סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד / גארי שטיינגרט

1102015

התגובה הראשונה שלי לספר, אחרי כ-60 עמודים, היתה "מה השטויות האלה?!". התגובה האחרונה, בבוקר שאחרי סיום הקריאה היא "איזה ספר ריקני". בין שתיהן נעתי מ"אוף" ל"נו, בסדר". בקיצור, המלצה חיובית לא תהיה פה.

לשם האיזון – גארי שטיינגרט מדורג במקומות גבוהים בכל מיני רשימות של סופרים צעירים, והספרים שלו מככבים גם הם ברשימת הספרים הטובים. כך שיש מי שסבורים אחרת ממני.

הספר מתרחש בעתיד. השנה אינה מצוינת, אבל אפשר להניח שמדובר בעתיד הלא רחוק. ארה"ב כבר אינה האימפריה שהיתה. הכלכלה בשפל, והמדינה מסובכת במלחמה בונצואלה. הפערים החברתיים גדלים בהתמדה, והאוכלוסיה נחלקת בין בעלי נכנסים נמוכים, שהם אנשים שנדונו לאבד הכל, לבין בעלי נכסים גבוהים, שהם מועמדים לפרויקט חיי הנצח, המנוהל ע"י רשות שבה עובד גיבור הספר. ארה"ב מחזיקה איכשהו מעמד רק בגלל האינטרסים הכלכליים של המעצמה המובילה סין, כמובן, (שרק השבוע נודע שעקפה את יפן והפכה למספר שתיים בעולם), ושל הכלכלות החזקות של נורבגיה וערב הסעודית.

לני אברמוב היהודי, מין נעבעך מסוגו של וודי אלן, מועסק כאמור ברשות המציעה ללקוחותיה העשירים חיי נצח. ב-60 העמודים הראשונים שהזכרתי בפתיחה הוא שוהה ברומא, מעביר את זמנו באורגיות בחברת צרכני סמים מן החברה הגבוהה/בוהמית. באחד האירועים לני, בן ה-39, מתאהב ביוניס פארק, בחורה אמריקאית ממוצא קוריאני, הצעירה ממנו בכמעט 20 שנה. היא רואה בו חנון מזדקן, אבל אחרי שהוא חוזר לארה"ב והיא נזקקת למקום מגורים, היא מקבלת את הצעתו לגור אתו והשניים מתאהבים. אני בספק אם יוניס אכן מאוהבת, וזו דוגמא אחת מרבות לפרטים הלא משכנעים בעלילה.

הפריט הטכנולוגי הבולט בספר הוא האפראט, מעין מחשב ממוזער, הקולט ופולט נתונים ללא הרף. כך, לדוגמא, כשאדם עובר ליד עמוד אשראי ברחוב, העמוד קורא נתונים מן האפראט, ומציג לעין כל את מצב האשראי של האיש. דוגמא נוספת: כשלני נכנס לבר, האפראט שלו מתקשר עם האפראטים האחרים, והוא יכול לדעת בכל רגע נתון היכן הוא מדורג מבחינת שוויו כגבר יחסית לגברים האחרים באותו מקום. בעזרת האפראט אפשר לשדר מה שמכונה סטרימים, שהם סוג של תכניות ריאליטי בזמן אמת בכיכובו של המשדר. האפראט הוא כלי התקשורת מספר אחד, ובלעדיו האדם הוא אי בודד. קחו את הסמארטפון, את המחשב ואת תכניות הריאליטי, חברו אותם עם המוחצנות של הרשתות החברתיות בלי הגדרות פרטיות, והנה לכם האפראט (לדעתי, לא זה הכיוון אליו החברה באמת הולכת, אבל זה כבר נושא לדיון אחר).

לא אלאה אתכם בפרטי העלילה, הסתמית מאוד לדעתי. אתייחס רק לשתי נקודות: יהודים וספרים.

היהודים יוצאים רע בספר, כמעט מכל בחינה. ארה"ב נשלטת ע"י רובינשטיין השנוא והכושל. משרדי הקונגלומרט השולט במדינה בדרכי טרור ממוקמים בבנין ששימש קודם לכן כבית-כנסת ועדיין נראה ככזה. עדיף להיות עני יהודי מעני לא-יהודי, כדי ליהנות מחסינות מסוימת. הלבנים היחידים הנוכחים בכנס התעוררות נוצרי של הקהילה הקוריאנית, הם יהודים מסוגו של לני שמתלווים אל נערותיהם הצעירות, מתוך תלות והתבטלות. ישראל, אם תהיתם, היא מדינת משטרה, והכנסת, המורכבת כולה מחרדים, מושפעת מרובינשטיין. לא אהבתי.

הספרים הם בבחינת סטיה בעולם העתידי. כשלני שולף ספר במטוס, הנוסעים האחרים מעקמים את האף מחמת הצחנה. קריאת ספרים היא בושה שיש להסתיר. הנה קטע מתוך הספר בענין זה. יוניס, במחווה של רצון טוב כלפי בן זוגה, מאפשרת לו להקריא לה קטע מתוך "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" לקונדרה:

מבטה של יוניס נחלש והאור כבה בעיניה, העיגולים השחורים התאומים הטעונים בדרך כלל מנדט של זעם ותשוקה.

"את עוקבת?" אמרתי, "אולי כדאי שנעצור"

"אני מקשיבה"אמרה ספק בלחישה

"אבל את מבינה?" אמרתי

"אף פעם לא באמת למדתי לקרוא טקסטים" אמרה. "רק לסרוק אותם כדי למצוא מידע"

פלטתי צחוק קטן וטפשי.

היא פרצה בבכי.

"אוי, מותק" אמרתי, "אני מצטער. לא התכוונתי לצחוק. אוי, מותק"

"לני" אמרה

"אפילו אני מתקשה לעקוב. זה לא רק את. לקרוא זה קשה. אנשים פשוט לא אמורים לקרוא יותר. אנחנו חיים בעולם של פוסט-נאורות. את יודעת, עידן ויזואלי"

Super Sad True Love Story – Gary Shteyngart

הוצאת ידיעות ספרים

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

את העטיפה המקסימה עיצבה עדה רוטנברג

מודעות פרסומת