אדום עתיק / גבריאלה אביגור-רותם

הווה ועבר נפגשים בספרה של גבריאלה אביגור-רותם. בהווה מנסות אם ובתה להתאושש ממשברים שפקדו אותן – התאלמנותה של רוחמה האם, וסיומה של פרשת האהבה הסודית של רעננה הבת. רוחמה מנסה להמציא לעצמה חיים חדשים: היא מתפטרת מעבודתה בבנק, עוזבת את העיר לטובת ישוב קטן בגליל, מתנסה בחוגים רוחניים, פוצחת בפעילות פוליטית, ואפילו מרשה לעצמה לחשוב על זוגיות חדשה. היא אינה מודעת לסיבה להתנהגותה מוכת הטראומה של בתה, אבל מציעה לה לעקור איתה לגליל כדי למצוא שלוות נפש. רעננה, שהתפרנסה בעיר כמעצבת חולצות פרובוקטיביות, מעצבת כעת בגדים רכים ומעודנים לתינוקות, ונזהרת כמו מאש מפני אהבה חדשה. בעבר, בשנות העשרים של המאה העשרים, באותם מקומות בהם מסתובבות שתי הנשים, מתרחשים ארועים דרמטיים: מחתרת ניל"י מעוררת התנגדות בישוב, רחל נשלחת לאירופה ללמוד אגרונומיה, תל-חי נלחמת על נפשה, ברנר וחבריו נרצחים ביפו.

הסופרת קושרת בין שתי התקופות בנימים דקות, גלויות יותר או פחות. הקישור שעל פני השטח נוצר באמצעות דמותה של חיה'לה, אחותה המנוחה של רוחמה ודודתה של רעננה. לאחר מותה של חיה'לה הטילה המשפחה על רעננה את המשימה לעצב ולהפיק ספר אלבומי שיציג את יצירותיה. רבות מן היצירות מבוססות על תמונות מחייהם של אנשי העליה השניה, שבהן שילבה את עצמה (התמונות המקוריות, לשמחתי, מוצגות בספר). קישור גלוי נוסף נוצר באמצעות המקומות אליהם מגיעים גיבורי הספר, בעיקר הגליל וזכרון-יעקב. קישורים גלויים פחות באים לידי ביטוי בקוים מקבילים בין ארועים ועמדות בשתי התקופות.

הספר שופע נושאים, ושניים מהם מרכזיים בעיני. הראשון שבהם הוא שאלת מעמד האשה אז והיום. צאלה, חברתה של רעננה, שמה לב לכתובות על מצבות מאותן שנים: על מצבותיהם של הגברים חקוקים דברי שבח לפעילותם, בעוד רבות ממצבות הנשים מסתפקות ב"רעייתו של" או במחמאות שעניינן מעשיהן בבית פנימה. הדמויות ההיסטוריות הנשיות המשמיעות קולן מתיחסות אף הן לאותה תופעה. דבורה דרכלר, שנהרגה בתל-חי, חשה כי, "הכי נורא לא זה ולא היריות, לאלה מתרגלים, ועל הרֹב אין כלום; המוכתר קלמן או אליוביץ יוצאים אליהם ומסדרים ענינים. היותר נורא הוא היחס לחֲברה. וכמה הלינו על כך, היא ולאה ויהודית. בקשו לעבד בשדות כמו החברים, ושפכו עליהם מטר של לעג. בשביל עבודת השדה יש בחורים. בחורות, כמו סירים, צריכות לשבת על התוכעס במטבח". מפיה של שושנה חיה בוגן, שהתאבדה, כותבת הסופרת: "אבל לא ילדה אני, כי אם אשה. כבר גדלתי. כבר כנפי פרשתי. בגדוד קיויתי לצאת מאִי-חיים לחיים. ולסוף מה? ילדות עבריות, שובו אל המחט והמסרגה. רק בבחורים רוצים הם בגדוד! כי כך דרך החֶברה. אֶת שאלת האשה מעוררת, ואותה בחֹשך מחנקת; אשה, מה לך בשדה, מה לך בגדוד. אַת שובי אל המחט והפלך, פַּיְחי פניך בקלחת הבִּשול. שחרור לאשה הכל דורשים ומבקשים, וכל יום תפלת תודה נושאים: ברוך שלא עשני אשה". לצד נשים כדבורה דרכלר, שלמרות ההתמרמרות קבלה על עצמה תפקידים נשיים, וכשושנה חיה בוגן, שהתאבדה ככל הנראה בשל אהבה נכזבת, היו גם כאלה שמרדו במגבלות. שרה אהרונסון ניהלה את חייה פחות או יותר כרצונה, גם כאשה וגם כפעילה בניל"י. דבורה בארון, שבעלה נשא אתה על כפיים, הקדישה עצמה לכתיבה.

שושנה חיה בוגן מייצגת גם את הנושא המרכזי השני – הדמויות שנבלעו בצל הארועים ובצלן של דמויות מיתיות. אנשי העליה השניה והשלישית לא תמיד הצליחו להתמודד עם הקשיים בדרך החתחתים המסוכנת שבחרו לעצמם. עשרות מהם, כך למדתי מחיפוש ברשת אחר עקבותיה של בוגן, התאבדו. הסופרת נותנת קול להם וגם לאנשי "השורה השניה", ביניהם רבקה אהרונסון, אחותה הצעירה של שרה, ויוסף לואידור, הסופר הביישן שלא הצליח להשתלב בחברה החלוצית ונרצח יחד עם ברנר.

בעיות ההווה מתגמדות מול בעיות העבר, אבל הסופרת, כך נראה לי, אינה מכוונת לכך. ההווה, המתרחש בשנת 2000, מורכב דיו, הן מבחינת האתגרים שמעמידה המציאות במקומותינו, והן מבחינת התמודדות אישית עם קשיים הצצים במהלך החיים. וכפי שההווה אינו מתגמד בספר בהשוואה לעבר, העבר אינו מתנשא לרמת מיתולוגיה. הסופרת מכניסה את הקוראים אל חייהן של הדמויות, ואלה יורדות לרגע מן הכן עליו הציבה אותן ההיסטוריה אל היומיום, והופכות קרובות יותר.

כפי שניתן להתרשם משני הקטעים שצוטטו לעיל, אחד ההישגים של הספר הוא שפתו. פרקי ההווה מסופרים בשפה המצויה בשימוש היום, ומעידים על אוזן קשובה ועל יכולת "לתרגם" את השפה המדוברת לשפה כתובה, שעדיין שומרת על רמה ספרותית. פרקי העבר דבקים בעברית של אז, כולל מבנה המשפטים, בחירת המלים, ואפילו הכתיב החסר.

קשה לסכם את הספר בסקירה. כמו ספריה האחרים של גבריאלה אביגור-רותם, גם הספר הזה מצטיין בשפע פרטים, המשתלבים אלה באלה במלאכת מחשבת מרשימה, בדמויות מעניינות ובעלילה מרתקת.

מומלץ מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2007

ארבע מדברות ואחת שותקת / גבריאלה אביגור-רותם

בסיפורו של או הנרי, "העלה האחרון", בטוחה אשה צעירה, שחלתה בדלקת ריאות, שמותה יגיע כשינשור העלה האחרון של השיח המטפס על הקיר שמול חלונה. כשעלה בודד נאחז בשיח כנגד כל הסיכויים היא מחליטה להאחז בחיים, משתפת פעולה עם הרופא ועם חברתה הסועדת אותה, ומבריאה. כשהיא שבה לאיתנה מגלה לה חברתה שהעלה האחרון היה תרמית, ציור על הקיר. תלמה היא חולת סרטן שהרופאים לא נותנים לה שום סיכוי להבריא. גילדה, חברתה מילדות, מוכנה לעשות הכל, כולל לסובב את חברתה בכחש, כדי להחזיק אותה בחיים. "ארבע מדברות ואחת שותקת", שחלקו הראשון נקרא "הֶעָלֶה", כמרמז לסיפורו של או הנרי, מתרחש בשנה האחרונה לחייה של תלמה.

גילדה ותלמה הן חברות מאז הושיבה אותן המורה בכתה גימל זו לצד זו. בבגרותן הקימו יחד עם שלוש בנות נוספות להקה בשם דוגי"ת – ראשי תיבות של שמותיהן, דרורה, ורדה, גילדה, יפה, תלמה – והחמש שמרו על קשר קרוב, יחד עם בני זוגן, גם אחרי פירוקה. גילדה נשואה למאיר, איש המוסד, ורגילה לשתיקותיו ולסודותיו, אך שום דבר לא הכין אותה לסוד שנחשף במהלך השנה עמוסת הרגשות המתוארת בספר. "חמישים שנה כולכם מקפיצים אותי לכל צרה ושמחה, גילדה פה, גילדה שם, אולי את יכולה, אולי את מוכנה, בטח מוכנה, גילדה תמיד מוכנה, "לא" אצלי זה לא אופציה, אבל אף אחד מכם לא חשב ליידע אותי במה שקורה, אתה לא מתאר לך כמה זה מעליב", היא מתלוננת באוזניו של אחד מן החבורה. "לא רציתי שתתאכזבי ממני, בגלל זה לא סיפרתי", אומרת תלמה, "את כל כך מרובעת, גילדה […] רציתי שתמשיכי לחשוב עלי טובות". לא הסוד, גם לא קשיים אחרים שצצים במהלך השנה, לא יוכלו לחברות.

גיבורי הספר הם בני שבעים ומעלה, והחיים זימנו להם שמחות וכאבים. דרורה נפטרה שנתים קודם לכן, וקלמן בעלה נישא לאשה צעירה יחסית, שבני החבורה מכנים "הפרגית". אהוב נעוריה של גילדה נהרג במלחמת ששת הימים, ומלחמת יום כיפור זימנה לה את מאיר בעלה. חזי, בעלה של ורדה, נהרג בתאונה, ומאז מותו היא מתרוצצת בין מקובלים ומיסטיקנים, מחפשת פתח אל העולם הבא. יפה מתמודדת עם התפוגגותו של מוני בעלה אל תוך אלצהיימר. תלמה ניהלה חיי נישואים של עליות ומורדות עם יוסקה, וכשאחרי שנות פירוד רבות התגרשו הוא קשר את חייו עם אשה אחרת. לכולם ילדים בוגרים, שהתפזרו בארץ ובעולם, חלקם סבים וסבתות.

למרות גילם המתקדם של גיבורי הספר, לא מדובר כאן בעוד ספר על זיקנה ועל שלהי החיים. הסופרת, בכתיבה חכמה, אינה נופלת לשום מלכודת של קלישאה, ומציגה דמויות שגילן הכרונולוגי והשלכותיו אמנם אינם ניתנים להכחשה, אך שפעת רגשותיהן נעה באופן מדויק ומשכנע בין השתטות נעורים לתבונת הנסיון. גילדה, המספרת בגוף ראשון, וחברותיה חוות קנאה ואהבה וטינה וחיבה, עדיין לא משוחררות מחבלי ההתלבטות בדבר זהותן ומקומן. הן משמיעות אמרות "זקנות" על הדור הצעיר מבלי להתנצל – "צעירה לא יכולה להיות אומללה, מתלכסנת בי מחשבה ארסית אחת, כל החיים לפניה, מה היא עוד רוצה, שתפנה מקום למי שנותרו לה הרבה פחות חיים כמו שמפנים מושב לקשישים באוטובוס, היא יכולה לעמוד, היא לא תמות מזה" – ונהנות מרגעים "צעירים" של חדווה – "הנה תלמה ואני, מבחוץ שתי קשישות, אחת חולה מאוד, שדופה, חיוורת, אחת כבדת משקל, חרוכת שמש וחרושת קמטים, מהופנטות להיצע של עגילים זולים כמו שתי נערות מצחקקות, תראי את אלה, לא, תראי אותם, ומה את אומרת על אלה? היית עונדת אותם?". בתבונה ובכנות, שבאות עם הנסיון, הן בוחנות את יחסיהן עם בני זוגן, תוהות על האופן בו התפתחו יחסיהן עם צאצאיהן, לומדות להשלים עם ההווה ועם היותו של העבר היסטוריה.

חברות נשית היא נושא מרכזי בספר. אולי ניתן לתמצת אותה באמצעות הקטע בו גילדה מספרת כיצד, כשהחיים הפרידו מעט בינה ובין תלמה, ופגישותיהן הפכו בלתי תכופות, היו שתיהן מתכוננות בדקדקנות לכל פגישה, תספורת, מניקור-פדיקור, בחירת תלבושת. "מאיר, אם הוא היה במקרה בסביבה, היה מגחך לנוכח ההכנות, אפשר לחשוב שאת הולכת לפגוש מאהב, אי אפשר היה אפילו להתחיל להסביר לו כמה זה הרבה יותר חשוב".

גבריאלה אביגור-רותם שוזרת בספר עושר סיפורי, שפרטיו הרבים אינם מהווים מכשול בזרימת העלילה. היא כותבת בגושי טקסטים ארוכים, מרובי פסיקים ונעדרי נקודות, אך גם הסגנון המאתגר משהו הזה אינו פוגם ביכולת לשקוע לחלוטין בסיפור. אולי ההפך הוא הנכון, והדחיסות המסוימת שבסגנון משקפת בשלמות את פרק החיים האינטנסיבי המתואר בספר, ואת האופן בו החיים הנפרדים של כל אחת מן הנשים משתלבים למסכת אחת, תוך שהן שומרות על יחודן. עוד יש לציין את העושר התרבותי השופע, ואת היותו של הספר ישראלי מאוד, הן בארועיו והן בשפתו ובהקשריו, שקירבו את הספר מאוד אל עולמי.

אמרי זרטל עיצב כריכה מינימליסטית יפה והולמת.

"ארבע מדברות ואחת שותקת" הוא ספר אמין, חכם, אמפתי, הישג ספרותי מפואר נוסף של גבריאלה אביגור-רותם.

 

כנרת זמורה דביר

2020

 

מלך זהב ודם / גבריאלה אביגור-רותם

melech_zhav_front1

כותרת משנה: מזכרונותיו של ניקולאוס איש דמשק

"מלך זהב ודם" מתאר את תקופת מלכותו של הורדוס הגדול, ואת מאבקי הירושה שאחרי מותו. הספר מסופר מפיו של ניקולאוס איש דמשק, מי שהיה היסטוריון החצר של הורדוס, בעל מהלכים בחצרותיהם של שליטים בני זמנו, ביניהם קליאופטרה, מלכת מצרים, ואוגוסטוס, קיסר רומי. מכתביו המקוריים של ניקולאוס לא נותר כמעט זכר, וגבריאלה אביגור-רותם הסתמכה על מקורות היסטוריים ועל דמיונה כדי להעלות תמונה שלמה של התקופה. באחרית דבר לספר היא מתארת את כתיבתו כ"נסיון להכנס לתוך נפשו והגיונותיו של אדם משכיל בן המאה הראשונה לפני הספירה ושלושת העשורים הראשונים שלאחריה".

שני דברים מתבלטים בספר לכל אורכו. הראשון בהם הוא השפה המיוחדת. אביגור-רותם, ששפתה תמיד מהודרת, בחרה להשתמש בספר זה בלשון התקופה, לשון כמו תלמודית מהולה במונחים רומאיים. מכיוון שיש לי נטיה אל הארכאיות, נהניתי מן ההיבט הזה ביצירה. הנה, להדגמת שפת הספר, קטע שנשא חן בעיני, ובו עצתו של החכם הלל בדבר אורך הרוח הנדרש מן הסופר, ובדבר מבחני איכות מחמירים בטרם פרסום:

היזהר מעשות ספרים הרבה, התרה בי פעם, ברוח טובה, החכם הלל; גם הוא כקאלימאכוס סבר שמרבה מלים מרבה להג, גם הוא כהוראטיוס גרס שעל כל כותב לרסן את להט הכתבנות; לחתום כל ספר כתוב בגליל ולטומנו רחוק מן העין לעשר שנים לפחות. ורק אז לגולל אותו כדי לגלות אם טוב הוא עדיין בעיני כותבו. ואם טוב – לעבור עליו שוב, להחליק מהמורות, להקציע חדודים, לא להרפות עד שתצא מתחת ידו אבן חן מלוטשת.

ההיבט הבולט השני הוא עומק הידע. ניכר שהסופרת ערכה תחקיר מדוקדק לא רק בעובדות ההיסטוריות הבולטות, אלא גם בפרטי הפרטים של חיי היומיום. מכיוון שניקולאוס היה אדם משכיל הבקיא בספרות ובפילוסופיה, הספר שזור פרטי מידע המרחיבים את הדעת.

יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) הסתמך על ספריו של ניקולאוס כשכתב את "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים". יחד עם זאת היה מסויג מניקולאוס כעד חסר פניות, וכתב עליו כך: "מאחר שחי במלכות (הורדוס וישב) איתו בכפיפה אחת כתב (את חיבורו) מתוך חנופה וכדי לשרתו, והוא נוגע רק בדברים שהביאו לו תהילה ומשווה פנים הפוכות לדברים רבים שאינם צודקים…ושוקד להסתירם בכל (הדרכים)…(וכך) נהג בכל החיבור: הוא מפליג בשבח מעשיו המתוקנים של המלך, ואילו על המעשים שנעשו שלא כדין הוא להוט ללמד סנגוריה. ברם, אדם יכול לדון אותו לכף-זכות במידה רבה…שהרי לא חיבר ספר דברי-הימים בשביל שאר בני-אדם, אלא עשה אותו לשמש למלך." ניקולאוס שב"מלך זהב ודם" אוביקטיבי מעט יותר. הוא אמנם מעריץ את הורדוס, אך הערצתו אינה עיוורת אלא מפוכחת. ברור לקורא שניקולאוס רואה את הליקויים, למרות שבכתיבתו הפורמלית הוא מדגיש את המעלות. את צאצאי החשמונאים, לעומת זאת, הוא מגנה בכל הזדמנות, ואינו חוסך את שבט לשונו מבני העם הנבחר. האמירות הביקורתיות הללו בלטו בעיני במיוחד כשבקשתי למצוא בספר רלוונטיות לימינו, אך גם אם פה ושם נדמה היה לי שהסופרת מכוונת לימינו, האמירות שיכולות להתפרש כנושאות כוונה סמויה – מספרן בטל בששים בתוך הטקסט כולו.

וזו בעצם התהיה המרכזית שלי לגבי הספר: למה להשקיע כשרון מפואר שכזה בסיפור היסטורי גרידא? ללא הרלוונטיות לזמננו, הוא נותר בגדר סיפור – מעניין, מורכב, מעשיר בפרטים, אבל ללא ההתעלות שבאמירה משמעותית. מסיבה זו הוא, לדעתי, אינו "הרומן ההיסטורי החשוב ביותר שנכתב בספרות העברית מאז מלך בשר ודם (1954) של משה שמיר", כטענתו של יגאל שוורץ. ספרו של שמיר, שכתב גם הוא בשפה כמו תלמודית, ותיאר את תקופתו של אלכסנדר ינאי, שמלכותו הסתיימה שלושים ותשע שנים לפני תחילת מלכותו של הורדוס, נקרא בשני רבדים, ההיסטורי והעכשווי. "מלך זהב ודם" מסתפק בהיסטוריה. מבחינתי, כמתעניינת בהיסטוריה, אין די בעובדות וב"רכילות", חשובים בעיני לא פחות הלקחים.

מכל מקום, גם ללא תואר "הרומן ההיסטורי החשוב ביותר", "מלך זהב ודם" מספק חווית קריאה טובה, כתוב היטב, חד, מושקע ומעשיר. גבריאלה אביגור-רותם, כך נראה לי, אימצה את עצתו של החכם הלל שצוטטה למעלה: היא אינה ממהרת לפרסם, מקפידה על כל פרט, והתוצאות ראויות מאוד לקריאה.

כנרת זמורה ביתן

2017

כל סיפור הוא חתול פתאם / גבריאלה אביגור-רותם

d79bd79c-d7a1d799d7a4d795d7a8-d794d795d790-d797d7aad795d79c-d7a4d7aad790d795d79d

שמו של הספר לקוח מן המשפט הפותח אותו, והסופרת מסבירה כי כמו החתול גם הסיפור מִתְמַחֵשׁ יֵשׁ-מֵאַיִן, נוֹהֵר לדרכו…קורא לך ללכת בעקבותיו אל הלא-ידוע, אל היִתְבָּרֵר בהמשך, כי לכל סיפור יש תשע נשמות, כמו לחתול הבית ולחתול האשפתות. שני חתולים משולבים בעלילה – חתול רחוב שחור בבית הקברות, וחתול המחמד של אוריאנה, גיבורת הספר, אך החתוליות שבספר נובעת לאו דווקא מהם, אלא מסגנון הכתיבה. כמו חתול בתנועתו, המשפטים סובבים ומחליקים, זורמים בשקט ובלתי צפויים. העלילה נעה ומתפתלת בין אנשים ומקומות, והמעברים בין דוברים שונים אינם תחומים בנקודה בסוף פיסקה, אלא מחליקים בחתוליות. אין בספר חלוקה לפרקים, וקטעי העלילה השונים נובעים זה מזה, נאחזים במילה ונוטלים אותה לפתיחת קטע עלילה חדש.

הוקסמתי מהספר, אבל לא אופתע אם יהיו מי שלא יאהבו אותו. זרימת העלילה בסגנון הקרוב לזרם התודעה מקשה על הקריאה, כמו גם ריבוי הדמויות והקשרים הסבוכים ביניהם. העובדה שבעצם עד בערך שני שליש הספר לא מתרחש בו משהו על ציר זמן הווה-עתיד, אלא יש בו בעיקר קטעי הרהורים והיזכרויות לצד לבטים, גם היא מן הסתם תהפוך את הספר לבלתי מתמסר בעיני קוראים לא מעטים. אולי יהיו מי שלא יתלהבו מן הערבוב בין העולם הזה לעולם הבא. לטעמי כל ה"תערובת" הזה מתגבשת לכלל יצירה קסומה, והיחודיות הסגנונית, יחד עם השפה המלוטשת והאפיון המדויק של הדמויות, נשאו חן בעיני עד מאוד.

אם מפשיטים את העלילה עד לשלד, זהו הסיפור: אוריאנה, שנולדה בשם אריאדנה אך שינתה את שמה, היא אשה שמנה ופסיבית. היא אמנם סובלת מיחסיה המידרדרים עם בעלה הגס והשתלטן, והיא לא אוהבת את האשה המזדקנת שהפכה להיות, אבל היא לא עושה דבר ממשי כדי להתנער (ואי אפשר שלא להרהר במילותיו של אלתרמן: "כך עפו חיים, אוריאנה,  שטפו כמו חול ניגר. חלפו החיים, אוריאנה, ברחו מי יודע אנה"). בנם המנוכר בחר לחיות הרחק מהם בקוסטה ריקה, עם נכדתם אין להם קשר, אמה האגוצנטרית נפטרה לא מזמן, אחיה החמדן וכנראה העבריין חי גם הוא בקוסטה ריקה, ועם שתי אחיותיה יש לה יחסים קצת מוזרים. וכך החיים שוטפים "כמו חול ניגר", עד שמתחולל משבר, והיא מתנערת ויוצאת לקוסטה ריקה לנסות לאחות את השברים. נשמע כמו טלנובלה? לא בכדי. לז'אנר המתקתק הזה יש מקום משמעותי בעלילה.

אבל להפשיט את העלילה לשלד עושה עוול ליצירה, שהיא הרבה יותר מורכבת ועמוקה ומרתקת, וכדי לעמוד על אכויותיה אין די בקריאה יחידה של הספר. הוא שווה קריאה חוזרת, ואפילו יותר מאחת. הספר עוסק בנושאים רבים, וביניהם הגיל, ההזדקנות, המוות מבחירה ומאונס, יחסי עבר-הווה-עתיד, אהבה, זוגיות, יחסים בתוך המשפחה ועוד.

העלילה מתרחשת במהלך שנה אחת, והמתים, שאינם חדלים לפטפט, קוצבים יחידות זמן, כשבתחילת כל חודש הם מציינים ארועים פרטיים וכלליים שארעו בו בעבר. באחד המאמרים שקראתי אודות הספר, נמשלו המתים (הטמונים, כפי שהסופרת מכנה אותם) למקהלה יוונית, ואני מאמצת את המשל הזה.

הנקודה היחידה שקצת חרקה לי היתה הבחירה לתת לגיבורי הספר שמות שהם ברובם יוצאי דופן. לא הבנתי למה, עד שקראתי ראיון עם הסופרת, וההסבר פשוט: "אני לא יכולה לתת לאדם שם של דמות שאני מכירה. וככל שאני מכירה יותר אנשים עם יותר שמות זה יותר קשה. גם כינויים של אנשים ידועים כמו ביבי או בוז'י אני לא יכולה לתת, כי תכף ייכנס אליי האדם הזה לספר – ולא הזמנתי אותו. אז אני מחפשת שמות שלא יעלו לנגד עיניי אף אחד". השתכנעתי.

בחרתי לקרוא את הספר הזה כי אהבתי והערכתי את שלושת הספרים הקודמים של הסופרת. לדעתי, הוא עולה על כולם.

כנרת זמורה ביתן

2013