בית פושקין / אנדריי ביטוב

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d799d7aa_d7a4d795d7a9d7a7d799d79f2

הספר נפתח ברוח השוטפת ברחובות לנינגרד. בהיכנסה דרך חלון פרוץ למבנה שהיה בעברו ארמון וכעת מכון מחקר, היא מוצאת על רצפת אחד החדרים גופת גבר כבן שלושים. זהו לְיוֹבָה אודויֶבצֶב, הדמות הראשית שב"חזית" הספר. בשלושת חלקי "בית פושקין" מוצגים חייו של ליובה משלוש זויות שונות. החלק הראשון – "אבות ובנים", כשם יצירתו של טורגנייב – עוסק ביחסיו עם אביו, שממנו הוא מבקש לבדל את עצמו, ביחסיו עם הדוד דיקנס, מכר של המשפחה ששב מגלות, וליובה מדמה שהוא הוא אביו האמיתי, וביחסיו עם סבו, שבמשך שנים רבות האמין שמת. החלק השני – "גיבור זמננו", כשם יצירתו של לרמונטוב – סובב סביב חיי האהבה של ליובה וסביב יחסיו המורכבים עם מיטישטייב, חברו ויריבו. החלק השלישי – "פרש עלוב", הכלאה של "פרש הנחושת" של פושקין ו"אנשים עלובים" של דוסטויבסקי – מתרחש בלילה אינטנסיבי אחד, ששיאו דו קרב בין ליובה למיטישטייב.

קשה לדבר על עלילה ב"בית פושקין" במובן המסורתי של התרחשויות סיפוריות. אולי מדויק יותר לדבר על תמונות חיים, נקודות בזמן במהלך חייו הקצרים של ליובה. ובעצם התמונות הללו גם הן אינן "מטרת" הספר. אני מגששת למצוא הגדרה לספר, כדי שניתן יהיה לתת לו כיסוי סקירתי ממצה, אבל הספר מסרב להתכנס להגדרה ממוסגרת אחת. מופע זיקוקים עולה על הדעת, אוסף מרהיב של רעיונות, של עומק פילוסופי ושל חדות פסיכולוגית. הספר הוא מסוג "מצמצת – פספסת": אי אפשר לקרוא אותו "מלמעלה", כל מילה מחייבת תשומת לב.

אחד הנושאים המרכזיים בספר הוא החיים בברית המועצות בשלהי תקופת סטלין ובתקופה שאחריו. אנשים מוקעים, נלקחים, נעלמים, שבים. יחסי הכוחות החברתיים משתנים, אמנות ה"מה מותר לומר למי" מתפתחת, הצנזורה שוררת. רוח התקופה מכתיבה את חיי היומיום, נוכחת בכל, בחיי המשפחה, בבחירות המקצועיות.

נושא מרכזי עוד יותר, בעצם הנושא הראשי, הוא הספרות הרוסית ועבודת הסופר. החל משמות חלקי הספר וכלה בביאורים שבסופו, החל בכינויו של הדוד דיקנס וכלה בעבודת המחקר של ליובה, הספרות הרוסית היא חלק בלתי נפרד מחיי הדמויות כולן. ויותר מזה, הספרות בכלל, היצירה הספרותית, היא הנושא שאתו מתמודד ביטוב: האם ניתן לתאר את המציאות בספר? היכן "מוצב" הסופר היודע-כל? מהם יחסי הגומלין בין הסופר לגיבורו? איך נולד רעיון לספר וכיצד הוא מתפתח? ביטוב עוצר לדון בנושאים אלה ודומיהם במהלך הספר, שובר את רצף העלילה – אם ניתן לדבר על עלילה – לטובת הדיון, משלב אותם בחיי דמויותיו.

"בית פושקין", אם כך, מושרש עמוק בתרבות הרוסית ובחוויה הסובייטית. ביטוב אמנם מציין לקראת סיום שנדרשת היכרות עם הספרות ברמת תיכון בלבד, אך הוא מכוון, כמובן, לתיכון רוסי. למרות זאת, הספר מתגבר על מכשלת המקומיוּת, והחוויה שהוא מציע גלובלית, מכוונת לכל בן תרבות.

הספר מרבה בהערות שוליים, חלקן של הסופר עצמו, שאינן קוטעות את הרצף. כמה מן ההערות מפנות לביאורים בסוף הספר, אך נמנעתי מלדלג לשם תוך כדי קריאה. אחרי סיומו ה"רשמי" של הספר פניתי לקרוא את הביאורים ברצף. ההסברים הללו, חלקם קצרים חלקם ארוכים, הם ברובם קטעי הגות יפיפיים, היכולים להקרא כעומדים בפני עצמם. דברי הפתיחה לביאורים מקפלים בתוכם כמה מרעיונותיו המעניינים של ביטוב, והנה כמה משפטים מתוכם לטעימה מחווית הספר: מכוח ההתמד של הכתיבה ובהתחשב ביחסיו עם הגיבור שלו […] ניגש המחבר תכף ומיד לביאורים, שכתב כביכול בשנת 1999 הגיבור [..] למהדורת היובל של הרומן. כך ניתנה לגיבור האומלל הזדמנות להתחשבן עם המחבר: תוך כדי שמירה על יושרו האקדמי הוא שקד לגלות את פרצופו האמיתי של המחבר בעזרת טיעונים מנומקים, כלומר פשוט הוקיע את בורותו […]. ואז ירד על המחבר שיממון […]. מבלי משים שקע המחבר בכתיבת ביאורים מסוג אחר לגמרי […] הוא לא ביאר עוד עניינים מקצועיים, אלא את מה שנחשב […] לידע כללי. במוחו של המחבר צץ פתאם הרעיון שדווקא דברים ידועים לכל […] הם שישקעו בבוא העת בתהום הנשיה […]. העניינים האלה עשויים להצטייר כבר עתה כתעלומה גמורה בעיני מי שיקרא את הרומן בשפה אחרת […]. מה שמעניין היום הוא גם המהירות שבה מתיישן (ומאילו בחינות…) טקסט המכוון בפירוש אל העתיד [..]. כמה שרירותיות יש בדרך שבה בורר טקסט רציף את פיסות המציאות שלו…

בסקירה ישנה שלי על "הר הקסמים" כתבתי שזה הספר שאקח לאי בודד, משום שאפשרויות הקריאה השונות בו יעסיקו אותי למשך זמן רב. "בית פושקין" מועמד אף הוא להלקח לאותו מקום: ניתן להפוך בו ולחפור בו, וכל קריאה תחשוף עוד ועוד פרטים מוכמנים.

למרות שאין לי יכולת להשוות את התרגום למקור, אני מתרשמת שמיכאל שקודניקוב עשה עבודה מצוינת, ולמרות ה"רוסיוּת" של הטקסט הוא זורם באופן טבעי בעברית. "בית פושקין" הוא ספר מורכב, שונה, מחייב קריאה קשובה, ורצוי יותר מקריאה אחת. חגיגה ספרותית.

Пушкинский дом – Андре́й Гео́ргиевич Би́тов

עם עובד

2018 (1978)

תרגום מרוסית: מיכאל שקודניקוב

מודעות פרסומת

היו זמנים ברוסיה / בן מזריץ'

%d7%94%d7%99%d7%95-%d7%96%d7%9e%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%94

כותרת משנה: עלייתם של האוליגרכים – סיפור אמיתי על שאפתנות, הון, בגידה ורצח

ואז – פרסטרויקה, חזיז הברק שניפץ הכל. תחילה קרס העולם הישן חתיכה אחר חתיכה תחת ידי גורבצ'וב, ובעת ובעונה אחת – ילצין. עולם חדש וכאוטי צמח במקומו, נישא על גב קפיטליזם-בחיתוליו שהגיע כעת לשנות העשרה הסוערות שלו.

אחרי כששים וחמש שנות כלכלה מתוכננת ריכוזית, הכריז מיכאיל גורבצ'וב, מנהיגה האחרון של ברית-המועצות, על מדיניות של פרסטרויקה – בניה מחדש. הרפורמות לא הושיעו את הכלכלה הרוסית המדשדשת, אלא הובילו אותה להדרדרות (בראיה לטווח רחוק יותר, הפרסטרויקה היתה בכל זאת הצעד הראשון לכיוון רפורמה מלאה). ילצין, נשיאה הראשון של רוסיה לאחר התמוטטות ברית-המועצות, פתח בתהליך הפרטה, אך לא הצליח גם הוא לשקם את כלכלת המדינה. על רקע הכאוס נוצרו הזדמנויות להתעשרות מהירה למי שזיהו הזדמנויות, והיו זריזים בהפעלת קשרים ובהנעת תהליכים לטובת עצמם. כך נולד מעמד האוליגרכים, מספר מצומצם של אלי הון, שצברו נכסים ועוצמה פוליטית.

שבעה אנשים שמחצית אוצרות המדינה בידיהם – והם נמצאו בדרכם לקנות לא רק תוצאות בחירות, אלא גם ממשלה.

בן מזריץ' ערך עבודת תחקיר מדוקדקת, המבוססת על עדויות ישירות ועל פרוטוקולים של בתי המשפט, במטרה להגיע להיכרות עמוקה עם האוליגרכים ועם סיפור כלכלתה של רוסיה. הספר מתרכז בעיקר בבוריס ברזובסקי, דוקטור למתמטיקה, שבעת הפרסטרויקה פנה לעסקים. ברזובסקי החל את דרכו כסוכן רכב, שייסד חברה משגשגת למכירת לאדה, תוך שהוא נוקט בדרכי מרמה וזיוף כדי להגדיל את רווחיו. לשוק הפרוץ והפרוע נכנסה גם המאפיה הרוסית, ודמי חסות ומעשי רצח היו חלק מן ה"משחק". ברזובסקי עצמו ניצל מכמה נסיונות להתנקש בחייו. בתקופתו של ילצין הצליח להשתלב בחוג הפנימי של הנשיא, והרחיב את עסקיו לתחומי הנפט והתעופה, וחשוב מכל – לתחום התקשורת, שהעניק לו השפעה וכוח פוליטי.

אחד הארועים המתוארים בספר מדגים את השילוב המושחת שבין ההון לשלטון, ואת ההתנהלות חסרת הרסן של הכוחות הפועלים. בארוע שכונה "יום הפנים בשלג", הושפל איש עסקים שהתחרה בברזובסקי, כשכוח אבטחה שלא זוהה תחילה השתלט על פמלייתו, ואילץ את שומרי ראשו לשכב שעות על האדמה כשפניהם על השלג, בעוד משטרת מוסקבה עומדת מנגד חסרת אונים. בדיעבד התברר שהיה זה כוח האבטחה הפרטי של ילצין, שנחלץ לסייע בקידומו של ברזובסקי על פני יריבו. היריב, אגב, הבין את הרמז, ונמלט מהמדינה.

בספר מתוארת עליתו של פוטין, מחליפו של ילצין. ברזובסקי, שקידם את פוטין, וסבר שהאיש מונח בכיסו, הופתע לגלות שאין בכוונתו של המנהיג החדש להיות מונהג על ידי האוליגרכים. ברזובסקי ניצל את כלי התקשורת שברשותו כדי לנגח את פוטין, בעיקר על רקע המלחמה בצ'צ'ניה, ופוטין גמל לו בחקירות בעסקיו, שכתוצאה מהן עזב ברזובסקי את רוסיה. עשיר מעבר לכל דמיון, לא הצליח האוליגרך להסתפק בפרישה נוחה, בחש בקלחת הבחירות באוקראינה, והמשיך לצאת נגד פוטין בכל הזדמנות, מונע ככל הנראה בעיקר מרגשי נקם. ב-2013 נמצא מת באמבטיה כתוצאה מתליה.

מזריץ' מתאר את חיי גיבורו ואת הדמויות שסביבו בספר, שהוא אמנם דוקומנטרי, אך כתוב כספר עלילתי ונקרא כספר מתח. הוא מתאר היטב את תאוות הכוח האינסופית, חסרת סיכוי לבוא על סיפוקה, את התחרות האכזרית בין אלי ההון, ואת ההשפעה ההדדית המושחתת שבין הכסף לשלטון.

