סימטת השימורים / ג'ון סטיינבק

18814

קאנרי רואו – רחוב מפעלי השימורים – בעיירה מונטריי שבקליפורניה, הוא שיר, הוא צחנה, הוא רעש של מיגרדות, סוג של אור, אווירה, הרגל, געגוע, חלום. קאנרי רואו הוא האסוף והמפוזר, פח וברזל וחלודה וקרשים מחוספסים, מדרכות סדוקות ומגרשים עם עשבי בר וערימות של גרוטאות, בתי חרושת לשימורי סרדינים בנויים לוחות ברזל גלי, קברטים זולים, מסעדות ובתי זונות, וחנויות מכולת קטנות וצפופות, ומעבדות ואכסניות עלובות. שוכניו, כפי שאמר פעם האיש, הם "זונות, סרסורים, מהמרים ובני זונות", ובכך כלל את כולם. לו הציץ האיש דרך חריר הצצה אחר, היה עשוי לומר: "קדושים ומלאכים, מקריבי עצמם, אנשי מעלה", והיה מתכוון לאותו דבר.

סמטת השימורים הוא כינויו של רחוב במונטריי שבקליפורניה. שמו ניתן לו בשל מפעלי שימורי הדגים הממוקמים בו, מפעלים שבהם תלויה פרנסתם של תושבי המקום. עוד נמצאים ברחוב חנות מכולת, מעין כל-בו, בבעלות גבר סיני, בית זונות, המבוסס על לקוחות קבועים בני המקום ועל מלחים היורדים אל החוף, ובר, בו משכיחים בני האדם את קשיי היומיום. יוצאת דופן בנוף המקומי היא מעבדה בניהולו של אדם המכונה דוק, ביולוג ימי, החוקר את אוכלוסית הים בין גאות לשפל, ומשמש רופא לעת מצוא.

התקופה היא העשור הרביעי של המאה העשרים, שנות השפל הגדול, העבודה אינה מצויה בשפע, וחייהם של רוב בני האדם דלים. ג'ון סטיינבק מספר סיפור משעשע למדי, שבמרכזו חבורת בטלנים שלומיאלים, שטופים בטיפה המרה, המנסים פעמיים לארגן מסיבה לכבוד דוק, ומצליחים לגרום נזק רב למעבדה. אבל הצחוק האוחז בקורא אינו יכול, ובעצם אינו מנסה, לכסות על עליבות החיים ברחוב ובאזור כולו. סביב הציר העלילתי סטיינבק שוזר פרקים קצרים, המציגים את הצד המר של היומיום. דוד החימום של אחד המפעלים התקלקל, ונזרק להחליד במגרש ריק. שני בני זוג קובעים בו את משכנם. אמנם יש לזחול כדי להכנס אליו, אבל ניתן לפרוס בו מזרן ולעמוד זקוף, והשניים מרוצים. הם אף יוצרים לעצמם מקור הכנסה כשהם מתקינים צינורות כמקומות לינה, ומשכירים אותם לפועלים. ילד מוכה ומעוכב התפתחות בשל תנאי גידול קשים, מתנחל במעבדה. מגפת שפעת מכה ללא רחם. החובות נצברים בחנות המכולת. בני האדם נעים בין יאוש להשלמה. אחדים, כמו הבטלנים, שכולם מכונאים מומחים, בוחרים לא להאבק על עבודה קבועה, אלא נשכרים לעבודות מזדמנות כשמתעורר הצורך במזומנים. אחרים, כמו אביו של אחד מילדי הרחוב שהתאבד אחרי שנה של אבטלה, אינם יכולים לשאת את מצבם.

על הכפילות בחיי בני האדם הצביע סטיינבק בקטע הפתיחה, שצוטט למעלה, וכפילות זו באה לידי ביטוי לאורכו של הספר, כשחוטאות, דוגמת הזונות, עשויות להיות גם קדושות, ולשבת במשמרות ליד מיטותיהם של חולים, וכשאנשים החיים לעצמם מתאגדים כדי לשמח אחרים. סטיינבק אינו שופט איש, וחיבתו נתונה לכל.

ג'ון סטיינבק התגורר במשך מספר שנים בסמיכות מקום לאזור המתואר בספרו. הרחוב, שכונה Cannery Row, נקרא בתקופתו Ocean View Avenue, אך הכינוי הפך לשם הרשמי לכבודו של סטיינבק. דוק שבספר הוא בן דמותו של אד ריקטס, ביולוג ימי, חברו של סטיינבק, שאכן ניהל מעבדה באותו מקום (השניים שיתפו פעולה במחקר ובכתיבה). מונטריי כיבדה את זכרו של סטיינבק במספר דרכים, בין השאר בהצבתו של פסל (תמונה למטה), המציג את סטיינבק ואת ריטקס יחד עם דמויות מן הספר.

"סמטת השימורים", כמו ספרים אחרים של סטיינבק, מתאר את חיי הפועלים בקליפורניה בשנותיהם הקשות, והיכרותו הקרובה אתם ניכרת בכתיבה. בשונה מכמה מן הספרים האחרים, היאוש ב"סמטת השימורים" אינו ניצב בחזית, אלא מתגנב אל תוך הסיפור, מבצבץ מתוך ההומור.

מומלץ בהחלט.

Cannery Row – John Steinbeck

זמורה ביתן

1993 (1945)

תרגום מאנגלית: משה זינגר

סימטת השימורים - הפסל

הפנינה / ג'ון סטיינבק

הפנינה

"הפנינה" היא נובלה שכתב ג'ון סטיינבק בשנת 1947 על בסיס סיפור עם מכסיקני. סטיינבק אינו מציין את שם המקום ואת התקופה, אולי במתכוון, אך על סמך כמה פרטים בעלילה ניתן להניח שמיקם את סיפורו בלה פאס בשנות הששים של המאה התשע-עשרה, אחרי הפלישה הצרפתית.

קינו וחואנה הם בני זוג צעירים, שמתגוררים בבקתת קש בישוב דל על שפת הים עם תינוקם קויוטיטו. בני הכפר מתפרנסים ממכירת פנינים, שהם שולים מן הים, לסוחרים בעיר הסמוכה. בפרק הפותח את הספר מכיש עקרב את התינוק. חואנה מוצצת את הארס מגופו, אך אינה מסתפקת בכך, ומחליטה – החלטה יוצאת דופן בכפר – להתייעץ עם רופא. מכיוון שברור שהרופא הלבן לא יטריח את עצמו אל הילידים בכפר, יוצאים השניים אליו. יש ביכולתם להציע בתמורה לשרות רק כמה פנינים דלות, והרופא אף אינו טורח לקום ממקומו ולהעיף בהם מבט. ה"מפגש" בין קינו לרופא מספק את הרקע החברתי לנובלה. קינו אחוז זעם בשל הצורך לבקש עזרה מנציג הגזע שכבש ודיכא את עמו מזה ארבע-מאות שנה, אך מורגל בציות הוא מסיר באופן אוטומטי את כובעו כשהוא ניצב מול שער ביתו של הרופא. הרופא מצדו מתייחס אליו במלים אלו: "כלום אין לי מה לעשות אלא לרפא עקיצות של שרצים בשביל אינדיאנים קטנים? אני דוקטור, לא רופא-בהמות".

בני הזוג חוזרים לביתם, ויוצאים אל הים כשתפילה בליבם למצוא את הפנינה שתאפשר להם לשלם עבור טיפול לבנם, וכמו באגדות הפנינה הזו – "פנינת העולם" יכנו אותה כל רואיה – נגלית בפניהם. לקינו יש שתי שאיפות צנועות, אותן הוא מקווה לממש כשימכור את הפנינה – טקס חתונה עם אשתו וטקס הטבלה לבנו, ושאיפה אחת מהפכנית – להעניק לילד השכלה. קינו מבין כי מה שעומד בין בני הכפר הדל ובין בני העיר המרמים אותם בכל הזדמנות, היא ההשכלה הבסיסית, היכולת לקרוא, להבין את דרכי העולם. חואנה, המפוכחת ממנו, מבינה שהעושר הפתאומי יעורר יצרים רעים. בעולם שבו חיי היליד נחשבים כקליפת השום, בעולם שבו הכסף יענה את הכל, הפנינה המושלמת תעורר תאוות בצע ושאיפת כוח ואלימות. התינוק הצליח להתאושש מעקיצת העקרב, ולכן היא מבקשת להשיב את הפנינה אל הים. קינו מסרב. קורותיהם מכאן ואילך יעמדו בסימן אלימות וסבל, והמחיר שישלמו יהיה היקר מכל.

הוייתה של הפנינה התמזגה עם הוייתם של בני אדם, ואיזה משקע אפל וזר עלה ובא. כל אדם נתייחס פתאם אל הפנינה של קינו, והפנינה של קינו עלתה בחלומותיהם, בחשבונותיהם, במזימותיהם, בתכניותיהם, בעתידותיהם, במשאלותיהם, בצרכיהם, בתאוותיהם, ברעבונותיהם, של הכל, ורק איש אחד עומד בדרך, וזה היה קינו, על כן נעשה במוזר לאויבו של כל אדם.

נשאלת השאלה למה דווקא בשני הצעירים התמימים היכה הגורל. האם המסר הוא לא לחרוג מן המקום שהוקצה לאדם, לא לשאוף? אין להניח שלכך סטיינבק כיוון. הנובלה מצביעה על הסיכון שבתאוות בצע, על החומרנות המשחיתה, על הקולוניאליזם המגונה, וגם על האופן בו רוע מוליד רוע.

"הפנינה" – כשמה כן היא, עגולה ובוהקת. היא מצטיינת בתיאורים צלולים כבדולח ובאבחנות חדות, ונוגעת מאוד אל הלב.

יונתן רטוש תרגם את "הפנינה", תחת השם הבדוי יוסף לוז, כבר ב-1949, ושזר בטקסט חידושי לשון בשפע, חלקם מקשים על הקריאה אך אינם פוגמים כהוא זה באיכות היצירה (סמדר מילוא תרגמה מחדש ב-1988). קראתי את "הפנינה" לראשונה לפני למעלה מעשור, והיא נותרה חקוקה בזכרוני כיצירה יחודית. בקריאה חוזרת התרשמותי ממנה זכתה לאישוש.

מומלץ מאוד

הטקסט המלא באנגלית

The Pearl – John Steinbeck

ספרית פועלים

1949 (1947)

תרגום מאנגלית: יוסף לוז (יונתן רטוש)

 

מסעותי עם צ'רלי / ג'ון סטיינבק

07020510

כשהגיע ג'ון סטיינבק לגיל המופלג של 58 שנה, נוכח לדעת שכבר מזמן לא הזדמן לו להפגש עם אמריקה, שעליה הרבה לכתוב (מכאן שמו המלא של הספר "מסעותי עם צ'רלי בחיפוש אחר אמריקה"). לפיכך הזמין טנדר (שזכה לשם רוסיננטה), בנה עליו ביתן מגורים, ויצא לדרך (בפינת הרכילות יש לציין, שסטיינבק סבל מהידרדרות בבריאותו, ואף איבד את הכרתו מספר פעמים ללא סיבה ברורה. אשתו סברה שהמסע נבע גם מהצורך להוכיח לעצמו שאינו זקן). התלווה אליו כלבו צ'רלי (ראו את השניים בתמונה שעל הכריכה). המסע התחיל בניו-יורק, עלה צפונה, חצה את ארה"ב ממזרח למערב, ירד דרומה לאורך החוף עד קליפורניה, חזר מזרחה לטקסס, והסתיים בניו-אורליאנס.

נתחיל מהסוף: באחרית דבר טוען ג'יי פאריני שסטיינבק יכול היה להעלות את רמת הספר אם היה יוצא בהצהרות נבואיות אמיצות יותר על ה"אמריקניות" (זה לא הניסוח  המדויק, אבל זו רוח הדברים). מכיוון שלא עשה זאת, נותרנו עם ספר מסע מקסים. האם היה מקום לצפות לביקורת כלל אמריקאית? לדעתי לא. סטיינבק בחר במודע לעבור בעיקר באזורים כפריים, לא ביקר בכל המדינות, ולבטח לא ערך מחקר מדעי. הוא תיאר את התרשמותו מן המקומות שראה ומאנשים שפגש. בעיני, יותר משזהו ספר על אמריקה, זהו ספר על סטיינבק באמריקה, ובזה יופיו וכוחו. סטיינבק עצמו לא התיימר לספר סיפור אוביקטיבי על אמריקה. באמירה צדדית סיפר על ביקור שערך בפראג. בדרכו חזרה משם פגש מכר שלו, וכשהשוו חוויות והתרשמויות נראה היה שכל אחד מהם ראה פראג שונה. לפיכך הוא בא לספר על אמריקה כפי שנראתה לו, ולא יותר מזה. לפעמים נוצרת תחושה שהוא עדין במתכוון בניסוחיו, נמנע מהלעביר ביקורת בוטה, אבל כשמגיעים לפרק על ניו אורליאנס מגלים שכשהוא כועס ומאוכזב אין לו בעיה להביע זאת. האמירה הכללית הגורפת היחידה שלו מתיחסת ל"אמריקניות": לדבריו, יש דבר כזה, וכתוצאה מכך המשותף בין אמריקאי מהצפון הקר לאמריקאי מהדרום העמוק רב יותר מזה שבין אמריקאי ואנגלי, לדוגמא, גם אם כלפי חוץ אורח חייהם דומה.

הספר כתוב בשילוב של רצינות והומור. ראו לדוגמא הציטוט שהבאתי אתמול, שחלקו הראשון רציני וסיומו בקריצה. מובאים בספר תיאורי טבע יפיפיים לרוב, תיאורי מפגשים עם אנשים שונים לאורך הדרך, והערות של סטיינבק על מה שראו עיניו. הוא מרבה להתייחס לאיכות הסביבה, הרבה לפני שהנושא הפך אופנתי (הספר נכתב ב-1960), ומתאר בעצב את ערמות הזבל והגרוטאות שהאדם מייצר. הוא מקבל את הקידמה, אך בו בזמן מצר על אובדן הפשטות הכפרית. הוא מתעב את העיור, למרות הכרחיותו, ומתנחם במחשבה על תנועת המטוטלת שהיום נעה מן הכפר אל העיר, ומחר – כשהעיר תגדל עד להתפקע – תנוע חזרה מן העיר החוצה.

אחד הפרקים מוקדש לביקורו של סטיינבק בעיר הולדתו סלינס שבקליפורניה. הוא מגיע למסקנה שאליה הגיע תומס וולף: אי אפשר לחזור הביתה (You can’t go home again– שם ספרו של וולף). הבית כבר אינו מקומו, אבדו ריחות ילדותו ונופי נעוריו, וכבר מזמן אינו חלק מן החברה המקומית. למרות קבלת הפנים לה הוא זוכה, הוא ממהר להסתלק משם.

התחנה האחרונה במסע היא בניו אורליאנס. באותם ימים התקבלו לראשונה שני ילדים שחורים לבית ספר לבן. מדי בוקר ומדי צהרים התיצבה בשערי בית הספר קבוצת אמהות, ובחרפות וגידופים קידמה את פני הילדים השחורים, כמו גם את פני ההורים הלבנים שהעזו להמשיך לשלוח את ילדיהם אל בית הספר. סטיינבק מתאר בזעזוע את ההתבהמות של "המריעות", כפי שכונו ע"ש צעקותיהן, ומתאר גם כמה מפגשים עם שחורים ולבנים בדרכו החוצה מניו אורליאנס. פרק מריר המסיים ספר מתוק. אין פלא שלאחר החוויה הזו די יצא לו החשק להמשיך לטייל, או כפי שהוא הגדיר זאת – המסע החליט לבוא אל סופו.

ספר מעניין, כתוב בכשרון, קריא, ומומלץ מאוד.

ולקינוח, ציטוט של קטע שאהבתי במיוחד: 

נראה שבתור סופר היתה לי ילדות בת מזל. סבי, סמיואל המילטון, אהב כתיבה טובה, וגם ידע מה זה, והיו לו כמה בנות משכילות, ביניהן אמי. לפיכך, בסלינס, בארון הספרים הגדול העשוי עץ אגוז ודלתות זכוכית, היה אפשר למצוא דברים מוזרים ונהדרים. הורי מעולם לא הציעו אותם, ודלתות הזכוכית כמובן שמרו עליהם, אז נאלצתי לגנוב דברים מהארון ההוא. זה לא היה אסור בבית, אבל גם לא עודדו את זה. היום אני חושב שאילו אסרנו על ילדינו הבורים לגעת בדברים הנפלאים שבספרות שלנו, אולי הם היו גונבים אותם ומוצאים בהם עונג כמוס.

Travels with Charley in Search of America – John Steinbeck

הוצאת אחוזת בית

2007 (1962)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר