תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי / אלינה ברונסקי

רוזה היא אשה סובייטית ממוצא טטארי, נשואה לאיש מפלגה, שלדעתה אינו מנצל כיאות את מעמדו, אם לבת שהיא בעיניה מכוערת וטפשה, ואוטוטו סבתא לנכדה שבה היא תולה תקוות גדולות. בעולם כולו, כך היא מאמינה, יש אדם מושלם אחד, כלומר היא עצמה, ומכוח שלמותה היא נדרשת ורשאית לנהל את חיי כל סובביה. מי שמתנגד לה הוא טיפש, או לא מחונך, או חצוף, ובבירור שוגה. רוזה אינה נותנת לעובדות לבלבל אותה: היא מגדירה את עצמה אשת חינוך בכירה ומוערכת, למרות שתפקידה הוא לתייק מסמכים בארכיון. אם דעתה היום הפוכה מדעתה אתמול, היא צודקת בשני המקרים, ובאותו הלהט.

סיפורה, שמצטייר תחילה מצחיק איכשהו, בעיקר בגלל חוסר המודעות המוחלט שלה, ולמרות אומללותם של בעלה ושל בתה, הופך בהדרגה לסיפור טרגי, כשהיא מצליחה לסכל כל סיכוי של הבת לאושר, ומוכנה לרמוס גם את נכדתה בדרכה אל הגשמת תוכניותיה. כל זה כשהיא משוכנעת שהיא פועלת לטובת משפחתה כפוית הטובה. יש משהו מבלבל בדמותה של רוזה, כי לצד ההרס שהיא גורמת, היא מפגינה אומץ ונחישות מעוררי הערכה. היא עמלה בפרך – "חזרתי לעבוד כמו נמרה. היתה לי מטרה. רק עיוור היה יכול שלא לראות כמה סולפיה חולה. הייתי צריכה כסף בשביל הטיפול שלה" – ואינה בוחלת בחיזור על הפתחים ומתנות שוחד בידיה. גם בנסיבות קשות היא מצליחה לשמור על הכרה בערך עצמה, לקום על רגליה גם אחרי נפילות, ולטפח את הופעתה.

אם בתחילה חשבתי שמדובר במקרה של חוסר מודעות, וניסיתי לדוג רמזים שיסבירו כיצד הגיעה לכך, הרי שבהמשך, אי שם במעמקי העלילה, כשרוזה גלשה אל התנהגות מעוררת בחילה ממש ואימה הזדחלה אל הסיפור, עלה בזכרוני ספר שקראתי לאחרונה, "מוקף בפסיכופתים". הספר אמנם שטחי בעיני, אבל למדתי דרכו מהי פסיכופתיה, וכיצד מאבחנים אותה. מבחן הייר מצורף בתחתית הסקירה שבקישור, וכשהחלתי אותו על רוזה, שקיבלה לפי מיטב שיפוטי הלא מקצועי ציון מעל 20 (לדברי אריקסון מעל 15 יש מקום לדאגה), הבנתי שאלינה ברונסקי מובילה אותנו לסיור במוחה של פסיכופתית (וגם אם לא זו היתה כוונתה, זו היתה החוויה שלי): ערך עצמי גרנדיוזי, העדר חרטה או אשמה, קשיחות וחוסר אמפתיה, הפקרות מינית, עורמה ומניפולטיביות וכיוצא באלה – צ'ק, צ'ק, צ'ק. "מאז ומעולם היה טיפוס משונה", היא מסכמת בלקוניות את פרשת התאבדותו של אחיה. "אנשים אהבו שמסובבים להם את הלב בחזה. לא יכולתי להבין את זה", היא תוהה על רגישותן של הבריות. "התרוממתי באלגנטיות. לא כל אחד מחזיק בכשרון להתקלף בצורה מכובדת מכורסה רכה. אני כן", היא מחמיאה לעצמה.

אפשר להבין את הספר גם בדרכים אחרות. אפשר לראות בו ביקורת על המצוקה שאליה נקלעו נשים בברית-המועצות – המשפחה נאלצת לחלוק דירה קטנה עם אשה זרה ולכלות שעות בתורים למוצרי יסוד – מצוקה שמאלצת אותן לרמות ולתחבל ולנקוט בכל אמצעי כדי לזכות ברווחה מסוימת או כדי להסתלק משם. אפשר לקרוא אותו כסיפור על נרקיסיזם שמתפתח לכוח הרסני רומס כל. ואפשר בדוחק למצוא בו אשה חזקה, אולי אפילו בעלת כוונות טובות, שמדחיקה כל רגש בדרכה אל יעדיה. כל קריאה כזו מאתגרת את גבולות ההזדהות והחמלה. אני בוחרת בזוית הפסיכופתית ובהפניית החמלה כולה אל הקורבנות שנקלעו אל עין הסערה.

כך או כך, הכתיבה של אלינה ברונסקי סוחפת, והספר מטריד ומעורר רגש עז. התרגום של נועה קול זורם בטבעיות, והספר מומלץ.

את העטיפה היפה איירה שרית עברני.

נ.ב. לרוזה אין מושג איך לבשל תבשילים טטאריים, חריפים ולא חריפים.

Die Shärfsten Gerichte der Tatarischen Küche – Alina Bronsky

תשע נשמות והכורסא

2018 (2010)

תרגום מגרמנית: נועה קול

מחול שדים / מיכאיל בולגקוב

כותרת משנה: הסיפור על אודות התאומים שהרסו לבלר

"מחול שדים", אחד מסיפוריו המוקדמים של מיכאיל בולגקוב מ-1924, הוא תיאור נסיונותיו של הלבלר קורוטקוב להתמודד עם הביורוקרטיה בתקופתו. שרשרת של תקלות, שבשיאן שגיאה תמימה שמעמתת אותו עם מנהל חדש וקשוח, משגרת אותו להתרוצצות מבעיתה והזויה, בנסיון נואש לחזור בעצם לנקודת המוצא – עבודה משעממת ובלתי מתגמלת במפעל ליצור גפרורים. קורוטקוב אינו מבקש למרוד, או לתקן את המערכת שניצבת מולו. הוא בסך הכל רוצה לשמור על הקיים, להוריד את הראש בהכנעה ולשמור על שגרה. אבל ככל שהוא נואש יותר, כך המערכת נדמית כאוטית יותר, קשת לב יותר, בלתי קשובה ובלתי מובנת, וחייו הופכים למחול שדים של ממש.

