על הגבעה השחורה / ברוס צ'טווין

64728

ארבעים ושתים שנה ישנו לואיס ובנימין ג'ונס זה בצד זה, במיטת הוריהם, במשק שלהם שקרוי היה "החזון".

לואיס ובנימין, תאומים ולשים הקרובים לגיל שמונים, נולדו בחווה בגבול אנגליה-ויילס בתחילת המאה העשרים. בקטנותם ידעה רק אמם להבדיל ביניהם, כעת לואיס גבוה יותר וחסון יותר, עוסק בעבודות המשק. בנימין, החלש גופנית מאחיו, עוסק בעיקר בעבודות הבית. עם מותה של אמם האלמנה עברו לישון במיטתה, אותה המיטה שהביאה עמה לאחר שנישאה לאביהם עם סיומה של המאה התשע-עשרה. טביעות גופם יצרו שקעים במזרון, כלי המיטה כבר מתפוררים, שמיכת הטלאים שתפרה אמם כבר בלויה, אבל השניים, נאמנים לזכרה, אינם משנים דבר בבית.

"על הגבעה השחורה" משחזר את חייהם של שני האחים, שפיתחו סימביוזה מינקות, ומעולם לא השתחררו ממנה. לואיס, שנחשב הבכור, לא פחד מחושך ומזרים, וכשאחיו הפחדן, מוצץ האגודל, החולם חלומות בלהה, ספג חבטה או פציעה, היה זה לואיס ששאב את הכאב, קיבל אותו על עצמו, ופרץ בבכי. דלקת ריאות שלקה בה בנימין, סימנה את ראשית התפצלות דרכיהם, וקיבעה את היחסים ביניהם. האם מרי, שהיתה משכילה וראתה עולם בטרם נישאה לעמוס החוואי, העניקה לבנימין חינוך ביתי משובח בעת שהחלים, ולואיס, שניסה לסגור את הפער, גילה שידו על התחתונה. באותה עת נתן לואיס לבנימין לשמור על כספו, ומאז ולמשך כל ימי חייהם בנימין החסכן והקמצן שלט על תקציבם. אולי כתחליף לתסכוליו גילה לואיס ענין חדש בתעופה, ותשוקתו לא פגה עד סוף ימיו. חייהם התפצלו שוב בשנה האחרונה למלחמת העולם הראשונה. עמוס הצליח להפעיל פרוטקציה כדי למנוע את גיוסם, אבל הצהרותיו הפציפיסטיות של בנימין גרמו לגיוסו למרות מאמצי אביו. בעוד לואיס נשאר בחווה, בנימין חווה התעללות בשורות הצבא. אולם המלחמה שהפרידה היא גם המלחמה שאיחדה: מנודים ומבוזים בשל השתמטות משירות קרבי, הפנו השניים עורף לעולם המודרני והסתגרו בחוותם. לבנימין נוח היה בכך, ולואיס – נתון לשליטת אמו ואחיו – השלים עם המגבלות שנכפו עליו.

הספר מתאר את חייהם הקשוחים של החוואים – בני משפחת ג'ונס ושכניהם – חיי עמל יומיומי מפרך, המקשיח את הגוף ואת הנפש. הוא מציג את האופן בו אנוכיותם של הורים גורמת לילדיהם לשלם מחיר קשה מנשוא: במקרה של לואיס ובנימין היתה זו דווקא אמם הנערצת ורבת התושיה שתמרנה אותם להשאר רווקים ומבודדים. באמצעות האחים המסוגרים משקף צ'טווין את ארועי המאה העשרים, ואת השתנותו של העולם סביבם. ואולי המוטיב המרכזי הוא כוח שלטונו של החלש, הכוח שיש לבנימין הענוג על לואיס תאב החיים. עלה בדעתו [של לואיס] שהוא לא רק מפחד להכאיב לבנימין אלא הוא מפחד ממנו, אבל למרות נסיונות להתנתק, הסימביוזה האחאית מנצחת.

ברוס צ'טווין, הידוע בעיקר ככותב ספרי מסעות, ביניהם "נתיבי שיר", כתב ספר רגיש ומלא חיים. בסגנון מינימליסטי, כמעט דיווחי, הוא מיטיב לתאר הן את הסביבה החיצונית, והן את המתרחש בתוך נפשותיהם של גיבוריו. מומלץ בהחלט.

On the Black Hill – Bruce Chatwin

ספרית מעריב

1984 (1982)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

כריכה: אמי רובינגר

נתיבי שיר / ברוס צ'טווין

41598

כותרת משנה: סודם של האבוריג'ינים האוסטרלים

ברוס צ'טווין היה סופר מסעות, שעיקר פרסומו נבע מספריו "בפטאגוניה" ו"נתיבי שיר", הראשון מתאר מסע בדרום-אמריקה והשני בליבה האדום של אוסטרליה (שני ספרים נוספים שלו, שאינם ספרי מסעות, תורגמו לעברית, "על הגבעה השחורה" ו"אוץ", שניהם מומלצים).

