אליה כ"פולי", כשאפילו בנותיה כינו אותה "גברת ברידלאב" ביראה, פולין חשה שסוף-סוף זכתה לשם חיבה.

פקולה, הצעירה בשני ילדי המשפחה, שחלקה כל חייה חדר צפוף עם אחיה ועם הוריה, מודעת בחריפות ליחס הסביבה אליה. כשהיא קונה ממתקים בחנותו של מוכר לבן, שמהסס לגעת בידה המושיטה לו כסף, "היא נושאת אליו את מבטה ורואה את הריקנות במקום שאמורה היתה להיות סקרנות. ועוד משהו – העדר מוחלט של הבחנה אנושית – נפרדוּת מזוגגת […] בנקודה כלשהי בעפעף התחתון שוכן הגועל. היא ראתה אותו אורב בעיניהם של כל הלבנים". אשה שעורה בהיר יחסית מסלקת אותה מביתה במילים "חתיכת כלבה שחורה קטנה מלוכלכת, תסתלקי מהבית שלי". כשהיא הורסת בטעות עוגה בבית בו אמה עובדת, מטיחה בה האם את המלים "טפשה משוגעת… טינופת", ובמקביל מרגיעה את הילדה הלבנה: "ששש, קטנטונת, ששש. בואי אלי". נעה בין אלימות לדחיה, בין בושה לכעס, היא חולמת על עיניים כחולות. אך המכה הגדולה מכולן עדיין ממתינה לה. צ'ולי, שנכנס יום אחד הביתה בעודה מדיחה כלים, ותנוחתה הכנועה, ההצהרה הברורה על אומללותה, מצטיירת לו כהַאֲשָמָה, אינו יודע לאן להוליך את תסכוליו, את בלבולו, את תשוקותיו, ואונס אותה בו במקום בשנאה מעורבת ברוך.

טוני מוריסון, בספר ראשון זה ובספריה הבאים, מצביעה על תוצאותיהן המתמשכות והטרגיות של העבדות ושל הגזענות. דור מוריש לדור את הצלקות, והנורמות הלבנות רומסות את תחושת הערך של השחורים. בהעדר תחושת קהילה, כשכל יחיד לנפשו, הסיכוי לשבור את המעגל כמעט ואינו קיים. הילדה קלודיה מתארת את יחסם של האנשים אל הטרגדיה של פקולה ואומרת: "ציפינו לשמוע את האחד שיאמר, "ילדונת מסכנה" או "קטנטונת מסכנה", אך היכן שהמלים האלה היו צריכות להיות היו רק נענועי ראש. חיפשנו עיניים מקומטות בדאגה אבל ראינו רק רְעָלות". הסופרת אינה מנקה את דמויותיה מאשמה, ואינה מחפה על עוולות, אבל מספקת את הרקע ואת הפרספקטיבה החומלת.

הספר מסופר מכמה זויות. בחלק מן הפרקים קלודיה היא המספרת, ומתארת את עולמה של משפחתה, אף היא משפחת מצוקה, ואת פקולה כפי שהיא רואה אותה. כמה מן הפרקים מסופרים בגוף שלישי, ומתארים את חייהם של פולין ושל צ'ולי, ושל דמויות נוספות, וכמו הספר כולו הם מסופרים מן הסוף, קודם ההווה ורק אחר כך העבר שיצר אותו. בשיטת סיפור זו הסופרת מניחה לקורא לשפוט את הדמויות ואת הארועים, מן הסתם לחומרה, קודם שהיא עוסקת בלמה ובכיצד, מרחיבה את נקודת המבט, ומניחה את היסודות להבנה כי לא ניתן לבודד את היחיד מתוך הקהילה, מתוך הסביבה, ומתוך שלשלת הדורות.

"העין הכי כחולה" הוא ספר מכאיב, כתוב בכשרון גדול ובתבונה מעמיקה, וכמו כל ספריה של טוני מוריסון הוא מומלץ כחווית קריאה וכמעורר מחשבה.

The Bluest Eye – Toni Morrison

הספריה החדשה

1996 (1970)

תרגום מאנגלית: טל ניצן-קרן

מתופף אחר / ויליאם מלווין קלי

ביום רגיל של מאי 1957 נפל דבר בעיירה סאטון שבדרום ארצות-הברית. טאקר קאליבן, צעיר שחור עור, זרה מלח על אדמות החווה שרכש כחצי שנה קודם לכן, ירה בסוס ובפרה שבבעלותו, העלה את ביתו באש, ועזב את המקום עם אשתו ההרה ועם בנו התינוק. באותו יום, ובימים שאחר-כך, הלכו בעקבותיו אנשי הקהילה השחורה שבעיירה ובמדינה ופניהם צפונה. מספר הסיפורים של המקום מאמין שדמו של אחד מאבותיו של טאקר, גבר בעל כוח אגדי שהובא לארצות-הברית בכפייה ומרד בגורל שנועד לו כעבד, החל לבעבע בצאצאו.