בשורה התחתונה: מרתק

Once upon a Time in Russia – Ben Mezrich

כנרת זמורה ביתן

2016 (2015)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

אגף הסרטן / אלכסנדר סולז'ניצין

64289

הסופר אלכסנדר סולז'ניצין ריצה עונשי מאסר והגליה לאחר שבמכתבים שכתב מתח ביקורת על סטלין. את חייו בגולאג ובגלות תיאר בספרים שפרסם, וביניהם "יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ", "במדור הראשון", "ארכיפלג גולאג" ועוד. במהלך התקופה בה נכלא במחנה עבודה לקה בסרטן ואושפז. הספר "אגף הסרטן" מבוסס על התנסויותיו.

"אגף הסרטן" מפגיש דמויות מרחבי ברית המועצות, שלולא חלו לא היו נפגשות. הספר מתאר את "בני המזל", השוכבים במחלקת הגברים (חסרי המזל שוכבים במסדרונות ובכוכים מאולתרים), ומתמקד בעיקר בשניים מהם: פאבל ניקולאיביץ' רוסאנוב, פקיד בכיר בעל מצפון גמיש המורגל בתפנוקים, ואולג קוסטוגלוטוב, בחור פשוט אך תאב ידע שהוגלה לצמיתות מלנינגרד לישוב נידח ונחשל מסיבות שרירותיות. באמצעות הקונפליקט הבלתי נמנע בין השניים, כמו גם באמצעות סיפוריהם של החולים האחרים, מציג סולז'ניצין לקורא את פניה של ברית המועצות במחצית שנות החמישים, לאחר מותו של סטלין. ברית המועצות שבספר היא מקום של שחיתות ושל מחסור, של שרירות לב, של פערים מעמדיים גדולים למרות האידיאולוגיה הקומוניסטית, מקום של חוסר יציבות, של גורלות העשויים להשתנות ברגע.

לצד החולים, סולז'ניצין מספר גם את סיפורם של אנשי הצוות הרפואי, העובדים בתנאים קשים, נתונים למרותם של עסקנים, נאלצים לסבול מינויים פוליטיים של רופאים בלתי ראויים, מגששים דרכם ברפואה בהתהוות, נדרשים למנוע טיפול מחולים סופניים. בעוד עולמם של החולים מצטמצם לתחומי בית החולים (אם כי אולג שוחר החופש מצליח למצוא הזדמנויות לנשום אויר מחוץ לאגף), הרופאים והאחיות מנהלים גם חיים פרטיים מחוץ למוסד, והספר מאפשר הצצה אל תנאי המגורים הצפופים, כפויי השיתופיות, של האזרח הסובייטי.

סיפורה של ברית המועצות הוא פן דומיננטי אחד בספר. הפן הדומיננטי השני הוא החיים עם המחלה נוכח אימת המוות. סולז'ניצין מיטיב לתאר את הפחד ואת התקווה, את האשליה ואת ההשלמה.

כמו בספר "כנגוח העגל את האלון", גם כאן משכה את תשומת ליבי התיחסותו של הסופר לכתיבה תחת אילוצים. בעוד בראשון כתב את הדברים מפיו עצמו, הפעם בחר כדוברת בבתו של רוסאנוב, המציגה עמדה הפוכה משלו, והלגלגנות ברורה. הנה כמה דוגמאות:

על הכשרון לתאר פרטים:

יש לי רעיון! לא אתחיל להתעסק בכל דמות לחוד ואין כל צורך בכך! אני מתארת לעצמי סוג של חדשנות מעין זה: לתאר בבת-אחת קולקטיבים שלמים, במשיחות-מכחול רחבות. הרי תמצית החיים בקולקטיב ולא באישיות בודדת.

על אימת הביקורת הספרותית:

לגדפני בכל הרצינות – לכך לא יגיעו לעולם, כי לא ימצאו אצלי סטיות רעיוניות […]. ואני טוענת: העיקר לדבוק בנימוסין ולהיות ערה לאירועי הזמן! והביקות לא תפגע בך.

על הכנות בספרות:

הכנות אינה יכולה לשמש עקרון בספר. כשהמחשבות מסולפות או מתנכרות לאוירה השוררת, הכנות מזיקה ומגבירה את השפעתה הרעה של היצירה! הכנות הסוביקטיבית עלולה להתנגש באמיתות תיאור החיים.

סגנונו של סולז'ניצין הוא שילוב של פרוזה עובדתית עם ציניות מושחזת. את מלאכת הצגת עמדותיו ודעותיו הוא מותיר בידי גיבוריו, הן אלה המדברים בשמו, והן אלה המייצגים את כל מה שהוא בז לו ומתקומם נגדו. התוצאה היא יצירה מרהיבה, מקיפה ונוגעת ללב.

Раковый корпус – Александр Солженицын

עם עובד

1968 (1970)

תרגום מרוסית: יוסף סערוני

כנגוח העגל את האלון / אלכסנדר סולז'ניצין

כנגוח העגל את האלון

"כנגוח העגל את האלון" הוא ספר שמקורו במכתב שכתב סולז'ניצין אל ועידת הסופרים ברוסיה במאי 1967, כשהרגיש כי "אין אני יודע מה יילד יום, ואפילו אם אחיה. או שיוסר ראשי, או שעניבת החנק תיקרע לחצאין". הרקע למכתב מתואר בשליש הראשון של הספר, ומצורפות השלמות שכתב בשנים 1967, 1971, 1973 ו- 1974.

רקע: סולז'ניצין נכלא בגולאג ב-1945 לאחר שבמכתב לידיד מתח ביקורת על סטאלין. לאחר שמונה שנות מאסר הוגלה לקזחסטן. רק ב-1957 הורשה לשוב לביתו. ב-1974 הוגלה שנית, הפעם למערב גרמניה, לאחר שהשלטונות הסוביטים קראו את כתב היד של "ארכיפלג גולאג". רק כעבור עשרים שנה שב לארצו.

להלן שני ציטוטים מתוך הספר, ציטוטים העוסקים בכתיבה במחתרת תחת אילוצים פוליטיים:
יתרון רב לו לסופר במחתרת מבחינת חופש קולמוסו: אין הוא רואה לנגד עיניו לא את הצנזורים, לא את העורכים, דבר אינו עומד בדרכו, פרט לחומר, דבר אינו מרחף מעל לראשו, פרט לאמת. אך יש במצבו גם מגרעת תמידית: חוסר קוראים, וביחוד קוראים בעלי טעם ספרותי מעודן ומחמיר. שהרי את קוראיו המעטים (לי היו כעשרה, בעיקר מבין עצירים לשעבר, וגם מהם לא הצליח איש לקרוא את כל הדברים, שהרי גרים אנו בערים שונות, ואיש אין לו ימים מיותרים, כסף מיותר לצורך נסיעות, ואף לא חדרים מיותרים להתארח בהם), את קוראיו בוחר הסופר במחתרת לפי עקרונות אחרים לגמרי: מהימנות פוליטית וכשרון לשמור סוד. שתי תכונות אלה רק לעתים רחוקות עולות בקנה אחד עם טעם ספרותי מעודן. יוצא איפה שאין סופר המחתרת זוכה לביקורת ספרותית קפדנית, המושתתת על ידיעת הכללים הספרותיים של ימינו. ומתברר כי ביקורת זו, השילוב הטופוגרפי המפוכח של הכתוב במרחב האסתטי, דרושה לו מאוד לכל סופר ולו אחת לחמש שנים, או לפחות אחת לעשר שנים. מסתבר כי עצתו של פושקין: "האם את רצונך השביע, אמן מחמיר?" אמנם נכונה היא, אך לא במלואה. כשהנך כותב תוך בדידות גמורה עשר ושתים-עשרה שנים, הרי שבלי משים אתה פורק עול, מתחיל לוותר לעצמך, ופשוט אינך שם לב: אם למשפט חריף יתר על המידה, אם לביטוי מליצי ואם למילות מעבר מסורתיות ונדושות, במקום שלא נמצאו לך מילות חיבור נאותות יותר.

מה מאוד רציתי לעבוד בלא להחפז! מה מאוד רציתי לשלב יום-יום את הכתיבה לסירוגין עם אימוני לשון לא חפוזים לשמם. מה מאוד רציתי להעתיק את הכתוב עשר פעמים מחדש, להניחו הצידה, לחזור אליו כעבור שנים, ולהקדיש שעות ארוכות לברירת המילים הבאות בחשבון במקומות שהשארתים ריקים. אך כל חיי היו ונשארו בסימן של חפזון ובהילות, דחוסים למעלה מן המידה – והלוואי שהייתי מצליח להקיף לפחות את קוי המתאר של מה שאין לדחותו בשום פנים ואופן! ואולי גם בכך אין להצליח
מה רבים היו הסופרים שנחפזו! – על פי רוב בגלל חוזים עם המו"לים, בשל אימת התאריכים הקרבים ובאים. אך נדמה – על שום מה אחפז אני – לטש וחזור ולטש! אך לא. תמיד היו סיבות נכבדות שהאיצו בי – פעמים הכורח להסתיר, לבזר את ההעתקים, לנצל את העזרה שהוצעה, להתפנות לתפקידים אחרים – וכך לא היתה אף יצירה אחת שהוצאתי אותה מתחת לידי בלא להחפז, ואף באחת מהן לא מצאתי את המילים האחרונות המדויקות.

Бодался телёнок с дубом – Александра Солженицына 

הוצאת עם עובד

1977 (1967)

תרגום מרוסית: מנחם בן אייר

לבד באוקינוס / סלבה קורילוב וגל קוסטוריצה

0906021

סלבה קורילוב, חוקר ימי רוסי, מאס בחיי הכלא בבברית המועצות. לא בכלא ממש, כזה עם סורגים, אלא בכלא הסוביטי, זה שכלא את נתיניו מאחורי מסך הברזל. סלבה הוא אינדיבידואליסט, אדם מעשי מצד אחד ורוחני ומרחף מצד שני. מהנדס במקצועו, ואיש יוגה וזן במהותו. ומעל לכל הוא איש של חופש. נמאס לו מהמדינה שמתיחסת אל תושביה כאל אפסים, מדינה שעוקרת ישובים שלמים לטובת מתקן ניסוי גרעיני, ומשקרת לתושבי הישובים הסמוכים כשהם מתים מסרטן. מדינה שעורכת ניסויים בגזים רעילים על חייליה, ומתנערת מאחריות כשהם מתים כזבובים. מדינה שלא מאפשרת יציאה מגבולותיה, שחנויותיה ריקות ממוצרי מזון בסיסיים. כשביקש אשרה לעבוד באוניה אוקיינוגרפית מחוץ לגבולות ברית המועצות, ונדחה בנימוק שמדובר בסיכון לבטחון המדינה, הבין שהוא בעצם שבוי, נדון למאסר עולם, וגמלה בו ההחלטה לא להכנע.

שלוש תכונות עיקריות מאפיינות את סלבה, ומכתיבות את מהלך חייו: האהבה הגדולה לים, הצורך בחופש, והעוז להתמודד עם הפחדים העמוקים ביותר. ב-1974 נרשם למסע שיט לכיוון הפיליפינים – מסע שייערך כולו בים ללא חניה, כדי שאיש לא יעלה על דעתו לברוח – ובאחד הלילות, מצויד רק במסכה, בשנורקל ובסנפירים, הוא קופץ אל מימי האוקינוס. להערכתו מדובר בשחיה של 10 עד 12 שעות עד שיגיע ליבשה. בפועל ההרפתקאה אורכת שלוש יממות.

זהו סיפור אמיתי, המבוסס על כתביו של סלבה, שמת בישראל בשנת 1998. לאחר אותה שחיה מופלאה אל החופש הסתובב באזורים שונים – וגם משונים – בעולם, ובשל האהבה לאשה השתקע בארץ. מותו בא לו בעקבות מצוקת נשימה בזמן צלילה במסגרת עבודתו במכון הימי בחיפה.

הסיפור מרתק, תיאורי הרקע הסוביטי מעניינים מאוד, אישיותו של סלבה יוצאת דופן, ותיאורי הים הם מן היפים שקראתי.

ספרית מעריב

2009