בחלקו הראשון של הספר, צ'טווין מבקר בטריטוריה הצפונית של אוסטרליה, נפגש עם הילידים ועם צאצאי המתיישבים הלבנים, ומנסה להבין את התפיסה שמאחורי זמן החלום, שבלשון המערב אולי אפשר להתייחס אליה כמיתולוגיה אבוריג'ינית, אך היא הרבה יותר מזה. זמן החלום מתאר את בריאת העולם כיצירה שירית: האבות הקדמונים הגיחו מתחת לאדמה, כל אחד ואחד מהם מייצג את "הדברים החיים". כל אחד מהם קרא "הנני!"… הנני נחש, הנני קקדו, הנני יערה. בכל צעד קרא כל אב קדמון בשם נוסף. כך שרו את דרכם, וכשהתעייפו "חזרו פנימה". מעשה קדמוני זה של מתן השמות נחשב מאז ועד ימינו אנו כשורת השיר הסודית והמקודשת ביותר של שירת האב הקדמון… בכל מקום שאליו מובילות עקבותיהם, הם הותירו אחריהם שובל של מנגינה. הם עטפו את העולם כולו ברשת של שירים. זמן החלום לא הסתיים עם הבריאה, והוא נוכח בחייהם של האבוריג'ינים, מהווה מסורת וחוק, עד היום. האבוריג'ינים שומרים בסודיות גמורה על עיקרי תפיסותיהם ועל פולחניהם, וגם בספר הזה רב הנסתר על הנגלה. למעשה, בזמן קריאת הספר, וגם אחרי שסיימתי, היתה לי הרגשה שאולי אני יודעת כעת מעט יותר מכפי שידעתי קודם, אבל האבוריג'ינים נותרו לי זרים לחלוטין, כי נסיון להבין אותם במונחי העולם המוכר לי נדון לכשלון.

חציו הראשון של הספר מתאר את מסעו של צ'טווין באוסטרליה, ואת מפגשיו עם דמויות שונות. חציו השני מפליג לדיון בנושאים שהעסיקו את הכותב לאורך שנים: נוודות לעומת התיישבות, תוקפנות מול התגוננות, התפתחותם של מיתוסים, האבולוציה האנושית. הדיון שופע ידע, ציטוטים רלוונטים, אזכור מחקרים, התנסות אישית. לתפיסתו, הצורך לנדוד מוטבע במין האנושי (אחת הראיות היא הדרך להרדים תינוקות בצעידה ובנדנוד), וכשבני אדם נאלצים להתיישב בניגוד לאופיים התגובה היא תוקפנות ואלימות. בניגוד לתפיסת מוצאו של האדם מחברה של ציידים-מלקטים, הוא מייחס לאדם הקדמון אופי שלוו יותר, וסבור שבעבר הרחוק נרדף האדם על ידי טורף שהתמחה באכילת פרימאטים, ושלמרות נצחונו עליו עדיין מוטבע בנו הפחד והדחף להתגונן: האם אין ההיסטוריה כולה חיפוש אחר מפלצות מדומות? נוסטלגיה לאותה חיית-טרף שאיבדנו? לאותו אביר שירד באצילות מהבמה – והניח אותנו לנפשנו עם הנשק בידינו?

"נתיבי השיר" מבעבע רעיונות ואבחנות, ונוגע בנושאים רבים, ביניהם קולוניאליזם, דת, התפתחות השפה, אבולוציה, האופי האנושי, מיתולוגיה ועוד ועוד. הוא מזכיר על קצה המזלג, אך די בכך כדי לעורר מחשבה, את הניצול שמנצלים סוחרי אמנות את הציירים הילידים, את המיסיונריות, את התפרקות הערכים בחברה האבוריג'ינית. הספר ממוקם באוסטרליה, אך נודד בעקבות נדודיו של צ'טווין חסר המנוח ותאב הדעת. לא כל מסקנותיו מקובלות עלי. כשהוא כותב, לדוגמא, "הלבנים מנסים שוב ושוב לשנות את העולם, כדי להתאים אותו לחזון המפוקפק שלהם על העתיד. האבוריג'ינים מרכזים את כל האנרגיה הנפשית שלהם בהשארת העולם כפי שהוא. באיזה אופן הדבר הזה נחות יותר?", אני רואה בכך אידאליזציה פשטנית, שמייתרת את השאיפה לשיפור ואת חדוות ההגשמה, ועומדת בסתירה לאורח חייו של צ'טווין עצמו, שביקש ללמוד עוד ועוד ולהבין, ולא להסתפק בעולם כפי שהוא. מכל מקום, נהניתי "להתווכח" אתו תוך כדי קריאה.

סגנונו של הספר בחציו הראשון הוא סיפורי. חציו השני מורכב מאוסף של רשימות שכתב במהלך השנים, קטעי מחשבות, מפגשים עם חוקרים, ציטוטים נבחרים. קצת הפריעה לי הקופצנות והקטיעוּת. הקריאה מבחינתי נעה הלוך ושוב בין התפעלות לקוצר רוח, בין הסכמה לדחיה, אבל בסיכום כולל הספר ריתק אותי, העשיר, הרחיב מעט את ההיכרות הראשונית שלי עם תפיסת העולם האבוריג'ינית, ושמור לו כעת מקום של כבוד בין ספרי מסעות וגילוי.

The Songlines – Bruce Chatwin

ספרית פועלים

2003 (1987)

תרגום מאנגלית: עופר שור