אוגוסטוס / ג'ון ויליאמס

augostus_g

"אוגוסטוס" מסופר כולו באמצעות מכתבים, קטעי יומן ומסמכים, רובם ככולם פרי דמיונו של ויליאמס, שהגדיר את הספר כ"אמת בדיונית", אך תוך הסתמכות על עובדות היסטוריות. התקופה המתוארת בספר נפתחת בשנת 44 לפני הספירה, עם רצח יוליוס קיסר, ומסתיימת בשנת 14 לספירה, עם מותו של גאיוס אוקטביוס, הלא הוא אוגוסטוס – הנשגב – בנו המאומץ של יוליוס קיסר ויורשו. כמה מן המכתבים נכתבו לכאורה בזמן אמת, אחרים באיחור של שנים על פי בקשתו של רושם דברי הימים, וכולם יחדיו יוצרים רצף כרונולוגי, העוקב אחר שלטונו של אוגוסטוס.

הספר בנוי שלושה חלקים. בחלק הראשון מובאים מכתבים של אישים רבים, ביניהם חבריו של אוגוסטוס, אנשי חצרו, משוררים ובני משפחה, העוקבים אחרי שנות שלטונו הראשונות. חלק זה מסתיים בשנת 31 לפנה"ס לאחר קרב אקטיום, שבו הביס אוגוסטוס את מרקוס אנטוניוס, שם קץ למלחמת האזרחים, ובישר תקופה ארוכה של שלום. החלק השני כולל אף הוא מסמכים מאותם מקורות מגוונים, אך המסמך המרכזי הוא יומנה של בתו הבכורה יוליה, שנכתב באי פנדטריה, לשם הוגלתה בשנת 2 לספירה. בחלק השלישי ניתן לבסוף פתחון פה לאוגוסטוס עצמו, הכותב בעת מסעו הימי האחרון בשנת 14 לספירה מכתב לניקולאוס איש דמשק, ובו הוא תוהה על דרכו כשליט ועל מניעיו.

תאוות הכוח היא אחד הנושאים, אולי המרכזי שבהם, העוברים כחוט השני הספר. בדפים הראשונים מתוארים חיי היומיום של גאיוס אוקטביוס עם חבריו, חיים של לימודים ושל אימונים גופניים באוירת חברות נינוחה. אולם עם הגיע הבשורה של רציחתו של יוליוס קיסר, שאוקטביוס הצעיר הוא יורשו המיועד, כותב אחד החברים על השינוי המיידי ברוחו של היורש ובמערך הכוחות ביניהם: "כמה מוזר שכולנו נציית פתאם להחלטתו, כפי שלא עשינו מעולם. ולמה? בגלל כוח שאנחנו חשים בו עכשו ולא הכרנו קודם? בגלל הרגע המיוחד הזה? בגלל פגם כלשהו בנו?". הספר מסתיים באותו נושא, הפעם מפיו של אוגוסטוס שמודה בפני עצמו באותו מניע שהפך אותו למנהיג: "אני מתחיל להבין שאהבה מן הסוג הזה היא שהניעה אותי במשך השנים, אם כי עד עכשו חשתי צורך להסתיר את העובדה הזאת מעצמי ומאחרים גם יחד". יוליה, ביומנה, תורמת אף היא את נקודת המבט שלה, כאשה שלמרות יחוסה היא נטולת יכולת לרדוף בגלוי אחרי הכוח: "לפני רגע כתבתי על כוח ועל חדוות הכוח. עכשו אני מהרהרת בדרכים העקלקלות שבהן אשה צריכה לגלות את הכוח, להשתמש בו וליהנות ממנו. להבדיל מן הגבר, היא לא יכולה לקחת אותו בכוח הזרוע, בכוח שכלה או בלהט רוחה. היא גם לא יכולה להתפאר בו, כמו גבר, בגאווה גלויה, שהיא גמולו של הכוח ומזונו. אישיותה צריכה להכיל כמה זהויות שיסוו את עוצמתה ותהילתה".

הספר, כאמור, גדוש דמויות, כולן מעניינות, כל אחת מהן תורמת נקודת מבט על שליט רומי, בן האל, הנשגב, הפרינקפס (ראש הסנאט), הכהן העליון, אבי המולדת. אבל בעיני, הדמות מעניינת מכולן היא זו של יוליה, ששימשה, כמנהג התקופה, אמצעי לחיזוק מעמדו של אביה. בגיל ארבע-עשרה נישאה לבן-דודה מרקלוס, כדי לסמן את מעמדו כיורש המיועד. נישואים אלה נמשכו שנתיים עד מותו של מרקלוס. בגיל שמונה-עשרה נישאה למרקוס אגריפה, בן בריתו של אוגוסטוס ובן גילו. כדי לממש את הנישואים האלה נאלץ אגריפה להתגרש מאשתו, שהיתה בת-דודתה של יוליה וחברתה. בתוך תשע שנים ילדה חמישה ילדים. בעלה השלישי היה טיבריוס, אחיה החורג, ששנא אותה, משום שנאלץ להתגרש מאשה שאהב, ושהיה שנוא עליה. יוליה, למרות שנכנעה לתכתיבי אביה, פיתחה אישיות עצמאית. היא התעקשה להצטרף לאגריפה במסעותיו, ולא להשאר סגורה בארמון עם ילדיה. כששבה לרומי הרשתה לעצמה חיים חברתיים עצמאיים וחיים מיניים פרועים. אוגוסטוס, שחוקק שנים קודם חוקים נגד ניאוף, נאלץ להגלות אותה ולהוציא להורג את מאהביה. ישנה סברה שאחרון המאהבים, בנו של מרקוס אנטוניוס, היה מעורב בקשר נגד השלטון, והגלייתה של יוליה למעשה הצילה אותה מעונש מוות בגין קשירת קשר. ג'ון ויליאמס מעדיף בספר את הגרסה הזו, ובכלל ניכר שהוא מוצא צד זכות בכל מעשה של אוגוסטוס. במכתב שכותב השליט בחלקו השלישי של הספר, הוא מסביר את התנהלותו, ומצדיק כל צעד שלו ביעודו: "כמו רוב האנשים, בחרתי את חיי, בחרתי להסתגר בחלום מגובש למחצה על יעוד שאיש לא יוכל לחלוק איתי, ובכך זנחתי את האפשרות לחברוּת אנושית, שהיא יומיומית עד כדי כך שלעולם לא מדברים עליה ולכן כמעט לא מוקירים אותה". המחיר שנאלץ לשלם בעבור מימוש היעוד לא הסתכם בזניחת החברוּת, אלא גם בהקרבת משפחתו: "כשהייתי בשנתי הששים ואחת והגליתי את בתי מרומא, העניקו לי הסנאט והעם את התואר "אבי האומה". פשוט לגמרי: החלפתי בת אחת בבת אחרת, והבת המאומצת אישרה בתודה את החילופים האלה".

נהניתי לפגוש בספר מכרים מספרים אחרים, ביניהם קיקרו מן הטרילוגיה של רוברט האריס, וניקולאוס איש דמשק מ"מלך זהב ודם". לעומת זאת לא נהניתי מן הפעמים הרבות בהן כונה השליט "הקיסר אוגוסטוס" על ידי בני תקופתו, למרות שהשימוש בשם קיסר כתואר מלכותי החל רק כמאה שנה אחר-כך, ובימיו הוא היה שם בלבד.

היו לי ציפיות גבוהות מהספר. השילוב של ההיסטוריה הרומית עם כשרון הכתיבה של ג'ון ויליאמס הבטיח טובות. איכות הכתיבה של הסופר אכן באה כאן לידי ביטוי מלא, וההיסטוריה אכן מרתקת, אבל סיימתי את הספר בתחושה שלא הוסיף לי דבר. מבחינת העובדות אינו מחדש, ומבחינת מסקנותיו הוא שגרתי. למרות זאת, בשל היכולת לבנות סיפור בלי מסַפר, ובשל האופן בו הקטעים הנפרדים נקשרים יחדיו למסכת מעניינת, אני ממליצה עליו.

Augustus – John Williams

ידיעות ספרים

2013 (1972)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

בוצ'רס קרוסינג / ג'ון ויליאמס

983735

ויל אנדרוז, גבר צעיר ממשפחה מבוססת בבוסטון, חש חוסר מנוחה בחייו העירוניים המסודרים. אחרי שלוש שנות לימודים בהארוורד נטש את האוניברסיטה, ויצא לעיירה הקטנה בוצ'רס קרוסינג שבקנזס, שם ביקש עצה מפיו של סוחר עורות, שאביו של ויל העריך משום שהצליח לבנות לעצמו חיים במערב. למקדונלד, סוחר העורות, וגם לאנשים אחרים, ויל הסביר שברצונו להכיר את ארצו, את המרחבים שמחוץ לערים הצפופות. למעשה, ביקש להכיר את עצמו, חיפש משמעות לקיומו.

מקדונלד הציע לויל לעבוד כעוזרו, ולסייע לו בעבודת הניירת, אך נפשו של הצעיר יצאה אל הטבע. בעזרת אמצעיו הכספיים שכנע את מילר, צייד באפלו, לארגן מסע להשגת עורות. הצטרפו אליהם שניידר, פושט עורות, וצ'רלי הוג, שנהג את העגלה הרתומה לשוורים, וטיפל במזון.

הוא הרגיש שהיה אשר היה המקום שבו חי, ויהיה אשר יהיה המקום שבו יחיה מעתה והלאה, הוא עוזב את העיר יותר ויותר, פורש אל ארץ הפרא. הוא הרגיש שזו המשמעות המרכזית שיוכל למצוא בחייו, ונראה לו אז שכל ארועי ילדותו ונעוריו הובילו אותו בלי דעת אל הרגע הזה שבו ניצב, כמו נכון לפרוש כנפיים ולעוף.

מניעיהם של ארבעה הגברים היו שונים אלה מאלה, התנהלותם במהלך המסע תנבע מאופיים השונה, והתמודדותם עם הקשיים הצפויים להם תוביל אותם אל גורלות שונים. מילר מעונין לכאורה ברווח כספי, אך מונע מתאוות ציד, מדחף להיות זה שיגיע רחוק מכולם, ימצא את העדר הגדול ביותר ולא יותיר ממנו זכר, פרט לגופות מרקיבות ולערימת עורות משובחים. שניידר מעונין בציד מהיר ובחזרה מהירה ובטוחה הביתה, ולכן יערער על כל החלטה של מילר שסיכון בצידה, אך התלות ההדדית ההכרחית בין חברי הקבוצה תאלץ אותו לשמור על ליכוד מסוים. צ'רלי הוג, הדבק בתנ"ך ובמילר, יהיה מרוכז במילוי תפקידיו. ואנדרוז יתהה שוב ושוב על זהותו העצמית, ויוותר זר לעצמו. כשישובו ממסעם, והם שונים משהיו, יגלו שגם ארצם השתנתה. אנדרוז ינסה, ולא יצליח, לתת מלים למה שהתרחש בהם:

זה היה משהו שגם הוא עצמו הרגיש, מרגע לרגע […] האם זה קיים אצל כל אחד? […] האם זה אורב בסתר אצל כל אחד, מחכה לזנק החוצה, מחכה לטרוף ולתלוש, עד שתשאר רק הריקנות […]? מה היתה משמעות הדבר? הוא רצה לדעת.

"בוצ'רס קרוסינג" הוא סיפור חניכה שאינו מוביל להארה או לגיבוש. אנדרוז, לאחר המסע, למד מעט על עצמו, אך נותר זר לעצמו. במקביל לסיפור החניכה, ולא פחות ממנו, זהו סיפור על האדם מול הטבע – הכניעה לעוצמתו, והעוז להתמודד מולו. בשולי הספר מדובר גם על החברה של התקופה המתוארת בו, על הכלכלה ההפכפכה, על התהליכים החברתיים והמדיניים שמעצבים גורלות, ויכולים להרוס את היחיד.

הספר הזכיר לי במידה רבה את "כל הסוסים היפים" של קורמאק מקארתי. מדובר בגיבורים שונים זה מזה כמעט בכל מובן, אך בלב שני הספרים עומדים צעירים המחפשים דרך משלהם בטבע. בשני הספרים עוצמת הטבע ועולם החי הם גיבורים מרכזיים לא פחות מבני האדם. ולמרות שהעולם המיוזע, המזוהם, האינטנסיבי המתואר בהם, מן הסתם היה דוחה אותי לו יצא לי לחוות אותו, האופן בו הוא בא לידי ביטוי מושלם בשניהם קסם לי מאוד.

"בוצ'רס קרוסינג" הוא ספר אטי, ולכאורה ההתרחשויות בו מעטות. סוד כוחו הוא בהתבוננות המעמיקה של הסופר בגיבוריו, ובכושר התיאור העילאי שלו, המביא אל הקורא מראות וקולות. הנה שתי דוגמאות אקראיות (בתרגומו המוצלח של גיל שמר):

השוורים התאמצו כנגד משקל העגלה, פרסותיהם בטשו וחבטו באדמה בנקישות עמומות; הגלגלים גנחו כנגד סרני האגוז; לרגע היתה שם ערבוביה של צלילים – עץ מתאמץ כנגד מאֲרגו, עור שוט ורצועות עור מעובד מוטחים זה בזה ונמשכים בקול צווחה גבוה, ומתכת משקשקת כנגד מתכת; ואז פינו הצלילים את מקומם לרעם אטי כשהגלגלים הסתובבו והעגלה החלה לנוע אט-אט מאחורי השוורים.

במקום שבו חצו היה הנהר רדוד; המים פכפכו סביב האבנים השטוחות שהונחו בבוץ הרך כמצע לחצייה, וקול רחשם הועצם בחשיכה; האור הקלוש מהירח המתמלא התנוצץ פה ושם על המים בזרימתם, ועל פני הנחל הזדהר ברק קבוע ששיווה לו מראה רחב ועמוק יותר משהיה. המים הגיעו בקושי מעל פרסות הסוסים, וזרמו בערבוביה מעל שוליהם של גלגלי העגלה המסתובבים.

את הכריכה היפה עיצבה רעיה קרס

מומלץ

Butcher’s Crossing – John Williams

ידיעות ספרים

2016 (1960)

תרגום מאנגלית: גיל שמר