מולאטית ושמה בדידות / אנדרה שוורץ-בארט

מולאטית ושמה בדידות

לא הרבה ידוע על חייה של בדידות, הדמות שעליה מבוסס הספר. ב-29 בנובמבר 1802, בהיותה כבת שלושים, הוצאה להורג על ידי חיילים צרפתיים בשל השתתפותה במרד העבדים בגוואדלופ. יום קודם לכן ילדה תינוק, לא ברור אם בן או בת, שנמסר לעבדות. שש שנים אחרי שהאספה הלאומית הצרפתית החליטה על ביטול העבדות בכל מושבותיה של המדינה, החליט נפוליאון להפוך את ההחלטה. בדידות הצטרפה אל כוחותיו המורדים של לואיס דלגרס, ואחרי שהמנהיג פוצץ עצמו יחד עם אנשיו ועם כל כוח החלוץ הצרפתי, בבחינת תמות נפשו עם פלישתים, הוסיפה לפעול עם המורדים הנותרים עד שנתפסה.

אנדרה שוורץ-בארט, שהוריו נשלחו לאושוויץ והוא עצמו הצטרף לרזיסטנס, ושנים אחר-כך נישא לאשה ילידת גוואדלופ, רקם את סיפורה של בדידות סביב הפרטים המעטים הללו וסביב סיפורם של העבדים באי. בחלקו הראשון של הספר הוא מתאר את חייה של בַּיַאנְגוּמַאי, אמה של בדידות, באפריקה. בַּיַאנְגוּמַאי היתה נערה עצמאית, בעלת אופי עיקש, שקיבלה על עצמה את תנאי החיים בקרבו של השבט על פי תנאיה שלה. חייה של הנערה התהפכו כשנלכדה על ידי ציידי עבדים, והושלכה כחפץ חסר נשמה אל מתחת לסיפונה של הספינה שתביא אותה אל אדוניה. סמוך לסיומה של ההפלגה הועלו הנשים שנכללו ב"מטען" אל הסיפון, נשטפו והופקרו לתאוותם של המלחים. בדידות היתה התוצאה של האונס שעברה אמה. בהיוולדה ב-1772 ניתן לה השם רוזלי, משום שסמוך להיוולדה מתה שפחה שזה היה שמה והיה צורך לשמור על רשימת המלאי של האחוזה בשלמותה. רשימת ה"משאבים" נקבעה פעם אחת ולתמיד: שמות המתים הוענקו לחיים, ואלה השיבו אותם עם נשמתם בבוא יומם. בבגרותה, אחרי שאמה, שהפכה בתוך זמן קצר מצעירה תוססת לזקנה כמושה, הצליחה להמלט והותירה אותה לגורלה, אחרי ששימשה כבובת משחק לילדת אדוניה, אחרי שהוכתה ונכלאה ועונתה, אחרי שהפכה לאחת מן הזומבים – אנשים שנשמתם נטשה אותם: הם נשארו חיים, אך נשמתם כבר לא היתה שם – נתנה לעצמה את השם בדידות.

סגנונו של שוורץ-בארט פואטי מאוד, מעט מיסטי (הזכיר לי את "להזין את הרוחות" של פרד ד'אגיאר המתרחש בספינת עבדים), אולי משום תפיסת עולמם של ילידי אפריקה, אולי מפני שקשה לתפוס במילים פשוטות את זוועת העבדות. הזעם שהוא חש על העוולות שבני אדם מעוללים אלה לאלה בא לידי ביטוי ברור במלים ישירות, וגם בציניות בלתי מוסווית. הוא כולל תחת ביקורתו את הלבנים שראו בשחורים רכוש, וגם את השחורים שלקחו על עצמם לצוד קורבנות באפריקה וללכוד עבדים נמלטים בגוואדלופ. "ארץ הגברים האמיתיים התייסרה תחת הרוע שחדר לדמה", הוא כותב על האופן בו הפכו ניצודים לציידים. "האדם הלבן הוא כמו אלוהים – תנהג כפי שתנהג, הוא יהרוג אותך", יודעים העבדים הנמלטים שסופם הרע ידוע גם להם עצמם.

במשפט המסיים את האפילוג כותב שוורץ-בארט כי בגוואדלופ ניתן לחוש ברוחותיהם של העבדים, שהן כאותן רוחות תועות בין החורבות המושפלות של גטו ורשה. משפט זה הביא עליו ביקורת בשל ההשוואה לשואה. בעיני אין בהזכרת שני האסונות הללו יחדיו משום גימודה של השואה. מאות שנות העבדות היו זוועה בלתי נתפסת, והסופר, שהשואה הפכה את חייו, וההיסטוריה הקשה של גוואדלופ היתה לחלק ממנו באמצעות אשתו, מצא קוים משותפים ביניהן, והתריע מפני תוצאותיהן של אפליה וגזענות.

"מולאטית ושמה בדידות" כתוב מצוין, מתורגם יפה על ידי מיכל אילן, והקריאה בו מלווה מועקה קשה. בהזדמנות זו אשוב ואמליץ על ספרה של סימון שוורץ-בארט, "בת האיים הפלאית", המתרחש בקרב צאצאי העבדים בגוואדלופ כמאה שנים אחרי ביטול העבדות, וכמאה וחמישים שנה אחרי הוצאתה להורג של בדידות.

La Mulâtresse Solitude – André Schwarz-Bart

נהר ספרים

2012 (1972)

תרגום מצרפתית: מיכל אילן

בת האיים הפלאית / סימון שוארץ-בארט

685098

בשנת 1848 הוצאה העבדות אל מחוץ לחוק בכל השטחים שבבעלות צרפת, ביניהם איי גוואדלופ שבים הקריבי. טֶלוּמֶה, המספרת ב"בת האיים הפלאית" את סיפורה של משפחתה, היא נינתה של מינֶרוָה, שפחה משוחררת, שהשתקעה יחד עם עבדים משוחררים אחרים בעיירה, אשר לה נתנו את השם אבּאנדונֶה, עזוב מאין יושב.

למעלה ממאה שנים אחרי השחרור, השחורים בגוואדלופ עדיין נושאים את צלקות העבדות, עדיין מופרדים מן הלבנים ושרויים בעוני. "אני חושבת על אי-הצדק שבעולם", אומרת טלומה הזקנה, "ועלינו הסובלים, המתים בשתיקה מן העבדות לאחר שנגמרה ונשכחה". היא מספרת על תושבי אבאנדונה, ועיירות אחרות, החיים בקושי מאדמתם, ובלית ברירה משכירים עצמם לעבודה במטע קני הסוכר, אמנם לא בתנאי עבדות, אך בשכר זעום. כמו במקומות אחרים, בהם ניצבים זה מול זה מונופול רב כוח ועובדים נטולי כוח, נוצרת תלות שכמעט בלתי אפשרי להשתחרר ממנה. שלא כמו במקומות אחרים, כאן נוסף לניצול גם הפן של הגזענות. טלומה הצעירה אינה חשה בה בחיי היומיום, אך טלומה המבוגרת ערה לה, ועל בעלה השני היא יודעת לספר כי בשל תלאותיו מידי הלבנים עמד נטול נשימה מול "שְחור" נשמתו ותמה במה יוכל לטהר אותה, כך שבאחד הימים יוכל האלוהים להביט בו בלי גועל. "ידי אויב השתלטו על נשמתנו ועיצבו אותה כך שתתקומם נגד עצמה", נהג לומר.

על רקע זה מספרת טלומה על הנשים במשפחתה, החל במינרוה, שננטשה בעודה הרה עם בתה טוּסין, ועבור בויקטואר, בתה של טוסין ואמה של טלומה. נדמה כי הגורל נע בדילוגים לאורך הדורות. ויקטואר חלקה גורל דומה לזה של מינרוה, וילדה שתי בנות לגברים שונים שנטשו אותה. טוסין וטלומה, לעומתן, זכו לאהבה, אך בעוד חייה של טוסין היו רגועים, אלה של טלומה טולטלו שוב ושוב. שיחק לה מזלה, וסבתה, שכונתה בפי כל "מלכה ללא שם", ושויקטואר אמרה עליה כי היא "אשה העוזרת לך שלא להרכין ראש לפני החיים", פרשה עליה את חסותה. טוסין, פמיניסטית הרבה לפני שהמונח נכנס לשימוש, לא הניחה לנכדתה להמעיט מערך עצמה, ועודדה אותה ליטול את גורלה בידיה: "אסור שהסוס יובילך. את היא שצריכה להוביל את הסוס", אמרה לה, וגם "אל תחכי עד שתתלוש אותך הרוח מן העץ ותשליך אותך ארצה. השתדלי להתלש בעצמך, בשעה שאת מוכנה ממש". נאמנה לרוחה של סבתה, ניווטה טלומה את חייה ככל אפשר בכוחות עצמה. כשהאדון הלבן בבית בו עבדה סבר, מכוח צבע עורו, שיוכל לכפות עצמו עליה, נחלצה ממנו ללא פגע. כשגבירתה התבטאה באוזניה באופן מעליב אודות השחורים, הניחה לדברים להחליק מעליה מבלי לגעת בה: "הפקרתי לה את פני העליונים כדי שתיהנה לה, בעלת-הבית, כדי שתהלום בהם, ואני עצמי מתחת נשארתי שלמה, שלמה לגמרי".  וכשתנאי עבודתה הפכו משפילים, קמה ועזבה. כשהיססה, לעומת זאת, לעזוב את בעלה שהיכה אותה, נחלצה סבתה לייעץ ללא היסוס: "הריני מתחננת לפניך, התירי את חייך מחייו, כי לא נאמר שחייבת אשה לשאת את הגיהינום עלי אדמות".

טלומה, בת האיים הפלאית, היא חלק מקהילתה, לטוב ולרע. כל מה שקורה לאחד מבני הקהילה גלוי וידוע לקהילה כולה. יש בכוחה של הקבוצה לצאת כנגד היחיד, אבל כוחה רב לה בעיקר כשמתבקשת תמיכתה. כשנקלעה טלומה למשבר, הושבה לה רוחה בזכות ביקורי בני הקהילה ותשורות קטנות שהוענקו לה. "כל אותם מלים, צחוקים וגילויים של תשומת לב סייעו להושיבני שוב על האוכף, להחזיק בידי ברסן סוסי". כשניתן לה יום חופש נדיר, והבריות היו באים לבקתת הסבתא לשמוע על חייה בבית המעבידים הלבנים, היתה ההאזנה שלהם צרי לנפשה, וכל שרצתה היה להיות "מוקפת פרצופים שבהם אוכל להבחין בכל ניד קל שבקלים כבאדוה על פני המים".

לטבע יש תפקיד מרכזי בספר, גם כקובע גורלות – מבול סוחף יבולים, בצורת מייבשת אותם – וגם כהרחבה של נפש גיבורי הספר. כשטלומה ואלי, אהובה מילדות, מתחילים לחיות יחדיו באהבה גדולה, אהבתם שופעת ומשפיעה על הסביבה, ופותחת תקופה של שגשוג ושל רווחה, של שפע יבולים ושל פריחה. באופן הופכי, מזג אויר הרסני שובר לא רק את מטה לחמם של בני האדם, אלא גם את רוחם, ומשפיע על היחסים ביניהם.

"בת האיים הפלאית" מצטיין בסגנון פיוטי ובסיפור הנכנס ללב. למרות שטלומה אומרת, "אני לא באתי לעולם לשאת את כל משא עצבותו של העולם. אני מעדיפה לחלום", סיפורה הפרטי נושא מסרים ברורים ואוניברסליים, מסרים של חופש, של שוויון, ושל זכותו של כל אדם לאושר פשוט. מומלץ מאוד.

Pluie et Vent sur Télumée Miracle – Simone Schwarz-Bart

עם עובד

1977 (1972)

תרגום מצרפתית: אהרן אמיר