ב-15 בפברואר 1976, יום אחרי יומו של ולנטיין, חג האהבה, בעיר הקטנה אודסה שבמערב טקסס, נכנסה גלוריה רמירס בת הארבע-עשרה אל הטנדר של דייל סטריקלנד, ונסעה אתו אל שדות הנפט. אחרי ליל בלהות, שבמהלכו הוכתה ונאנסה, היא זחלה על האדמה החרבה והלוהטת, נאחזת בקוצים ובגדרות תיל, עד שהקישה על דלת חוותה המבודדת של מרי רוז. כשמרי רוז, למרות נטייתה לשמור על אי מעורבות, פתחה את הדלת, היא נתנה את אות הפתיחה למחול שדים גזעני ומיזוגני.
אודסה היתה ישוב חקלאי קטן, שתושביו התמודדו עם הקשיים של חיי איכרים, בצורת והצפות, חום וקור, ביקוש והצע. החיים באזור השתנו כשנפט התגלה באדמתו. חיי התושבים הושפעו מעתה מן הבומים של תעשית הנפט: לפעמים שפע ושגשוג, שלוו בהצפת האזור בעובדים זרים, לפעמים הידרדרות לעוני ולהזנחה.
דייל הוא בשר מבשרה של אודסה. גלוריה, שנולדה במקום, היא בתה של מהגרת בלתי חוקית ממקסיקו. דייל הוא גבר. גלוריה היא אשה, ילדה. אז האשימו את הקורבן, עוד לפני שהמונח היה רווח: היא לא היתה צריכה להכנס לטנדר (נכון, אז מה?). וליכדו שורות שבטיות: אנחנו רוצים להקריב אחד משלנו בגלל ילדה מקסיקנית? (גם אם האחד משלנו הוא אנס ברוטלי). ושמרו על המוניטין של המשפחה: הוא בכלל ילד טוב (כזה שכל הנשים הצעירות יודעות להתרחק ממנו). ומצאו לו הצדקה: הוא היה ער יומיים ברצף לאחר שנטל אמפטמינים שנתן לו מנהל העבודה.
אבל אליזבת וטמור אינה מאפשרת לרחמים להכנס בפתח הזה. כן, חייהם של הגברים, שהם רוב הזמן רק אמצעי יצור בעיני מנהלי הקידוחים, קשים. גברים מתים ממכות או מפיצוצי צינורות או מדליפות גז. הם נופלים ממגדלי קירור או כשהם מנסים לחצות את המסילה לפני הרכבת, או כשהם משתכרים ומחליטים לנקות את האקדח שלהם. נשותיהם מאבדות אותם כשהם מחליקים על פסולת קידוח או ערימת צינורות לא מאובטחת או נספים בשריפות שגורמים אדי גז. אבל נשים מתות מסרטן או מנישואים רעים או מטרמפים עם זרים, או כשאחד הגברים יורה בהן.
הנשים המספרות את הסיפור דוחות את ההיררכיה הזו, את ההצדקה לכאורה של מי שסובל לחפש קורבן חלש ממנו, בין אם זו האשה שאתם או המהגר המקסיקני שבא לחפש פרנסה. הנשים בעיירה הבורה הזו נכנסות להריון בגיל תיכון וחייהן נעצרים. חייהם של בני זוגן מקבלים גם הם תפנית שלא ביקשו לעצמם, אבל הם הופכים ל"בעל" והן הופכות ל"אשתו". אודסה כולה מגנה את מרי רוז שהחליטה לעבור זמנית לישוב, כדי להגן על ילדיה בזמן שהיא מתכוננת להעיד במשפטו של דייל למרות התנגדותו הנחרצת של בעלה. קורין, שכנתה החדשה, נזכרת בתשוקתה לחזור לעבודה כמורה בבית הספר לאחר לידת בתה, ובדרישה של המנהל לקבל את אישורו של בעלה למהלך. סוזן, שגדלה בשולי החברה, מקדישה את חייה לניסיון להוכיח שהיא לא כזאת. ג'יני, ששמעה מילדותה מסבתה סיפורים על נשים שהתאבדו וירדו מהפסים, נטשה את בתה האהובה כדי לחמוק מגורל כזה. וזה ממש נס, חושבת קורין, שמישהי מאודסה הצליחה אי־פעם לצאת משם בחיים. עשרים שנה היא צפתה בתלמידות המקומיות, שרובן הסתפקו בשאיפה לגמור את התיכון לפני שמישהו יכניס אותן להיריון. בכל בוקר יום שני היא נכנסה לכיתה ושמעה שמועות עגומות ואכזריות על בית חולים או בית סוהר, או על מעון לאמהות לא נשואות בלאבּק. ילדים מתחנכים לשנאת הזר: "זה הרחוב שלנו", אומרת אחת מהם כשמקסיקנים עומדים לעבור לגור לידה. הבריכות הציבוריות מיועדות לילדים הלבנים. עובדים זרים הם האחרונים למצוא מחסה בעת סופה. החברה דוחה גם את האנשים החלשים בה, כמו אלה ששבו פגועים מויטנאם. כל עולמם של תושבי אודסה מתרכז בישוב, חלקם מעולם לא יצאו ממנו, לא נפתחו לאפשרויות חדשות, ואלה שמגיעים בעקבות הבומים רק מעצימים את האלימות. איזה יופי לעיירה שמגלים בה נפט, נהגה קורין לומר במרירות לפוטר. ככה מגיעים אליה הפסיכופתים הכי טובים.
קל להפוך לבור, לאלים, כפי שמגלה מרי רוז, שאחרי תקופה ארוכה של איומים ושל תסכול היא פשוט מתפוצצת. "כמה קל להפוך לדבר שאתה הכי שונא, או הכי מפחד ממנו. לא היה לי מושג שזה כל כך קל, הלוואי שלא הייתי מגלה". אבל הקלות הזו אינה תירוץ ואינה הצדקה. מרי רוז עצרה בעצמה. ג'סי, החייל המשוחרר, בילה שעות וימים עם דברה-אן בת העשר, וזה לא הסתיים באונס. ויקטור, דודה של גלוריה, יכול היה לפצוח במסע נקמה, ובחר בתבונה לא לעשות זאת. למרות הכל, יש אפשרות בחירה, ונדמה לי שמכל מה שאליזבת וטמור מבקשת לומר בספר, זו האמירה המשמעותית ביותר, והיא זו שבעיקר עושה את הספר, שמתרחש הרחק מכאן לפני כחמישה עשורים, רלוונטי וחשוב.
"ולנטיין" הוא ספר עוצמתי, המציג דמויות ברורות ונכנסות ללב, ושפע של שאלות חברתיות ומוסריות שממשיכות להדהד גם אחרי סיום הקריאה. זהו ספר הביכורים של אליזבת וטמור, שפה ושם גלשה לכתיבה מחושבת מדי, אבל בראה עולם חי, משכנע ומעורר ענין, והספר מומלץ בהחלט לקריאה ולדיון.
Valentine – Elizabeth Wetmore
תמיר // הוצאה לאור
2021 (2020) תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'