ויליאם מלווין קלי יכול היה לספר את הסיפור מפיו של טאקר, או מפיהם של שחורים אחרים שחוו חיים דומים לאלה שלו, אבל בחר להמחיש את תחושות הקהילה השחורה באמצעות נקודת המבט הלבנה, והתוצאה רבת עוצמה. בני משפחת וילסון, צאצאים למייסד המדינה וגנרל בצבא הפדרציה, הם מעסיקיהם של בני משפחת טאקר לדורותיה. הם מספרים על חייהם שלהם, ולמרות שהם ליברלים בעיני עצמם, הם אומרים משפטים שניחוח גזענות ועליונות עולה מהם. הבת דימפנה, שמחבבת את בתרה, אשתו של טאקר, מתייעצת איתה בנושא המעיק עליה ומעירה כי "נשמע ממש מוזר לשאול מה דעתה של מישהי כהת עור". אביה כתב ביומנו בצעירותו, "אני מנסה להמנע מללטוש עיניים בכל פעם שאדם שחור מתקרב אלי", וזמן מה לפני התרחשות הארועים, כשטאקר דיבר אליו בזעף, הודה כי "אולי אני באמת דרומי למרות הכל, כי הגישה הכמעט זעופה שלו ערערה אותי וגערתי בו". דיואי, בנו של דייויד, זוכר כי ביום הולדתו העשירי, לאחר שהפציר בטאקר שילמד אותו לרכב על אופניים בסיומו של יום עבודה, נענש האחרון בהצלפה משום שהחזיר את הילד הביתה בשעה מאוחרת. טאקר, יש להזכיר, היה שכיר, לא עבד, אבל המעמד הפורמלי נדחק מפני הגזענות המושרשת. הילד הרולד לילנד, שנלווה אל אביו המתבטל עם הגברים סביב מספר הסיפורים, שם לב שהאב פונה אל גבר שחור המבוגר ממנו בשמו הפרטי, בעוד השחור עונה לו ב"אדוני". בשיטת הסיפור של קלי אין לנדכאים צורך להביע במפורש רגשות קיפוח או השפלה, המדכאים עושים זאת עבורם מבלי משים. יש לציין כי בני וילסון ולילנד הם אנשים טובים, נורמטיביים, לא אדומי-צוואר פרימיטיביים, ודווקא משום כך מומחשות במלוא היקפן ועומקן ההפרדה הגזעית והאפליה על רקע צבע עור. קשה לדמיין חיים בצד הסופג את התחושות הללו, קשה לאין ערוך לשאת אותם יום אחר יום, דור אחר דור.

בתרה, אשתו של טאקר, חברה באיגוד הלאומי לענייני שחורים. הכומר בנט ברדשו, ידידו של דייויד וילסון, הוא מן הפעילים בארגון. טאקר, שאינו משכיל ואינו פעיל, אינו מאמין בהתארגנויות מעין אלה, או בלשונו של הנרי דייויד תורו, המצוטט במוטו לספר, "אוזנו כרויה למתופף אחר". ברתה מאמינה כי בניגוד למשכילים שחושבים על לעשות דברים ואינם עושים דבר, טאקר "פשוט יודע מה הוא צריך לעשות". הוא אינו מרבה דיבור, אבל כשהוא מחליט שהגיעה השעה לעשות מעשה, גם אם אינו יודע עדיין מה יהיה מעשה זה, הוא יודע להסביר את כוונותיו בבירור: "אני יכול רק להגיד שהתינוק שעומד להוולד לי לא הולך לעבוד בשבילכם. הוא יהיה הבוס של עצמו. עבדנו בשבילכם מספיק זמן, מר וילסון. ניסיתם לשחרר אותנו פעם אחת, אבל אנחנו לא עזבנו, ועכשו אנחנו צריכים לשחרר את עצמנו". גם אם קלי לא היה שם בפיו אמירה מפורשת כזו, קל להבין, על רקע דברי הלבנים, מדוע פקע בו משהו.

התרוקנותה של העיירה ממחצית תושביה משנה בהכרח את אופי החיים בה. האם תשפיע גם על תפיסת העליונות הלבנה? האם תשנה את המבט שמפנים הגברים הלבנים הבטלים אל עבר השחורים, מבט שעליו כותב קלי כי הוא "סימֵן את כיבוי המתג ששולט במנגנון העושה אדם ליצור אנושי"?

"מתופף אחר", ספר הביכורים של ויליאם מלווין קלי, משמיע קול יחודי ועוצמתי, כשהוא מספר סיפור שיש בו שילוב של קוים פנטסטיים עם ריאליזם חריף. רעות בן יעקב תרגמה היטב, וטוב עשתה ההוצאה שהביאה אל הקורא הישראלי את הספר, שכוחו לא פג למרות כששים שנותיו. מומלץ בהחלט.

A Different Drummer – William Melvin Kelley

הכורסא

2021 (1962)

תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

ידעתי למה הציפור הכלואה שרה / מאיה אנג'לו

מאיה אנג'לו, סופרת ומשוררת ופעילה מרכזית בתנועה לזכויות האזרח, העלתה את קורות חייה על הכתב בששה ספרים ביוגרפיים. "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" הוא הראשון מביניהם, והיחיד שתורגם לעברית. שמו של הספר נלקח מן הפואמה "סימפטיה" שכתב פול לורנס דנבר, משורר אפרו-אמריקאי, בן להורים שהיו עבדים. הסופרת, שנולדה ב-1928 בשם מרגריט ג'ונסון (מאיה הוא הכינוי שניתן לה בהשראת אחיה, ואנג'לוּ הוא השם שאימצה לאחר גירושיה מאדם ששם משפחתו אנג'לוס), מתארת בספר את חייה מאז היתה ילדה בת שלוש, ועד לידת בנה כשהיתה בת שבע-עשרה.

מאיה ואחיה ביילי, המבוגר ממנה בשנה, נולדו בסנט-לואיס. כשהיתה בת שלוש ההורים נפרדו, והילדים הועלו על רכבת ונשלחו אל סבתם, אם אביהם, בארקנסו. מוֹמָה, כפי שכונתה הסבתא, גידלה אותם במסירות תחת שורה של עקרונות נוקשים שעיצבו את חייה של הילדה. כעבור ארבע שנים ראו לראשונה את אביהם, שבא לבקרם ולקח אותם אתו אל בית אמם. על האב מעידה בתו שהיה שחצן ומרוכז בעצמו – לחג המולד שלח לילדיו תמונה של עצמו. האם, לעומת זאת, היתה מושא הערצתם של הילדים, אשה שמחה, זוהרת, לוקחת את החיים בקלות (בראיון עם אופרה וינפרי אמרה מאיה אנג'לו, שאמה היתה אם גרועה לפעוטות אבל מושלמת למתבגרים). שנה אחת בלבד חיו ביילי ומאיה עם האם ועם בן זוגה. כשהיתה מאיה בת שמונה נאנסה על ידיו. הארוע הקשה, העדות שנאלצה לתת במשפט, הרצח של האיש, ככל הנראה על ידי בני משפחת האב, לאחר שפרקליטו הצליח לחלץ אותו מישיבה בכלא – כל אלה גרמו לה לחדול כליל מדיבור ולהסתגר בתוך עצמה. יכול להיות שהאם לא הצליחה להתמודד עם הקדרות שאפפה אותה, והילדים נשלחו שוב אל מומה. חמש שנים אחר-כך טולטלו שוב, ועברו לגור עם אמם בסן-פרנציסקו. יתכן שמומה חשה שהיא מזדקנת, ואין בכוחה לטפל בהם, או אולי הטראומה שחווה ביילי, כשראה את גופתו של קורבן לינץ' נמשית מן המים, היא שדחפה אותה לשלוח את נכדיה אל מקום טוב יותר. ביילי נותר חסר מנוחה, אך מאיה מצאה בית אצל אמה.

שני נושאים מרכזיים שזורים בסיפור חייה של מאיה אנג'לו, הילדות הבלתי שגרתית והיחסים בין שחורים ללבנים. הסופרת מתארת באמינות רבה את תחושותיהם של ילדים קטנים, שהורחקו על לא עוול בכפם מהוריהם. הם אולי לא הרבו להרהר בכך ביומיום, אבל לא יכלו להמנע מכך כשהמציאות טפחה על פניהם. פרק קורע לב מתאר את הפעם הראשונה בה שלחו להם ההורים מתנות לחג המולד. המתנות, שהעידו בבירור על הניכור והזרות ששררו ביניהם, אילצו אותם להתמודד עם העובדה שההורים אכן חיים אי שם, ולא מתים, כפי ששכנעו את עצמם, שהרי אם לא מתו מדוע לא הביאו את הילדים אליהם? "המתנות פתחו את הדלת לשאלות שאיש מאתנו לא רצה לשאול. למה הם שלחו אותנו מעליהם? ומה עשינו שהיה רע כל כך?" ביילי, שלמרות גילו הצעיר היה הסלע היציב בחייה של אחותו, שכנע את הילדה, ואולי גם את עצמו, שאם אמם שלחה להם מתנות, היא ודאי מתכוונת לבוא לקחת אותם. שלוש שנים עברו בטרם התגשמה אשליה זו. פרק עצוב נוסף, שהתרחש בתקופת שהותם השניה של הילדים אצל מומה, מתאר כיצד ביילי, שהלך לקולנוע ולא שב הביתה בשעה שהיה אמור לשוב, סירב להסביר את היעדרו, ולא פצה פה גם כשהוענש במלקות. למאיה סיפר אחר-כך שראה בסרט שחקנית שדמתה דמיון מפליא לאמם, ויצא לשוטט משום שלא מצא מנוחה לנפשו.

הנושא השני, הכתוב אף הוא בכנות ובאמינות, ממחיש את הרגשות הקולקטיביים של האפרו-אמריקאים. מומה חינכה את ילדיה ללכת בנתיבים הבטוחים שהיא ניסתה והכשירה עבורם – לא לדבר אל הלבנים, לא להתייחס אליהם בגסות אפילו בהיעדרם. "אילו נשאלה אם היא פחדנית או לא, היתה אומרת שהיא ריאליסטית". במציאות שבה אשה מכובדת כמומה, בעלת חנות, מצליחה כלכלית, ומלווה כספים ללבנים ולשחורים, נאלצת לסבול הקנטות מצד ילדי "זבל לבן"; שבה הפעם היחידה שלבנים התיחסו אליה כ"מיסיס" היתה בטעות; שבה המשפחה מחביאה עד יעבור זעם צעירים שחורים מפחד לינץ'; שבה רופא שיניים לבן, שפעם הלוותה לו כסף מבלי לגבות ריבית, עונה לתחינותיה שיטפל בנכדתה במילים "המדיניות שלי היא שאני לא מטפל בצבעוניים […] המדיניות שלי היא שאני מעדיף לתקוע את היד שלי לפה של כלב ולא של ניגר"; שבה גברים ממשיכים לעבוד בקטיף כותנה, חופשיים אך מנוצלים; שבה מעסיקתה של מאיה מחליטה שהשם מרגריט אינו טוב דיו ומשנה אותו; במציאות כזו אין פלא שנכדתה של מומה מספרת כי במשך זמן רב לא האמינה שהלבנים אמיתיים, וכשנאלצה לעבור מן האזור השחור של העיר אל האזור הלבן, חשה כי "היינו מגלי ארצות היוצאים בלי נשק אל טריטוריה של חיות טרף". תחושת הקהילה, ההרגשה כי כל הישג של היחיד הוא הישג של הקולקטיב, נובעת מן המציאות הזו. באחד הפרקים מתארת הסופרת את חשיבותו של הקרב, שבו הגן המתאגרף השחור ג'ו לואיס על תוארו, עבור תושבי המקום שהצטופפו בחנות בדאגה ובתקווה: "בני עמי נאנקו. האנשים שלנו הם שנפלו. זה היה עוד לינץ', עוד שחור שנתלה על עץ. עוד אשה שהתעללו בה ואנסו אותה. נער שחור שהולקה והוטל בו מום. כלבים רודפים אחרי אדם נמלט בביצות מרופשות. אשה לבנה מצליפה במשרתת מפני ששכחה משהו […] אם ג'ו יפסיד, אנחנו חוזרים לעבדות באין מושיע. הכל יהיה נכון, ההאשמות שאנחנו בני אדם מסוג נחות. נעלים במקצת על הקופים. נכון שאנחנו טפשים ומכוערים ועצלים ומלוכלכים, והגרוע מכל, שאלוהים עצמו שונא אותנו וגוזר עלינו להיות חוטבי עצים ושואבי מים, לנצח נצחים, עד עולם ועד אינסוף". מכיוון שלואיס ניצח בסופו של דבר, נותרו חלק מן האנשים בסביבה ולא שבו לביתם באותו ערב, כי "לא כדאי לשחור ומשפחתו להתפס בדרך כפרית שוממה בלילה שבו הוכיח ג'ו לואיס שאנחנו האנשים הכי חזקים בעולם".

מאיה אנג'לו מתארת את תחושותיה של ילדה בשילוב תובנותיה המאוחרות של האשה המבוגרת. פרק נוקב במיוחד, שלמרבה הצער לא איבד את תקפותו, ממחיש את הזוועה שעוברת קורבן אונס. לא רק הכאב וחוסר האונים ותחושת חוסר ערך הם המייסרים אותה, אלא גם, ואולי בעיקר, הבושה והאשמה. בושה על שנבגדה, על שנסחטה לשתוק תחת איומו של התוקף שיהרוג את ביילי. בושה על שבעולמה נטול המגע החם רצתה לרגע במגעו של האיש שחיבק אותה וניצל אותה. אשמה על שהסתירה את הסוד מביילי. אשמה על ששיקרה במשפט, ולא סיפרה על המגעים התוקפניים שקדמו למעשה האונס. ואפילו אשמה על מותו של הגבר.

עוד נמצא בספר את ההתבגרות המינית של נערה, שגדלה בסביבה שמרנית, וחונכה לשתוק ולא לדבר מפורשות על נושאים אינטימיים. כדי לפתור בינה לבין עצמה את תהיותיה על זהותה המינית, בחרה לעצמה בחור, והציעה לו ישירות לקיים יחסי מין. שלושה שבועות אחר-כך גילתה שהיא בהריון.

אין ערוך לחשיבותן של דמויות תומכות בחיי ילדים. מאיה אנג'לו, בתוך חייה הלא קלים – "כשרונם של הילדים לסבול נובע מחוסר ידיעתם על קיומן של אלטרנטיבות" – זכתה במומה, בביילי ובאמה, וגם בגברת פלאוארס, האריסטוקרטית השחורה, שבעידודה הסמוי של מומה הזמינה את הילדה אל ביתה, הכינה עוגיות ושתיה במיוחד בשבילה, העניקה לה את מה שהן כינו מאוחר יותר "שיעורי האיך-לחיות", וקירבה אותה אל השירה. "חיבבו אותי, ואיזה הבדל זה היה. כיבדו אותי לא כנכדתה של מיסיס הנדרסון או כאחותו של ביילי, אלא רק כמרגריט ג'ונסון", צהלה הילדה בדרכה חזרה הביתה.

מאיה אנג'לו מוכרת כדמות אייקונית, המשוררת שזכתה בכבוד הנדיר להקריא שיר משלה בטקס ההשבעה של הנשיא קלינטון, ושקיבלה את המדליה הנשיאותית מן הנשיא אובמה. "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" חושף את שורשי אישיותה המרשימה, ואת תחילת דרכה מנקודת מוצא שולית אל מרכז הבמה. הפרקים הבאים של האוטוביוגרפיה מספרים על המשך גלגוליה, כולל עבודות שונות ומשונות וקריירה בימתית כרקדנית וכזמרת, חבל שלא תורגמו אף הם.

"ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" כתוב בחשיפה אישית כנה ומפוכחת. הוא אמנם מגולל סיפור אישי, אך חשיבותו חורגת מן הפרטי אל הציבורי. תיאוריה של מאיה אנג'לו מדויקים וכובשים, והספר מאיר עיניים ומרתק.

Still I Rise

I Know Why the Caged Bird Sings – Maya Angelou

זמורה ביתן

2000 (1969)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

רגטיים / א.ל. דוקטורוב

62719

רגטיים הוא סגנון מוסיקלי בעל שורשים בקהילות האפרו-אמריקאיות, שהיה פופולרי בין השנים 1895 ו-1919. הספר "רגטיים" מתרחש באותה תקופה, ומתאר את החברה אמריקאית של תחילת המאה העשרים.

דוקטורוב כתב יצירה קליידוסקופית, שתמונותיה מתחלפות ומציגות כל אחת בנפרד מבט על החברה מזוית יחודית. התמונות שוזרות יחדיו לבלי הפרד דמויות היסטוריות עם דמויות בדויות, ונעות בין עשירי החברה לנדכאיה, בין שחורים ללבנים, בין תעשיינים לאנרכיסטים, בין גברים לנשים. קורותיה של משפחה אחת מובילות את העלילה – אם ניתן בכלל לדבר על עלילה מסורתית ברובו של הספר – וכל סיפורי המשנה לכאורה משתלבים בזה שלה לכלל סיפור כלל-אמריקאי.

זיגמונד פרויד, שביקר בארצות הברית ב-1909, אמר כי, "אמריקה היא טעות, טעות ענקית", והסופר מוסיף, "לא מעטים בחופים אלה [היו] מוכנים להסכים עמו". אמריקה שדוקטורוב מתאר סובלת מאבטלה עמוקה, הפועלים משתכרים משכורת רעב, ילדים יוצאים לעבוד, נסיונות התאגדות נתקלים בהתנגדות ברוטלית, והפערים בין עשירים לעניים בלתי נסבלים. הנרי פורד ממציא את פס היצור, כך ש"לא רק שחלקי המוצר המוגמר יוכלו להחליף זה את זה, אלא שגם אנשים המייצרים את המוצרים יהיו בעצמם חלקים היכולים להחליף זה את זה". נשים הן "יצור מעשה ידיהם" של גברים, כפי שאומרת אמה גולדמן – "אמה האדומה" האנרכיסטית והפמיניסטית – כשהיא מנסה לשכנע את אוולין נסביט – דוגמנית ושחקנית שהתפרסמה כשבעלה רצח את מאהבה, האדריכל סטנפורד וייט – להסיר את המחוך החונק. ובתוך כל אלה מבעבעת גזענות מכוערת, שהארוע הנובע ממנה מאחד יחדיו את כל התמונות הקליידוסקפיות ליצירה מגובשת.

"רגטיים" אמנם נטוע בתקופה מוגדרת, כחצי מאה לפני כתיבת הספר (וכמעט מאה שנים לפני זמננו), ויש עניין רב במבט ההיסטורי-חברתי שהוא מציע, אך הוא רלוונטי גם עשרות שנים אחרי תקופתו, שכן כמה וכמה מן התופעות המטרידות של היום שורשיהן כבר אז. דוגמא בולטת אחת מוצגת בעת סיקור משפטו של הארי קנדל תוֹ, בעלה של אוולין נסביט. העתונים עקבו בדקדקנות אחר עדותה של אוולין, אולי אלת המין הראשונה של הזמנים המודרנים, ואנשים ממולחים הבינו כי יש תהליך שבכוחו מצטיירת בתודעת הציבור דמותם של אנשים מסוימים, המוזכרים תכופות בחדשות, כאילו היתה רבת מימדים מכפי שהינה במציאות […] תמהו אם יוכלו לייצר אנשים כאלה לא מתוך המקריות של מאורעות שבחדשות. לידתן של תרבות הידוענים ושל שימוש מניפולטיבי בכוחה של העיתונות.

רשימת האישים והארועים המשולבים בספר היא אינסופית ומגוונת – בוקר ט. וושינגטון, הודיני, צ'רלס ויקטור פאוסט, פרנץ פון פאפן, הארכידוכס פרדיננד, אנשי הראינוע, שחקני בייסבול, ועוד ועוד. לעתים הם ממלאים תפקידי מפתח, כמו ג'יי פי מורגן, איש הכספים הכל יכול. לעתים הם משמשים להרחבת יריעת הסיפור, כמו רוברט פירי מגלה הארצות, שהגיע לקוטב ב-1909, אך בדיעבד התברר שהחמיץ אותו בארבעים קילומטר. דוקטורוב מרמז לכך כשהוא מתאר כיצד פירי סובב סביב עצמו שוב ושוב, מנסה לאתר את המיקום המדויק של הקוטב (תיאור זה מהדהד תיאור אחר, כעשרים עמודים קודם, שבו הסופר תיאודור דרייזר, המתוסכל מביקורת שלילית, משנה את כיוון ישיבתו לילה שלם ואינו מוצא לו מקום). בין אם הם נוטלים חלק אקטיבי בעלילה, ובין אם הם משחקים תפקיד צדדי או מוזכרים באמרת אגב, כולם יחד משקפים את פני החברה האמריקאית בתקופתם. אמרת אגב שכזו, כדוגמא, מופיעה לקראת סיומו של הספר: כשמסתיימת הפרשה שבמרכז שלישו האחרון של הספר, פרשה ששורשיה בגזענות כלפי נגן רגטיים שחור העור, נוסע אחד מגיבוריה דרומה, ועובר בעיירות בג'ורג'יה, מקום שם דברו אזרחים בצלם הדל של האילנות בכיכרות על תלית היהודי ליאו פראנק בשל מה שעולל לנערה נוצריה בת ארבע-עשרה, מרי פייגן. ללמדך שלגזענות פנים רבות (ליאו פראנק היה קורבן לעלילה, והקו-קלוקס-קלאן ביצעו בו לינץ').

מפתה מאוד לבדוק ללא הרף את כל הפרטים שבספר, לאמת או לשלול את תקפותם. אמנם פניתי שוב ושוב לרשת, אבל עד מהרה הגעתי למסקנה שגם במקומות בהם דוקטורוב בדה ארועים ודמויות, הם מבוססים במידה משמעותית ומניחה את הדעת על המציאות. באחד מחיפושי מצאתי כי דוקטורוב עצמו אמר, בהתייחס לדברים שכתב על מורגן ועל פורד: “I’m satisfied that everything I made up about Morgan and Ford is true, whether it happened or not.”

"רגטיים" הוא ספר מרהיב, המצטיין במלאכת הרכבה מושלמת, ברוחב יריעה, ובתיאורים חיים ויפיפיים שתורגמו לעברית עשירה ומענגת בידי אהרן אמיר.

Ragtime – E.L. Doctorov

זמורה ביתן מודן

1976 (1974)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

שלוש מיצירותיו של המלחין והפסנתרן סקוט ג'ופלין, המזוהה עם סגנון הרגטיים

The Entertainer

Wall Street Rag

Maple Leaf Rag

פרידה מסידוניה / אריך האקל

43wymptuspgfy39g

סידוניה אדלרסבורג נולדה להורים צוענים באוגוסט 1933, וננטשה בפתח בית חולים אוסטרי. התינוקת נמסרה לרשות הנוער המקומית, ולאחר שכשלו המאמצים לאתר את הוריה הוחלט למסור אותה למשפחה אומנת. האשה הראשונה שנבחרה מתוך רשימת הממתינים, גורשה מביתה על ידי בעלה, וגם הוריה לא הסכימו לשכן אותה עם הילדה, באומרם כי "צוענים יש ממילא יותר מדי, ותמיד הם יודעים לעבור בין הטיפות, ומעשבים רעים קשה להפטר". שיחק מזלה של סידוניה, והיא הועברה לידיהם של האנס ויוספה ברייראתר. המניע הראשוני של בני הזוג היה הגדלת הכנסתם באמצעות טיפול בילדת אומנה – מדובר בתקופה קשה של אבטלה ועוני – אבל במהרה נקשרה נפשם בנפשה של סידוניה, ויחד עם בנם מנפרד, ועם הִילדה, ילדה נוספת שאספו אל ביתם, הפכו למשפחה. עשור אחר-כך גברה הפוליטיקה על האנושיות, וסידוניה הופקרה לגורלם המר של הצוענים תחת המשטר הנאצי.

אריך האקל, שבספרו הראשון, "העילה של אורורה", עסק בפרשה אמיתית שארעה בספרד, חוקר בספר הזה פרשה שהתרחשה באזור בו נולד וגדל. כיצד קרה שילדה עליזה, חברותית, להוטה לרַצות, שהשתלבה במשפחה ובעיר סירנינג, ושגודלה בידי הורים אוהבים והומניים, לא זכתה להמשיך את חייה במקום בו ראתה את ביתה? דעות קדומות, אידאולוגיה גזענית, ויותר מכל אדישות והתחמקות מנטילת אחריות, חרצו את גורלה. האקל מספר על האנס, איש איגודי הפועלים, שלא השלים עם השלטון הנאצי, על יוספה שיצאה חוצץ נגד הגדרתה של סידוניה על פי צבע עורה, ועל מנפרד שכל חייו ראה בסידוניה ובהִילדה אחיות לכל דבר. מנגד הוא מספר על הגזענות המושרשת בחברה, על הפחד ועל אוירת ההלשנות, על הבירוקרטיה הקרה, ועל האנשים – עובדים סוציאלים, מורים, בעלי משרות עירוניות – שבחרו להתאים את עצמם להלכי הרוח המצופים מהם.

ואם נרצה לומר שלא היתה לאנשים ברירה, שאולי היו מסכנים את עצמם לולא יצאו נגד סידוניה, שחורת העור בת העשר? האקל חותם את הספר בפסקה קצרה אחת, בה הוא מספר על ילדה צועניה, שגדלה אצל משפחה אוסטרית מאה ושישים קילומטר דרומה משם. בניגוד לאנשי סירנינג, שיישרו קו עם הגזענות במסווה של כוונות טובות, אנשי פולפינג-ברון בחרו לשכנע את הגורמים המתאימים שייטב לכולם, כולל לרייך השלישי, אם הילדה תשאר במקומה. "ואין צורך בספר המתאר את גורלה", כותב האקל, "כי בעוד מועד היו אנשים שחשבו עליה".

הספר נכתב בסגנון מינימליסטי, שילוב של תיעוד עם סיפוריות. האקל אוחז רוב הזמן בעמדת המדווח, אך אין בכוחו לשמור על נייטרליות, ולקראת סיום הוא מאפשר לעצמו, כפי שהוא כותב, "להוציא החוצה, בצעקה, את זעמו חסר האונים".

"פרידה מסידוניה" הוא ספר קצר ונוקב, הראוי מאוד להקרא.

Abschied von Sidonie – Erich Hackl

כנרת

1994 (1989)

תרגום מגרמנית: יהודה שטיינבך

פרידה מסידוניה - תמונות

כלב לבן / רומן גארי

0770000153619

ב-1968, כשהסופר רומן גארי גר בבוורלי הילס, שם השתתפה אשתו השחקנית ג'ין סיברג בצילומי סרט, הופיע על סף דלתם כלב זאב גרמני נטול קולר. עד שיופיע בעליו, אימצו השניים את הכלב, והעניקו לו את השם בַּאטְקָה, אבא קטן ברוסית. באטקה התגלה ככלב טוב מזג, עד שנתקל באיש התחזוקה של בריכת הבית, והפך באחת לחית טרף מאיימת. עד מהרה התברר שהכלב הוא מה שמכונה בדרום "כלב לבן", כזה שאולף לתקוף שחורי עור. ג'ין סיברג היתה תומכת פעילה של ארגוני זכויות האזרח, ומכיוון שנציגי ארגונים אפרו-אמריקאים שהו בבית באופן תדיר, נאלצו בני הזוג למסור את הכלב לגן חיות פרטי. אחד העובדים בגן, שחור עור, לקח על עצמו את המשימה הבלתי אפשרית לשנות את אופיו של באטקה.

סיפורו של הכלב הלבן הוא הרקע שעליו פורש גארי את רגשותיו ואת דעותיו באשר למאבק הבין-גזעי בארצות הברית. כליו בספר זה, כמו בכלל יצירתו, הם כנות בלתי מצטעצעת, תערובת של חמלה ושל זעם, ציניות דוקרנית, סאטירה קודרת, ויכולת לרדת במישרין אל שורשם של דברים. הוא מתייחס באותה מידה של ביקורתיות אל השגיאות שעושים הלבנים והשחורים בנסיונותיהם ליצור אמריקה שוויונית יותר, מתרעם על הזיוף של הסלבריטאים התורמים כסף מבלי להבין באמת את שורשי הבעיה החברתית, ומתקומם נגד הניצול שמנצלים ארגוני הכוח השחור את תמימותה של אשתו. ג'ין סיברג, אגב, היתה קורבן הן למעקב של אפ.בי.איי, שחשד בפעילותה, והן לסחטנות של ארגוני זכויות השחורים, "המהמרים בלי סייג – וזוכים – על רגש האשמה הכפול שלה: היותה כוכבת קולנוע, ודאי מן האנשים שבזים להם ביותר בעולם מפני שמקנאים בהם ביותר, והיותה לותרנית, דת ההאלהה של החטא הקדמון". גארי טוען שהלבנים תורמים כספים מתוך אשמה, כדי לזכות במצפון נקי, אך מרביתו של הכסף אינו מגיע לידים הנכונות. הוא מזועזע כשתושבי עיירה לבנה, שאחד מבניה, אחיה של ג'ין, נהרג בתאונת דרכים, סבורים שנישואיה של בת המקום לגבר שחור הם אסון שווה ערך למותו של האיש הצעיר. הוא מזועזע גם נוכח כוונות ארגוני זכויות השחורים לא להגיע לשוויון אלא להיפוך המצב, או בלשונו של גארי, "באמת עצוב כשיהודים מתחילים לחלום על גסטאפו יהודי, והשחורים על קו-קלוקס-קלאן שחור".

משתבשים לי המשפטים כשאני מנסה להעביר את רוחו של גארי במלים שאינן שלו. הנה, לפיכך, שורה של ציטוטים (שורה ארוכה למדי, תוצאה של מאמץ סינון כואב):

ג'ין סיברג משתייכת מגיל ארבע-עשרה לכל הארגונים הנאבקים למען שוויון הזכויות. הדבר יצר בעיה קשה בינינו. מכיוון שאני עברתי את המסלול האחוותי כולו על נפילותיו בין גיל שבע-עשרה לגיל שלושים, ומכיוון שעשרים-וארבע שנים מפרידות בינה לביני, אני מסרב בתכלית הסירוב לחוות שוב את תהליך הגסיסה האיטי הזה. ידעתי נפילות רבות מדי, ואין לי חשק לצפות בנפילותיה.

אני יודע שמספר הנצלנים העלובים והמנוולים במחנות "הצודקים" אינו נופל ממספרם במחנות "הרעים".

מעולם לא, בשום תקופה היסטורית, לא הצליח השכל לפתור בעיות-אנוש הנובעות ביסודן ובטבען מטיפשות. הוא הצליח לעקוף אותן, להסתדר אתן בתבונה או בכוח, אך בתשעים אחוז מן המקרים, כשהאמין השכל שהנצחון בכיס, לפתע ראה את הטיפשות בת-האלמוות מזדקרת במלוא עוצמתה בלב הענין.

זה ארבעים שנה שאני גורר אחרי בעולם הזה את אשליותי הבלתי-פגומות, על אף כל מאמצי להפטר מהן ולהצליח לומר נואש אחת ולתמיד.

אני מצדי מסרב להכנע להסלמת אובדן-הרגישות בימינו. אני מסרב לפחת נוכח האינפלציה, להשלים עם כך שמאה פרנק של סבל אינם שווים עוד אלא פרנק אחד, ובמלים אחרות, שבימינו דרושים מאה מתים, מקום בו הספיק אתמול מת אחד.

צריך להוסיף ולבטוח בבני-האדם, מפני שפחות חשוב שבני-האדם מאכזבים אותך, בוגדים בך ומלגלגים עליך, מאשר להוסיף להאמין בהם ולתת בהם אמון.

יש מאחוריהם מאתים שנות עבדות. אינני מדבר על השחורים. אני מדבר על הלבנים. כבר מאתים שנה שהם עבדי הדעות הקדומות, המוסכמות הקדושות והמקודשות המועברות באדיקות מאב לבנו, כבולים בידיהם וברגליהם על-ידי הפולחן הגדול של המשפטים הקדומים, שהם כתבניות הלופתות את מוחם כצבת.

היהודים הם מטרה מועדפת, ראשית מפני שמחצית החנויות שלהם, ושנית מפני שגם הכושים זקוקים ליהודים, כמו כולם (נכתב בעקבות בזיזת חנות יהודים במהומות שאחרי רצח מרטין לותר קינג)

מימי לא ראיתי משהו דומה לדבר הזה, לגילויו שלאחרי המוות של אדם, שכולם צפצפו עליו עוד לפני פחות מארבעים-ושמונה שעות (על רצף שירי ההלל לקינג לאחר הירצחו)

אני מכנה "חברת התגרות" כל חברת שפע השרויה בצמיחה כלכלית והעוסקת בחשפנות מתמדת של עושרה ובדחיפת אנשים לצרוך ולרכוש על-ידי הפרסומת, חלונות-ראווה מהודרים, תצוגות מפתות, תוך שהיא מותירה בשוליים פלח ניכר מן האוכלוסיה […] אנשים אלה אינם בוזזים: הם מצייתים. הם מגיבים לתכתיביה של תשפוכת הפרסומת, לחיוב לרכוש ולצרוך, להתניה הבלתי-פוסקת שהם נתונים בה שמונה-עשרה שעות ביממה. תשדירי-הפרסומת של הרדיו והטלוויזיה הם כקריאה למרד.

אתם שלושתכם יהודים ממזרח אירופה, וגם אם אחד מכם הגיע בזמן כדי להיוולד בארצות הברית, אבותיכם וסביכם עדיין נרקבו בגטו בין פוגרום לפוגרום, שעה שהעבדות כבר הפסיקה להתקיים בארצות הברית. אבל, כשאתם אומרים 'אנחנו, חסידי העבדות האמריקאים', אתם נשפכים מעונג, כי זה גורם לכם להרגיש שאתם אמריקאים מבטן ולידה. אתם מקנים לעצמכם את האשליה שאבות-אבותיכם היו חסידי העבדות – זאת בשעה שמדי שנה בשנה הרגו בהם אלף, פחות או יותר, לפי מצב-הרוח של הקוזאקים, האטאמאנים ושרי הצאר; זה גורם לכם לחוש עד כמה נקלטתם.

כשמאלקולם X כתב, בענין הלבנים: "כיצד אוכל לאהוב את האדם שאנס את אמי, הרג את אבי, כפה עבדות על אבותי?" – זה בדיוק מה שעשה שעה שהטיל את עצמו בין זרועותיו של הנביא מוחמד (על ראית האיסלאם כהתגשמות הנפש האפריקאית)

לזעוק, כלומר לכתוב? שמא תאמרו לי את שמה של יצירה ספרותית אחת, מהומרוס ועד טולסטוי, משקספיר ועד סולז'ניצין, שאכן תיקנה משהו…

נפלא.

Chien Blanc – Romain Gary

ספרית מעריב

1989 (1970)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

ארץ אחרת / ג'יימס בולדווין

d7a2d798d799d7a4d794_-_d790d7a8d7a5_d790d797d7a8d7aa2

הפרק הפותח את "ארץ אחרת" מתאר את גורלו של רופוס, נגן ג'ז שחור עור, שהדרדר מנגיעה בתהילה לחיי עוני מנוול. בנפילתו אל התהום ניהל מערכת יחסים מעוותת עם צעירה לבנה, שהיתה מעורערת עוד בטרם נפגשו, ואושפזה במוסד לחולי נפש לאחר שהפליא בה את מכותיו. ידידו ויוואלדו, לבן אף הוא (ההבחנה בין שחורים ללבנים היא בלב הספר), ניסה לעצור את האסון הצפוי להתרחש, אך כשל. חסר פרוטה, רעב, נטול כל תקווה לעתיד, השליך עצמו רופוס מגשר וושינגטון למימי ההדסון. גופתו נמצאה כעבור מספר ימים. זעמו הבלתי נשלט של רופוס, שמצא לעצמו מוצא בבחורה שהפכה לשק חבטות, מוסבר בחוויותיו כשחור, בתחושת ההשפלה המתמדת, בדחיה שחש כל חייו.

