עץ המשי / ג'אנג שיאנליאנג

עשרים ושתיים שנים מחייו של הסופר והמשורר ג'אנג שיאנליאנג עברו עליו במחנות עבודה וחינוך מחדש של סין המאואיסטית. החטא שהודבק לו, כמו למליוני סינים אחרים, היה מוצאו הבורגני, שבגללו, וגם בגלל שיר שכתב, סומן כ"ימני". הוא סבל חרפת רעב, הועבד בפרך, חירותו וזכויותיו נשללו ממנו, ויותר מפעם אחת היה על סף המוות. יצירתו, ובה שלושת ספריו שתורגמו לעברית – "עץ המשי", "חצי הגבר הוא אשה" ו"לחיות את המוות" – משקפת את שחווה על בשרו.

"עץ המשי", הנובלה הארוכה מבין השלוש המרכיבות את הספר, מתרחשת במהלך פסק זמן בין מחנה אחד למשנהו. אחרי ארבע שנים כאסיר במחנה עבודה שוחרר ג'אנג יונגלין, המספר את הנובלה בגוף ראשון, ונשלח לעבודה בחווה חקלאית. לכאורה אדם חופשי, למעשה כפוף למערכת החוקים הדורסנית של ארצו, שלא אפשרה לו לבחור תעסוקה ומקום מגורים. אבל אחרי שנותיו כאסיר, הוא יודע להעריך את החופש היחסי שזכה לו. מכיוון שכבר אינו מורעב, הוא פנוי לחשוב על משמעות חייו. "עכשו אין אני חי אלא למען החיים. אילו אידיאלים חדשים צריך שיהיו לי, איזו תכלית חדשה בחיים?". ג'אנג מיטלטל בין "הכרה" ב"אשמתו" – "גורל המעמד שנולדתי בו נחרץ. מקומי בתופת" – ובין תשוקתו לשוב לחיים אינטלקטואלים. "מנסיוני האישי ידעתי, שיש לבני האדם משאבים מדהימים של כוח, וגבולם היחיד הוא המוות לבדו. לרוע המזל, כשעדיין הייתי חסר מודעות לא מצאתי בי אלא את אינסטינקט השימור העצמי. ואילו כעת הייתי סמוך ובטוח שבכוחי לפתח את הכוחות הרדומים בי ולהתעלות מעל לעצמי. כך אקנה לי אושר וסיפוק". אשה מקומית, מא ינגהואה, שם שפירושו עץ המשי, פורשת עליו את חסותה, מטליאה את בגדיו, דואגת לארוחותיו, ומבקשת לוודא שיהיה פנאי בידו להשתקע בקריאה ובלימוד. יחסיו איתה מטלטלים אותו בין החיבה, אולי האהבה, שהוא רוחש לה, ובין הידיעה שבין פשטותה ובורותה לבין האינטלקטואליות שלו כנראה לא ניתן לגשר. יהיה אשר יהיה גורלם המשותף, אם בכלל יהיה כזה, ג'אנג יודע שבעץ המשי ובפועלים פשוטים אחרים הוא גילה יהלומים גולמיים שאת קיומם לא שיער קודם לכן. "אף שהקשרים בינינו ניתקו, השרו עלי פועלים חקלאים פשוטים אלה מרוחם, עזרו לי להיות לאדם חדש".

גם הסיפור השני, "מעיינות מרים", עוסק באנשים הפשוטים באזורים הנידחים של סין. נהג משאית במדבר גובי לוקח אתו עיתונאי לנסיעה ארוכה, ושמח על ההזדמנות לחלוק את בדידותו של הנוסע למרחקים גדולים. הסיפור הוא מונולוג שהוא נושא באוזניו של העיתונאי, ובו הוא מגולל את סיפור חייו, את האופן בו התגלגל למקצועו, לאחר שבשרירות לב נמנע ממנו לעסוק בהוראה על פי כישוריו. דבריו, הגם שהם נאמרים ברוח של השלמה, משקפים את האבסורד הקיצוני שאליו הגיעו החיים בסין. יותר מכל הוא מקונן על הניכור החברתי הנובע מפחד. "מה, לדעתך, מדכא בני אדם יותר מכל? בשבילי, הגרוע ביותר הוא זה שאתה לא יכול להגיד כל מה שאתה מרגיש באמת. כשקמים בבוקר, לובשים לבנים, עליהם בגדים, עליהם מעיל מוך, ובסוף, כשיוצאים החוצה, מתעטפים בשריון בלתי נראה. כל אחד מכונס לו בתוך השריון הבלתי נראה שלו, וכך אפילו האנשים הרבים שעובדים באותה חברה, לעולם אינם מכירים ממש זה את זה".

הסיפור השלישי, "סיפורו של רועה", מספר אף הוא על אדם שחייו הוסטו ממסלולם. אביו של גיבור הסיפור עזב את המשפחה כשהיה עדיין ילד, היגר לארצות הברית ועשה שם חיל. הבן, לעומת זאת, הגשים לרגע חלום להיות מורה, אך כש"ראשי בית הספר נדרשו למלא את מכסת הנאשמים ב"סטיה ימנית", שקצבו להם הממונים עליהם", נזכרו באב וטפלו את חטא הצלחתו על ראש בנו. שלושים שנה מאוחר יותר שב האב לסין, והשניים נפגשו. האב, אולי כדי למרק את מצפונו, מציע לבן להצטרף אליו, אבל נפשו של הבן, שהפך לרועה, והוא נשוי באהבה לאשה ששודכה לו כדי להחלץ ממצוקה כלכלית מבלי שהכירה אותו קודם לכן, כבר נקשרה בטבע ובחיים הפשוטים.

ג'אנג שיאנליאנג, למרות כל מה שעבר, אינו כותב בשנאה וברגשות נקם. הוא מכיר במגבלותיו של האדם בסין לשנות את חייו, מוקיר טוב לב, ער ליופי, ומתאר אנשים שלמדו להשלים עם גורלם, לשאת אותו בסבלנות וליצור לעצמם חלקה קטנה של נחת.

חנוך ברטוב מתאר באחרית דבר את מפגשיו עם הסופר ואת התרשמותו ממנו. את הנובלות שבספר תרגם יפה מאנגלית באישורו של הסופר ובעידודו.

מומלץ מאוד.

Mimosa – Zhang Xianliang

עם עובד

1986 (1981, 1983, 1984)

תרגום מאנגלית: חנוך ברטוב

לחיות את המוות / ג'אנג שיאנליאנג

לכאורה ספר שאני אמורה לא לאהוב מכמה סיבות:
– הסופר עובר חופשי מגוף ראשון לגוף שלישי וחזרה, ולקח לי זמן לקלוט שבעצם מדובר על אותו אדם
– העלילה קופצת בין הזמנים
– בראשית הספר מופיעה טבלה, העושה סדר כרונולוגי בהיסטוריה של סין בכלל, ושל גיבור הספר בפרט, מה שמעיד על בלגן בעלילה
– יש בספר התיחסויות רבות להיסטוריה של סין, שמחייבות הבהרות בשולי הטקסט

בקיצור, הצטברות של מרכיבים שאינם חביבים עלי.

למה קניתי אותו? כי התרשמתי מהסופר בספר אחר שלו "חצי הגבר הוא אשה". למה קניתי את הספר הקודם? כי השם של הסופר מתנגן כל-כך יפה. נסו לומר בקול "ג'אנג שיאנליאנג". מוסיקה ממש. סיבה דבילית לקנית ספר, נכון, אבל לא קראתי שום ספר של סופר סיני עד אז, ורציתי להתחיל איפשהו. 

ההסתיגויות שהיו לי בתחילה נעלמו, ואני ממליצה על הספר, אפילו ממליצה בחום. גיבור הספר, בדומה לסופר, "התחנך" במחנות לחינוך מחדש של סין. יש בספר תיאורים מצמררים של סצנות מחיי המחנה, כמו מחיי היומיום האבסורדים של סין, אבל כוחו לא רק בתיאורים המדויקים, אלא בעיקר בתיאור ההשפעות של אותם ימים על כמה סינים, ובעיקר כמובן על המספר. האלמנט של שטיפת מוח מפחיד בגילוייו השונים, והאכזריות של אנשים נורמלים לכאורה בהשפעת תורות חברתיות נאורות לכאורה מעוררת – ולא בפעם הראשונה – מחשבות עגומות על האנושיות של המין האנושי. 

נקודה שהדהימה אותי בספר: הייתי מצפה לשנאה כלפי השלטונות, כלפי מנהלי המחנות, להתמרמרות על הגורל המר. ואין. ההתיחסות למאורעות מעשי ידי אדם היא כמעט כאל כוח עליון. האם הסופר, למרות מבטו המפוכח, שטוף מוח במידה מסוימת? ואולי, מה שנראה לי הגיוני יותר, הוא עדיין, אחרי כל-כך הרבה שנים, קורבן לפחד? הוא עצמו מתייחס לאימה שהושרשה בו, אימה שלדעתו ישחרר ממנה רק המוות. כך או כך, התוצאה כל-כך עצובה.

Getting Used to Dying – Zhang Xianliang

הוצאת ספרית מעריב

1993 (1991)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר