הדיירים / ברנרד מלמוד

הדיירים

בבנין מתפורר, המיועד להריסה, מנסה הארי לֶסֶר לסיים את ספרו השלישי. כל הדיירים האחרים בבנין הסכימו לקבל מבעל הבית ארבע-מאות דולר בתמורה לפינוי דירותיהם. הדירות שנעזבו נפרצו ונבזזו, ותשתיות הבנין הולכות וקורסות, אבל להארי לא אכפת. הוא מסרב לשנות את שגרת יומו, מחשש שלא יצליח להתמיד בכתיבה. תחנוניו של בעל הבית אינם נוגעים ללבו, גם סכום הפיצוי המאמיר בהדרגה אינו מפתה אותו. הוא דייר מוגן, ודבר לא יזיז אותו ממקומו לפני שיסיים את הכתיבה.

באחת הדירות בבנין מתיישב לכמה שעות מדי יום גבר זר, ומתקתק במרץ על מכונת כתיבה. וילי ספירמינט, צעיר בלתי מלומד, ללא נסיון בכתיבה, נאבק לכתוב ספר ראשון. הקשר בין השניים נוצר כשוילי מבקש מהארי לשמור אצלו את המכונה בשעות שאינו כותב.

הארי יהודי, וילי שחור. הארי סופר שאחד מספריו זכה להצלחה והוא מתקשה בכתיבת סיום לספר נוסף, וילי מתקשה בכתיבת סיפור ראשון. הארי גבר בודד, וילי חי עם צעירה לבנה. היחסים בין שני הגברים מערבים קנאת סופרים, אנטישמיות, דעות קדומות ותחרות ארוטית. הם יתעמתו כשוילי יבקש מהארי לחוות את דעתו הכנה על הדברים שהוא כותב, ויסרב לקבל ביקורת. הם ייקלעו לתגרה פיזית כשיתחרו על לבה של אותה אשה, ששניהם בעצם אינם מעונינים בה. והם יחוו שנאה ודחייה הדדיות כשיראו זה בזה את הסטראוטיפ ולא את האדם.

למעט רגעי אחווה בודדים בנסיונות משותפים לחמוק מבעל הבית, הארי ווילי שונים זה מזה בכל, בהבנת תפקידה של הספרות ואופיה, בגישתם למניעים לכתיבה, בתפיסתם את מבנה החברה ואת הדרכים לפתור את תחלואיה. בעוד הארי שואף לשֵם, לסוג של אלמוות, וילי מעונין בכסף, אותו הוא מכנה "כוח ירוק". את המרת המציאות לספרות, וכתוצאה מכך את סגנונה ואת רוחה של הספרות, הם רואים באופן שונה:

"אין בידך להפוך חוויות שחורות לספרות רק על ידי העלאתם על הנייר".

" […] אני כותב כתיבת נשמה של אנשים שחורים הצועקים שהם עדיין עבדים בארץ הזנונה הזאת, ויותר לא יהיו עבדים. איך אתה מסוגל להבין את זה, לֶסֶר, אם המוח שלך לבן?"

הכתיבה היא עיסוקם של גיבורי הספר, היא ממלאת את ימיהם, ומהווה נושא מרכזי בשיחותיהם. אבל הקונפליקט המרכזי הוא היחסים בין השחור ללבן וליהודי. הכתיבה של מלמוד בספר זה חושנית מאוד, ועושה שימוש רב ברֵיחות. הריח, שנדמה להארי כעולה מן הדפים של וילי, משמש את מלמוד גם כדי להמחיש כיצד קורא הארי היהודי הלבן את הטקסט של וילי השחור. תחילה הוא תוהה, "אולי בוקע הסירחון מן החיים הממוגלים, יצירי המלים שבכתב-היד, או מן הנפיחוֹת הנקמניות של נפשותיו?", אבל לאחר שהוא קורא את הסיפורים, ועומד על עומק הכאב ועל עוצמת הזעם, הריח מתחיל להתפוגג: חמישה סיפורים, חמש מיתות – ארבעה שחורים, אחד לבן. האלימות מגלה את עומק זעמו העצור של וילי. אולי דמעותיו הן שחרכו את הנייר והבאישו את הגליונות? בקראו את הספר בפעם השניה לֶסֶר עוד מרחרח מדי פעם אך שוב אינו חש שום ריח.

האלימות שבכתובים גולשת אל המציאות. בעל הבית ישמיד את כתביו של וילי ואת רכושו, וילי הנבגד יכה את הארי וישלח ידו בכתביו וברכושו, הארי הנזעם ינפץ את רהיטיו של וילי. מלמוד אינו מבשר רגיעה או השלמה. להפך, כתביו של וילי ילכו ויקצינו ויבשרו פוגרום ליהודי ארצות הברית. המלים האחרונות שיחליפו השניים תהיינה, "יהודי מוצץ דם", "קוף אנטישמי".

אני תוהה אם בזמנו, בשנת 1971, הספר היה חדשני בטיפולו ביחסי שחורים ולבנים, בעיקר לבנים-יהודים. נכון להיום יש בו משהו מיושן, מעט פשטני, אולי בשל ההשוואה ליצירות הרבות שעסקו באותו נושא בשנים שחלפו מאז. מכל מקום, למרות שהספר אינו מתעלה לרמתו של "העוזר", ולמרות התרגום הירוד, הנושא הטעון והדמויות המורכבות באים כאן לידי ביטוי ספרותי מרשים למדי.

הספר עובד לסרט בשנת 2005.

The Tenants – Bernard Malamud

עם עובד

1973 (1971)

תרגום מאנגלית: ברוך מורן

מודעות פרסומת

העוזר / ברנארד מלמוד

העוזר

פרנק אלפּיין שותה קפה בחנות ממתקים בברוקלין, תוך שהוא מעלעל בכתב-עת. מבטו מרותק אל תמונתו של פרנציסקוס מאסיזי, הנזיר שקידש את העוני המוחלט. למוכר בחנות הוא מסביר: "הוא אמר שהעניות היא מלכה והוא אוהב אותה כאילו היתה אשה יפה […] בכל פעם שאני קורא על מישהו כמוהו יש לי מין הרגשה כזאת שאני מוכרח להתאפק לא לבכות. הוא נולד טוב, וזה כשרון גדול שיכול להיות לך". נראה לי שבמשפטים אלה מקופלות שני נושאיו העיקריים של "העוזר" – העוני והשאיפה לטוהר.

מוריס בּוֹבֶּר הוא בעל חנות מכולת, שמוציא את פרנסתו מן החנות הדלה ומדירה שהוא משכיר באותו בית. מוריס מתגורר מעל החנות עם אשתו איידה ועם בתם הלן. את בנו הבכור אפרים שכל לפני שנים רבות בשל דלקת אוזניים. פרנק, נווד שגדל בבתי יתומים ובמשפחות אומנות, מציע עצמו כמתמחה בחנות, בשאיפה להיות בעתיד בעל חנות משלו. מוריס, שהכנסותיו הולכות וקטנות בשל תחרות עם מכולת חדשה ומתקדמת שנפתחה מעבר לפינה, אינו יכול להרשות לעצמו להאכיל פה נוסף, אך כשהוא מגלה שפרנק הדלפון רעב ללחם וחסר בית, הוא מאפשר לו להשתלב בעבודה. בשונה ממוריס רך הלבב, איידה היא אשה ריאליסטית. היא אינה בוטחת בפרנק, וחרדה מקשר אפשרי בין בתה לגוי הזר. שוב ושוב תנסה להפטר ממנו, שוב ושוב ימצא מוריס עילה להמשיך להעסיקו.

הקורא יודע את מה שנסתר מבני משפחת בובר. פרנק היה מעורב בשוד במכולת (אך בעקבות פציעתו של מוריס בידי שותפו לשוד התמסר ביתר שאת לעבודה). הוא גונב מן הקופה באופן קבוע (אך מנהל רישום של הגניבות מתוך כוונה להחזיר יום אחד את הכסף שנטל). מדי פעם הוא מציץ באין רואים בהלן המתקלחת (אך כמֵה לקשר פתוח איתה). אוירה של אימה שורה על הסיפור, כשפרנק נע כמטוטלת בין אהבה למציצנות, בין נכונות לעזור בעת צרה לגניבה בסתר.

בין פרנק והלן מתפתח קשר שתחילתו בפגישות בספריה, שם הלן חשה בטוחה – "וכי מה חטא יכולה אני לחטוא בין ספרים, איזו רעה יכולה להגרם לי כאן?". "העוזר" עמוס סמלים, ואחד מהם מיוצג בספרים שהלן בוחרת עבור פרנק, "אנה קרנינה", "מאדאם בובארי" וראש וראשון "החטא ועונשו". פרנק אינו רסקולניקוב, אך בדומה לדמות הספרותית אף הוא ממציא הצדקות לחטאיו ומייחל לגאולה.

מוריס הוא אדם וותרן, הססן. תחילה נדמה שהעוני הוא שגרם לכניעותו, אך סיפור בריחתו מן הגיוס לצבא הצאר, בריחה מהוססת ברגע האחרון כשגבו לקיר, מלמד שתמיד היה כזה. גם כעת הוא נאחז במכולת המתפוררת, נמנע מלמצוא פתרון למצוקתו ולמצוקת משפחתו. מלמוד מייחס לו מנטליות של קרבן, וכותב כי נדמה לו שהוא חסר משקל, חסר אונים, הקרבן המונע בכוח כל מה שמנשב בגבו: רוח, דאגות, חובות, קארפ, שודדים, הרס. הוא לא הלך, הוא נדחף. היה לו כוח הרצון של קרבן, כלומר, לא היה לו שום כוח רצון ראוי לשמו. בדומה לאביה, שויתר על לימודים לטובת עסקים, גם הלן בת העשרים ושלוש נטשה את הקולג' אחרי שנה אחת כדי לסייע בפרנסת המשפחה. בשונה מאביה, היא חולמת על חיים אחרים, מסרבת לתכניות אמה להשיאה לבחור האמיד בסביבתם, דוחה את חיזוריו של חבר לשעבר שאינו יכול להציע לה את סוג הקשר שהיא מבקשת: "אני רוצה חיים יותר רחבים ויותר טובים. אני רוצה שיחזירו לי את האפשרויות שלי […] אנחנו מתים כל-כך מהר, כל-כך מסכנים. לחיים מוכרחה להיות איזו משמעות".

פרנק הוא, כאמור, גוי, והוא עמוס דעות קדומות כלפי יהודים. ההיכרות עם מוריס מאשרת ומפריכה כמה מדעותיו. מצד אחד הוא תוהה וקובע: "וכי איזה מין אדם עליך להוולד שתסתגר בארון מתים גמלוני ואף פעם אחת, חלילה, במשך כל היום כולו – חוץ מן ההליכה לקנות את העתון היהודי שלך – לא תשרבב את קצה חטמך החוצה לשאוף קצת אויר? והתשובה, לא קשה היה למצאה – עליך להוולד יהודי. הם אסירים מלידה. כזה היה מוריס בסבלנותו הנוראה, או בכוח הסבל שלו, או בשד-יודע-מה שלו". מצד שני, כשהוא מבקש ממוריס, שאינו שומר מצוות ואף אוכל מן החזיר שהוא מוכר, שיסביר לו מיהו יהודי ומהי היהדות, הוא מתרשם מן ההסבר המתמצה בציווי להיות אדם טוב, ציווי שנוגע עמוקות בהתחבטויות המייסרות אותו.

אפשר לכתוב עוד ועוד על הספר, על העיצוב של כל אחת מהדמויות, כולל דמויות המשנה, על הקונפליקטים, על האופנים השונים של ההתמודדות עם תנאי פתיחה מכשילים ועם תהפוכות החיים, על המהפך שיעבור פרנק. תוך כדי כתיבה דפדפתי בספר, ושמתי לב לאינספור רמזים מטרימים שעל משמעותם לא עמדתי בקריאה ראשונה, ולכתיבה המבריקה של ברנרד מלמוד ששוזר את הפרטים יחדיו ליצירה מושלמת. "העוזר" הוא סיפור פשוט לכאורה על אנשים פשוטים המבוֹססים בחיי עוני, אך הוא שופע ערכים ואמיתות המובעים בצלילות ובישירות, כתוב בכשרון ובחוכמה, ומאוד מומלץ.

The Assistant – Bernard Malamud

עם עובד

1975 (1957)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

ענייני עבודה / פיליפ רות'

ענייני עבודה

כותרת משנה: סופר, עמיתיו ועבודתם

"ענייני עבודה" כולל עשרה פרקים, ובהם פיליפ רות' מתאר שיחות, מפגשים והתרשמויות בהם מעורבים עשרה יוצרים – תשעה סופרים וצייר אחד. כל פרק מתרכז באדם יחיד, ובדרך-כלל גם בנושא מרכזי אחד. כולם יחדיו עוסקים בעבודתו של הסופר, במניעיו ובנושאים המעסיקים אותו בהקשר לכתיבה.

שלושה הפרקים הראשונים היו בעיני המרתקים מכולם. בשלושתם המפגשים ארכו מספר ימים, ובסיומם ישבו רות' ובני שיחו לסכם את עיקרי שיחתם ולהעלותם על הכתב במבנה של דוח-שיח. בפרק הראשון, ובו מתארח פרימו לוי, ציטט רות' מספרו של לוי, "הטבלה המחזורית", את המשפט "יש יופי בזיקוק". הציטוט הזה מתאים גם לשלושה הפרקים האלה, שתוכנם עבר זיקוק, ומה שנותר הוא בהיר וצלול ומאיר עיניים. חשוב לציין שלמרות שהשיחות נוגעות בנושאים אישיים, זה אינו ספר ביוגרפי, וגם לא מציצני.

עם פרימו לוי (ב-1986) השיחה נסבה על השילוב של עבודתו ככימאי עם עבודתו כסופר, ועל התרומה של שני צדדים אלה בחייו להשרדותו. לוי סיפר, במענה לשאלה, על מניעיו וכוונותיו בכתיבת "ההפוגה" ו"אם לא עכשו, אימתי", ועל ההבדל ביניהם לבין המניע לכתיבת "הזהו אדם". נושא נוסף שעלה הוא הבחירה של לוי לגור כל חייו באותה דירה בה נולד, כשכל בני משפחתו מתגוררים בסמוך, והקשר בין בחירה זו לבין כתיבתו. בין שאר הדברים למדתי כי פוסונה, גיבור "מפתח כוכב", הוא האלטר-אגו של הסופר. במהלך הקריאה נתקפתי רצון עז לקרוא שוב את כל ספריו.

השיחה עם אהרן אפלפלד (ב-1988) עסקה בזהות היהודית, בבחירה לכתוב על דמויות בדויות כי כתיבת המציאות כפי שחווה אותה היא בלתי אפשרית בעבורו, ובסגנון המינימליסטי של ספריו. כקדימון לשיחה, רות' תיאר את כתיבתו של אפלפלד במלים המדויקות הבאות:

אפלפלד הוא סופר עקור הכותב סיפורת עקורה, ואשר הפך את העקירות ואת אובדן חוש ההתמצאות לנושא היחודי שלו. רגישותו – שהוטבעה כמעט מלידה בחותם נדודיו של הילד הבורגני הבודד בשום-מקום מהלך אימה – הולידה כמדומה מאליה סגנון של פרטנות קצרנית, של התקדמות מחוץ לזמן ושל דחפים סיפוריים מסוכלים, המחשה פרוזאית מצמררת של מנטליות העקור. יחודי לא פחות מן הנושא הוא הקול שמקורו בתודעה פצועה המוטלת היכנשהו בין שכחה לזכרון, וממקמת את הסיפורת שהיא מספרת באמצע הדרך בין משל להיסטוריה.

מהפרק הזה יצאתי עם דחף לקרוא שוב את "באדנהיים עיר נופש", שנדון בשיחה באריכות.

איבן קלימה, הסופר הצ'כי, עבר שלוש שנים מילדותו במחנה הריכוז טריזנשטט. בבגרותו, תחת המשטר הקומוניסטי, נאסר עליו במשך עשרים שנה לפרסם את ספריו, והוא התפרנס בעבודות כמו טאטוא רחובות ורוכלות. קלימה נמנה עם המתנגדים למשטר שלא הסתירו את עמדותיהם, והיה פעיל בהפצת ספרות במחתרת. השיחה עמו (ב-1990) נסבה לפיכך בעיקר על מגבלותיה של הספרות ועל כוחה תחת משטר רודני, וכן על האתגרים שעתידים לעמוד בפניה בעולם שייפתח להשפעות תרבותיות מגוונות, ובעיקר לרידוד שתביא עמה הטלויזיה החופשית. בשולי השיחה דנו השניים גם בשאלת היחס של הקהל הצ'כי אל הסופר מילן קונדרה, שאמנם זכה לתהילה מחוץ לצ'כוסלובקיה, אך נתפס כמי שזנח את העיסוק היצירתי בנושאים הבוערים לקוראים הצ'כים דווקא בתקופה בה נזקקו לו. לרשימת הקריאה החוזרת המתארכת שלי נוסף "שופט בחסד". אמנם לא הספר הזה הוזכר בשיחה, אבל הוא היחיד שקראתי, ואחד מן השניים של קלימה שתורגמו לעברית.

השיחות האחרות בספר היו קצרות יותר וממוקדות יותר. עם יצחק בשביס-זינגר שוחח רות' (ב-1976) על הסופר ברונו שולץ, ששניהם העריצו. השיחה התרחבה אל סוגית הסופרים היהודים-פולנים שכתבו בפולנית מול אלה שכתבו ביידיש, וכן אל השאלה מדוע אחרי שנים רבות בארצות-הברית בשביס-זינגר אינו כותב באנגלית: "סופר אמיתי לא יכתוב בשפה נלמדת אלא בשפה שהוא מכיר מילדותו" (יש הרבה מקרים שמוכיחים שגם ההפך אפשרי, אבל השניים אינם מקדישים תשומת לב לשאלה זו).

עם מילן קונדרה שוחח רות' (ב-1980) חמש שנים לאחר שעזב את צ'כיה לטובת צרפת. השניים דברו בעיקר על ספרו של קנדרה "הצחוק והשכחה", ובאמצעותו על הרוע שברודנות.

עדנה אובריאן, הסופרת האירית, גדלה בביתו של אב אלים וחונכה במנזר. השיחה איתה (ב-1984) עסקה בעיקר בכתיבה הנשענת על חוויות ילדות, וכן בהבדלים – אם ישנם – בין סופר לסופרת. כמו כן שוחחו השניים על הכתיבה האירית, ועל גדולי סופרי אירלנד.

ארבעה הפרקים האחרונים אינם בנויים במתכונת של שיחות. בפרק המוקדש למרי מקארתי נכללים שני מכתבים: באחד היא מחווה דעה על ספרו "החצי השני", אותו שלח אליה למטרה זו. בשני הוא משיב לטענות שהעלתה, בעיקר בנושא של נקודת המבט של הנוצרי הקורא בספר יהודי בעליל. הפרק המוקדש לברנרד מלמוד מתאר מפגשים בין השניים לאורך שנים עד דעיכתו של מלמוד. הפרק העוסק בצייר פיליפ גסטון מתרכז בתקופה בה שניהם התנתקו מניו-יורק (רות' בעקבות הביקורת על "מה מעיק על פורטנוי"), ובאיורים שגסטון יצר עבור רות' לאחר שהאחרון סיפר לו על תהליך היצירה של הספר "השַד". בפרק החותם את הספר רות' מתאר את רשמיו מקריאת ספריו של סול בלו. מכיוו שאיני בקיאה בספריו של בלו, הפרק הזה דיבר אלי פחות מן האחרים.

פיליפ רות' הוא אדם סקרן, חוקר, מעמיק, בעל תחומי התעניינות רבים. מכיוון שהתברך ביכולת להעלות את הגיגיו על הכתב באופן נהיר ומושך, אנו מקבלים ספר מרתק, שעיקר הענין בו הוא בתמונה המקיפה של העולם בו נוצרים הספרים, אך גם הנושאים שבשולי הספר ראויים לתשומת לב.

Shop Talk – Philip Roth

כנרת זמורה ביתן

2008 (2001)

תרגום מאנגלית: אהוד תגרי