אין מה לפחד / ג'וליאן בארנס

904355

"ההיית מעדיף לפחד מן המוות, או לא לפחד?", זו אחת מן השאלות הרבות שמעלה ג'וליאן בארנס בספר "אין מה לפחד", שבניגוד לשמו המרגיע עוסק בהרחבה בפחד המוות שממנו סובל הסופר. הוא סבור כי "אי שם בין הפניית עורף מועילה וטקטית כגון זו [המחשבה כי אנו בני אלמוות] ובין ההסתכלות הנבעתת שלי בבור, קיימת – בהכרח – גישת ביניים הגיונית, בוגרת, מדעית, ליברלית", אולם הספר למעשה מציע דיון, לא פתרון.

הסופר טוען כי הספר אינו אוטוביוגרפיה, וגם לא נסיון "לחפש" אחר הוריו, ובכל זאת הוא נקרא במידה רבה ככזה. הוא נסמך על זכרונות ילדות שלו ושל אחיו, הפילוסוף ג'ונתן בארנס, ומתאר דמויות במשפחתו – בחייהן ובמותן. לאורכו של הספר כולו הוא מנהל דיאלוג עם אחיו, ומשום שגישותיהם לחיים כל כך שונות, הדיאלוג מאפשר לסופר להרחיב את הדיון ולהציג מול כל עמדה שלו עמדה נוגדת או משלימה. כבר בפיסקה הפותחת של הספר, הוא מבקש מאחיו תגובה על הצהרתו כי "אינני מאמין באלוהים, אבל הוא חסר לי", והפילוסוף מגיב במילה אחת: "רכרוכית".

הספר שופע רעיונות, ונסמך על אינספור דוגמאות ומובאות. משום ש"סביבת המחיה" של הסופר היא הספרות, יחסם של סופרים אחרים אל המוות – ובראשם ז'ול רנאר – מוצג בהרחבה. לצדם מציג הסופר את עמדותיהם של אנשי מפתח מעולם המוזיקה, הפילוסופיה והמדע, ביניהם סטרווינסקי, דוקינס, מונטיין ורבים אחרים. הספר נפתח, כאמור, באלוהים, ושאלת קיומו ומהותו עולה שוב ושוב בהמשך, שכן לא ניתן להפריד בין הדיון במוות לדיון באמונה בעולם הבא. בשולי הדברים נוגע הספר במלאכתו של ג'וליאן בארנס כסופר.

בשל ריבוי הרעיונות, והאופן בו האחד מוביל אל משנהו, קשה לסכם את הספר בסקירה. אסתפק איפה בציון סגנונו הדיבורי, המקרב את הנושא ואת הכותב אל הקורא, ובאזכור ההומור השזור בו למרות הנושא כבד הראש, ואולי גם המטיל אימה, שבו הוא עוסק.

הנה כמה ציטוטים לטעימה:

על האמונה: אם כיניתי את עצמי אתאיסט בגיל עשרים ואגנוסטיקן בגיל חמישים וששים, אין זה מפני שקניתי בינתים עוד ידע: רק עוד מודעות לבּוּרוּת.

על הדת הנוצרית: היא שרדה גם מפני שהיתה שקר יפיפה, ומפני שהדמויות, העלילה, "הארועים התיאטרליים" השונים, המאבק המגשר בין טוב לרע, יצרו רומן נהדר. סיפורו של ישו – שליחות נשגבת, התקוממות נגד המשעבד, רדיפה, בגידה, הוצאה להורג, חזרה לחיים – הוא דוגמא מושלמת לנוסחה שהוליווד מחפשת אחריה בקדחתנות: טרגדיה עם סוף טוב.

הקומוניזם הסובייטי, הוליווד והדת הממוסדת היו קרובים זה לזה יותר מכפי ששיערו – בתי חרושת לחלומות שייצרו את אותה הפנטזיה ["טרגדיה אופטימית"].

על חוסר היכולת האנושית לתפוס באמת את המוות – ציטוט מספר של ארתור קסטלר: אף אחד, אפילו בתא הנדונים, אפילו כשהם שומעים את קול הירי בידידיהם ובחבריהם, אינו מסוגל אי פעם להאמין במותו שלו.

על ה"אלמוות" של האמנות: אפילו נצחונה הגדול ביותר של האמנות על המוות זמני עד גיחוך. סופר עשוי לקוות לדור קוראים נוסף – לשניים או שלושה במקרה הטוב – מה שאולי מרגיש כמו לעג למוות; אבל למעשה אינו אלא גירוד על קיר תאו של הנידון למוות. אנחנו עושים זאת כדי לומר: גם אני הייתי פה.

דילמה של סופר: ההיית מעדיף למות באמצע רומן ושאיזה נבלה יסיים אותו במקומך, או להשאיר אחריך עבודה בתהליך, שאפילו לא נבלה אחד בעולם יגלה שמץ של ענין בהשלמתה?

משום שהספר כתוב בכשרון, מעמיק ומעורר מחשבה, אני ממליצה על קריאתו.

Nothing to be Frightened of – Julian Barnes

כנרת זמורה ביתן דביר

2010 (2008)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

ללטוש עיניים לשמש / ג'וליאן בארנס

8dhwn0mipanaswls

"ללטוש עיניים לשמש" מלווה את גי'ן סרג'נט, ילידת 1922, מילדותה ועד הגיעה לגיל מאה. סיפורה נפתח בתמונות ילדות, בהן תפס מקום משמעותי דודה לזלי, איש ילדותי במקצת, חובב שעשועים והימורים, שהנחיל לילדה את הדחף לשאול שאלות ללא מענה. "לינדברג לקח אתו לטיסה הבין-יבשתית חמישה כריכים, ואכל רק כריך וחצי. היכן הכריכים הנותרים?"; "מדוע החורפן דבק בחיים בעקשנות מופרזת?". כשתתבגר תשאל שאלות קשות יותר ומהותיות יותר, וכשתזדקן יהיה זה בנה שיעלה שאלות סבוכות לא פחות.

בחלקו הראשון של הספר ג'ין היא ילדה ונערה, בורה משום היותה בת בתקופה ששמרה את הבנות בתוך הבית, והגבילה את אופקיהן. טייס, שהמשפחה מתבקשת לארח בתקופת מלחמת העולם השניה, פותח לה צוהר אל עולם אחר. בזכות גילוי לבו היא מתוודעת לשאלות של פחד ושל אומץ וגבורה, ואהבתו לטייס תחלחל אל חייה עד יומה האחרון. במקביל לשיחותיה אתו, היא נפגשת עם שוטר שהתאהב בה, ומסכימה – כי כך מקובל וכך עושות כולן – להנשא לו. ג'וליאן בארנס מפליא להכנס אל עורה של נערה על סף נשיות, שאת כל השכלתה המינית רכשה מספרים מתחסדים, שרב בהם הנסתר על הנגלה.

חלקו השני של הספר נפתח בקפאון הנמשך עשרים שנה. אם היתה לג'ין אשליה שחדוות ההתאהבות תמשך גם לאחר נישואיה, באה המציאות וטפחה על פניה כבר בירח הדבש. על פניהם היו אלה נישואים שגרתיים, אבל את ג'ין הפליאה ההרגשה עד כמה קרוב אפשר לחיות לצדו של אדם בלי לחוש שום מידה של אינטימיות. בעלה גלש לתפקיד הבעל, הגבר המוביל, הדומיננטי, והיא נטלה על עצמה כמובן מאליו את התפקיד המשני. הוא ככל הנראה אהב אותה, אך תמימותה, שנשאה חן בעיניו בתקופת החיזור, נראתה לו עם הזמן כטמטום מחריד. העובדה שלא נולדו להם ילדים רבצה ביניהם, והפיצוץ היחיד במי המנוחות של נישואיהם המשעממים ארע כשבתגובה להצעתו החוזרת ונשנית שתגש לרופא ליעוץ, הציעה שיגש גם ליעוץ, אולי הפגם הוא בו. שכנה, שבעלה היה מכה אותה, אמרה בהשלמה, "אני יודעת שלפעמים קצת קשה להשתלט עליו, אך מי יכבס לו את הבגדים אם אלך ממנו?", ונראה כי זה היה ההגיון השליט. רק הריון בלתי צפוי, עשרים שנה אחרי חתונתם, הצליח לגרום שינוי מהותי בחייה של ג'ין. כשהבן התבגר, הגיע סוף סוף זמנה לפרוש כנפיים לראשונה.

בחלקו השלישי של הספר שואל גרגורי, בנה של ג'ין, שאלות על אומץ ועל פחד, על אמונה, על מוות ועל משמעות החיים. הספר, שראה אור בשנות השמונים, מפליג מספר שנים קדימה בזמן, וחוזה את המר"ת – מחשב רב תכליתי – שאוסף ידע רב, ומסוגל לענות כמעט על כל שאלה. גרגורי, שמבקש תשובות עמוקות, ולא מידע יבש, נתקל לעתים בתגובה הלקונית, זו אינה "שאלה ממשית". אמו, לעומת זאת, כבר על סף גיל מאה, עונה בנחרצות על שאלותיו – המוות סופי ומוחלט? הדת היא שטות חסרת שחר? התאבדות מותרת? – והוא תוהה מנין לה הבטחון הזה.

"ללטוש עיניים לשמש" הוא ספר רב-נושאי, שבמרכזו עומדות הנשיות בעולם משתנה ותהיות פילוסופיות מורכבות. ג'ין היא דמות אמינה מאוד, פשוטה ומורכבת, תמימה וסקרנית, וסיפור חייה משמש לסופר רקע לדיון בנושאים יומיומיים כמו יחסי גברים-נשים והורים-ילדים, ובנושאים סבוכים כמו יחסם של בני האדם אל המוות. ג'וליאן בארנס הוא סופר מעניין, בעל כשרון לספר סיפור מורכב, והספר מומלץ.

Staring at the Sun – Julian Barnes

זמורה ביתן

1993 (1986)

תרגום מאנגלית: יאיר בורלא

ארתור וג'ורג' / ג'וליאן בארנס

901435

לבו של הספר הוא פרשה שנודעה כ"שערורית ווירליי הגדולה". ג'ורג' אידאלג'י ומשפחתו – האב כומר הודי והאם אנגליה – הוטרדו ע"י אלמונים במשך שנים. מכתבי נאצה מאיימים נשלחו אליהם, וציפורים מתות הונחו על סף ביתם. יום אחד פסקו ההטרדות, אך שבע שנים אחר-כך התחדשו. במקביל לגל השני התגלו בווירליי חיות שבטנן שוסעה. המשטרה סימנה את ג'ורג' כחשוד הן בהתעללות בבעלי חיים והן בשליחת המכתבים (לעצמו…), ובהליך משפטי מעוות הוא הושלך לכלא. בצר לו נקט בצעד שאימצו לעצמם אנגלים רבים באותה תקופה: הוא פנה אל ארתור קונן דויל, יוצרו של שרלוק הולמס, בבקשה שיסייע לו לטהר את שמו.

בניגוד למצופה, ובניגוד לטקסט שעל הכריכה, זה אינו ספר בלשי. יותר מכל זהו רומן היסטורי, שמתאר את אנגליה של המחצית השניה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הוא עושה זאת באמצעות מעקב דקדקני אחר קורות חייהם של ארתור ושל ג'ורג', שני אנשים שונים זה מזה, שלולא הנסיבות המיוחדות לא היו נפגשים.

אני מוצאת את הספר מרתק. הוא מצליח להעניק חיים לעולם שאינו קיים עוד, תוך שהוא שומר על רמה אחידה של ענין לכל אורכו. על הדרך הוא עוסק גם בשאלות של דת ואמונה, גזענות, יחס לשונה, יחסי הורים-ילדים, חינוך ועוד.

משום שכאמור אין מדובר בספר בלשי, העובדה שהתעלומה אינה נפתרת במלואה כלל אינה מפריעה. לקונן דויל יש השערה מי האשם, למרות שהמניע אינו ברור. אשם אחר שצץ בדרך, גם הוא נטול מניע. זה לא באמת חשוב לענין הספר. עולמם של שני הגיבורים וחייהם המשולבים זה בזה, כולל ההשלכות החברתיות של הפרשה, הם המעניינים.

מומלץ

(ועכשו יש לי חשק לקרוא את סיפורי שרלוק הולמס)

Arthur & George – Julian Barnes

הוצאת זמורה ביתן

2010

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה