החומה / ג'ון הרסי

החומה

ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, שגורש לגטו ורשה, עסק שם – בין שאר פעילויותיו – בתיעוד החיים בגטו. תחילה כתב לבדו, והתבסס בעיקר על מידע שהגיע לאוזניו במהלך פעילותו הסיעודית. מאוחר יותר צירף אליו קבוצה של עשרות אנשי רוח, שאספה מידע ותיעדה אותו בארכיון שהלך וגדל, והכיל בנוסף לרשימות גם מסמכים, עתונים, כרזות וכיוצ"ב. רינגלבלום כהיסטוריון הבין את החשיבות שבתיעוד למען הדורות הבאים, וכשנעשה ברור שיהודי הגטו כולם נדונו למוות הפך התיעוד מהותי עוד יותר. באוגוסט 1942, ובשתי הזדמנויות מאוחרות יותר, הוטמן הארכיון (שכונה "עונג שבת") באדמה, והוראות לאיתורו הוברחו אל מחוץ לגטו. מרבית הארכיון נחפר ונחשף ב-1946 וב-1950.

הספר "החומה", שראה אור ב-1950, מבוסס על התיעוד הארכיוני. הוא מערב רקע היסטורי עם דמויות ספרותיות, וכתוב כציטוט חלקי מתוך הארכיון. למרות הבדיון ניתן לקשר בקלות בין הדמויות המומצאות להיסטוריות, כמו מנהל בית היתומים שהלך עם ילדיו אל המוות, ההיסטוריון המתעד כמעט באובססיה, מפקד המרד, ראש היודנראט שהתאבד, ועוד. הרסי מגלה בקיאות מפליאה בפרטים, ומצאתי בספר (להזכירכם, מ-1950, שנים ספורות אחרי המלחמה) סצנות רבות שקראתי אודותן במהלך השנים בספרים אחרים. אולי הזדמן לכם לצפות בערב יום השואה בתכנית "שתיקת הארכיון", שעסקה בסרט שהסריטו הנאצים בגטו, ובו הדגישו במיוחד את הפער בין יהודים עניים מורעבים ליהודים ששפר חלקם. כך, לדוגמא, מצולמת קבוצת צעירים המשתרעים על כסאות נוח על אחד הגגות, נהנים מהשמש וזה מזה. המטרה, כמובן, להראות שהחיים בגטו תקינים לגמרי. הספר מתאר את אותה סצנה מנקודת מבט אחרת, ומיטיב להביע את התשוקה של הכלואים בגטו לסוג של בריחה, להעמדת פנים שהם נמצאים לרגע במעין נופש על חוף הים, העמדת פנים שנמחקת לגמרי כשצוות צילום עולה לגג ומכריח אותם להיראות כקבוצה נהנתנית. וכך, לכל פרט מהותי בספר יש מקבילה מדויקת במציאות ההיסטורית.

גדולתו של הספר (ומן הסתם גדולתו של הארכיון) היא בהחיאת הגטו על שלל פניו יום אחר יום, החל בשמועות על הקמתו הצפויה וכלה בחיסולו. בשיאו אכלס הגטו כ-450 אלף תושבים, ולכל הקבוצה האנושית העצומה הזו ניתן בספר קול. אנשים טובים ואנשים אכזריים, אופטימיסטים ופסימיסטים, כנועים ומרדנים, מאמינים וכופרים, ציונים ובונדיסטים, תומכים ובוגדים, וכל המגוון שבין הקצוות. המתעד, דווקא משום תפיסתו ההיסטוריונית, ולמרות שאינו חף מרגשות, מפליא ליצור פסיפס חי ואנושי, תוך שהוא שומר איכשהו על ריחוק אוביקטיבי ולא שיפוטי.

קראתי עשרות ספרי שואה – עיון ביוגרפיה וספרות – והספר הזה הוא בין הטובים שבהם. קרוב ל-600 עמודים אינטנסיבים ששאבו אותי אל תוך הווית הגטו בעוצמה שכמעט לא פגשתי בספר אחר.

The Wall – John Hersey

זמורה ביתן

1998

תרגום מאנגלית: חיים גליקשטיין

מודעות פרסומת