מאיה אנג'לו, סופרת ומשוררת ופעילה מרכזית בתנועה לזכויות האזרח, העלתה את קורות חייה על הכתב בששה ספרים ביוגרפיים. "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" הוא הראשון מביניהם, והיחיד שתורגם לעברית. שמו של הספר נלקח מן הפואמה "סימפטיה" שכתב פול לורנס דנבר, משורר אפרו-אמריקאי, בן להורים שהיו עבדים. הסופרת, שנולדה ב-1928 בשם מרגריט ג'ונסון (מאיה הוא הכינוי שניתן לה בהשראת אחיה, ואנג'לוּ הוא השם שאימצה לאחר גירושיה מאדם ששם משפחתו אנג'לוס), מתארת בספר את חייה מאז היתה ילדה בת שלוש, ועד לידת בנה כשהיתה בת שבע-עשרה.
מאיה ואחיה ביילי, המבוגר ממנה בשנה, נולדו בסנט-לואיס. כשהיתה בת שלוש ההורים נפרדו, והילדים הועלו על רכבת ונשלחו אל סבתם, אם אביהם, בארקנסו. מוֹמָה, כפי שכונתה הסבתא, גידלה אותם במסירות תחת שורה של עקרונות נוקשים שעיצבו את חייה של הילדה. כעבור ארבע שנים ראו לראשונה את אביהם, שבא לבקרם ולקח אותם אתו אל בית אמם. על האב מעידה בתו שהיה שחצן ומרוכז בעצמו – לחג המולד שלח לילדיו תמונה של עצמו. האם, לעומת זאת, היתה מושא הערצתם של הילדים, אשה שמחה, זוהרת, לוקחת את החיים בקלות (בראיון עם אופרה וינפרי אמרה מאיה אנג'לו, שאמה היתה אם גרועה לפעוטות אבל מושלמת למתבגרים). שנה אחת בלבד חיו ביילי ומאיה עם האם ועם בן זוגה. כשהיתה מאיה בת שמונה נאנסה על ידיו. הארוע הקשה, העדות שנאלצה לתת במשפט, הרצח של האיש, ככל הנראה על ידי בני משפחת האב, לאחר שפרקליטו הצליח לחלץ אותו מישיבה בכלא – כל אלה גרמו לה לחדול כליל מדיבור ולהסתגר בתוך עצמה. יכול להיות שהאם לא הצליחה להתמודד עם הקדרות שאפפה אותה, והילדים נשלחו שוב אל מומה. חמש שנים אחר-כך טולטלו שוב, ועברו לגור עם אמם בסן-פרנציסקו. יתכן שמומה חשה שהיא מזדקנת, ואין בכוחה לטפל בהם, או אולי הטראומה שחווה ביילי, כשראה את גופתו של קורבן לינץ' נמשית מן המים, היא שדחפה אותה לשלוח את נכדיה אל מקום טוב יותר. ביילי נותר חסר מנוחה, אך מאיה מצאה בית אצל אמה.
שני נושאים מרכזיים שזורים בסיפור חייה של מאיה אנג'לו, הילדות הבלתי שגרתית והיחסים בין שחורים ללבנים. הסופרת מתארת באמינות רבה את תחושותיהם של ילדים קטנים, שהורחקו על לא עוול בכפם מהוריהם. הם אולי לא הרבו להרהר בכך ביומיום, אבל לא יכלו להמנע מכך כשהמציאות טפחה על פניהם. פרק קורע לב מתאר את הפעם הראשונה בה שלחו להם ההורים מתנות לחג המולד. המתנות, שהעידו בבירור על הניכור והזרות ששררו ביניהם, אילצו אותם להתמודד עם העובדה שההורים אכן חיים אי שם, ולא מתים, כפי ששכנעו את עצמם, שהרי אם לא מתו מדוע לא הביאו את הילדים אליהם? "המתנות פתחו את הדלת לשאלות שאיש מאתנו לא רצה לשאול. למה הם שלחו אותנו מעליהם? ומה עשינו שהיה רע כל כך?" ביילי, שלמרות גילו הצעיר היה הסלע היציב בחייה של אחותו, שכנע את הילדה, ואולי גם את עצמו, שאם אמם שלחה להם מתנות, היא ודאי מתכוונת לבוא לקחת אותם. שלוש שנים עברו בטרם התגשמה אשליה זו. פרק עצוב נוסף, שהתרחש בתקופת שהותם השניה של הילדים אצל מומה, מתאר כיצד ביילי, שהלך לקולנוע ולא שב הביתה בשעה שהיה אמור לשוב, סירב להסביר את היעדרו, ולא פצה פה גם כשהוענש במלקות. למאיה סיפר אחר-כך שראה בסרט שחקנית שדמתה דמיון מפליא לאמם, ויצא לשוטט משום שלא מצא מנוחה לנפשו.
הנושא השני, הכתוב אף הוא בכנות ובאמינות, ממחיש את הרגשות הקולקטיביים של האפרו-אמריקאים. מומה חינכה את ילדיה ללכת בנתיבים הבטוחים שהיא ניסתה והכשירה עבורם – לא לדבר אל הלבנים, לא להתייחס אליהם בגסות אפילו בהיעדרם. "אילו נשאלה אם היא פחדנית או לא, היתה אומרת שהיא ריאליסטית". במציאות שבה אשה מכובדת כמומה, בעלת חנות, מצליחה כלכלית, ומלווה כספים ללבנים ולשחורים, נאלצת לסבול הקנטות מצד ילדי "זבל לבן"; שבה הפעם היחידה שלבנים התיחסו אליה כ"מיסיס" היתה בטעות; שבה המשפחה מחביאה עד יעבור זעם צעירים שחורים מפחד לינץ'; שבה רופא שיניים לבן, שפעם הלוותה לו כסף מבלי לגבות ריבית, עונה לתחינותיה שיטפל בנכדתה במילים "המדיניות שלי היא שאני לא מטפל בצבעוניים […] המדיניות שלי היא שאני מעדיף לתקוע את היד שלי לפה של כלב ולא של ניגר"; שבה גברים ממשיכים לעבוד בקטיף כותנה, חופשיים אך מנוצלים; שבה מעסיקתה של מאיה מחליטה שהשם מרגריט אינו טוב דיו ומשנה אותו; במציאות כזו אין פלא שנכדתה של מומה מספרת כי במשך זמן רב לא האמינה שהלבנים אמיתיים, וכשנאלצה לעבור מן האזור השחור של העיר אל האזור הלבן, חשה כי "היינו מגלי ארצות היוצאים בלי נשק אל טריטוריה של חיות טרף". תחושת הקהילה, ההרגשה כי כל הישג של היחיד הוא הישג של הקולקטיב, נובעת מן המציאות הזו. באחד הפרקים מתארת הסופרת את חשיבותו של הקרב, שבו הגן המתאגרף השחור ג'ו לואיס על תוארו, עבור תושבי המקום שהצטופפו בחנות בדאגה ובתקווה: "בני עמי נאנקו. האנשים שלנו הם שנפלו. זה היה עוד לינץ', עוד שחור שנתלה על עץ. עוד אשה שהתעללו בה ואנסו אותה. נער שחור שהולקה והוטל בו מום. כלבים רודפים אחרי אדם נמלט בביצות מרופשות. אשה לבנה מצליפה במשרתת מפני ששכחה משהו […] אם ג'ו יפסיד, אנחנו חוזרים לעבדות באין מושיע. הכל יהיה נכון, ההאשמות שאנחנו בני אדם מסוג נחות. נעלים במקצת על הקופים. נכון שאנחנו טפשים ומכוערים ועצלים ומלוכלכים, והגרוע מכל, שאלוהים עצמו שונא אותנו וגוזר עלינו להיות חוטבי עצים ושואבי מים, לנצח נצחים, עד עולם ועד אינסוף". מכיוון שלואיס ניצח בסופו של דבר, נותרו חלק מן האנשים בסביבה ולא שבו לביתם באותו ערב, כי "לא כדאי לשחור ומשפחתו להתפס בדרך כפרית שוממה בלילה שבו הוכיח ג'ו לואיס שאנחנו האנשים הכי חזקים בעולם".
מאיה אנג'לו מתארת את תחושותיה של ילדה בשילוב תובנותיה המאוחרות של האשה המבוגרת. פרק נוקב במיוחד, שלמרבה הצער לא איבד את תקפותו, ממחיש את הזוועה שעוברת קורבן אונס. לא רק הכאב וחוסר האונים ותחושת חוסר ערך הם המייסרים אותה, אלא גם, ואולי בעיקר, הבושה והאשמה. בושה על שנבגדה, על שנסחטה לשתוק תחת איומו של התוקף שיהרוג את ביילי. בושה על שבעולמה נטול המגע החם רצתה לרגע במגעו של האיש שחיבק אותה וניצל אותה. אשמה על שהסתירה את הסוד מביילי. אשמה על ששיקרה במשפט, ולא סיפרה על המגעים התוקפניים שקדמו למעשה האונס. ואפילו אשמה על מותו של הגבר.
עוד נמצא בספר את ההתבגרות המינית של נערה, שגדלה בסביבה שמרנית, וחונכה לשתוק ולא לדבר מפורשות על נושאים אינטימיים. כדי לפתור בינה לבין עצמה את תהיותיה על זהותה המינית, בחרה לעצמה בחור, והציעה לו ישירות לקיים יחסי מין. שלושה שבועות אחר-כך גילתה שהיא בהריון.
אין ערוך לחשיבותן של דמויות תומכות בחיי ילדים. מאיה אנג'לו, בתוך חייה הלא קלים – "כשרונם של הילדים לסבול נובע מחוסר ידיעתם על קיומן של אלטרנטיבות" – זכתה במומה, בביילי ובאמה, וגם בגברת פלאוארס, האריסטוקרטית השחורה, שבעידודה הסמוי של מומה הזמינה את הילדה אל ביתה, הכינה עוגיות ושתיה במיוחד בשבילה, העניקה לה את מה שהן כינו מאוחר יותר "שיעורי האיך-לחיות", וקירבה אותה אל השירה. "חיבבו אותי, ואיזה הבדל זה היה. כיבדו אותי לא כנכדתה של מיסיס הנדרסון או כאחותו של ביילי, אלא רק כמרגריט ג'ונסון", צהלה הילדה בדרכה חזרה הביתה.
מאיה אנג'לו מוכרת כדמות אייקונית, המשוררת שזכתה בכבוד הנדיר להקריא שיר משלה בטקס ההשבעה של הנשיא קלינטון, ושקיבלה את המדליה הנשיאותית מן הנשיא אובמה. "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" חושף את שורשי אישיותה המרשימה, ואת תחילת דרכה מנקודת מוצא שולית אל מרכז הבמה. הפרקים הבאים של האוטוביוגרפיה מספרים על המשך גלגוליה, כולל עבודות שונות ומשונות וקריירה בימתית כרקדנית וכזמרת, חבל שלא תורגמו אף הם.
"ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" כתוב בחשיפה אישית כנה ומפוכחת. הוא אמנם מגולל סיפור אישי, אך חשיבותו חורגת מן הפרטי אל הציבורי. תיאוריה של מאיה אנג'לו מדויקים וכובשים, והספר מאיר עיניים ומרתק.
Still I Rise
I Know Why the Caged Bird Sings – Maya Angelou
זמורה ביתן
2000 (1969)
תרגום מאנגלית: דפנה לוי
סקירות ספרים 