למרות הקצביות, ההומור הקודר והבניה המוצלחת של אוירת חלום בלהות, התקשיתי ליהנות מן הסיפור, משתי סיבות עיקריות. האחת היא העובדה שבמהלך כמעט מאה השנים שעברו מאז ראה הסיפור אור, נכתבו יצירות רבות אחרות, טובות יותר, שעסקו באבסורד של הביורוקרטיה הסובייטית, ו"מחול שדים" החויר עם חלוף הזמן. הסיבה השניה, והיא העיקרית בעצם, נעוצה בחוסר היכולת שלי כקוראת לעמוד על כל המשמעויות ולתפוס את כל הדקויות המוטמנות בטקסט. אני מניחה שיש סיבה לשמות שנבחרו לדמויות, ושכל תפנית בלתי הגיונית לקורא החיצוני מעוררת אסוציאציה משמעותית אצל קורא המצוי בתרבות התקופה (הערת שוליים אחת מסבירה שרק חולי לב היו רשאים להשתמש במעלית… אולי היה מקום להוסיף הערות מבהירות נוספות). בהעדר הידע הזה אני נותרת עם מה שנראה כמחול דמיונו המפליג הרחק של הסופר, ולא די לי בזה.

Дьяволиада – Булгаков, Михаил Афанасьевич

תשע נשמות

2021 (1924)

תרגום מאנגלית: שירלי פינצי לב

הדרה מול הרוסית: יוליה פייגין

איור: אריאל טופלר

האישה שחיכתה / אנדרי מאקין

"האשה שחכתה" הוא שיעור בענווה. המספר, גבר צעיר כבן עשרים ושש, מְגוּבֶּה בזוהר האינטלקט של לנינגרד, נשלח למחוז ארכנגלסק שבצפון, לכתוב סדרה של כתבות על אורחות החיים ומנהגי המקום. בכפר הנידח שבו הוא משתכן הוא פוגש את ורה, המבוגרת ממנו בכשלושים שנה. דמותה מהלכת עליו קסם, והוא מנסה לפענח אותה. ביהירותו הוא בטוח בכל רגע ורגע שהוא מבין מי היא ומה מניע אותה, ופעם אחר פעם מגלה עד כמה שגה. בתקופה המתוארת הוא צועד בבטחה מטעות לטעות, אבל במבט לאחור, כשהוא נזכר באותם ימים, הוא מסוגל להודות בעיוורונו.

"האשה שחכתה" הוא גם מבט על ברית-המועצות של שנות השבעים. בחוגי האמנים בלנינגרד רוחשת במחתרת התנגדות למשטר, למרות הסכנות המרחפות מעל ראשיהם. האוירה, כפי שהמספר מתאר אותה, היא של שנות הששים במערב שהגיעו לברית-המועצות בעיכוב של עשור. בכפרים הנידחים, שגם בהם מבצבצים ניצני התנגדות, החיים עדיין מתנהלים בצלה של המלחמה. רבים מבני הכפר לא שבו מן הקרבות, והאוכלוסיה המזדקנת מורכבת בעיקר מנשים ומילדים מעטים. הטבע המרהיב והנוקשה מכתיב את קצב החיים, והכפרים מידלדלים, לעתים נכנעים להתפוררות.

ורה היתה בת שש-עשרה כשבן זוגה בן השמונה-עשרה יצא להלחם. הצעיר, שנמנה עם השנתון האחרון של החיילים באפריל 1945, לא שב, וההכרזה עליו כנעדר הכניסה את חייה של ורה למצב של המתנה. המספר מנסה להבין מדוע בחרה בחיים שקפאו. הנחה אחת שלו היא שורה לא בחרה לחכות, אלא נלכדה בכפר בגלל הקושי להשיג אישור מעבר ליעד אחר, ועד שיכלה לעזוב כבר חשה מחויבות לנשים הזקנות. הנחה אחרת היא שחיים אלה בעצם נכפו עליה, משום שהאחרים גזרו עליה להיות "מצבה ניידת". כשהוא רואה אותה לבושה כמו לפגישה, הוא סבור שהיא מקיימת קשר עם גבר אחר. למראה הספרים בחדרה הוא חושב לעצמו שהם נועדו רק להשרות הלך רוח אינטלקטואלי. כשנדמה לו שנוצר בינו ובין ורה קשר אינטימי, הוא מאמין שהיא תנסה לכבול אותו אליה. טעות אחרי טעות.

אישיותה של ורה, תחושותיה ואמונותיה, מתוארות בעדינות, חושפות אשה שבחרה בתקווה, בנאמנות ובהשלמה כדרך חיים. לעתים היא מצטיירת מנותקת מן ההווה, אך היא מחוברת בכל נימיה אל מציאות חייה. יש בה משהו גדול מהחיים, ויחד עם זאת בפעמים המועטות שבהן היא פותחת את סגור לבה נחשפת אנושיות פשוטה וכובשת.

לטבע תפקיד גדול בעלילה, ואנדריי מאקין מצטיין בתיאורו, ממש כמו שהוא מיטיב לתאר את נפשות גיבוריו. הנה תיאור אחד מני רבים, שבו המספר שואב מים מבאר קפואה יחד עם ורה: "הקרח נשבר בצליל של צ'מבלו. הבטנו זה בזה. כל אחד מאתנו התכוון לבטא את היופי שבצלצול הזה, ואז שינה את דעתו. הד הצ'מבלו התפוגג בזוהר שעמד באוויר, התערבב בקינתו החוזרת ונשנית של הזַהבן, בניחוח האש והעצים שעלה מן הבקתה הסמוכה. יופיו של אותו רגע עתיד היה להיעשות, בפשטות גמורה, החיים שלנו".

אנדריי מאקין הוא סופר צרפתי יליד רוסיה. הכפילות הזו באה לידי ביטוי באחדים מספריו, וזו הזדמנות טובה להמליץ גם על "צוואה צרפתית" המצוין שלו. "האשה שחכתה" הוא ספר חכם ורגיש, חגית בן-עדה תרגמה אותו יפה לעברית, וקריאתו מהנה ומומלצת.

La Femme qui Attendait – Andreï Makine

מטר

2006 (2004)

תרגום מצרפתית: חגית בת-עדה

יתומי סטלין / אואן מתיוס

כותרת משנה: שלושה דורות של אהבה ומלחמה

חיי משפחתו של אואן מתיוס, עיתונאי והיסטוריון, כרוכים בתולדותיה של רוסיה במאה העשרים. סבו, שהיה איש מפלגה מסור, הושלך לכלא והוצא להורג במהלך הטיהורים של שנות השלושים. סבתו הוגלתה למחנה עבודה זמן קצר אחר-כך. אמו לודמילה, שהיתה אז בת שלוש, התגלגלה בשנים הבאות בין בתי יתומים, וסבלה במהלך מלחמת העולם השניה מהזנחה, מרעב וממחלות, שעשו שמות בגופה. אחותה לֶנִינָה, המבוגרת ממנה בתשע שנים, עברה את אותן שנים במוסדות שונים ואצל קרובים. אביו הבריטי של מתיוס נמשך אל התרבות הרוסית, שירת במוסקבה כדיפלומט זוטר, עמד בהצלחה בלחץ לעבוד עבור הק-ג-ב, ואחרי שנים של בליינות התאהב בלודמילה. הק-ג-ב הנקמני מנע את נישואיהם, וכפה עליהם פירוד מייסר של שש שנים. מתיוס עצמו, שגדל בבריטניה, חי מאז ומתמיד בשתי שפות ובין שתי התרבויות. בבגרותו נשלח כעיתונאי לרוסיה, תחילה כתב על החיים בשולי החברה, ואחר-כך על הפוליטיקה של המדינה שעברה תהפוכות מסעירות. כמו אביו, גם מתיוס נשא אשה רוסיה.

דרך נקודות המבט המגוונות הללו מספר מתיוס את ההיסטוריה של ברית-המועצות בכלל, ושל רוסיה ואוקראינה בפרט. כמה מבני משפחתו חוו את ההיסטוריה על בשרם, אחרים צפו בה מנקודת מבטם של זרים ברמה כזו או אחרת של מעורבות אישית. לנינה, שנקראה על שמו של לנין, עדיין מתגוררת במוסקבה. היא חוותה חיים פריבליגיים, כשאביה הקים מפעל וקודם לעמדת ניהול, וחוותה מצוקה אחרי שנעצר ונעלם לנצח מחייה. בנותיה היגרו, ובעלה, שהיה בכיר במשרד המשפטים, מת כתוצאה מהתקף לב לאחר שהממונה עליו האשים אותו שלא דיווח על בת המתגוררת מחוץ למדינה. לודמילה, שהיגרה – למעשה גורשה – מיד אחרי נישואיה, נקרעה, פשוטו כמשמעו, מזרועות אמה בעודה פעוטה, עברה גיהינום בתקופת המלחמה, חייה נכנסו להמתנה ארוכה כשארוסה גורש, ואז נקרעה שוב, הפעם ממולדתה ומאחותה. בניגוד ללנינה וללודמילה, ששרדו את התלאות ושמרו על רוח איתנה, אמן מרתה איבדה את שפיותה באחת-עשרה שנות הגלות שנכפו עליה, ובשובה אל בנותיה מיררה את חייהן. משפחתה של אשתו של מתיוס, לעומתן, הצליחה איכשהו לשמור על שגרת חיים מבלי להנזק. מרווין, אביו של הסופר, מצא עצמו מעורב עד צוואר בפוליטיקה בינלאומית, כשלחם במשך שש שנים ארוכות למען הוצאתה של ארוסתו מרוסיה. הוא והסופר עצמו ראו את המתרחש בעיניים מערביות, ומתיוס תורם את נקודת המבט המקצועית, ומצביע על תהליכים כלכליים וחברתיים.

מתיוס, למרות המעורבות האישית והרגשית שלו, הוא בכל זאת זר, אבל הוא עושה בכתיבתו מאמצים ניכרים להכנס לראשם של תושבי ברית-המועצות, להבין את תגובותיהם לנוכח הטלטלות, הקפריזיות לעתים, של מדינתם. הוא נעזר בעדויות ישירות, בעיקר של הוריו ושל לנינה, ובזכרונותיו ממרתה, ומנסה להשלים פרטים כמיטב הבנתו. כך, לדוגמא, הוא מנסה להכנס לראשו של סבו, בוריס ביביקוב. אחרי שרכושה של המשפחה הולאם, הצטרף בוריס למפלגה, ופעל במסגרתה בנאמנות ובהתלהבות. האם הונע משאפתנות? מחוסר ברירה? ואולי נשבה בחזון על עולם חדש והתמסר לו בכל לבו? די ברור שמשהו נשבר בו נוכח הרעב הנורא ב-1931, שהיה תוצאה ישירה של מדיניותו של סטלין, והוא היה סבור שיש לרכך את המדיניות כדי למנוע הישנותם של אסונות מעין זה. אבל מה עבר במוחו בעת שישב בכלא, נחקר ללא הפוגה, והואשם בדברים שלא היו ולא נבראו? האם הוסיף להאמין בדרכה של המפלגה וקיווה שהטעות תתברר?

לפעמים די בתמונה קטנה כדי להמחיש אבסורד גדול. הספר מציג תמונות רבות כאלה, המצטרפות למסכת חיים פרטית ולאומית שלמה. אחת מהן, שנחקקה בזכרוני, מתארת את חייהן של מרתה ובנותיה אחרי המעצר של אבי המשפחה: זמן קצר אחרי שהושלך לכלא, נערך חיפוש בדירתן. החדרים כולם ננעלו ונחתמו, והשלוש נאלצו להתגורר במטבח ובאמבטיה… לצד שרירות הלב האכזרית מבליחים גם רגעים של חסד, כמעט ניסיים, ביניהם הרגע בו מנהל בית היתומים החליט לא להפריד בין האחיות, למרות הפרש הגילים הגבוה ביניהן, ובעיקר הרגע בו נפגשו השתיים, ממש במקרה, בתום מלחמת העולם, האחת מזת-רעב, ילדת הפקר, והשניה רבת-תושיה ונחרצת לא לתת לחיים להפריד ביניהן שוב.

ההיסטוריה היא סיפור של מספרים גדולים, לעתים קשים לתפיסה ולהמחשה. הסיפור ההיסטורי בא לעתים לידי ביטוי רב עוצמה, דווקא כשהוא נפרט לסיפורים אישיים, כפי שנעשה בספר הזה, בו אואן מתיוס משלב באופן מעניין את האישי עם הגלובלי. השליטה ביד ברזל של המדינה באזרחיה השפיעה עמוקות על חייהם של בני משפחתו, כמו על חייהם של מליוני אנשים אחרים. הוא מספר את סיפורם מן הזוית הפרטית של חוליה בשרשרת הדורות, וגם מנקודת המבט המקצועית של היסטוריון ועיתונאי האמון על כתיבה פוליטית. "יתומי סטלין" הוא ספר מעשיר ומרגש, מומלץ מאוד.

Stalin’s Children – Owen Matthews

כנרת זמורה ביתן

2010 (2008)

תרגום מאנגלית: מנשה ארבל

לנינה ולודמילה, 1938

העולם החופשי / דייויד בזמוזגיס

"העולם החופשי" מתאר חמישה חודשים בחייהם של מהגרים מברית-המועצות, השוהים בשנת 1978 ברומא בציפיה לקבלת ויזה מקנדה. תקופת הדטנט אפשרה ליהודים רבים להגר, בתנאי שהיה ברשותם אישור כניסה למדינה אחרת. ישראל סיפקה אישור כזה, אולם התברר כי המהגרים אינם בהכרח בוחרים לבנות בה את חייהם. רבים מהם, בעיקר אחרי מלחמת יום הכיפורים והתעמולה הרוסית השלילית בעקבותיה, בחרו לשהות חודשים במחנות מעבר בתקווה לזכות בויזה למדינות אחרות, בראשן ארצות-הברית. פעילותו של ארגון הסעד מטעם יהדות אמריקה "השרות העברי המאוחד לסיוע למהגרים" (היא"ס), שפתח משרד ברומא, הגבירה נטיה זו.

משפחת קרסננסקי מגיעה לרומא מריגה. המשפחה מונה שמונה נפשות – האב סמואיל והאם אֶמה, הבן הבכור קארל, אשתו רוזה ושני ילדיהם, והבן הצעיר אלק ואשתו הלא-יהודיה פולינה. למרות שעזבו את ארצם יחדיו, ותחילה אף התגוררו באותו פנסיון דל שסיפקה היא"ס, כל אחד מבני המשפחה חווה את ההגירה באופן שונה. סמואיל, פטריארך נוקשה, קומוניסט ופטריוט רוסי, מתקשה יותר מכולם להסתגל לשינוי שחל בחייו. בילדותו ראה את סבו ואת אביו נרצחים מול עיניו בפוגרום, בבגרותו דבק בקומוניזם (את שם משפחתו בחר לכבוד הצבע האדום красный), ונלחם בשורות הצבא הרוסי. במעבר הגבול ביציאה מברית-המועצות נלקחו ממנו המדליות, שבמידה רבה היוו חלק מאישיותו, וברומא הוא מסרב להתכחש בטופסי ההגירה לחברותו במפלגה: "אני אהפוך לנציב מלח לפני שאכתוב דבר כזה". כעת הוא מהווה נטל על משפחתו, שכן קנדה, המוכנה לקלוט את המשפחה כולה, מסרבת לאפשר לסמואיל הזקן והלא-בריא לבוא בשעריה. "אחרי חיים כמו שאני חייתי", חשב סמואיל, "אני מוצא את עצמי כאן". קארל, שהוא טיפוס "מסתדר", מנצל את שהותו ברומא לצבירת ממון, לא בהכרח בדרכים כשרות. רוזה, היחידה במשפחה המבקשת לעלות לישראל, אך אינה מצליחה לשכנע איש, מוצאת לעצמה פיצוי בהתקרבות לדת ובחינוך עברי לבניה. אלק, קל דעת ורודף נשים, מבקש להשתחרר מהמחנק המשפחתי, ושוכר לעצמו ולפולינה דירה באזור שאינו מאוכלס ביוצאי ברית-המועצות. הרעיון "יותר חופש להשתטות" מיצה יפה את המניע שלו לעזיבת ברית-המועצות. על פולינה מסופר כי דומה שתחושת התלישות של פולינה היא חסרת מצרים. רק שנה קודם לכן נישאה לאלק, ועזבה למענו את בעלה למרות שעמדה על טיבו. בריגה השאירה את הוריה ואת אחותה, הנפש היחידה בעולם הקרובה לה קרבת אמת. כשבני המשפחה מתלבטים לאיזו מדינה להגר, פולינה יודעת כי "לא משנה לאן ניסע, תמיד נהיה בין זרים". נדמה כי רק אֶמה מסתגלת בקלות יחסית לשינוי הדרמטי בחייה, אולי משום שליבה נתון בעיקר לעניינים הפנים-משפחתיים.

דמויות נוספות בספר מציגות את פניה המגוונים של אוכלוסית יוצאי ברית-המועצות המצויים בתקופת המתנה. אלק ופולינה חולקים את דירתם עם ליובה, שחי מספר שנים בישראל, אך החליט לעזוב, וכעת הוא מצוי במעין לימבו, לא פליט כחבריו, רחוק משתי המדינות שהיו מולדתו. לישראל אינו רוצה לחזור, ומנמק זאת ברצונו להמנע משירות צבאי בעזה. אם עולים בו געגועים לברית-המועצות, הוא מתכחש להם, כי הוא יודע ש"רק יוצא ברית המועצות, שההגירה חבטה בו והממה את חושיו, יכול להתגעגע הביתה ולתאר לעצמו חיים טובים יותר בברית המועצות". סמואיל מתיידד עם יוסף רוידמן, גבר מבוגר בודד, קיטע בשל המלחמה, הממתין לשווא לאשרת כניסה לקנדה, שם מתגוררים ילדיו. אלק מצליח להסתבך עם פושעים, שנמנים אף הם עם המהגרים, ומגיע למסקנה כי ההגירה קשה לכולם, אפילו לגנבים כמו מינקה. גם הוא פגיע ומבולבל.

דייויד בזמוזגיס, שחווה את ההגירה מריגה לקנדה דרך רומא בהיותו כבן חמש, מתאר במבט מפוכח וחומל את גיבוריו, על מעלותיהם ועל חולשותיהם. באמצעות מגוון הדמויות הוא תופס את החוויה הטראומטית של ההגירה ושל המעבר ממעמד של אזרח למעמד של פליט. סיפור חייו של סמואיל מוסיף לספר נדבך היסטורי מרתק.

מומלץ.

The Free World – David Bezmozgis

כתר

2011 (2011)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

שיר ערש רוסי צובט לב ששרה רוזה לבניה

האוטוביוגרפיה של סטלין / ריצ'רד לורי

"האוטוביוגרפיה של סטלין" כתובה לכאורה מפיו של שליט ברית המועצות. למעשה, מדובר יותר ביומן ש"נכתב" בין השנים 1937 ו-1940, ועיקרו המאבק הממושך בינו ובין טרוצקי, מאבק שהסתיים ברצח האחרון במקום מקלטו במכסיקו.

ריצ'רד לורי מתאר מפיו של סטלין את הביוגרפיה שלו, מילדות בגרוזיה, שם נולד כיוסיף ויסריונוביץ' ג'וגשווילי, דרך פעילות מהפכנית, מעצרים והגליות, עד שהגיע למעמד של שליט יחיד. הוא מספר על יחסו המעריץ ללנין, ועל ההתנגשויות התכופות – אמיתיות או מדומינות מהרהורי לבו – עם טרוצקי. סטלין, באמצעות מרגליו, עוקב אחרי כתיבת הביוגרפיה שלו בידי טרוצקי, ומתעמת עם הטענות העולות בה. לורי בונה את היומן כספר מתח, כשסטלין תוהה מתי יחשוף טרוצקי את סודו העמוק ביותר, וחרד מפני הרגע הזה. תשוקתו להפטר מיריבו מתעצמת ככל שטרוצקי מתקרב לגילוי.

ביקורות שנכתבו על הספר טענו כי "ריצ'ארד לורי מתיימר להבין את דמותו של סטלין" (גיל הראבן) וכי "בצעד נועז צולל ריצ'רד לורי לעומק הפסיכולוגיה של סטלין, ובהיות הסיפור מסופר בגוף ראשון, יקשה על הקורא שלא להזדהות עם הגיבור המספר, שנחקק בזיכרון ההיסטורי כמפלצת" (שמעון גלבץ שתרגם את הספר). אני סבורה אחרת. לדעתי, לורי לא ניסה להבין את סטלין או להסביר אותו, אלא לתאר אדם שהמצפון זר לו. הוא שם בפיו של סטלין משפטים כמו, "אני בחרתי בבדידות מפני שכמו נזיר, רציתי להתנקות מכל שריד לקשר אנושי, משאריות הרגש האחרונות לכל דבר שהוא, למעט אידיאל החירות החדש שלי, שמי החדש. סטלין – דרכי לא להיות אנושי". הוא מתאר את חיבתו לעינויים, פיזיים ונפשיים, את האופן הקר – והפרנואידי – שבו הוא מחסל יריבים וידידים כאחד. הבחירה לכתוב את הדברים בגוף ראשון מדגישה, בעיני, את אישיותו המעוותת, לא משום שהיה מסוגל באמת לומר דברים כאלה על עצמו (אין לי מושג מה היתה רמת המודעות העצמית שלו), אלא משום הקור המצמית המתלווה ל"אני" שכזה. טענו כנגדו של לורי (אמנון ז'קונט) כי הוא מבקש למצוא לסטלין הסבר, דוגמת קישור בין אכזריותו שלו לזו של אביו כלפיו, אבל סטלין שבספר מתייחס לחוויות ילדותו בשוויון נפש, מציין עובדה, לא מחפש צידוק. הוא סטלין, הגדול מכולם, הוא לא צריך להסביר את עצמו.

מבחינתי, כמי שבקיאותה בהיסטוריה הסטליניסטית נמוכה למדי, הספר היווה מבוא מעניין להכרת האיש והתקופה. ככל שבדקתי, העובדות המובאות בספר נכונות (כנראה למעט הסוד העמוק שהוזכר קודם), ואל הפרשנות שהכותב מעניק לה פה ושם אפשר וצריך להתייחס בביקורתיות כאל אלמנט ספרותי. הספר אינו מהווה כתב סנגוריה על רוצח המונים, הכתיבה מוצלחת, ובסך הכל חווית הקריאה בו טובה ומועילה.

The Autobiography of Joseph Stalin – Richard Lourie

כנרת

2000 (1999)

תרגום מאנגלית: שמעון גלבץ

השעה לילה / לודמילה פטרושבסקיה

באחרית דבר מעניינת, תחת הכותרת "האגדות המפחידות של לודמילה פטרושבסקיה", כותבת אליס ביאלסקי על האפוקליפסה של השִגרה, ונראה לי שצירוף מלים חריג זה תופס במדויק את מהותו של הספר.

אנה אנדריאנובנה, המספרת בגוף ראשון, מתגוררת בדירה קטנה ברוסיה הסובייטית. אנה היא אם לבן, שישב בבית-סוהר מספר שנים, וכעת חי עם אשתו, מסובך בחובות ורוב הזמן שיכור. אנה היא גם אם לבת, שיולדת שלושה ילדים לשלושה גברים שונים. כל אלה באים והולכים יחד עם בני זוג מזדמנים ועם חברים, מצטופפים בדירה, מרוקנים את המקרר הדל, וסוחטים מאנה את חסכונותיה. אנה מטופלת גם באם סנילית ותוקפנית, ששוהה כבר שנים בבית חולים, ועם סגירתו הצפויה היא צריכה להחליט אם לקחת את אמה אליה, פה נוסף להאכיל ואדם תלותי נוסף לפרנס, ולקבל קצבת זִקנה עבורה, או להעביר אותה למוסד לחולי נפש, מהלך שישלול ממנה את הקצבה. עוני ומשפחות מתפקדות בקושי אינם תופעה יחודית לברית-המועצות, אך כאן מדובר בשיטת משטר, הדורסת את אזרחיה באמצעות מעורבות בכל פרט בחייהם, יוצרת מחנק ואי-ודאות, מפרקת משפחות, הורסת חברויות, משקעת את ההמונים במצוקה שאינה מאפשרת גילויי חמלה ובתחושת בדידות בתוך הצפיפות הכפויה, ויוצרת את אותה אוירה של שגרה אפוקליפטית שהוזכרה למעלה.

אנה אנדריאנובנה היא אשת-רוח, משוררת, שלמרות היותה בעלת מודעות עצמית, היא לכודה בתוך מעגל חוזר ומתפשט של עוינות נטולת רחמים. יחסיה המסוכסכים עם בתה משקפים אחד לאחד את יחסיה עם אמה, אך היא נוטרת טינה כלפי שתיהן, ובשל קשיי החיים, בשל המאבק היומיומי על פת לחם, אינה מסוגלת להודות בהיסטוריה החוזרת על עצמה ולשבור את רצף הסבל. רגעים של חסד, שאמורים להיות טבעיים, נראים בעיניה כפלא יוצא דופן, כמו הטיפול האוהב שהעניק חתנה לבנו התינוק. התינוק הזה, שמאוחר יותר ננטש על ידי הוריו, הוא עוגן של אהבה בחייה, והטיפול בו, שדורש ממנה תחמנות ועורמה כדי למַצות את כל האפשרויות להאכילו ולהלבישו, גם מעניק לה כוחות. אבל היא יודעת, וגם הקורא יודע, שהחיים שמצפים לילד כשיגדל לא יהיו שונים מחיי הוריו ומחיי סבתו ואם-סבתו, ויאוש קודר עולה מן הסיפור.

לודמילה פטרושבסקיה, שחוותה על בשרה את מוראות החיים בברית המועצות, כתבה ספר רב עוצמה, שאמנם עוסק בזוטות היומיומיות, אך משרטט את אוירת המקום והתקופה באופן חי ומצמרר, וממחיש כיצד המכבש השלטוני שוחק אנשים נורמטיבים, ויוצר חברה מסויטת נטולת רחמים.

Время ночь – Людмила Петрушевская

לוקוס

2016 (2014)

תרגום מרוסית: דינה מרקון

לודמילה פטרושבסקיה בהופעה

בית פושקין / אנדריי ביטוב

הספר נפתח ברוח השוטפת ברחובות לנינגרד. בהיכנסה דרך חלון פרוץ למבנה שהיה בעברו ארמון וכעת מכון מחקר, היא מוצאת על רצפת אחד החדרים גופת גבר כבן שלושים. זהו לְיוֹבָה אודויֶבצֶב, הדמות הראשית שב"חזית" הספר. בשלושת חלקי "בית פושקין" מוצגים חייו של ליובה משלוש זויות שונות. החלק הראשון – "אבות ובנים", כשם יצירתו של טורגנייב – עוסק ביחסיו עם אביו, שממנו הוא מבקש לבדל את עצמו, ביחסיו עם הדוד דיקנס, מכר של המשפחה ששב מגלות, וליובה מדמה שהוא הוא אביו האמיתי, וביחסיו עם סבו, שבמשך שנים רבות האמין שמת. החלק השני – "גיבור זמננו", כשם יצירתו של לרמונטוב – סובב סביב חיי האהבה של ליובה וסביב יחסיו המורכבים עם מיטישטייב, חברו ויריבו. החלק השלישי – "פרש עלוב", הכלאה של "פרש הנחושת" של פושקין ו"אנשים עלובים" של דוסטויבסקי – מתרחש בלילה אינטנסיבי אחד, ששיאו דו קרב בין ליובה למיטישטייב.

קשה לדבר על עלילה ב"בית פושקין" במובן המסורתי של התרחשויות סיפוריות. אולי מדויק יותר לדבר על תמונות חיים, נקודות בזמן במהלך חייו הקצרים של ליובה. ובעצם התמונות הללו גם הן אינן "מטרת" הספר. אני מגששת למצוא הגדרה לספר, כדי שניתן יהיה לתת לו כיסוי סקירתי ממצה, אבל הספר מסרב להתכנס להגדרה ממוסגרת אחת. מופע זיקוקים עולה על הדעת, אוסף מרהיב של רעיונות, של עומק פילוסופי ושל חדות פסיכולוגית. הספר הוא מסוג "מצמצת – פספסת": אי אפשר לקרוא אותו "מלמעלה", כל מילה מחייבת תשומת לב.

אחד הנושאים המרכזיים בספר הוא החיים בברית המועצות בשלהי תקופת סטלין ובתקופה שאחריו. אנשים מוקעים, נלקחים, נעלמים, שבים. יחסי הכוחות החברתיים משתנים, אמנות ה"מה מותר לומר למי" מתפתחת, הצנזורה שוררת. רוח התקופה מכתיבה את חיי היומיום, נוכחת בכל, בחיי המשפחה, בבחירות המקצועיות.

נושא מרכזי עוד יותר, בעצם הנושא הראשי, הוא הספרות הרוסית ועבודת הסופר. החל משמות חלקי הספר וכלה בביאורים שבסופו, החל בכינויו של הדוד דיקנס וכלה בעבודת המחקר של ליובה, הספרות הרוסית היא חלק בלתי נפרד מחיי הדמויות כולן. ויותר מזה, הספרות בכלל, היצירה הספרותית, היא הנושא שאתו מתמודד ביטוב: האם ניתן לתאר את המציאות בספר? היכן "מוצב" הסופר היודע-כל? מהם יחסי הגומלין בין הסופר לגיבורו? איך נולד רעיון לספר וכיצד הוא מתפתח? ביטוב עוצר לדון בנושאים אלה ודומיהם במהלך הספר, שובר את רצף העלילה – אם ניתן לדבר על עלילה – לטובת הדיון, משלב אותם בחיי דמויותיו.

"בית פושקין", אם כך, מושרש עמוק בתרבות הרוסית ובחוויה הסובייטית. ביטוב אמנם מציין לקראת סיום שנדרשת היכרות עם הספרות ברמת תיכון בלבד, אך הוא מכוון, כמובן, לתיכון רוסי. למרות זאת, הספר מתגבר על מכשלת המקומיוּת, והחוויה שהוא מציע גלובלית, מכוונת לכל בן תרבות.

הספר מרבה בהערות שוליים, חלקן של הסופר עצמו, שאינן קוטעות את הרצף. כמה מן ההערות מפנות לביאורים בסוף הספר, אך נמנעתי מלדלג לשם תוך כדי קריאה. אחרי סיומו ה"רשמי" של הספר פניתי לקרוא את הביאורים ברצף. ההסברים הללו, חלקם קצרים חלקם ארוכים, הם ברובם קטעי הגות יפיפיים, היכולים להקרא כעומדים בפני עצמם. דברי הפתיחה לביאורים מקפלים בתוכם כמה מרעיונותיו המעניינים של ביטוב, והנה כמה משפטים מתוכם לטעימה מחווית הספר: מכוח ההתמד של הכתיבה ובהתחשב ביחסיו עם הגיבור שלו […] ניגש המחבר תכף ומיד לביאורים, שכתב כביכול בשנת 1999 הגיבור [..] למהדורת היובל של הרומן. כך ניתנה לגיבור האומלל הזדמנות להתחשבן עם המחבר: תוך כדי שמירה על יושרו האקדמי הוא שקד לגלות את פרצופו האמיתי של המחבר בעזרת טיעונים מנומקים, כלומר פשוט הוקיע את בורותו […]. ואז ירד על המחבר שיממון […]. מבלי משים שקע המחבר בכתיבת ביאורים מסוג אחר לגמרי […] הוא לא ביאר עוד עניינים מקצועיים, אלא את מה שנחשב […] לידע כללי. במוחו של המחבר צץ פתאם הרעיון שדווקא דברים ידועים לכל […] הם שישקעו בבוא העת בתהום הנשיה […]. העניינים האלה עשויים להצטייר כבר עתה כתעלומה גמורה בעיני מי שיקרא את הרומן בשפה אחרת […]. מה שמעניין היום הוא גם המהירות שבה מתיישן (ומאילו בחינות…) טקסט המכוון בפירוש אל העתיד [..]. כמה שרירותיות יש בדרך שבה בורר טקסט רציף את פיסות המציאות שלו…

בסקירה ישנה שלי על "הר הקסמים" כתבתי שזה הספר שאקח לאי בודד, משום שאפשרויות הקריאה השונות בו יעסיקו אותי למשך זמן רב. "בית פושקין" מועמד אף הוא להלקח לאותו מקום: ניתן להפוך בו ולחפור בו, וכל קריאה תחשוף עוד ועוד פרטים מוכמנים.

למרות שאין לי יכולת להשוות את התרגום למקור, אני מתרשמת שמיכאל שקודניקוב עשה עבודה מצוינת, ולמרות ה"רוסיוּת" של הטקסט הוא זורם באופן טבעי בעברית. "בית פושקין" הוא ספר מורכב, שונה, מחייב קריאה קשובה, ורצוי יותר מקריאה אחת. חגיגה ספרותית.

Пушкинский дом – Андре́й Гео́ргиевич Би́тов

עם עובד

2018 (1978)

תרגום מרוסית: מיכאל שקודניקוב

היו זמנים ברוסיה / בן מזריץ'

כותרת משנה: עלייתם של האוליגרכים – סיפור אמיתי על שאפתנות, הון, בגידה ורצח

ואז – פרסטרויקה, חזיז הברק שניפץ הכל. תחילה קרס העולם הישן חתיכה אחר חתיכה תחת ידי גורבצ'וב, ובעת ובעונה אחת – ילצין. עולם חדש וכאוטי צמח במקומו, נישא על גב קפיטליזם-בחיתוליו שהגיע כעת לשנות העשרה הסוערות שלו.

אחרי כששים וחמש שנות כלכלה מתוכננת ריכוזית, הכריז מיכאיל גורבצ'וב, מנהיגה האחרון של ברית-המועצות, על מדיניות של פרסטרויקה – בניה מחדש. הרפורמות לא הושיעו את הכלכלה הרוסית המדשדשת, אלא הובילו אותה להדרדרות (בראיה לטווח רחוק יותר, הפרסטרויקה היתה בכל זאת הצעד הראשון לכיוון רפורמה מלאה). ילצין, נשיאה הראשון של רוסיה לאחר התמוטטות ברית-המועצות, פתח בתהליך הפרטה, אך לא הצליח גם הוא לשקם את כלכלת המדינה. על רקע הכאוס נוצרו הזדמנויות להתעשרות מהירה למי שזיהו הזדמנויות, והיו זריזים בהפעלת קשרים ובהנעת תהליכים לטובת עצמם. כך נולד מעמד האוליגרכים, מספר מצומצם של אלי הון, שצברו נכסים ועוצמה פוליטית.

שבעה אנשים שמחצית אוצרות המדינה בידיהם – והם נמצאו בדרכם לקנות לא רק תוצאות בחירות, אלא גם ממשלה.

בן מזריץ' ערך עבודת תחקיר מדוקדקת, המבוססת על עדויות ישירות ועל פרוטוקולים של בתי המשפט, במטרה להגיע להיכרות עמוקה עם האוליגרכים ועם סיפור כלכלתה של רוסיה. הספר מתרכז בעיקר בבוריס ברזובסקי, דוקטור למתמטיקה, שבעת הפרסטרויקה פנה לעסקים. ברזובסקי החל את דרכו כסוכן רכב, שייסד חברה משגשגת למכירת לאדה, תוך שהוא נוקט בדרכי מרמה וזיוף כדי להגדיל את רווחיו. לשוק הפרוץ והפרוע נכנסה גם המאפיה הרוסית, ודמי חסות ומעשי רצח היו חלק מן ה"משחק". ברזובסקי עצמו ניצל מכמה נסיונות להתנקש בחייו. בתקופתו של ילצין הצליח להשתלב בחוג הפנימי של הנשיא, והרחיב את עסקיו לתחומי הנפט והתעופה, וחשוב מכל – לתחום התקשורת, שהעניק לו השפעה וכוח פוליטי.

אחד הארועים המתוארים בספר מדגים את השילוב המושחת שבין ההון לשלטון, ואת ההתנהלות חסרת הרסן של הכוחות הפועלים. בארוע שכונה "יום הפנים בשלג", הושפל איש עסקים שהתחרה בברזובסקי, כשכוח אבטחה שלא זוהה תחילה השתלט על פמלייתו, ואילץ את שומרי ראשו לשכב שעות על האדמה כשפניהם על השלג, בעוד משטרת מוסקבה עומדת מנגד חסרת אונים. בדיעבד התברר שהיה זה כוח האבטחה הפרטי של ילצין, שנחלץ לסייע בקידומו של ברזובסקי על פני יריבו. היריב, אגב, הבין את הרמז, ונמלט מהמדינה.

בספר מתוארת עליתו של פוטין, מחליפו של ילצין. ברזובסקי, שקידם את פוטין, וסבר שהאיש מונח בכיסו, הופתע לגלות שאין בכוונתו של המנהיג החדש להיות מונהג על ידי האוליגרכים. ברזובסקי ניצל את כלי התקשורת שברשותו כדי לנגח את פוטין, בעיקר על רקע המלחמה בצ'צ'ניה, ופוטין גמל לו בחקירות בעסקיו, שכתוצאה מהן עזב ברזובסקי את רוסיה. עשיר מעבר לכל דמיון, לא הצליח האוליגרך להסתפק בפרישה נוחה, בחש בקלחת הבחירות באוקראינה, והמשיך לצאת נגד פוטין בכל הזדמנות, מונע ככל הנראה בעיקר מרגשי נקם. ב-2013 נמצא מת באמבטיה כתוצאה מתליה.

מזריץ' מתאר את חיי גיבורו ואת הדמויות שסביבו בספר, שהוא אמנם דוקומנטרי, אך כתוב כספר עלילתי ונקרא כספר מתח. הוא מתאר היטב את תאוות הכוח האינסופית, חסרת סיכוי לבוא על סיפוקה, את התחרות האכזרית בין אלי ההון, ואת ההשפעה ההדדית המושחתת שבין הכסף לשלטון.

בשורה התחתונה: מרתק

Once upon a Time in Russia – Ben Mezrich

כנרת זמורה ביתן

2016 (2015)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

אגף הסרטן / אלכסנדר סולז'ניצין

הסופר אלכסנדר סולז'ניצין ריצה עונשי מאסר והגליה לאחר שבמכתבים שכתב מתח ביקורת על סטלין. את חייו בגולאג ובגלות תיאר בספרים שפרסם, וביניהם "יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ", "במדור הראשון", "ארכיפלג גולאג" ועוד. במהלך התקופה בה נכלא במחנה עבודה לקה בסרטן ואושפז. הספר "אגף הסרטן" מבוסס על התנסויותיו.

"אגף הסרטן" מפגיש דמויות מרחבי ברית המועצות, שלולא חלו לא היו נפגשות. הספר מתאר את "בני המזל", השוכבים במחלקת הגברים (חסרי המזל שוכבים במסדרונות ובכוכים מאולתרים), ומתמקד בעיקר בשניים מהם: פאבל ניקולאיביץ' רוסאנוב, פקיד בכיר בעל מצפון גמיש המורגל בתפנוקים, ואולג קוסטוגלוטוב, בחור פשוט אך תאב ידע שהוגלה לצמיתות מלנינגרד לישוב נידח ונחשל מסיבות שרירותיות. באמצעות הקונפליקט הבלתי נמנע בין השניים, כמו גם באמצעות סיפוריהם של החולים האחרים, מציג סולז'ניצין לקורא את פניה של ברית המועצות במחצית שנות החמישים, לאחר מותו של סטלין. ברית המועצות שבספר היא מקום של שחיתות ושל מחסור, של שרירות לב, של פערים מעמדיים גדולים למרות האידיאולוגיה הקומוניסטית, מקום של חוסר יציבות, של גורלות העשויים להשתנות ברגע.

לצד החולים, סולז'ניצין מספר גם את סיפורם של אנשי הצוות הרפואי, העובדים בתנאים קשים, נתונים למרותם של עסקנים, נאלצים לסבול מינויים פוליטיים של רופאים בלתי ראויים, מגששים דרכם ברפואה בהתהוות, נדרשים למנוע טיפול מחולים סופניים. בעוד עולמם של החולים מצטמצם לתחומי בית החולים (אם כי אולג שוחר החופש מצליח למצוא הזדמנויות לנשום אויר מחוץ לאגף), הרופאים והאחיות מנהלים גם חיים פרטיים מחוץ למוסד, והספר מאפשר הצצה אל תנאי המגורים הצפופים, כפויי השיתופיות, של האזרח הסובייטי.

סיפורה של ברית המועצות הוא פן דומיננטי אחד בספר. הפן הדומיננטי השני הוא החיים עם המחלה נוכח אימת המוות. סולז'ניצין מיטיב לתאר את הפחד ואת התקווה, את האשליה ואת ההשלמה.

כמו בספר "כנגוח העגל את האלון", גם כאן משכה את תשומת ליבי התיחסותו של הסופר לכתיבה תחת אילוצים. בעוד בראשון כתב את הדברים מפיו עצמו, הפעם בחר כדוברת בבתו של רוסאנוב, המציגה עמדה הפוכה משלו, והלגלגנות ברורה. הנה כמה דוגמאות:

על הכשרון לתאר פרטים:

יש לי רעיון! לא אתחיל להתעסק בכל דמות לחוד ואין כל צורך בכך! אני מתארת לעצמי סוג של חדשנות מעין זה: לתאר בבת-אחת קולקטיבים שלמים, במשיחות-מכחול רחבות. הרי תמצית החיים בקולקטיב ולא באישיות בודדת.

על אימת הביקורת הספרותית:

לגדפני בכל הרצינות – לכך לא יגיעו לעולם, כי לא ימצאו אצלי סטיות רעיוניות […]. ואני טוענת: העיקר לדבוק בנימוסין ולהיות ערה לאירועי הזמן! והביקות לא תפגע בך.

על הכנות בספרות:

הכנות אינה יכולה לשמש עקרון בספר. כשהמחשבות מסולפות או מתנכרות לאוירה השוררת, הכנות מזיקה ומגבירה את השפעתה הרעה של היצירה! הכנות הסוביקטיבית עלולה להתנגש באמיתות תיאור החיים.

סגנונו של סולז'ניצין הוא שילוב של פרוזה עובדתית עם ציניות מושחזת. את מלאכת הצגת עמדותיו ודעותיו הוא מותיר בידי גיבוריו, הן אלה המדברים בשמו, והן אלה המייצגים את כל מה שהוא בז לו ומתקומם נגדו. התוצאה היא יצירה מרהיבה, מקיפה ונוגעת ללב.

Раковый корпус – Александр Солженицын

עם עובד

1968 (1970)

תרגום מרוסית: יוסף סערוני