הפרק הבא נודד לפריז. אריק, בחור לבן, שהיה בעבר מאהבו של רופוס, קיבל, לאחר מספר שנים בגלות, הצעה לתפקיד במחזה בברודווי, והחליט לחזור הביתה. איב, בן זוגו הצרפתי, אמור להצטרף אליו בניו-יורק כעבור מספר שבועות.

שני הפרקים הללו מציגים את נושאיו המרכזיים של הספר – הזהות השחורה בארצות הברית והזהות המינית. הספר מתרכז בקבוצה מצומצמת של חברים ומכרים, שמותו של רופוס חרט בהם צלקת. כל אחד מהם בוחן את חייו שלו ונדחף לשנותם, מתקשה למקם את עצמו במציאות שסביבו, וחושש להתבונן בה בעיניים פקוחות, וכל אחד מהם מייצג יותר מאישיות פרטית. בשיחה בין אריק לויוואלדו השניים אומרים:

"אני חושב שצריך לבחון בכנות את החיים שאתה חי, אחרת אין שום סיכוי שתשיג את החיים שאתה רוצה." הוא עצר. "או חושב שאתה רוצה."

"או," אמר ויוואלדו כעבור רגע, "החיים שאתה חושב שאתה אמור לרצות."

ויוואלדו הוא סופר, שטרם פרסם דבר, והוא סובל ממחסום כתיבה. ויוואלדו הוא ליברל, מאמין בשוויון בין שחורים ללבנים, טוען שאינו רואה צבעי עור. מותו של חברו הפגיש בינו ובין איידה, אחותו של רופוס, והם מנהלים מערכת יחסים שכמיהה לקִרבה ופחד משמשים בה בערבוביה. קאס, עקרת בית ואם, הנשואה לריצ'רד, סופר שהתפשר על איכות לטובת מכירות, מנסה לחרוג ממסגרת חייה המצומצמת. בדומה לויוואלדו, גם קאס היא ליברלית, ובשיחה עם איידה היא מתחננת להערכה משום שהתנתקה מנוף ילדותה הגזעני. איידה, שהעריצה את אחיה, פיתחה בעקבות מותו קשיחות ונחישות. בתגובה לדבריה של קאס היא אומרת: "את לא יודעת, ואין לך שום דרך בעולם לגלות, איך זה להיות בחורה שחורה בעולם הזה, ואיך גברים לבנים, וגם גברים שחורים, מותק, מתיחסים אליך. אף פעם לא הגעת למסקנה שכל העולם הוא פשוט בית זונות אחד גדול ולכן הדרך היחידה שתוכלי להצליח היא להיות הזונה הכי גדולה, הכי מגניבה, הכי קשוחה שיש, וככה להכריח את העולם להחזיר לך את מה שמגיע לך". אריק, המאופס על עצמו יותר מכולם, מנהל, בעודו ממתין לאיב, רומן עם אשה. כולם, במידה זו או אחרת, אובדי דרך, חרדים ממציאות עולמם ומעתידו.

אך הסיפור אינו על אנשים פרטיים, שבמידה רבה משקפים את הביוגרפיה הפרטית של הסופר עצמו. יחסי שחורים-לבנים אינם מאבק בין יחידים, אלא מאבק על דמותה של ארצות הברית. איידה ישירת הדיבור אומרת לקאס גם את הדברים הבאים: "את בטח חושבת שאנחנו באיזה פארק מזוין. את לא יודעת שאנחנו באחד הג'ונגלים הכי גדולים בעולם." ובמבט לעתיד היא משמיעה נבואת זעם: "אנשים כמוכם לא יודעים שהחיים הם חרא, מותק. זה הדיבור הכי גדול עכשו. אתם אף פעם לא שילמתם את המחיר, והולך להיות לכם קשה, מותק, כשהעסק יתפורר. יש הרבה חובות ישנים לגבות, ואני יודעת טוב מאוד שאתם לא חסכתם אפילו פני אחד". הארץ האחרת שבשם הספר, על פי אחת הפרשנויות, היא ארצות הברית, שאינה ארצם של תושביה שחורי העור.

"ארץ אחרת" אינו קל לקריאה, לא רק בשל תוכנו המבטא את יסורי גיבוריו, אלא גם משום שהכתיבה של ג'יימס בולדווין ממחישה מצוין את המבוכה והתלישות של הדמויות, ומקשה בכך על מציאת נקודות חיבור איתן. כדאי להתמיד למרות הקשיים, כדי לספוג את הלכי הרוח, שלמרות ששיקפו את התקופה בה נכתב הספר (1948 עד 1962) הם רלוונטים גם היום.

ג'יימס בולדווין היה אקטיביסט חברתי שאחז בדעות שבין המתינות של מרטין לותר קינג הבן לקיצוניות של מלקולם איקס. בדומה לאריק שבספר, גם הוא עבר לגור בפריז, וניהל שם בגלוי חיים הומוסקסואלים. יצירתו ההגותית והספרותית, כמו "סיפורו של רחוב ביל", עסקה בשני הנושאים שבערו בו – שוויון זכויות לאפרו-אמריקאים והזכות לאמץ זהות מינית שאינה הטרוסקסואלית.

ספר ראוי לתשומת לב.

Another Country – James Baldwin

עם עובד

2019 (1962)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג