כלב לבן / רומן גארי

ב-1968, כשהסופר רומן גארי גר בבוורלי הילס, שם השתתפה אשתו השחקנית ג'ין סיברג בצילומי סרט, הופיע על סף דלתם כלב זאב גרמני נטול קולר. עד שיופיע בעליו, אימצו השניים את הכלב, והעניקו לו את השם בַּאטְקָה, אבא קטן ברוסית. באטקה התגלה ככלב טוב מזג, עד שנתקל באיש התחזוקה של בריכת הבית, והפך באחת לחית טרף מאיימת. עד מהרה התברר שהכלב הוא מה שמכונה בדרום "כלב לבן", כזה שאולף לתקוף שחורי עור. ג'ין סיברג היתה תומכת פעילה של ארגוני זכויות האזרח, ומכיוון שנציגי ארגונים אפרו-אמריקאים שהו בבית באופן תדיר, נאלצו בני הזוג למסור את הכלב לגן חיות פרטי. אחד העובדים בגן, שחור עור, לקח על עצמו את המשימה הבלתי אפשרית לשנות את אופיו של באטקה.

סיפורו של הכלב הלבן הוא הרקע שעליו פורש גארי את רגשותיו ואת דעותיו באשר למאבק הבין-גזעי בארצות הברית. כליו בספר זה, כמו בכלל יצירתו, הם כנות בלתי מצטעצעת, תערובת של חמלה ושל זעם, ציניות דוקרנית, סאטירה קודרת, ויכולת לרדת במישרין אל שורשם של דברים. הוא מתייחס באותה מידה של ביקורתיות אל השגיאות שעושים הלבנים והשחורים בנסיונותיהם ליצור אמריקה שוויונית יותר, מתרעם על הזיוף של הסלבריטאים התורמים כסף מבלי להבין באמת את שורשי הבעיה החברתית, ומתקומם נגד הניצול שמנצלים ארגוני הכוח השחור את תמימותה של אשתו. ג'ין סיברג, אגב, היתה קורבן הן למעקב של אפ.בי.איי, שחשד בפעילותה, והן לסחטנות של ארגוני זכויות השחורים, "המהמרים בלי סייג – וזוכים – על רגש האשמה הכפול שלה: היותה כוכבת קולנוע, ודאי מן האנשים שבזים להם ביותר בעולם מפני שמקנאים בהם ביותר, והיותה לותרנית, דת ההאלהה של החטא הקדמון". גארי טוען שהלבנים תורמים כספים מתוך אשמה, כדי לזכות במצפון נקי, אך מרביתו של הכסף אינו מגיע לידים הנכונות. הוא מזועזע כשתושבי עיירה לבנה, שאחד מבניה, אחיה של ג'ין, נהרג בתאונת דרכים, סבורים שנישואיה של בת המקום לגבר שחור הם אסון שווה ערך למותו של האיש הצעיר. הוא מזועזע גם נוכח כוונות ארגוני זכויות השחורים לא להגיע לשוויון אלא להיפוך המצב, או בלשונו של גארי, "באמת עצוב כשיהודים מתחילים לחלום על גסטאפו יהודי, והשחורים על קו-קלוקס-קלאן שחור".

משתבשים לי המשפטים כשאני מנסה להעביר את רוחו של גארי במלים שאינן שלו. הנה, לפיכך, שורה של ציטוטים (שורה ארוכה למדי, תוצאה של מאמץ סינון כואב):

ג'ין סיברג משתייכת מגיל ארבע-עשרה לכל הארגונים הנאבקים למען שוויון הזכויות. הדבר יצר בעיה קשה בינינו. מכיוון שאני עברתי את המסלול האחוותי כולו על נפילותיו בין גיל שבע-עשרה לגיל שלושים, ומכיוון שעשרים-וארבע שנים מפרידות בינה לביני, אני מסרב בתכלית הסירוב לחוות שוב את תהליך הגסיסה האיטי הזה. ידעתי נפילות רבות מדי, ואין לי חשק לצפות בנפילותיה.

אני יודע שמספר הנצלנים העלובים והמנוולים במחנות "הצודקים" אינו נופל ממספרם במחנות "הרעים".

מעולם לא, בשום תקופה היסטורית, לא הצליח השכל לפתור בעיות-אנוש הנובעות ביסודן ובטבען מטיפשות. הוא הצליח לעקוף אותן, להסתדר אתן בתבונה או בכוח, אך בתשעים אחוז מן המקרים, כשהאמין השכל שהנצחון בכיס, לפתע ראה את הטיפשות בת-האלמוות מזדקרת במלוא עוצמתה בלב הענין.

זה ארבעים שנה שאני גורר אחרי בעולם הזה את אשליותי הבלתי-פגומות, על אף כל מאמצי להפטר מהן ולהצליח לומר נואש אחת ולתמיד.

אני מצדי מסרב להכנע להסלמת אובדן-הרגישות בימינו. אני מסרב לפחת נוכח האינפלציה, להשלים עם כך שמאה פרנק של סבל אינם שווים עוד אלא פרנק אחד, ובמלים אחרות, שבימינו דרושים מאה מתים, מקום בו הספיק אתמול מת אחד.

צריך להוסיף ולבטוח בבני-האדם, מפני שפחות חשוב שבני-האדם מאכזבים אותך, בוגדים בך ומלגלגים עליך, מאשר להוסיף להאמין בהם ולתת בהם אמון.

יש מאחוריהם מאתים שנות עבדות. אינני מדבר על השחורים. אני מדבר על הלבנים. כבר מאתים שנה שהם עבדי הדעות הקדומות, המוסכמות הקדושות והמקודשות המועברות באדיקות מאב לבנו, כבולים בידיהם וברגליהם על-ידי הפולחן הגדול של המשפטים הקדומים, שהם כתבניות הלופתות את מוחם כצבת.

היהודים הם מטרה מועדפת, ראשית מפני שמחצית החנויות שלהם, ושנית מפני שגם הכושים זקוקים ליהודים, כמו כולם (נכתב בעקבות בזיזת חנות יהודים במהומות שאחרי רצח מרטין לותר קינג)

מימי לא ראיתי משהו דומה לדבר הזה, לגילויו שלאחרי המוות של אדם, שכולם צפצפו עליו עוד לפני פחות מארבעים-ושמונה שעות (על רצף שירי ההלל לקינג לאחר הירצחו)

אני מכנה "חברת התגרות" כל חברת שפע השרויה בצמיחה כלכלית והעוסקת בחשפנות מתמדת של עושרה ובדחיפת אנשים לצרוך ולרכוש על-ידי הפרסומת, חלונות-ראווה מהודרים, תצוגות מפתות, תוך שהיא מותירה בשוליים פלח ניכר מן האוכלוסיה […] אנשים אלה אינם בוזזים: הם מצייתים. הם מגיבים לתכתיביה של תשפוכת הפרסומת, לחיוב לרכוש ולצרוך, להתניה הבלתי-פוסקת שהם נתונים בה שמונה-עשרה שעות ביממה. תשדירי-הפרסומת של הרדיו והטלוויזיה הם כקריאה למרד.

אתם שלושתכם יהודים ממזרח אירופה, וגם אם אחד מכם הגיע בזמן כדי להיוולד בארצות הברית, אבותיכם וסביכם עדיין נרקבו בגטו בין פוגרום לפוגרום, שעה שהעבדות כבר הפסיקה להתקיים בארצות הברית. אבל, כשאתם אומרים 'אנחנו, חסידי העבדות האמריקאים', אתם נשפכים מעונג, כי זה גורם לכם להרגיש שאתם אמריקאים מבטן ולידה. אתם מקנים לעצמכם את האשליה שאבות-אבותיכם היו חסידי העבדות – זאת בשעה שמדי שנה בשנה הרגו בהם אלף, פחות או יותר, לפי מצב-הרוח של הקוזאקים, האטאמאנים ושרי הצאר; זה גורם לכם לחוש עד כמה נקלטתם.

כשמאלקולם X כתב, בענין הלבנים: "כיצד אוכל לאהוב את האדם שאנס את אמי, הרג את אבי, כפה עבדות על אבותי?" – זה בדיוק מה שעשה שעה שהטיל את עצמו בין זרועותיו של הנביא מוחמד (על ראית האיסלאם כהתגשמות הנפש האפריקאית)

לזעוק, כלומר לכתוב? שמא תאמרו לי את שמה של יצירה ספרותית אחת, מהומרוס ועד טולסטוי, משקספיר ועד סולז'ניצין, שאכן תיקנה משהו…

נפלא.

Chien Blanc – Romain Gary

ספרית מעריב

1989 (1970)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

ארץ אחרת / ג'יימס בולדווין

הפרק הפותח את "ארץ אחרת" מתאר את גורלו של רופוס, נגן ג'ז שחור עור, שהדרדר מנגיעה בתהילה לחיי עוני מנוול. בנפילתו אל התהום ניהל מערכת יחסים מעוותת עם צעירה לבנה, שהיתה מעורערת עוד בטרם נפגשו, ואושפזה במוסד לחולי נפש לאחר שהפליא בה את מכותיו. ידידו ויוואלדו, לבן אף הוא (ההבחנה בין שחורים ללבנים היא בלב הספר), ניסה לעצור את האסון הצפוי להתרחש, אך כשל. חסר פרוטה, רעב, נטול כל תקווה לעתיד, השליך עצמו רופוס מגשר וושינגטון למימי ההדסון. גופתו נמצאה כעבור מספר ימים. זעמו הבלתי נשלט של רופוס, שמצא לעצמו מוצא בבחורה שהפכה לשק חבטות, מוסבר בחוויותיו כשחור, בתחושת ההשפלה המתמדת, בדחיה שחש כל חייו.

הפרק הבא נודד לפריז. אריק, בחור לבן, שהיה בעבר מאהבו של רופוס, קיבל, לאחר מספר שנים בגלות, הצעה לתפקיד במחזה בברודווי, והחליט לחזור הביתה. איב, בן זוגו הצרפתי, אמור להצטרף אליו בניו-יורק כעבור מספר שבועות.

שני הפרקים הללו מציגים את נושאיו המרכזיים של הספר – הזהות השחורה בארצות הברית והזהות המינית. הספר מתרכז בקבוצה מצומצמת של חברים ומכרים, שמותו של רופוס חרט בהם צלקת. כל אחד מהם בוחן את חייו שלו ונדחף לשנותם, מתקשה למקם את עצמו במציאות שסביבו, וחושש להתבונן בה בעיניים פקוחות, וכל אחד מהם מייצג יותר מאישיות פרטית. בשיחה בין אריק לויוואלדו השניים אומרים:

"אני חושב שצריך לבחון בכנות את החיים שאתה חי, אחרת אין שום סיכוי שתשיג את החיים שאתה רוצה." הוא עצר. "או חושב שאתה רוצה."

"או," אמר ויוואלדו כעבור רגע, "החיים שאתה חושב שאתה אמור לרצות."

ויוואלדו הוא סופר, שטרם פרסם דבר, והוא סובל ממחסום כתיבה. ויוואלדו הוא ליברל, מאמין בשוויון בין שחורים ללבנים, טוען שאינו רואה צבעי עור. מותו של חברו הפגיש בינו ובין איידה, אחותו של רופוס, והם מנהלים מערכת יחסים שכמיהה לקִרבה ופחד משמשים בה בערבוביה. קאס, עקרת בית ואם, הנשואה לריצ'רד, סופר שהתפשר על איכות לטובת מכירות, מנסה לחרוג ממסגרת חייה המצומצמת. בדומה לויוואלדו, גם קאס היא ליברלית, ובשיחה עם איידה היא מתחננת להערכה משום שהתנתקה מנוף ילדותה הגזעני. איידה, שהעריצה את אחיה, פיתחה בעקבות מותו קשיחות ונחישות. בתגובה לדבריה של קאס היא אומרת: "את לא יודעת, ואין לך שום דרך בעולם לגלות, איך זה להיות בחורה שחורה בעולם הזה, ואיך גברים לבנים, וגם גברים שחורים, מותק, מתיחסים אליך. אף פעם לא הגעת למסקנה שכל העולם הוא פשוט בית זונות אחד גדול ולכן הדרך היחידה שתוכלי להצליח היא להיות הזונה הכי גדולה, הכי מגניבה, הכי קשוחה שיש, וככה להכריח את העולם להחזיר לך את מה שמגיע לך". אריק, המאופס על עצמו יותר מכולם, מנהל, בעודו ממתין לאיב, רומן עם אשה. כולם, במידה זו או אחרת, אובדי דרך, חרדים ממציאות עולמם ומעתידו.

אך הסיפור אינו על אנשים פרטיים, שבמידה רבה משקפים את הביוגרפיה הפרטית של הסופר עצמו. יחסי שחורים-לבנים אינם מאבק בין יחידים, אלא מאבק על דמותה של ארצות הברית. איידה ישירת הדיבור אומרת לקאס גם את הדברים הבאים: "את בטח חושבת שאנחנו באיזה פארק מזוין. את לא יודעת שאנחנו באחד הג'ונגלים הכי גדולים בעולם." ובמבט לעתיד היא משמיעה נבואת זעם: "אנשים כמוכם לא יודעים שהחיים הם חרא, מותק. זה הדיבור הכי גדול עכשו. אתם אף פעם לא שילמתם את המחיר, והולך להיות לכם קשה, מותק, כשהעסק יתפורר. יש הרבה חובות ישנים לגבות, ואני יודעת טוב מאוד שאתם לא חסכתם אפילו פני אחד". הארץ האחרת שבשם הספר, על פי אחת הפרשנויות, היא ארצות הברית, שאינה ארצם של תושביה שחורי העור.

"ארץ אחרת" אינו קל לקריאה, לא רק בשל תוכנו המבטא את יסורי גיבוריו, אלא גם משום שהכתיבה של ג'יימס בולדווין ממחישה מצוין את המבוכה והתלישות של הדמויות, ומקשה בכך על מציאת נקודות חיבור איתן. כדאי להתמיד למרות הקשיים, כדי לספוג את הלכי הרוח, שלמרות ששיקפו את התקופה בה נכתב הספר (1948 עד 1962) הם רלוונטים גם היום.

ג'יימס בולדווין היה אקטיביסט חברתי שאחז בדעות שבין המתינות של מרטין לותר קינג הבן לקיצוניות של מלקולם איקס. בדומה לאריק שבספר, גם הוא עבר לגור בפריז, וניהל שם בגלוי חיים הומוסקסואלים. יצירתו ההגותית והספרותית, כמו "סיפורו של רחוב ביל", עסקה בשני הנושאים שבערו בו – שוויון זכויות לאפרו-אמריקאים והזכות לאמץ זהות מינית שאינה הטרוסקסואלית.

ספר ראוי לתשומת לב.

Another Country – James Baldwin

עם עובד

2019 (1962)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

הבוזזים / ויליאם פוקנר

כותרת משנה: זכרונות מן העבר

שלושה בוזזים יצאו לדרך: לוּשֶס, ילד בן אחת-עשרה, נֶד, גבר שחור, קרוב משפחה של לושס כתוצאה מיחסיו של אחד מאבותיו של הילד עם שפחה שחורה, ובּוּן – קשוח, נאמן, אמיץ ובלתי-אמין לחלוטין; הוא התנשא לגובה מטר תשעים ושלושה, שקל מאה ועשרה קילו, והיה ילדותי לגמרי – העובד כשכיר אצל "הבוס", סבו של לושס. ביום שבו רכש הסב מכונית, מתוך אילוץ בתוקף מעמדו, ולחלוטין לא מתוך צורך אמיתי, מצא בון את הנפש התאומה שלו, וכל מעייניו היו נתונים לרכב. כשצירוף נסיבות איפשר לו להשאר לבדו עם מושא תשוקותיו למשך ארבעה ימים, תמרן את לושס להסכים לצאת להרפתקה, נסיעה לממפיס, למרות שנאסר עליו במפורש להזיז את הרכב ממקומו. הילד נאבק עם פיתויין של המידות הרעות, ובחר להכנע להן. נד, שלבו נתון למירוצי סוסים, הצטרף לנסיעה למרות שלא הוזמן.

פוקנר יצר מערך כוחות מורכב בצירופם של השלושה יחדיו. לושס, שבשל גילו הוא לכאורה הצלע החלשה במשולש, מחזיק למעשה בכוחה של הסמכות בשל יחוסו המשפחתי. נד, שחור עור בדרום הגזעני של ארצות הברית, מצוי בתחתית הסולם החברתי, אך הוא אוחז בסמכות דוֹדית כלפי לושס, המתאר אותו כעובד מיוחס, מפונק וחסין בשל מוצאו. ושניהם יחד אמנם תלויים בכישוריו הפיזיים והמכניים של בון, אך עולים עליו בכישוריהם השכליים והמנטליים.

"הבוזזים", המתרחש בתחילת המאה העשרים במחוז יוקנפאטופה הבדיוני (מקום התרחשותם של ספרים נוספים של פוקנר) הוא סיפור חניכה, אותו מספר לושס לנכדו, תוך שהוא משלב את שחזור תחושותיו כילד עם תובנותיו כמבוגר. בארבעה הימים, בהם יהיה רחוק מהוריו, הוא ילמד על העולם יותר מכפי שלמד בכל השנים שקדמו להם. הוא יפגוש שוטר שיעשה בכוח שבידיו שימוש שרירותי לטובתו, ישהה בבית זונות, ישולב בהימורים על מירוצי סוסים, ילמד על מעמדה של האשה, יחזה באלימות וברמאות, ויווכח לדעת שהגזענות לא התפוגגה כלל עם ביטולה של העבדות. שום דבר לא הכין אותו לתהפוכות שימתינו לו בדרך, וכמו ילד הוא יבכה לעתים: רציתי להיות שוב בבית. רציתי להיות עם אמא שלי. כי התנסות, ידע, ידיעה – כל אלה מצריכים היערכות ומוכנות: ולא שהם ינחתו עליך בהפתעה, בחושך, כאילו שודד דרכים התנפל עליך. הייתי בן אחת-עשרה בסך הכל, אל תשכח. לושס הזקן מעיד על לושס הילד שבסיומם של אותם ימים היה מודע בחדות לעוולות החיים, שנא אותן בכל לבו, ויותר מכך, "שנאתי לא רק את העובדה שזה כך, אלא שכך זה גם יהיה אם החיים יימשכו, כל עוד המין האנושי יטול בהם חלק".

לצד סיפור החניכה, הספר הוא גם סיפורו של עולם על סף שינוי. המכונית של הסב, בין הסנוניות הראשונות של העידן הממונע, היא תופעה יוצאת דופן, אך השפעתו של עידן זה כבר ניכרת. אשה, אצלה השלושה עוצרים לאכול, מספרת כי אנחנו המכונית השלוש-עשרה שעוברת שם בשנתים האחרונות, וחמש מהן עברו בארבעים הימים האחרונים. באופן הזה איבדה כבר שתי תרנגולות, וכנראה לא תהיה לה ברירה אלא להכניס את כל החיות למכלאות, אפילו את כלבי הציד. לושס מספר על שטחי בר שנסוגו מפני הציביליזציה בקצב שהלך והואץ, ואולי עד 1980 גם המכונית לא תצליח להגיע לשום שטחי בר, כי היא עצמה תחסל את שטחי הבר שהיא מחפשת.

בשונה ממרבית ספריו האחרים של פוקנר, סגנונו של "הבוזזים" פשוט יחסית ופחות מאתגר. במקומות רבים, אף על פי שהתנסויותיהם של השלושה אינן קלות, הסיפור אפילו מצחיק. לושס מתאר סצנות משעשעות בבית ובדרך, ואינו מהסס גם ללגלג על עצמו: "אמרתי, והאמנתי בזה (אני יודע שהאמנתי בזה כי אמרתי את זה אלף פעם מאז, ואני עדיין מאמין בזה ומקווה לומר זאת עוד אלף פעמים בחיי, ונראה אם מישהו יעז להגיד לי שאני לא מאמין בזה), לעולם לא אשקר שוב". למרות שהספר מאפשר קריאה שוטפת, תובנותיו המרשימות, תוצר של התבוננות מעמיקה, ראויות שיתעכבו עליהן.

הספר זכה לתרגומה היפה של שרון פרמינגר. המתרגמת שימרה את שגיאות הדיבור של גיבורי הספר במינון מוצלח, כזה שמשקף רמת עילגות מסוימת, אך אינו צורם מדי לקורא. את העטיפה הנאה אייר רענן מורג ועיצב דקל בוברוב.

ב-1963 תורגם הספר על ידי עליזה נצר בשם "החומסים", וראה אור בהוצאת עמיחי.

מומלץ בהחלט.

The Reivers – William Faulkner

פן וידיעות ספרים

2019 (1962)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

פצ'ינקו / מין ג'ין לי

בדברי התודה בסוף הספר מספרת מין ג'ין לי על שני סיפורים אמיתיים מחייהם של יוצאי קוריאה ביפן שדחפו אותה לכתוב את הספר. הראשון תיאר את התאבדותו של ילד ממוצא קוריאני ביפן, בשל קללות גזעניות שהופנו נגדו בספר המחזור של כיתתו. השני התייחס לחובה המוטלת על בני ארבע-עשרה ממוצא קוריאני, שנולדו אחרי 1952, להרשם בלשכת ההגירה, ולחדש את רישומם מדי שלוש שנים. הכיבוש היפני, שנמשך שלושים וחמש שנים, הסתיים ב-1945, אך הקוריאנים עדיין נושאים את צלקותיו.

הספר נפתח בכפר דייגים קטן בקוריאה הכבושה לאחר מלחמת העולם השניה. הוּני, גבר בעל שפה שסועה ורגל מעוותת משודך ליאנג'ין, נערה עניה, שידוך שעולה יפה. לאחר ששלושת בניהם מתים בינקותם, נולדת בתם היחידה סוּנג'ה. כשהילדה מגיעה לגיל שלוש-עשרה נפטר אביה משחפת, והנשים בחריצותן מתפרנסות מאכסניה צפופה שהן מנהלות בביתן. חייהן משתנים כשגבר יפני, איש יאקוזה, נותן עינו בסונג'ה, וכשהיא הרה לו הוא מציע לה להיות אשתו הקוריאנית, בנוסף לאשתו היפנית, אם שלוש בנותיו. איסק, כומר קוריאני נוצרי שחפן, שמחלים באכסניה לקראת נסיעתו ליפן, מציע לשאת את סונג'ה לאשה, ולהיות אב לבנה. האם והבת מקבלות את הצעתו, והשניים מהגרים ליפן, בדומה לאלפי קוריאנים אחרים שבשל מצוקה כלכלית קשה עזבו את ביתם בחיפוש אחר פרנסה. כעבור מספר שנים תצטרף אליהם אמה של סונג'ה.

"פצ'ינקו" מתאר את חייהם של בני המשפחה לאורך ארבעה דורות. המהגרים הסתגרו בדרך-כלל בשכונות משלהם, שם יכלו להתגונן מפני ההתנשאות היפנית. מצד אחד תבעו היפנים מן הקוריאנים להשתלב – בין השאר כפו עליהם שם יפני ואילצו אותם להשתתף בטקסי שינטו – ומצד שני הגבילו את צעדיהם והפגינו שנאת זרים. שמו של הספר הוא כשמן של מכונות משחק פופולריות, שעל הפעלתן השתלטו הקוריאנים, בדרך כלל בשל העדר אפשרויות תעסוקה מספקות אחרות. יוצאי קוריאה וצאצאיהם נאלצו להאבק על הזדמנויות להשכלה ועל מקומות עבודה, ותחומים רבים היו סגורים בפניהם. חלומות על הגירה אל המערב נתקלו בקשיים משום שיוצאי קוריאה לא החזיקו דרכון יפני, וכדי להשיג דרכון יש להפוך לאזרח יפני, תהליך מתיש וכמעט בלתי אפשרי. חזרה לקוריאה אינה בגדר המובן מאליו עבור אלה שנולדו ביפן, כפי שאומר אחד מהם, "בסיאול קוראים לאנשים כמוני בני זונה יפנים, וביפן אני פשוט עוד קוריאני מסריח". דרכי ההתמודדות שונות: יש המבקשים לדבוק בזהות הקוריאנית, ומחפשים דרך לחזור. להוותם חוזרים חלקם לצפון קוריאה, אל גורל מר. אחרים מבקשים להסתגל – "אַפשר לילדים שלך ללמוד יפנית ונסה להתקדם ולהצליח. התאם את עצמך". אחדים מואסים במורשת שלא ביקשו לעצמם, כמו אשתו של אחד מבניה של סונג'ה, שחשה כי "מבחינתה להיות קוריאנית היה פשוט עוד נטל נורא ואיום, בדיוק כמו להיות עניה או להשתייך למשפחה מבישה שאי-אפשר להפטר ממנה". וישנם המבקשים להטמע לחלוטין, מעמידים פני יפנים, ונוצרים את סוד מוצאם.

רובו של הספר נקרא בענין. הוא מתנהל לאטו, מדקדק בפרטים, חושף תקופה בלתי מוכרת, ודמויותיו מתחבבות בקלות. בפרקים האחרונים הספר מאבד מיקוד, קופץ מהר מדי בזמנים, ומנסה לתפוס לקראת סיום עוד ועוד דמויות משנה ותת נושאים. הסופרת נוגעת על קצה המזלג בזיקנה, במשפחה היפנית ובמעמד האשה, והתוצאה שטחית וחבל. בהתעלם מן הפרקים הללו, הספר כתוב היטב ומרחיב אופקים. אורה דנקנר העניקה ל"פצ'ינקו" תרגום טבעי וזורם, שתורם אף הוא לחווית קריאה טובה.

Pachinko – Min Jin Lee

שוקן

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר

 

מאמר מעניין על תעשית הפצ'ינקו

בת האיים הפלאית / סימון שוארץ-בארט

בשנת 1848 הוצאה העבדות אל מחוץ לחוק בכל השטחים שבבעלות צרפת, ביניהם איי גוואדלופ שבים הקריבי. טֶלוּמֶה, המספרת ב"בת האיים הפלאית" את סיפורה של משפחתה, היא נינתה של מינֶרוָה, שפחה משוחררת, שהשתקעה יחד עם עבדים משוחררים אחרים בעיירה, אשר לה נתנו את השם אבּאנדונֶה, עזוב מאין יושב.

למעלה ממאה שנים אחרי השחרור, השחורים בגוואדלופ עדיין נושאים את צלקות העבדות, עדיין מופרדים מן הלבנים ושרויים בעוני. "אני חושבת על אי-הצדק שבעולם", אומרת טלומה הזקנה, "ועלינו הסובלים, המתים בשתיקה מן העבדות לאחר שנגמרה ונשכחה". היא מספרת על תושבי אבאנדונה, ועיירות אחרות, החיים בקושי מאדמתם, ובלית ברירה משכירים עצמם לעבודה במטע קני הסוכר, אמנם לא בתנאי עבדות, אך בשכר זעום. כמו במקומות אחרים, בהם ניצבים זה מול זה מונופול רב כוח ועובדים נטולי כוח, נוצרת תלות שכמעט בלתי אפשרי להשתחרר ממנה. שלא כמו במקומות אחרים, כאן נוסף לניצול גם הפן של הגזענות. טלומה הצעירה אינה חשה בה בחיי היומיום, אך טלומה המבוגרת ערה לה, ועל בעלה השני היא יודעת לספר כי בשל תלאותיו מידי הלבנים עמד נטול נשימה מול "שְחור" נשמתו ותמה במה יוכל לטהר אותה, כך שבאחד הימים יוכל האלוהים להביט בו בלי גועל. "ידי אויב השתלטו על נשמתנו ועיצבו אותה כך שתתקומם נגד עצמה", נהג לומר.

על רקע זה מספרת טלומה על הנשים במשפחתה, החל במינרוה, שננטשה בעודה הרה עם בתה טוּסין, ועבור בויקטואר, בתה של טוסין ואמה של טלומה. נדמה כי הגורל נע בדילוגים לאורך הדורות. ויקטואר חלקה גורל דומה לזה של מינרוה, וילדה שתי בנות לגברים שונים שנטשו אותה. טוסין וטלומה, לעומתן, זכו לאהבה, אך בעוד חייה של טוסין היו רגועים, אלה של טלומה טולטלו שוב ושוב. שיחק לה מזלה, וסבתה, שכונתה בפי כל "מלכה ללא שם", ושויקטואר אמרה עליה כי היא "אשה העוזרת לך שלא להרכין ראש לפני החיים", פרשה עליה את חסותה. טוסין, פמיניסטית הרבה לפני שהמונח נכנס לשימוש, לא הניחה לנכדתה להמעיט מערך עצמה, ועודדה אותה ליטול את גורלה בידיה: "אסור שהסוס יובילך. את היא שצריכה להוביל את הסוס", אמרה לה, וגם "אל תחכי עד שתתלוש אותך הרוח מן העץ ותשליך אותך ארצה. השתדלי להתלש בעצמך, בשעה שאת מוכנה ממש". נאמנה לרוחה של סבתה, ניווטה טלומה את חייה ככל אפשר בכוחות עצמה. כשהאדון הלבן בבית בו עבדה סבר, מכוח צבע עורו, שיוכל לכפות עצמו עליה, נחלצה ממנו ללא פגע. כשגבירתה התבטאה באוזניה באופן מעליב אודות השחורים, הניחה לדברים להחליק מעליה מבלי לגעת בה: "הפקרתי לה את פני העליונים כדי שתיהנה לה, בעלת-הבית, כדי שתהלום בהם, ואני עצמי מתחת נשארתי שלמה, שלמה לגמרי".  וכשתנאי עבודתה הפכו משפילים, קמה ועזבה. כשהיססה, לעומת זאת, לעזוב את בעלה שהיכה אותה, נחלצה סבתה לייעץ ללא היסוס: "הריני מתחננת לפניך, התירי את חייך מחייו, כי לא נאמר שחייבת אשה לשאת את הגיהינום עלי אדמות".

טלומה, בת האיים הפלאית, היא חלק מקהילתה, לטוב ולרע. כל מה שקורה לאחד מבני הקהילה גלוי וידוע לקהילה כולה. יש בכוחה של הקבוצה לצאת כנגד היחיד, אבל כוחה רב לה בעיקר כשמתבקשת תמיכתה. כשנקלעה טלומה למשבר, הושבה לה רוחה בזכות ביקורי בני הקהילה ותשורות קטנות שהוענקו לה. "כל אותם מלים, צחוקים וגילויים של תשומת לב סייעו להושיבני שוב על האוכף, להחזיק בידי ברסן סוסי". כשניתן לה יום חופש נדיר, והבריות היו באים לבקתת הסבתא לשמוע על חייה בבית המעבידים הלבנים, היתה ההאזנה שלהם צרי לנפשה, וכל שרצתה היה להיות "מוקפת פרצופים שבהם אוכל להבחין בכל ניד קל שבקלים כבאדוה על פני המים".

לטבע יש תפקיד מרכזי בספר, גם כקובע גורלות – מבול סוחף יבולים, בצורת מייבשת אותם – וגם כהרחבה של נפש גיבורי הספר. כשטלומה ואלי, אהובה מילדות, מתחילים לחיות יחדיו באהבה גדולה, אהבתם שופעת ומשפיעה על הסביבה, ופותחת תקופה של שגשוג ושל רווחה, של שפע יבולים ושל פריחה. באופן הופכי, מזג אויר הרסני שובר לא רק את מטה לחמם של בני האדם, אלא גם את רוחם, ומשפיע על היחסים ביניהם.

"בת האיים הפלאית" מצטיין בסגנון פיוטי ובסיפור הנכנס ללב. למרות שטלומה אומרת, "אני לא באתי לעולם לשאת את כל משא עצבותו של העולם. אני מעדיפה לחלום", סיפורה הפרטי נושא מסרים ברורים ואוניברסליים, מסרים של חופש, של שוויון, ושל זכותו של כל אדם לאושר פשוט. מומלץ מאוד.

Pluie et Vent sur Télumée Miracle – Simone Schwarz-Bart

עם עובד

1977 (1972)

תרגום מצרפתית: אהרן אמיר

ברית עולם / טיארי ג'ונס

סלסטיאל ורוי – היא אמנית, הוא מנהל מכירות – היו נשואים מזה כשנה וחצי, כשנסעו לבקר את הוריו של רוי באטלנטה. למרות שההורים הכינו עבורם חדר בביתם, הם העדיפו להעביר את הלילה במלון. במהלך הערב התפתח ביניהם ויכוח, אך לפני שיהפוך לריב החליטו לקחת לעצמם חמש-עשרה דקות בנפרד להרגע. רוי יצא מן החדר להביא קרח, פגש אשה מבוגרת מוגבלת בתנועה, סייע לה לשוב לחדרה, וחזר אל סלסטיאל. מאוחר יותר באותו לילה נכנסו שוטרים לחדרם, ועצרו את רוי לאחר שהאשה האשימה אותו באונס. שורה של מקרים קבעה את גורלם: לולא בחרו לישון במלון, לולא התווכחו, לולא מנעו בחוכמה את הריב, לולא התנדבותו של רוי לעזור, חייהם היו מוסיפים להתקדם במסלולם. ולולא עורו השחור של רוי, אולי לא היה מסומן כאשם עוד לפני החקירה, ואולי היה זוכה ליחס אחר מן השופט. אבל רוי נשפט בדרום הגזעני של ארצות הברית, ונדון לשתים-עשרה שנות מאסר על לא עוול בכפו.

"ברית עולם" מלווה את בני הזוג בחמש השנים הבאות, ומתבונן אל תוך תוכם של נישואים במבחן. העבר המשותף של השניים קצר – האם די בו כדי לשמר את הזוגיות נוכח ההווה המתמשך לאין קץ? שותפו של רוי לתא אומר לו משפט שממצה את כל מה שמבדיל בינו לבין סלסטיאל: "הדבר היחיד שאני יודע בוודאות הוא שהחיים של כולם נמשכו, ורק שלך לא". בעוד סלסטיאל מתפתחת כאמנית וזוכה להצלחה, רוי זוכה ל"קידום" בכלא, כשהוא מועבר מקטיף פולי סויה לאיסוף אשפה. מערך הכוחות ביניהם משתנה משוויון לתלות, וקשיים יומיומיים מאתגרים את האהבה ואת הנאמנות. לצדם של בני הזוג משולבים בעלילה הוריהם ואנדרה, חבר משותף, שמכיר את סלסטיאל מילדות ואת רוי מהקולג'. כולם כמהים לאהבה ולשלווה, מבקשי טוב ליקרים להם, לא גדולים מהחיים ולכן כובשי לב.

נושא מרכזי נוסף בספר הוא יחסי הורים וילדים, בעיקר אבות וצאצאיהם. הויכוח שבפתח העלילה החל כשרוי סיפר לסלסטיאל שאביו, שהעניק לו את שמו וגידל אותו, אינו אביו הביולוגי, וסלסטיאל התרעמה על שהסתיר ממנה היבט כל כך משמעותי בחייו. תפיסת האבהות של שני הגברים תבוא לידי ביטוי בהמשך. אביה של סלסטיאל הוא אב מגונן, שטובת בתו קודמת אצלו לנאמנויות אחרות. אנדרה חי בצל נטישתו של אביו, שהקים משפחה חדשה.

בפרסומים לספר מצוטט ברק אובמה כאומר, "תיאור מרגש של ההשפעות ההרסניות של האשמת שווא על זוג אפרו-אמריקאי צעיר". בעיני זהו תיאור מדויק ובלתי מדויק בו זמנית. האשמת השווא היא ברקע האירועים, אבל הנושא אינו העיוות המשפטי והמוסרי, אלא ההתמודדות של זוג צעיר עם פירוד כפוי. לאורך פרקים שלמים בספר אפשר לשכוח שמדובר באפרו-אמריקאים, שכן אותם רגשות ואותן תהפוכות נפשיות יכלו להיות נחלתם של זוגות מכל מוצא שהוא. מצד שני, הקורא אולי יכול לשכוח במי מדובר, אבל גיבורי הספר עצמם אינם יכולים. היחס כלפי שחורי העור צץ שוב ושוב, בהתלבטות איזה רכב לקנות, שלא ייראה כמו רכב של סוחר סמים ויעורר חשד, במחשבה היכן למקם חנות, כך ששחורים ירגישו נוח להגיע אליה מבלי להיראות יוצאי דופן על רקע לבן, ועוד. כפי שהסופרת מטפלת ברגישות בנושאי הספר האחרים, כך גם בנושא הגזענות, אליה היא מתיחסת במינון מבוקר.

כשקראתי אודות הספר, לפני שקראתי אותו עצמו, מצאתי בו דמיון אל "סיפורו של רחוב ביל", שגם בו מואשם צעיר שחור באונס שלא ביצע, והקשר בינו ובין ארוסתו עומד למבחן. יש מן המשותף בין שני הספרים, אבל אולי ששים השנים שמפרידות ביניהם מפרידות גם בין הדגשים שבחרו שני הסופרים ליצירותיהם. בעוד ספרו של ג'יימס בולדווין שם דגש מירבי על האפליה ועל הקיפוח, טיארי ג'ונס בחרה לספר סיפור אוניברסלי יותר (ושמו המקורי של הספר – "נישואים אמריקאים" – מצביע על כך). מכל מקום, הסופרת חלקה כבוד לבולדווין, כשהזכירה אותו ואת ספרו הראשון בספרה.

"ברית עולם" הוא ספר סוחף, מרגש, מעורר מחשבה ואמפתיה, ולכן מומלץ.

An American Marriage – Tayari Jones

אריה ניר ומודן

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

שעיר, לעזאזל / אפרים קישון

פֶרֶנְץ הופמן, צעיר יהודי הונגרי כבן עשרים, התחבא במשך חמישה שבועות בבית נטוש בשטח ההפקר שבין הצבא הרוסי לצבא הגרמני, כשהוא ניזון ממיץ עגבניות. בחודשים שקדמו לאותם שבועות שהה בזהות בדויה בדירה בבודפשט, לאחר שנמלט ממחנה עבודה בו נכפה לבצע עבודות פרך תחת משטר אימים נאצי, כשחייו תלויים לו מנגד. ומה עושה בחור נרדף מזה-רעב במחבוא תחת אש? במחסהו החדש מצא כלי כתיבה, ואת תקופת ההמתנה המייסרת לסיום המלחמה העביר בכתיבת סאטירה על גזענות אבסורדית המופנית כלפי הקירחים. בשיחות המרכיבות את הספר "קישון – דו-שיח ביוגרפי" אמר פרנץ הופמן, הלא הוא אפרים קישון, לירון לונדון: "כתבתי זאת ביאוש ובחימה של תחושת קץ, כאילו היה זה המעשה האחרון שאעשה בחיי". אחרי שחרור הונגריה שלחה דודתו את הסיפור לתחרות בכתב עת, אך למרות זכייתו בפרס ראשון, הוא נגנז משום ששליט הונגריה באותם ימים של משטר קומוניסטי פרנואידי היה קירח… למעלה מחמישים שנה אחר-כך מסר הופמן-קישון את הסיפור לתרגום בידי איתמר יעוז-קסט, ועיבד אותו לספר. את המסר שב"שעיר, לעזאזל" ייעד לא ל"קירחים" רדופים כמוהו, אלא לנכדיהם של הרודפים.

"שעיר, לעזאזל" מספור בגוף ראשון מפיו של גדעון פינטא, צעיר עצל וחסר כישורים, שפוטר מעבודתו כמנהל חשבונות בתום חודש של נסיון כושל. באוזני חברו פפי תינה את צערו, והטיח גידופים בפוליצר, האיש שפיטר אותו, תוך שהוא לועג לקירחותו. פפי, תחת שמו העתונאי ארנסט שומקוטי, נתן פרסום לסיפור הפרטי הקטן תחת הכותרת "על חטאי הקרחות", ובכך התניע תהליכים ששני החברים לא יכלו לצפות מראש. לאחר שהטינה כלפי הקירחים הפכה לגלגל שלג, שבו העתונות הזינה את ההמון, וההמון הזין את העתונות, השניים יסדו מפלגה. מה שהתחיל כהתאגדות של שניים, הפך לתופעה לאומית, שנשענה על הערצתו העיוורת של העדר נעדר השיפוטיות, על גורמים אינטרסנטים, ועל פחדנותו של הרוב הדומם. הפוליטיקאים אימצו את עקרונות המפלגה החדשה כשאלה הפכו פופולרים. עורכי הדין היו מוכנים לייצג את הקירחים ואת בעלי השיער באותה מידה. הכנסיה רקחה תירוצים מפותלים כדי להסביר את תמיכתה. המשטרה לא מנעה את ההסתה – "השוטרים שניצבו על פרשיות-הדרכים התנהגו בהגינות ובמשמעת, ורק כשנשמעו קריאות אנטי-קרחתיות גסות מדי, גערו במפגינים, כי אין זה נאה לאנשים מבוגרים לצעוק ברחוב". הנוער, ששערותיו בראשו, נסחף בהתלהבות אחרי גינוני המפלגה, ואנשים נלהבים נקטו יוזמות פרטיות, כמו אותו מאמן ספורט שהפריד בין המתאמנים על פי שִפעת שערם. פינטא ופפי, שהתעשרו בקלות בזכות שוחד שקיבלו מיצרני פיאות ומבעלי עסקים אחרים, התחילו להאמין בשטות שהמציאו. פפי אמר, "חבוב, אני מתחיל להאמין שבעלי-הקרחת ראויים באמת ליחס של יד קשה". וכשפינטא ניסה להסביר לאהובתו את דבקותו ברעיון, הדגיש כי "מאבק זה הינו מאבק צודק, שאם לא כן לא היו רוב האזרחים מצטרפים אלינו". גם כשהמדינה הסתבכה במלחמה, ועמדה על סף תבוסה, להט המאבק בקירחים לא שכך, תקנות אבסורדיות הגבילו את צעדיהם, וחוקים מסובכים נחקקו כדי לקבוע מיהו קירח. נשמע מוכר, ולא במקרה.

קישון כתב בכשרון גדול, כרגיל. ארגז הכלים שלו כולל אבסורד וציניות, והספר נקרא בשעשוע ובאימה גם יחד. על כריכת הספר כתב: "ארובות הכבשנים לא היו עיקרו של הנאציזם. בטירופם הם אסרו בשעתם על יהודי בודפשט, פאר התרבות ההונגרית, להחזיק ציפור-קנרית בביתם, ואילו עירית דרזדן ציוותה על יהודיה למסור לתחנת המשטרה אפילו את המסרקות ומברשות-השיער שלהם… על הקנרית ועל המסרקות כתבתי מחדש את הרומן שלי". מומלץ, כמובן.

Hajvédők – Ephraim Kishon

הד ארצי

1998 (1945)

תרגום מהונגרית: איתמר יעוז-קסט

וילסון ראש כרוב / מארק טוויין

דוסונ'ס לנדינג היא עיירה קטנה במיזורי סמוך לנהר המיסיסיפי. תושביה המעטים מעורבים איש בחיי רעהו, והחיים החברתיים רוחשים אגודות בנות שני חברים ומפלגות זערוריות, דעות קדומות וסטיגמות. מי שהוכתר כאזרח מספר אחת יישאר כזה עד מותו, וכמוהו גם מי שהוכתר כשוטה. ה"שוטה" בסיפור זה הוא וילסון, משפטן שבא להשתקע במקום ולעסוק במקצועו. ביומו הראשון בעיירה סיפר בדיחה בלתי מוצלחת, שנתפסה על ידי שומעיו כאמירה טפשית שנאמרה ברצינות. בו ברגע הוענק לו התואר "ראש כרוב", ונסתם הגולל על סיכויו לזכות באמון ובהערכה. בלית ברירה עוסק וילסון בהנהלת חשבונות, ומטפח את אוסף טביעות האצבעות של תושבי המקום. בזמנו הפנוי הוא יוצר לוח שנה, שבו מוצמדת אמרת כנף לכל יום. האמרות האלה מופיעות בראשו של כל אחד מפרקי הספר, קשורות לתכניו, ורובן ציניות כדוגמת זו: "אם אתה אוסף כלב מורעב ועושה אותו בר-מזל, הוא לא ינשוך אותך. זה ההבדל העיקרי בין כלב לאדם".

למרות שהספר נקרא על שמו של וילסון, הדמות הראשית בו היא של טום/צ'יימברס. טום וצ'יימברס נולדו באותו יום בשנת 1830. הראשון הוא בנו של אדון דריסקול, מראשי העיירה, השני בנה של רוקסנה, שפחת הבית. רוקסי נראית לבנה לגמרי, אך מכיוון שבורידיה זורם דם שהוא 1/16 שחור, היא נחשבת שחורה, רכושו של אדונה הלבן. אמו של טום מתה שבוע לאחר הלידה, אביו טרוד בענייניו, ורוקסנה מגדלת את שני הילדים, הראשון לבוש בגדי לבן מהודרים וזוכה לפינוקים, השני לבוש בגדים דלים ונדון לשרת. החשש הגדול ביותר של עבדי הבית הוא להמכר "במורד הנהר" לבעלי מטעים מתעללים, ורוקסנה נחושה למנוע מבנה גורל שכזה. היא מלבישה את טום בבגדיו של צ'יימברס ואת צ'יימברס בבגדיו של טום, מתרגלת לפנות אל בנה כאל אדון ואל אדונה אדם נחות, ואיש אינו שם לב לחילופין.

מארק טוויין כבר עסק בחילוף זהויות בספרו "בן המלך והעני", אך בעוד בספר הקודם הילדים היו מודעים לזהותם האמיתית, כאן החילוף עמוק יותר, שכן הוא נעשה בעודם תינוקות. כשהוא הופך את ה"שחור" למושחת מרוב פינוק וגורם ל"לבן" לאמץ גינונים של עבד לנצח, טוויין, ככל הנראה, מבקש להצביע על העדר כל הבדל מלידה, ועל ההשפעה המהותית של דעת הסביבה על האופן בו אדם תופס את עצמו.

הספר שופע ציניות, שאינה מבדילה בין שחור ללבן. שמו של צ'יימברס הוא שיבוש של Valet de Chambre, חדרן, מלים שרוקסי אוהבת את צלילן מבלי להבין את משמעותן. דריקסול מאיים למכור את ארבעת עבדיו במורד הנהר, אם איש מהם לא יתוודה על גניבה שבוצעה בביתו, ולאחר ששלושה מהם מתוודים בבהלה על פשע שלא בוצעו, דריקסול ישן טוב בלילה בו הציל את משרת ביתו ממכירה במורד הנהר (אבל הוא ימכור את השלושה במקום אחר). העיירה כולה מתמרקת ומתרגשת כששני תאומים איטלקים שוכרים בה חדר, ומעידים על עצמם שהם בני אצולה, ואותם עיירה בדיוק תפנה להם עורף על בסיס שמועה אחרת. רוקסנה מוצאת בנפשה אהבה כלפי בנה, כשהוא במצב קשה: הפורענות שלו תהיה ודאית ומיידית, והוא ימצא עצמו מנודה בלא חברים. זו היתה סיבה מספקת לאם לאהוב ילד; אז היא אהבה אותו. בנה, מצדו, נרתע מאהבתה בשל תפיסה מעמדית מושרשת: זה גרם לו להרתע, בחשאי – מפני שהיא היתה 'כושית'. עובדת היותו כושי בעצמו היתה רחוקה מלהביאו לידי השלמה עם גזע בזוי זה.

את כל מסריו טוויין עוטף בסיפור בלשי, שיתן לוילסון הזדמנות לעשות שימוש באוסף טביעות האצבעות. ומכיוון שהעיירה, למרות נוקשותה, מסוגלת לשנות את דעתה כשבשבת, יהפוך ראש הכרוב לראש העיר. ושוב, כיוון שאצל טוויין שום דבר אינו מוגדר לחלוטין כשחור או כלבן, הטיפוס הרע אמנם יבוא על עונשו, אבל הקורבן התמים ייאלץ להכנע לגורלו.

"וילסון ראש כרוב" הוא סיפור לכאורה קליל, לפעמים שטותניקי עד מצחיק, אך הוא פותח פתח לשאלות כבדות ראש, כרגיל אצל מארק טוויין. בהחלט מומלץ.

את הטקסט המקורי אפשר לקרוא בפרויקט גוטנברג.

Pudd’nhead Wilson – Mark Twain

גוונים

2001 (1894)

תרגום מאנגלית: עודד פלד

סיפורו של רחוב ביל / ג'יימס בולדווין

"סיפורו של רחוב ביל" הוא סיפור מחמם לב על משפחה ועל אהבה, והוא גם סיפור מקומם על שרירות לב גזענית ועל מלחמה נואשת ברשויות המנצלות לרעה את כוחן.

העלילה מתרחשת בארצות-הברית במחצית המאה שעברה. התקופה אינה מצוינת במפורש, אבל אזכורים של מלקולם אקס ושל ארת'ה פרנקלין מעגנים אותה בשנות הששים. טיש ופוני הם שני צעירים שחורי עור, חברים מילדות. כשהתבגרו – טיש בת שמונה-עשרה, פוני בן עשרים ואחת – גילו שהחברות הקרובה הפכה לאהבה, והחליטו להנשא. בניו-יורק, לכאורה עיר ליברלית ופתוחה, איש אינו מעונין להשכיר דירה לזוג שחור. כשהם סוף סוף מוצאים עלית-גג באזור תעשיה, הם אינם זוכים לעבור אליה. שוטר לבן מושחת, שבעבר רצח ילד שחור ולא נענש, מפברק מסדר זיהוי בעקבות מעשה אונס, ופוני מושלך לכלא. הספר מתאר את המאבק להביא לזיכויו.

ג'יימס בולדווין בחר לסיים את הספר לפני שפוני הובא למשפט, ובעיני זוהי בחירה חכמה, מכיוון שהסיפור המשפטי אינו לב הספר. המסר המרכזי הוא זעקה נגד קיפוח, נגד גזענות, נגד מדינה שדוגלת בערכי שוויון אך אינה מיישמת אותם. הספר מתרחש בתקופת המאסר של פוני, אבל מלווה את גיבוריו מאז הילדות, שעליה טיש, המספרת בגוף ראשון, אומרת: "פוני מצא משהו שיכול לעשות, שרצה לעשות, וזה הציל אותו מן המוות שהיה מחכה לקפוץ על הילדים בגיל שלנו […]. המוות עצמו היה פשוט מאוד וגם הסיבה היתה פשוטה – פשוטה כמו מגפה: אמרו לילדים שהם שווים לתחת וכל מה שראו סביבם הוכיח את זה". טיש ופוני נחשפים לראשונה למוראות הכלא באמצעות דניאל, חבר ילדות שהורשע בשוגג בגניבת מכונית. דניאל שיצא מהכלא, בו ישב שנתיים, לא היה אותו דניאל שנכנס אליו. הוא חווה גיהינום, ובמצבו הפוסט-טראומטי הוא מלא שנאה ויאוש: "הם יכולים לעשות בך מה שהם רוצים. מה שהם רוצים. והם כלבים, בן-אדם. בבור התברר לי באמת מה שמלקולם והפרצופים ההם מדברים. הלבן מוכרח להיות השטן. הוא בוודאי אינו בן-אדם". טיש, שהופרדה מפוני כשהיא מצפה ללידת ילדם, חרדה שמא אהובה יעבור חוויות דומות.

משפחתה של טיש נרתמת בכל כוחה להצלתו של פוני. ארנסטין, אחותה של טיש, מגייסת עורך-דין ובונה אסטרטגית הגנה. אביהן ג'וזף עובד בפרך כדי לגייס את הכסף הנדרש להגנה, והוא ואביו של פוני אינם בוחלים בגניבה ממעסיקיהם כדי לגרד עוד דולר לתשלום להגנה ואולי אף לשחרורו של פוני בערבות: כל אחד משני הגברים האלה […] היה הולך בשמחה לבית-הכלא, דופק שוטר, או מפוצץ עיר, בשביל להציל את יוצאי-חלציהם ממלתעות הגיהינום הדמוקרטי הזה. שרון, אמן של טיש ושל ארנסטין, נוסעת לפורטוריקו לדבר על לבה של הנאנסת. למרות הנושא המדכדך של הספר, יש הרבה אופטימיות בתיאור היחסים שבין טיש למשפחתה, בכוחם של הקשרים התוך-משפחתיים להעניק לטיש כוח ואמונה.

ג'יימס בולדווין, אקטיביסט חברתי שיצירתו השפיעה על סופרים רבים, משמש בבירור שופר לקולם של המושתקים, אבל למרות חלוקת העולם ללבנים ולשחורים משני עברי מתרס בלתי עביר, הוא מתאר שני לבנים אנושיים – עורך הדין והאיש שמשכיר לצעירים את עלית הגג – ומעביר ביקורת על אחיותיו של פוני, שתי נשים צעירות שעורן הבהיר יחסית ואמונתן הדתית גורמים להן להתנשא על טיש ועל משפחתה.

כאמור, "סיפורו של רחוב ביל" מסופר מפיה של טיש. בולדווין, גבר הומוסקסואל בן חמישים בעת כתיבת הספר, דובר באמינות רבה מפיה של בת שמונה-עשרה, כשהוא כותב על רגשותיה וגם כשהוא מתאר מפגשים אינטימיים עם פוני. לא קראתי את הספר במקור, אבל נראה לי שהתרגום אינו משקף נאמנה את השפה בה נכתב, כשהוא נוקט במלים כמו "אינני בטוחה" ו"הבינותי". מכל מקום, בדומה ל"צבע החלב", שבו תחילה הטרידה אותי העילגות, ובמהרה חדלתי לחוות אותה בנפרד מהדמות, גם כאן טיש ופוני, שני צעירים שתרצו לחבק, מתעלים מעל השפה המלאכותית של התרגום, וסיפור אהבתם מרגש.

כשחיפשתי ברשת מידע אודות הסופר, מצאתי שבצירוף מקרים נחמד בחרתי לקרוא את הספר פחות מחודש לפני בכורת הסרט המבוסס עליו. צירוף מקרים עצוב זימן את הספר לידי בשבוע בו ארת'ה פרנקלין, ששיריה הם פס הקול של גיבורי הספר, הלכה לעולמה.

עלילת הספר מתרחשת אמנם לפני כחמישים שנה, אך היא רלוונטית גם היום, כשידם של שוטרי ארצות-הברית קלה על האלה ועל ההדק מול האפרו-אמריקאים. אם להסתמך על סדרות טלויזיה אמריקאיות, ההתנשאות הלבנה חיה ובועטת עד עצם היום הזה, והספרות השחורה – "המשת"פ", "בין העולם וביני", "אמריקנה", אם להזכיר כמה דוגמאות – מתמודדת בדרכים שונות עם הגזענות שלא התפוגגה.

"סיפורו של רחוב ביל", ששמו המקורי קולע טוב יותר אל מסריו – If Beale Street Could Talk – הוא סיפור אהבה ומאבק רב עוצמה, כתוב בכשרון גדול, נוגע ללב ומזעזע כאחד. מומלץ מאוד.

If Beale Street Could Talk – James Baldwin

עם עובד

1976 (1974)

תרגום מאנגלית: י. איתן

המשת"פ / פול בייטי

בספרה של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, "אמריקנה", עלתה השאלה כיצד אפשר לכתוב בארצות-הברית ספר על גזע. בשיחה שמנהלות כמה מן הדמויות בספר עולה הטענה כי אי-אפשר לכתוב רומן כן על גזע במדינה הזאת […] לסופרים שחורים שכותבים סיפורת במדינה הזאת […] יש שתי אפשרויות: הם יכולים לכתוב ליחידי סגולה או לכתוב יומרני […] אתה צריך לוודא שזה יהיה לירי ומעודן כל כך, שהקורא שלא קורא בין השורות בכלל לא ידע שזה על גזע. פול בייטי היה מן הסתם מביע דעה אחרת לגמרי. "המשת"פ" רחוק מלהיות לירי ומעודן. הוא ישיר מאוד, בוטה, ואין צורך לחפש בין השורות כדי להבין במה הוא מטפל. כשבייטי שואל איך אפשר לכתוב או לדבר על גזע, זוהי התשובה שהוא נותן: כשאנשים שואלים, "למה אנחנו לא יכולים לנהל שיחה כנה יותר על גזע?", הם בעצם מתכוונים לומר, "למה כושים לא יכולים להתנהג בהגיון?", או "לך תזדיין, חתיכת לבנבן. אם אני אגיד את מה שאני באמת רוצה להגיד, יפטרו אותי יותר מהר משהיו מפטרים אותך אם היה יותר קל לדבר על גזע". וכשאנחנו אומרים גזע אנחנו מתכוונים ל"כושים", כי נראה שלאף אחד משום זרם אין שום בעיה לפלוט כל מיני שטויות על אמריקנים ילידים, על היספנים, על אסיאתים ועל הגזע החדש של אמריקה, הסלבריטי.

רוחו של הספר משתקפת כבר במשפט הפותח אותו: אולי קשה להאמין כשאדם שחור אומר את זה, אבל אני בחיים לא גנבתי כלום. סטראוטיפים ישובו ויידונו בספר לכל אורכו. מייצגם הבולט ביותר הוא הומיני ג'נקינס, דמות בדויה, שכילד היה חלק מצוות השחקנים בסדרה The Little Rascals / Our Gang בזכות מה שבייטי מכנה "חמידותו השחורה כפחם". ארבעה השחקנים השחורים בסדרה, כך למדתי מחיפוש ברשת, התיחסו בבגרותם לטענות על סטראוטיפיות בעיצוב דמויותיהם, וטענו שאין המדובר בגזענות, שכן גם דמויות אחרות עוצבו באופן דומה (ילד שמן, ילדה בלונדינית יפה, וכיוצא באלה). הומיני מרבה להתייחס לטענות אלה, וכמי שכוכבו דרך לזמן קצר ודעך, הוא חי במידה רבה את תהילת עברו.

עלילת "המשת"פ" מתרחשת בעיירה דיקנס שנמחקה מהמפה. בעבר נועדה להיות שכונה חקלאית בתוך לוס אנג'לס, אך רוב תושביה, שכמעט כולם אפרו-אמריקאים, הפכו את השטח החקלאי לחצרות גדולות, ורק המספר, נאמן לחינוכו של אביו – פסיכולוג ניסויי שבנו היה שפן הנסיונות שלו – שומר על צביון חקלאי בשטחו. עם השנים נבלעה השכונה בתוך העיר רבתי, גבולותיה נמחקו מן המפות, ושילוט שכיוון אליה נעקר. המספר, עייף מגזענות ומפוליטיקלי קורקט, מודע להפרדה שמתחת לאינטגרציה, נוקט מהלך מפתיע: הוא משיב לשכונה את גבולותיה ואת זהותה הנפרדת, מחיה את ההפרדה הגזעית, ואף הופך אדונו של הומיני, שכחלק מכמיהתו אל העבר חוזר מאה וחמישים שנה אחורה, ומלהק עצמו מרצונו כעבד.

מול המספר, ששמו הפרטי אינו ידוע ושם משפחתו Me, עומד פוי צ'שייר, חבר בקבוצת האינטלקטואלים של דום-דום דונאטס, שייסד אביו של המספר. פוי עוסק, בין השאר, בשכתוב ההיסטוריה הספרותית של ארצות-הברית. כך, כדוגמא, הוא כותב מחדש את "הקלברי פין", מחליף 'עבד' ב'מתנדב כהה עור', ומשנה את שם הספר ל'הרפתקאותיהם נטולות הגסויות ומסעותיהם האינטלקטואליים והרוחניים של ג'ים האפרו-אמריקני ובן טיפוחיו הצעיר, האח הלבן הקלברי פין, בחיפושיהם אחר היחידה המשפחתית השחורה האבודה'. המספר, לעומתו, סבור כי מארק טוויין לא השתמש מספיק במילה 'כושי' […]. כלומר, למה להאשים את מארק טוויין רק כי אין לך סבלנות ואומץ להסביר לילדים שלך שיש כינויים גזעניים ושבמהלך חייהם הקטנים והמוגנים עלולים לקרוא להם "כושי" או גרוע יותר, הם יעזו לקרוא למישהו אחר "כושי". הוא פוסל את שכתוב ההיסטוריה או את ההתעלמות ממנה, ומאבחן כי זה ההבדל בין העמים המדוכאים בעולם לבין השחורים באמריקה. הם נודרים לעולם לא לשכוח, ואנחנו רוצים שהכל יימחק מהגליון, ייחתם וייעלם בארון התיוק לנצח. בכיוון הפוך למגמה זו הוא, כאמור, מחיה את העבר.

כפי שאפשר אולי להתרשם מן המובאות שלמעלה, "המשת"פ" הוא ספר סאטירי נושכני, בוטה, מצחיק ומריר. הספר שופע עושר תרבותי מסחרר, עתיר אזכורים בתחומי הספרות, הפילוסופיה, הפסיכולוגיה, ההיסטוריה ועוד. כמה מן האזכורים הכרתי, אני מניחה שבכמה מהם לא הבחנתי, ורבים נהניתי ללמוד (ביניהם, אפיון מצב הרוח בשכונה באמצעות שירה של נינה סימון Mississippi Goddam). בייטי עצמו הופתע מהגדרת הספר כסאטירה, והוטרד מן האפשרות שההיבטים הקומיים יאפילו על הדיון בנושאים המהותיים. מבחינתי, למרות שבמקומות רבים הספר מצחיק עד דמעות, המסרים הרציניים שלו ברורים, ובייטי משקף בחדות ובבהירות את חווית השחורוּת. בשונה מטא-נהסי קואטס, הקול הזועם של הקהילה האפרו-אמריקאית, פול בייטי אינו מצטייר כמריר או כנקמני. הגזע והגזענות הם עובדה שאינה מתפוגגת, כעת השאלה היא איך חיים עם עובדה זו.

גיא הרלינג תרגם יפה, תוך שהוא מתגבר על מכשלות הנובעות ממשחקי מלים ומביטויים מקומיים ותלויי תרבות.

"המשת"פ" זכה בפרס המאן בוקר ל-2016, לגמרי בצדק.

The Sellout – Paul Beatty

עם עובד

2018 (2015)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג